על מושא החוויה - מכוונות או אודותיות של המצב הנפשי

פרק זה לוקה בחסר. אתם מוזמנים לתרום לוויקיספר ולהשלים אותו. ראו פירוט בדף השיחה.

להשלים ניווט

מכוונות או אודותיות - הוא הדרך שמאפיין דברים שבעצמם מכוונים מצביעים ומורים על דברים אחרים. כך בתחום הבלשנות, תורת המשמעות (הסמנטיקה) וחקר הסמלים (סמיוטיקה), סמלים מילים וביטויים מייצגים משהו שאינו הסמל עצמו. במידענות ובינה מלאכותית מבקשים "להבין" את הנאמר על ידי החלפתו במיוצג על ידו. ובהגות הנפש מגדירים את החוויה (המצב הנפשי או התהליך הנפשי) כתופעה המצביעה או מגיבה למשהו אחר.

ההוגים היוונים הקדמונים כאפלטון ואריסטו תיארו את הדבר לכשעצמו לעומת הסמל המייצג שלו.

בתחום הבלשנות הנפשית (פסיכולינגוויסטיקה) פיתח גוטלוב פְֿרֶגֶה את המושגים הוראה (רפרנס, אינטנסיה אנ:Intensionality) ומובן (סנס, אקסטנסיה אנ:Extensionality). הוא כתב על כך במאמרו משנת 1891 "על תפקיד ותפישה" ובספרו "על מובן והוראה" (אובר סין און בדויטונג) שנה אחר כך, שניהם בגרמנית.

המונח אודותיות (או מכוונות) אנ:Aboutness, הוטבע בידי ר"א פרתורן (R. A. Fairthorne) בתחום מדעי הספרנות והמידענות, ופותח מאוד בידי הספרן והמומחה לתחום תרגום המכונה ו' ג'ון הצ'קינס. אנ: W. John Htchins.

בתחום הגות הנפש (פילוסופי אוף מיינד) השתמשו במונח מכוּוָנוּת או כוונתיות אנ:Intentionality.

יש לשים לב למונח השונה הכתוב גם באיות שונה: בבלשנות, אקסטנסיה היא מלשון שלוחה ואינטנסיה היא משמעות פנימית, לעומת תחום הגות הנפש בה אינטנסיה היא כוונת מכוון, פעולה בידיעה מתוכננת.

על הפרק - מכוונות: כוונה והוראה

בפרק זה נדבר על על מושא המצב הנפשי, על האודותיות: המכוון לעומת עצם הדבר, מובן של מושג לעומת ההוראה שלו, ועל פירוש והמשך של מושג (אקסטנסיה) לעומת מושאו (אינטנסיה - כוונה מקורית, שהיא הדבר עצמו).

נדבר על הקשר בין מונחים אלו בבלשנות לחוויה האנושית, כלומר למצב הנפשי, ועל חשיבות מושגים אלו לדיון המדעי וההגותי במצבי הנפש ובתהליכי הנפש הנחווים.

מכוונות מבוא כללי

אודותיות ומכוונות, ועצם הדבר

אודותיות או כוונה (מְכוּוָנוּת) היא אותה התכונה שלפיה החוויה היא כמעט תמיד "של משהו (עצמו)" השונה מתחושת החוויה. יש כמעט לכל חוויה תוכן. החוויה "מכוונת" לדבר כלשהו. חלום אודות מקום אנשים וחפצים בזמן מסוים. מחשבה אודות טענה לוגית. תחושה של כאב ביד, או שמחה "בלב". תחושת טעם תפוזים במיץ. מראה המכונית בחניה כעת. קול הלחש ששמעתם אמש. פחד מגנבים שיקחו את הטלפון ששכחתם במרכול.

פרגה טען שתכונת הכוונה, אותה תכונה שהיא מרכזית להרבה מסוגי מצבי הנפש החווייתיים, היא בעצם המגדיר והמבחין בין מצב או פעולה או אירוע שאינו נפשי, לחוויה או תגובה נפשית. בהמשך נערוך דיון הגותי והוכחות בעד ונגד השימוש בתכונת הכוונה להגדרת המצב הנפשי.

