לדלג לתוכן

מסע היסטורי אל עולמה של ספרד/ספרד הוויזיגותית - 711-409

מתוך ויקיספר, אוסף הספרים והמדריכים החופשי
השבטים הגרמאניים עד 750 לפנה"ס (אדום), 500 לפנה"ס (כתום), 250 לפנה"ס (צהוב) ו-המאה ה-1 לספירה (ירוק)
איזידור מסביליה (ציור של ברתולומה אסטבן מוריו)

ספרד הקדומה הייתה קלטית ואיברית, ופלשו אליה פניקים ויוונים. בשנת 200 לפנה"ס – הגיעו הרומאים והתחילה רומניזציה. התרבות השלטת בכל המישורים היא לטינית. השפות המדוברות בחצי האי האיברי הן לטיניות מלבד הבאסקית. עד 409 לספירה שליטה רומית.

בשנת 409, נכנסו כמה שבטים מכלל העמים הגרמניים לחצי האי האיברי. בשנת 406 לספירה השבטים הברברים חוצים את הנהרות. ביניהם גם הוונדלים, הסוואבים והוויזיגותים. ב-409 לספירה הם חוצים את הפירנאים. רוב הדברים נכתבו מאוחר יותר על ידי איזודורוס מסביליה. הביזנטים השאירו גם חומר כתוב על אותה פלישה. מן המאה ה-6 עד שנת 711 – ספרד היתה בעלת השפעות ויזיגותיות מכריעות. הויזיגותים תופסים את מקומם של הרומאים אך המבנה הכלכלי-חברתי לא השתנה. קיימת הערכה לפיה 7-8% מכלל האוכלוסייה האיברית הורכבה משבטים גרמאניים ורק כ-3% היו ויזיגותים. תופעת שלטון מיעוט קיים באסיה הקטנה, אמריקה הדרומית, הבריטים בהודו. עיקר היתרון של הוויזיגותים – עליונות בתחום הצבאי, ארגון של לוחמה. חלק ניכר מהאדמה נשארת אצל הציבור, הם בעיקר תופסים עמדות מנהל וגביית מסים למשך תופעה ארוכה. ויכוח היסטוריוגרפי בתוך קהילת החוקרים הגרמניים: האם באמת הייתה ספרד ויזיגותית או האם זה מיתוס?

כיצד זה קורה?

[עריכה]

הויזיגותים נכנסים לחצי האי האיברי ומקימים אימפריה שחלקה בצרפת וחלקה בספרד. בירתם היא טולוז and they're going to lose it. עד 507 זו המציאות. בדרום ספרד ישנם ונדלים. החבל הדרומי נקרא בשל כך ונדליה ומשם התפתח השם אל-אנדלוס (קורדובה, סביליה, מלאגה). בערבית: אל ג'זירה אלאנדלוס. הויזיגותים היו נוצרים אריאניים. תפיסתם הוגדרה ככפירה בוועידת ניקאה – טבע האב שונה מטבע הבן. האמינו בשילוש. תפיסתם לא נתקבלה. באופן רשמי האוכלוסייה של חצי האי האיברי הייתה קתולית, למרות שרובה סביר להניח הייתה פגאנית. הויזיגותים כמעט שלא יצרו שום תרבות במישור החומרי ולא במישור הרוחני. מדובר באוכלוסייה פחות מפותחת מהתרבות הכבושה. במשך אותם שנים של תרבות ויזיגותית הייתה ירידה רצינית בהתפתחות – גשרים, אמות מים ודרכים לא התפתחו. כמעט ואין התפתחות ארכיטקטונית. כך בכל אירופה. המנזרים יהפכו למוקדי התרבות, לא תצליח למצוא בשום מקום יצירה תרבותית. הצבא הרומי הוא צבא שכירי חרב בשעה זו וישנה תופעה של מעבר בין צבאות בשל כך וחולשה של הצבא הרומי. לאחר ההתארגנות בטולוז, ישנו מאבק בין הבורגונדים והפרנקים לוויזיגותים באזור הצרפתי. המאבק נמשך עד 506. המלך אלריכוס הוויזיגותי הוציא ספר חוקים. ספר החוקים של הוויזיגותים מכונה קודקס. אוסף חוקים זה משנה מצב של חוסר אחידות בקבצי חוקים. האוכלוסייה המקומית קיבלה את החוק הרומי – משפט ותרבות, נדל"ן, הרכב המשפחה. לעומת זאת: אצל השבטים הגרמניים הנוודים הייתה מסורת ונוהג וביניהם אף מסורת נקמת הדם. אצל השבטים לא הייתה בעלות על מעיין, על יער או על נהר. מה שביקש אלריכוס לעשות זה ליישב בין המשפט הגרמני למשפט הרומי. לשם כך לקח שורה של משפטנים בעלי ידע במשפט הרומי הכתוב, הם ישבו מספר שנים טובות, הם לקחו אוסף רומי, את אוסף החוקים של תיאודוסיוס שיצא בלטינית. בהקשר זה, הוויזיגותים ראו עצמם כשליטים לגיטימיים, ממשיכי השלטון הרומי. מבחינת היהודים, החוקים של אוסף החוקים של תיאודוסיוס נכנסים לאוסף החוקים של אלריכוס: אסור לבנות בתי כנסת חדשים, אסר להפריע ליהודים לקיים את הפולחן, מי שמתגייר – דינו מוות. הבעיה בחוק החדש – מיהו המלך? למנהיג הגרמני קראו מלך – king. המלך היה מנהיג צבאי. בשלב מסוים, אם התפטר או מת, היו יושבים חכמי השבט או מועצת הזקנים ובוחרים את המלך הבא. לא היה מוסד של תורשה, אלא של בחירה. המשפט של אלריכוס טען: "לא היה ולא יהיה מוסד תורשתי." נשאלת השאלה כיצד ייבחר השליט הבא? סוגיה זו, שלא נפתרה לעולם, הביאה לכך שמ-507-711 לספירה היו 21 מלכים בספרד הויזיגותית – 7מהם נרצחו. היו שהחזיקו שנתיים והיו שיותר. היתה תופעת מחנאות, ומלחמות פנימיות בלתי פוסקות. לא הוגדרה הפרוצדורה. האם היה שלטון או אנדרלמוסיה שולטת. אנגליה לדוגמה, הייתה מחולקת ל-7 מדינות של שבטים גרמנים שנלחמו אחד בשני. בין שנה לשנתיים וחצי אחרי 507, אלריכוס הובס בקרב ונהרג בו. קלוביס הפרנקי שקיבל את הנצרות הקתולית, קבע את פאריס כמקום מושבו וקבע את גבולות צרפת. נישא לנסיכה בורגונדית.

