הגות הנפש/יסודות/החוויה

מתוך ויקיספר, אוסף הספרים והמדריכים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
Gnome-colors-emblem-development-2.svg הדף נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה אתם מתבקשים שלא לערוך ערך זה בטרם תוסר הודעה זו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניחי התבנית.
אם הדף לא נערך במשך שבוע ניתן להסיר את התבנית ולערוך אותו, אך רצוי לתת קודם תזכורת בדף שיחת הכותבים.



<< לפרק הקודם (החוויה)         | ^ בחזרה לעמוד הראשי |         לפרק הבא (טיעונים ואישושם) >>

החוויה[עריכה]

ספרנו עוסק בשאלת החווייה האנושית המתקבלת בשכל (בנפש).

בעלי החוויה[עריכה]

הרחבה: בעלי החוויה - למי כמונו יש חוויה השאלה למי יש את החוויה כמו שלנו נשאלה לאורך הדורות.

כמו התפתחות הילד הלומד שבנוסף אליו יש אחרים, כך היתה גם התפתחות בתפישה האנושית החברתית שעברה שלבים אחדים:

  • חברה אתנוצנטרית - גישה קבוצתית דתית או אידיאולוגית בה הלאום, העם, הדת או הדרך שלי במרכז.
  • חברה אנתרופוצנטרית - גישה כלל-אנושית הומניסטית בה האדם במרכז. גישה זו כיום אוחזת בכיפה בחברה הקפיטליסטית - תומכת בתהליכי ממון.
  • חברה אקוצנטרית - הסביבה והעולם במרכז. גישה זו מועדפת על ידי תומכי "גאיה", ובעלי עמדות חברתיות של תנועת הנאורות.

בעקבות הספקנות נשאלו בעבר ועדיין נשאלות שאלות לגבי עצם קיומנו וקיום אחרים, יכולת הידיעה שלנו על קיומנו ועל קיום אחרים. בעיה זו נקראת בעיית ה??? נראה שאפשר לדלג על גישה קיצונית זאת ובהנחה שאכן יש לי ולאחרים חוויה

כמובן ששאלות אלו כוללים גם את הספק המכרסם בדבר החוויות של אנשים אחרים. האם חוויותיהם דומים לשלנו? האם לנשים יש חוויות כמו חוויותינו? ומה עם ילדים? מאיזה גיל? מהי החוויה שלהם קודם לכן? (ראו

על כך ראו בהרחבה בדף בעלי החוויה - למי כמונו יש חוויה

החוויה האישית כמצב נפשי-שכלי[עריכה]

האנושות עברה החל מסוף המאה ה-16 מהפיכת ידע והבנה. המיכון הגובר והולך במהפכה התעשייתית, והתקדמות המדע על גילויי העולם הזעיר וחוקי הטבע המניעים ומסבירים את ההוויה, כולל הסבר תהליכי הנשימה וה"חיים" כתהליכים כימיים חמריים, גילוי התא החי והביוכימיה העומדת בבסיס עולם החי, והסבר המגוון החי כתוצאת התפתחות טבעית שחלק ניכר ממנה הוא עקרון הברירה הטבעית המתאימה את היצור לסביבתו, בדומה לברירה מלאכותית שנועדה ליצירת הכלאות חדשות המתאימות לרצוי. כמו כן מתחילת המאה העשרים החלה גם מהפיכת המחשוב והרובוטיקה, והתקדמות משמעותית במדעי המוח והלשון.

בעקבות מהפיכת ההבנה והידע, לדוגמא ההבנה של תהליכי הראיה העצביים בעין, גילוי הקולטנים לצבע ולעוצמת אור, והדמיה ממוחשבת של "רשתות עצביות" לסוגיהן, החלו להפריד בין תוצאות פעולות שניתן לשחזרן באופן מלאכותי במיחשוב או בכימיה, לבין החוויה האישית כמו רגש שמחה, חוויית ההבנה של פשר הדיבור והפקה מושכלת של שיחה, חוויית המודעוּת, וחוויית ה"אני" בניתוח מצבים ובעת דמיון. זו הפרדה בין הצבע האדום, הנקלט בעין באופן גשמי גופני ומציאותי, כאור בתדר מסויים הנקלט בקולטן מתאים היורה אות עצבית חשמלית-נוירוכימית בשיתוף מוליך עצבי, נוירוטנסמיטור, ומשתתף בחישוב מוחי, לבין "תחושת האדמימות" עליה מדווחים רוב האנשים, וכל אחד ואחת מכירים את תחושתם הפנימית הם, בשעה שהם מהרהרים בתיאור זה.