בבלשנות וחקר המשמעות (סמנטיקה)

פרגה - הוראה ומובן

הוראה לעומת מובן הם שני מונחים מתוך הגות בלשנית נפשית (פסיכולינגוויסטיקה), שהגה גוטלוב פְרֶגֶה לראשונה במאמרו בגרמנית על תפקוד ותפישה (פונקציון און בגריף) בשנת 1891.

ההוראה היא הדבר האמיתי לכשעצמו אליו הביטוי מורה, ואילו המובן הוא האופן בו השומע (או הקורא) מבין את הביטוי והמילים. וכך על פי הדוגמה שפרגה נתן, כוכב השחר והכוכב הבהיר (סיריוס) הם אותו כוכב עצמו ושתי המילים מורות אותו גורם שמימי, על בעיני המתבונן שאינו מכיר את גרמי השמים, אלו שני מובנים שונים.

באופן דומה למילים וביטויים, גם המצב הנפשי, החוויה הנפשית היא לרוב "מכוונת" אל דבר כלשהו, אך אינה אותו הדבר. התמונה השכלית שאנו "רואים" או "מדמיינים" אינה הדבר הנראה עצמו, אלא ייצוג שלו.

פרגה השתמש במושגים שתורגמו לעברית מן האנגלית (פרגה עצמו כתב בגרמנית) במגוון צורות שחלקם יכול לבלבל:

ההיבט - המשמע, המובן, הייצוג, הסמל, שלוחת הביטוי והשלכתו. מושא הביטוי והמשכו כפי שהמאזין תופש. האקסטנסיה הסובייקטיבית כפי שנתפשת בשכלו של השומע. ובאנגלית: סֶנס. The sense of a word.

עצם הדבר - הוראת הביטוי, הערך, הדבר המציאותי, האמת כפי שהיא. המיוצג בביטוי, כוונת הביטוי, האינטסיה האובייקטיבית כפי שהיא. ובאנגלית The reference of the word.

לצערנו, משמעות המילים כוונה, הוראה, מקור, מובן, משמע ועוד עלולים להטעות. למשל הביטוי "הוראתה של מילה" וגם הביטוי "משמעה של מילה", וגם הביטוי "המובן של מילה" וגם "פירוש המילה" יכולים כולם להתפרש כמשמעות המילונית והמדעית, אך גם כמשמעות שנותן לה המאזין או הדובר בעת שיחה. ולכן נצטרך להגדיר ולהשתמש כאן בצורה ברורה ובזהירות הראויה במושגים. מכיוון שהשפה העברית היא שורשית, אם נדון בשורשי המילים האלה, נוכל להפריד היטב את שני סוגי הביטויים. נעשה זאת תוך כדי הסבר שני הצדדים האלו של כל ביטוי, ותוך כדי הסבר הקשר שלהם לחוויה והמצב הנפשי:

נשוב על שני ההיבטים של כל ביטוי: מובן (סנס) - מלשון התבוננות האדם והבנתו את הביטוי, לעומת הוראה (רפרנס) - מלשון הדבר אליו מורֶה ומצביע הביטוי. כמובן שהמילה הוראה קשורה גם בראיה, שכן המורה מורה על הדבר הנלמד ומראה אותו מכל צדדיו.

א. הוראת ביטוי (באנגלית רפרנס) הוא הדבר "האמיתי" או המילוני המוגדר, שאליו מכוון הביטוי. העצם (האובייקט) שאליו מוליך הביטוי. המשמעות המוגדרת והמדעית של המילה.

בתחום חקר ההתנסחות (סמנטיקה) פרגה גם השתמש בביטוי אינטנסיה - מלשון משמעות פנימית, ובתרגום לעברית: כוונה. בעברית, המילה "כוונה" יכולה להתפרש כבירור המשמעות שאליה התכוון הדובר מתוך כמה משמעויות אפשריות, בדרך כלל בהקשר כזה שהשומע חשב או עלול לחשוב שהכוונה היא אחרת. אבל כאן מדובר על "כוונה" כדבר האמיתי אליו מכוון הביטוי במשמעות המילה "במציאות", או "במילון".