"חרב אחת, צאן אחד"

[עריכה]

בשלב זה הויזיגותים נסוגים מטולוז לספרד. בשנת 509 הויזיגותים עברו לצד הספרדי. הוויזיגותים הולכים ונכנסים לספרד, והופכים את טולדו לבירתם. הכיבוש אינו בין לילה. במרחב הספרדי מתרחב הכיבוש הוויזיגותי. שנה קריטית – 589 – רקרדוס –ועידת טולדו השלישית. זו הייתה התכנסות של הכנסייה הנוצרית הקתולית בטולדו. ב-589, המלך רקרדוס מקבל על עצמו את הנצרות הקתולית של ניקאה ומצווה על כל הוויזיגותים ללכת בדרכו. רקרדוס כבר קיבל על עצמו את הנצרות הקתולית לפני כן (בשנת 587). רקרדוס מצטרף אל רוב האנשים שהיו תחת שלטונו. 90% מתושבי חצי האי האיברי היו באופן רשמי קתולים. יש כאן תפיסה: אמונה אחת, בירה אחת, שלטון אחד עד 711 (בוא המוסלמים). מ-589 ועד בוא המוסלמים בכל ועידות הכנסיה הקתוליות בטולדו (17 במספר) משתתף המלך. היו כביכול נישואים בין הכתר לצלב. היו ביניהם מאבקים, אך הם תמיד הלכו ביחד בוועידות. בתקופה זו האפיפיורות מתגבשת ברומא (גרגוריוס). יש כבר מנזרים באירופה (בנדיקטוס). במאה ה-15, איזבל ופרננדו אמצו סיסמה זו: "חרב אחת, צאן אחד."

המוסלמים נכנסים בסיטואציה של מלחמות אזרחים. הכובשים לא נותנים נשים של הקבוצה שלהם אל הקבוצה הנכבשת, אלא לוקחים נשים מ הקבוצה הנכבשת. תופעה זו הלכה והייתה נפוצה יותר ויותר, כאשר ההשפעה הולכת ונטמעת וההשפעה של השפה הגרמאנית הייתה בטלה בשישים. הדת שנשארה הייתה כשנכנסו הגרמנים הייתה הדת הרשמית (קתולית). לא נשאר גרעין של ויזיגותים טהורים. אחרי כמה עשרות שנים הייתה טמיעה כללית. הגיבורים הראשונים של הרקונקיסטה דיברו על עצמם כשליטים ויזיגותים – אך הם היו בעלי דם מעורב לגמרי.

בשנים 612-‏621 – סיסבוטוס הטוב שלט בספרד. זו התקופה היחידה שישנו ניסיון להביא חכמים לטיניים. ניסיון להפתחות תרבותית נוצרית ויזיגותית – זו הפעם הראשונה בהיסטוריה ששליט אונס את האוכלוסייה היהודית לנצרות, עם אפשרות לגירוש. שם מתחילה תופעת האנוסים.

איזידורוס מסביליה – 560-‏636

[עריכה]

בישוף סביליה וקדוש נוצרי. לפניו אחיו היה אף בישוף. היה בערך בן 30 כשהנצרות הקתולית תפסה את הבכורה בספרד הויזיגותית. הוא הקים מנזרים בספרד. בתקופת סיסבוטוס פועל איזודורוס, המשכיל ביותר בתקופה הוויזיגותית. נחשב לאחד מגדולי התיאולוגים בימי הביניים ולגדול מבין התיאולוגים הספרדים. הוא כתב את כל יצירותיו בלטינית. הוא מן התושבים האיברים הקדומים. הוא כתב היסטוריה של הוויזיגותים ב-40 כרכים. הוא כתב אנציקלופדיה בכל תחום ותחום: ביולוגיה, אטימולוגיה, טבע הבריאה, ספרי פרשנות, משפט. המקור היחיד לסיפור של תולדות הוויזיגותים, התבסס על כתובים קיימים שנעלמו. זוהי הרשת העיקרית של התרבות הלטינית. לעיתים איזידורוס חולק על פעילות השלטון.