סוגי המצב הנפשי[עריכה]

את החוויה הזו, הנפרדת מהדבר המתואר על ידי אותה חוויה, הגדיר פרנץ ברנטו "מצב נפשי".

המצב הנפשי הוא תכונה שקשה להסביר את קיומה, ואשר נחשבה נפרדת מהמצב הפיזי של המוח. קיימים סוגים שונים של מצבי נפש וביניהם:

  • תחושות ורגשות:
    • רגשות - כמו אהבה וחיבה, קנאה ושנאה וכדו'
    • חושים - כמו ראיה, שמיעה, ריח, טעם, מישוש.
    • ותחושות גופניות - כמו חום וקור, רעב וצמא, כאב, גועל, רעד, פחד
  • מחשבות:
    • חישובים - כמו תכנוני פעולה, חישובי חשבון, חישוב הגיוני לפי הלוגיקה, חישובי הנדסה, חישובי עלות תועלת
    • סברות אישיות - ידיעה, סברה, אמונה, וגם תקווה. (באנגלית belief, באו"פ האמנה)
    • היזכרות - כמו היכר, הזכרות בתמונה ובצליל, במלל, במחזה או בשיר, וכן היזכרות בחומר כתוב.
    • הרהורים - כמו חלומות, ודמיונות.
    • מאוויים - תאוות רגעיות, מטרות ויעדים מודעים ומתוכננים, רגשות קנאה וחמדה.

אלו נחלקים לשני סוגים עיקריים:

  • מצבי נפש תפישתיים - הקשורים בתחושות מן המציאות (או דְּמוּי-המציאות) ופיענוחם.
  • מצבי נפש עיבודיים - הקשורים למאווים, לתכנון, הבנה, רצון וכדו'.

חוויית ה"אני" היחיד. דרך נוספת שבה ראו הקדמונים את "הנפש" היא ה"אני" - ייחודו של האדם, רצונותיו ומעשיו, כיישות בודדת ויחידה.

אחרי כל הלבטים


פרק זה לוקה בחסר. אתם מוזמנים לתרום לוויקיספר ולהשלים אותו. ראו פירוט בדף השיחה.



עוד על החוויה ומצב הנפש[עריכה]

המצב הגופני - ממשות חוויית מצבי הנפש[עריכה]

פעמים רבות מתלווה למצב הנפשי גם מצב גופני, וגם מצב חומרי לעתים במערכת הלימפה ההורמונלית: שחרור אדרנלין בגוף המעלים את תחושת הכאב, שחרור אוקסיטוצין המגביר את הנוחות, אות עצבית ותרכובת אדרנלינית המובילים לשערות עומדות. עד כדי כך שבספר מארג המוח (The Fabric of Mind) ד"ר ריצ'רד ברגזון טען שהמוח הוא למעשה בלוטה משוכללת. הזעה ורעד משעת פחד. יובש בפה וחרון אף בשעת כעס. התנשפות מהירה והרחבת אישונים בציפיה, פיהוק התמתחות ועצימת עיניים בשעת עייפות וכדומה. קיימת גם תופעת סינסתיזה - עירוב חושים, בו רואים צלילים, שמיעת צליל חריקה הבא יחד עם דקירה, וכדומה.

ההתכחשות למצב הגופני[עריכה]

להשלים

מצב, פעולה, תכונה או תהליך?[עריכה]

ישנם סוגים שונים של חוויה נפשית ושכלית הקשורים באגירה ואיחזור - זיכרון, היזכרות והיכר. חלקם, למשל היזכרות בחלום או בשיר, אינם מצב מקובע ויציב, אלא תהליך מתמשך. יותר דומים להתבוננות בסרט מאשר בתמונה קבועה ועומדת. חלקם אינם מופיעים כל הזמן, אלא מתקיימים רק בעת הצורך, , כמו השימוש בסברה (האמנה) או בידיעה בעת החשיבה, ומוסתרים מאיתנו שאר הזמן, כאשר לא חושבים עליהם או אין נדרשים להם.