ב. מובן הביטוי (באנגלית סנס) הוא המשמעות שעל פיו הביטוי נקלט אצל השומע (או הקורא). כאמור בעברית הביטוי "מובן" יכול להתפרש כמשמעות המדעית או המילונית, אך כאן הוא משמש לשומע המבין אחרי התבוננות ושימוש בבינתו להבנת דבר מתוך דבר.

כאן פרגה השתמש בביטוי אקסטנסיה - מלשון משמעות חיצונית, שלוחת המשך של הביטוי, וההשלכה של הביטוי. כלומר המשמעות שנותן השומע למילה על פי מצבו כרגע, היקף ידיעתו, והבנתו.

דוגמאות בבלשנות

המשמע של המילה כלב יכול להיות בעל חי, אך יתכן שהביטוי נאמר כקללה, בלי קשר לבעל חי מסויים. בשיחה מסויימת בדרך כלל הדובר בוחר מובן אחד מסויים אליו הוא מתכוון. לדוגמא אם שמחה כועס מאוד על ברוך ומגדף אותו במילה "כלב", שמחה בחר כאן "לברך" את ברוך תוך שימוש במשמעות השניה של "כלב" כגידוף וקללה. זוהי כוונתו ולכן זאת הוראת המילה בהקשר הנאמר. זו האינטנסיה, הכוונה המקורית של הדובר. ו"הכוונה המקורית" של המילה כלב בהקשר כזה.

אלא שברוך בורך בחוש הומור ובוחר להבין את המילה כלב במשמעותו המילולית, מביט סביבו ושואל "איפה יש כלב? אני מאלף כלבים מקצועי ואוהב את כל סוגי הכלבים". בשלב זה של השיחה (לפני שהם עוברים למכות) המובן של המילה כלב קיבל משמעות אחרת מהכוונה (המקורית) של המילה בפי הדובר. המובן החדש הוא אקסטנסיה של המילה. ההשלכה של המילה וההמשך של הביטוי כלב, באזני ברוך.

משמעות מוחלטת ומשמעות נלווית - דנוטציה וקונוטציה

בספרו "שיטת היגיון - על דרכי המחקר המדעי" (סיסטמה של לוגיקה) שיצא לאור בשנת 1843 (ה'תר"ג), ג'ון סטיוארט מיל כתב על השוואת מושגים, והיותם זהים בכך שכל תכונותיהם שווים, כלומר כל מאפייניהם זהים. האמת, לפי הגדרה זו, היא טענה המוכלת בתוך נושא הטענה עצמו. בספר זה הדגיש את ההבדל בין משמעות פנימית ואמיתית של מילה וביטוי, היא משמעות החלטית (אבסולוטית) - דנוטציה, לעומת המשמעות הנלווית, המשנית שלו - הקונוטציה.

המשמעות ההחלטית - אבסולוטית, דנוטציה, מגדירה נושא (denotes a subject) הידוע לנו על פי תכונתו או תכונותיו כלומר מאפייניו ידועים ובכך גם תוכנו ברור לחלוטין.

לעומת זאת המשמעות הנלווית - ההקשרית, קונוטציה, - מלשון השותפות עם מושגים אחרים הנדרשת על מנת להגדירו, היא משמעות הניתנת לכל תיאור כללי של דבר, אשר אין לדעת את פרטיו. כך לפי דוגמא שלו המילה הקיבוצית והכוללת אדם היא הקשרית ולא מוחלטת. היא קונוטציה ולא דנוטציה.