החלום והשיר: חוויית הרצף והתנועה - תהליך נפשי מתמשך ולא מצב מקובע[עריכה]

קטעי זכרונות של רצף אירועים נחשבים לתהליכים נפשיים מתמשכים, שאינם מצב סטטי עומד. למשל חלום ובו האדם החווה הקשבה מדומיינת למוסיקה, שאיננה "מצב" עומד ומקובע למקומו. כך גם חוויית הצפיה בתנועה וגם ההיזכרות באותה תנועה. כל אלו הם תהליכים נפשיים, ולא מצבים נפשיים. (אם כי יש כאלו שהגדירו זאת כמצב נפשי של תהליך).

סברה וידיעה: אגירת החוויה והנטיה לפעולה[עריכה]

הידיעה והתכנון, והנוהג הנלמד והזכור - אלו הם מצבים נפשיים "בכח אך לא בפועל", בפוטנציה בלבד, המתגלים רק בשעת המימוש כנטיה לפעולה בדרך מסויימת, והנטיה לבחירת ברירה מסוימת - אלו כולם מצבים נפשיים אגורים. בהינתן מצב מתאים וסביבה מתאימה הנטיה תוביל לתהליך נפשי, לפעולה נפשית או למצב נפשי מוטה.

למשל זכרונות, או תוצאות של אימון, הם מצבים נפשיים אצורים בשכל (בנפש). דוגמה שהביא גילברט רייל הוא מצב נפשי שנוצר כתוצאה מהבטחה שניתנה בשיחת טלפון "להגיע תוך עשר דקות", המובילה לסדרת פעולות שלמה הכוללת התלבשות מתאימה למזג האויר בחוץ, ולמפגש המתוכנן, כניסה למכונית ונהיגה במסלול מסויים אל מקום הפגישה המובטח.

ברנטנו - מכוונוּת (אודותיות), המאפיין של החוויה[עריכה]

חוקר ההכרה פרנץ ברנטנו - Brentano מת בוינה בשנת 1917 בגיל 79

ראו בהרחבה הגות הנפש/מצב נפשי/מכוונות המצב הנפשי (אודתיות)

יש לקצר קטע זה לאור ההרחבה שם. ויש לקצר את שם הדף שם (ולהביאו תחת יסודות)

בשנת 1874 פרנץ ברנטנו שחתר להפיכת הפסיכולוגיה למדע מדוייק ומוגדר היטב, כתב בספרו "פסיכולוגיה מהיבט ניסויי":
"העולם המופיע בפנינו נחלק לשניים: פיזי ופסיכי (ממשי ורעיוני)".
ברנטנו שאף להגדיר היטב את שני סוגי המושגים, ולהבחין ביניהם במדוייק. הוא סבר שהחוויה אשר הגדיר אותה "מצב נפשי" היא "פעילה" לעומת "מצב תיאורי" סביל של המציאות הפיזית.
בבקשו הגדרה מדוייקת בעזרת מאפיין מגדיר ומבחין, כזה שיש לכל המופעים השייכים למצב הנפשי - הרעיוני, ואשר אינו נמצא בתחום הפיזי כלל, כתב:
"כל מצג של תחושה או דמיון משמש דוגמא למופע השכלי.
וכוונתי לא לזה שהוא מוצג, אלא לזה שהוא מציג.
וכך שמיעת גובה צליל, ראיית עצם צבוע, תחושת חום או קור, ומצבי דמיון דומים,
כל אלה מהווים דוגמאות טובות..."

למעשה ברנטנו מתאר את החוויה כמעשה פעיל ולא רק מצב רעיוני סביל, עומד וסטטי. כשאדם חווה את ההר שלפניו, יש בו "בשכלו" (בנפשו) משהו שהוא יותר מאשר תופעת ההר במציאות, משהו השונה לחלוטין מעצם ההר עצמו. יש בו מעין "שידור" של ההר והצגתו ל"עיני רוחו".
 
ברנטנו חיפש מאפיין שיבחין ויגדיר מבחינה מדעית מדוייקת את החוויה הזו, ה"מוצגת", לעומת התיאור הסביל והפיזי המתואר ו"מוצג" על ידי החוויה אך איננו בעצמו עושה דבר.

בתקופה קדומה היתה מוכרת מחלוקת הפילוסופיםמי? אם האור (כלומר חוויית הראיה) יוצא מן העין אל החפץ הנראה, או שהאור נובע מהחפץ הנראה ומגיע אל העין. הדעה המקובלתמי? היתה ששני הדברים נכונים, נדרש מבט ומיקוד ועיבוד שכלי, ונדרשת תאורה הנובעת או מוחזרת מן החפץ אל העין.

הבחנת החוויה אודות דבר, ממושא החוויה העומד בפני עצמו[עריכה]

ברנטנו מצא שמונה תבחינים, מאפיינים שבעזרתם ניתן להפריד ולהבחין בין חוויה נפשית לבין מושא החוויה - מושא פיזי בדרך כלל, הקיים במציאות או מושא מדומיין או מחושב. החשוב מבין התבחינים הוא:
כוונה: קיומו של מושא כלשהו אודותיו עוסקת החוויה, היא המאפיין המבחין בין הנפשי למושא החוויה המציאותי או המדומיין, העומד בפני עצמו.

למשל אם מסתכלים ורואים עיפרון מונח על השולחן, ההבדל בין אותו עיפרון במציאות לבין המחשבה אודותיו, הוא שהעיפרון הוא "לכשעצמו" ואילו המחשבה היא תמיד "אודות" משהו, במקרה זה אודות העיפרון. כך גם אם מדמיינים מפלצת אגדית יורקת אש, ההבדל בין המפלצת המדומיינת לבין המחשבה אודותיה הוא שהמחשבה והדמיון הם אודות המפלצת הדמיונית, ואילו התוכן של המחשבה, המפלצת המדומיינת עצמה, המושא של המחשבה הזו, היא "לכשעצמה" ולא "אודות משהו אחר".

כלומר לדברי ברנטנו ההבדל בין מושא המחשבה, הדבר שעליו חושבים את המחשבה של החוויה, לבין תוכן המחשבה שהיא פעולה של השכל הוא כך:

  • הנפשי - הוא אודות, כלומר יש לו כוונה.
  • התוכן - הוא לכשעצמו, ללא כל כוונה.

המגדיר של החוויה הנפשית[עריכה]

לאורך הדורות ועד ימינו אלה, נשאלת השאלה: מהו המאפיין המובחן המגדיר באופן בלעדי את היותה של חוויה - נפשית?

אך תחילה נבדוק למה אנו קוראים נפש, ומה לעומת זאת נראה בעינינו כפעילות שאין אחריה כל ביקורת, חסרת חוויה, וחסרת החלטה שכלית או מוּדעות. לפעילות מהסוג השני בוודאי שנימנע מהכינוי פעילות נפשית או פעילות שכלית.

החי בהשוואה למכני ולתנועה טבעית...

מוּדעוּת - המגדיר של פעילות "נפשית"[עריכה]

דוד חלמרס (צ'ולמרס) בספרו משנת 1996 המוח המודע (The Conscious Mind) טבע את המונח "השאלה הקשה" לגבי החוויה האנושית, וקישר אותה לנושא המוּדעוּת.