תיאור אופי או תכונה השייכת לרבים, לדוגמא לובן, או כעס, אינם נוגעים רק לפרט מסויים, ולכן מרובי הוראה. אין להן משמעות פנימית אחת מוחלטת, - דנוטציה, אלא הן בעלות משמעות תלויית הקשר, ולכן זוהי משמעות נלווית, משנית: קונוטציה. משמעויות נלוות נובעות מאי בהירות לגבי כוונת הדובר, או מדיבור כללי שאינו מפורט, ואמירת מילים לגבי מושגים שאינם מיודעים, כלומר אין השומע בטוח לגבי הכרת התוכן שלהן באופן מובחן ברור ומלא.

המקובל בשמו: מקובל לומר בשמו של מיל, שאמירת שם פרטי היא הדרך הטובה ביותר לאפיין את המשמעות האמיתית והמלאה של דבר ללא משמעויות נוספות צדדיות נלוות שאינן המשמעות של הדבר לכשעצמו.

דברי מיל עצמו: אך למעשה מיל אמר ששמות פרטיים הם "מקריים" - אקראיים ושרירותיים, ואינם דבר שההיגיון עוסק בו כלל, מכיוון שאין הם מכלילים.

בכך מיל המשיך את מסורת קודמיו, בפרט הוגה הדעות הסקוטי תומס ריד שאמר (מתישהו לפני מותו בשנת 1796 ה'תקנ"ו עמודים 219-20 בספר סיכום הגותו באנגלית) שהשמות הפרטיים חסרים מאפיין מבחין כללי על פי ההגיון, והם רק מתארים אוסף מקרי של הקשרים אקראיים ועובדות שרירותיות.

גם ריד המשיך מסורת של הוגי דעות, ובראשם תומס אקינס אשר חילק (מתישהו לפני שמת ב1274) בין טענות מרוכבות - הנוגעות למושגים רחבים, לבין השמות הפרטיים שמיידעים את הדבר עליו נסוב השם באופן חד משמעי, מוחלט, בלא להותיר ספק.

מכוונות נפשית

מכוונוּת - המאפיין של החוויה

בשנת 1874 פרנץ ברנטנו שחתר להפיכת הפסיכולוגיה למדע מדוייק ומוגדר היטב, כתב בספרו "פסיכולוגיה מהיבט ניסויי":
"העולם המופיע בפנינו נחלק לשניים: פיזי ופסיכי (ממשי ורעיוני)".
ברנטנו שאף להגדיר היטב את שני סוגי המושגים, ולהבחין ביניהם במדוייק. הוא סבר שהחוויה אשר הגדיר אותה "מצב נפשי" היא "פעילה" לעומת "מצב תיאורי" סביל של המציאות הפיזית.
בבקשו הגדרה מדוייקת בעזרת מאפיין מגדיר ומבחין, כזה שיש לכל המופעים השייכים למצב הנפשי - הרעיוני, ואשר אינו נמצא בתחום הפיזי כלל, כתב:
"כל מצג של תחושה או דמיון משמש דוגמא למופע השכלי.
וכוונתי לא לזה שהוא מוצג, אלא לזה שהוא מציג.
וכך שמיעת גובה צליל, ראיית עצם צבוע, תחושת חום או קור, ומצבי דמיון דומים,
כל אלה מהווים דוגמאות טובות..."

למעשה ברנטנו מתאר את החוויה כמעשה פעיל ולא רק מצב רעיוני סביל, עומד וסטטי. כשאדם חווה את ההר שלפניו, יש בו "בשכלו" (בנפשו) משהו שהוא יותר מאשר תופעת ההר במציאות, משהו השונה לחלוטין מעצם ההר עצמו. יש בו מעין "שידור" של ההר והצגתו ל"עיני רוחו".

ברנטנו חיפש מאפיין שיבחין ויגדיר מבחינה מדעית מדוייקת את החוויה הזו, ה"מוצגת", לעומת התיאור הסביל והפיזי המתואר ו"מוצג" על ידי החוויה אך איננו בעצמו עושה דבר.