הוא אמר שאחרי שהוסברו התופעות של לידה ונשימה ומה שנחשב עד אז "חיים" והוסברו גם "בעלי הנפש והנשמה" (מלשון נשיפה ונשימה), ולמדו את הביוכימיה וההתפתחות של תכונות מצבים ותהליכים גופניים כולל תנועה ונשימה, וכל והמסתורין הוסר מן התופעות הללו, שהפכו לתופעות אותן אנו מבינים היטב, תופעות טבע ברורות הפועלות על פי חוקי הטבע הפשוטים יחסית, עדיין נותרה שאלה אחרונה ב"חזית" המדע: קשה לנו להסביר דרך מדעי הטבע החומר והחיים את התופעה של החוויה, את האדמימות של הצבע האדום ואת חוויית הריח הבשום של ההדס. לחוויה הזו שני היבטים שמרבים לבלבל ביניהם בעקבות דבריו:

  • קוואליה (איכותנים) - התופעה השונה איכותית מן התופעה המוסברת במדעי הטבע החומר והחיים (פיזיקה כימיה וביולוגיה לענפיהם).
  • מוּדעוּת - התפישה של התופעה הנקלטת, באופן שאפשר לדווח עליו.


חלמרס הדגיש שמחשבה מודעת היא למעשה הדבר שצריך להסביר, ושנותר חסר הסבר מדעי.

  • מהי צורת המחשבה ההופכת אותה למחשבה המודעת לעצמה?
  • איזה צורת ייצוג הופך מחשבות למחשבות מודעות לעצמן?


יש מחלוקת ובה שתי גישות מתנגשות לגבי הסברה וההשערה הנכונה המגדירה את המוּדעוּת כמבחין בין המצב הנפשי למושאו:

  • א. השערת המוּדעות החיצונית העוקבת ממעל אחרי הפעילות השכלית, נקראת סְדַר עילי והיא שיטת דוד רוזנטל. גישה זו נקראת גם השערת המחשבה המוּדעת בהיבט מגבוה (High Order Thought).
  • ב. השערת המוּדעות בייצוג עצמי הבאה יחד עם חוויית המצב הנפשי. גישה זו נקראת השערת המחשבה המוּדעת ברמה מושווה - Same Order Thought.

דוד רוזנטל והסדר העילי[עריכה]

דויד רוזנטל, הוגה הדעות היהודי אמריקאי מאוניברסיטת ניו יורק CUNY כתב בספרו המוּדעוּת והשכל (1986) והציג שתי תופעות:

  • חוויות תת-סיפיות (סבלימינליות) - בהן מציגים לצופה מחזה קצרצר, והוא מתנהג באופן המוכיח שראה ואף עיבד את שראה, אך אינו יכול לתאר את החוויה כלומר אינו "מודע" לה.
  • חוויית איזורי עיוורון בעין, שגם בהן מוכח מהתנהגותו שהרואה חזה ואף עיבד את המידע, אך אינו מודע לכך ואינו יכול לתאר ישירות את שראה.

מתופעות אלו עליהן אין החוֹוֶה יכול לדווח הסיק רוזנטל שההכרה היא חיצונית לחוויה ועיבודה, ונובעת מ"משקיף ממעל", רכיב שכלי ומן הסתם גם מוחי, מסדר גבוה יותר המנטר ובוחן את החוויה.

לדבריו המשקיף ממעל יכול להיות תהליך בלתי מודע, אך הוא היוצר את ה'מוּדעוּת'. היומי? שראו בדבריו טיעון פילוסופי ולא פיזי, ותקפו את דבריו משני הבטים:

  • א. אם המשקיף ממעל אינו מודע, כיצד הוא עצמו הופך להיות מודע.
  • ב. ואם נדרש שהמשקיף ממעל יהיה מודע, אם כן אין לדבר סוף. זוהי דחיה של הבלתי סביר (רדוקטיו אד-אבסורדום).‏[1]

ראו גם[עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכה]

ברנטנו וכוונה כמאפיין הנפשי[עריכה]

רוזנטל והמוּדעוֶת החיצונית ממעל[עריכה]

הערות[עריכה]

  1. ^ אין להחליף את דחיית הבלתי סביר (רדוקטיו אד-אבסורדום) עם הוכחה על דרך השלילה (דחיה בקונטרדיקציה). דחיית הבלתי סביר כמו טענת "אם כן אין לדבר סוף", הוא אחד הדרכים לדחיה על דרך השלילה.

<< לפרק הקודם (החוויה)         | ^ בחזרה לעמוד הראשי |         לפרק הבא (טיעונים ואישושם) >>