בתקופה קדומה היתה מוכרת מחלוקת הפילוסופים אם האור וחוויית הראיה יוצאים מן העין אל החפץ הנראה (כדעת פיתגורס בעניין העין כמגדלור), או (כדעת דמוקריטוס, נציג האטומיסטים) שהאור נובע מהחפץ הנראה ומגיע אל העין. מאז שרנה דקארט דן בצורך לתרגום שכלי של הנראה הנובע מיוזמת הרואה, ומאז הדיון של עמנואל קאנט בחשיבות התבניות השכליות המקבעות את ההבנה והתרגום של המראות, הדעה הרווחת בקרב ההוגים והמדענים היא ששני הדברים נכונים, נדרש מבט ומיקוד ועיבוד שכלי, ונדרשת תאורה הנובעת או מוחזרת מן החפץ אל העין. (המחלוקת הקדומה מתוארת על ידי רבי צדוק הכהן מלובלין ותשובתו היא שכידוע שניהם צודקים וצריך גם את מחשבת האדם כדי להבין המראה, ולכן האדם יכול להשפיע בדרכים שונות על מה שהוא רואה, ואיך שהוא מגיב למראות.)

הבחנת החוויה אודות דבר, ממושא החוויה העומד בפני עצמו

ברנטנו מצא שמונה תבחינים, מאפיינים שבעזרתם ניתן להפריד ולהבחין בין חוויה נפשית לבין מושא החוויה - מושא פיזי בדרך כלל, הקיים במציאות או מושא מדומיין או מחושב. החשוב מבין התבחינים הוא:
כוונה: קיומו של מושא כלשהו אודותיו עוסקת החוויה, היא המאפיין המבחין בין הנפשי למושא החוויה המציאותי או המדומיין, העומד בפני עצמו.

למשל אם מסתכלים ורואים עיפרון מונח על השולחן, ההבדל בין אותו עיפרון במציאות לבין המחשבה אודותיו, הוא שהעיפרון הוא "לכשעצמו" ואילו המחשבה היא תמיד "אודות" משהו, במקרה זה אודות העיפרון. כך גם אם מדמיינים מפלצת אגדית יורקת אש, ההבדל בין המפלצת המדומיינת לבין המחשבה אודותיה הוא שהמחשבה והדמיון הם אודות המפלצת הדמיונית, ואילו התוכן של המחשבה, המפלצת המדומיינת עצמה, המושא של המחשבה הזו, היא "לכשעצמה" ולא "אודות משהו אחר".

כלומר לדברי ברנטנו ההבדל בין מושא המחשבה, הדבר שעליו חושבים את המחשבה של החוויה, לבין תוכן המחשבה שהיא פעולה של השכל הוא כך:

הנפשי - הוא אודות, כלומר יש לו כוונה.
התוכן - הוא לכשעצמו, ללא כל כוונה.

גוטלוב פרֶגֶה - מובן לעומת הוראה

גוטפריד לייבניץ הדואליסט שהאמין שהנפש ייחודית לאדם או לכל היותר לבעלי חיים בניגוד למכונות, כתב בשנת 1695 (ה'תנ"ה) בספרו השיטה החדשה של הטבע על ה"אני" הנפשי, המסביר כל דבר. ההסבר, לדברי לייבניץ הוא התימצות והקיצור על ידי הכללה של פרטי הפרטים הרבים במציאות.

בעקבות דברי לייבניץ, יצא גוטלוב פרגה עם הגדרות המשך. בשנת 1896 (ה'תרנ"ו) פרגה טבע את המונחים המבחינים בין ההוראה של המילה לבין המובן שלה באזני השומע. ההוראה היא המשמעות האמיתית גם אם זו אינה ידועה לשומע, לה מתכוונת המילה על פי הגדרתה המילונית ככל הידוע לבני האנוש. ואילו המובן הוא המשמעות בהקשר הצר, ככל שידיעותיו של השומע או הדובר מגיעות, או לפי ההיבטים המציאותיים הקשורים באמירה.

פרגה דן בזהות של מושגים, a=b. לדוגמא, כך הסביר, הביטוי "כוכב השחר" והביטוי "כוכב נוגה" (הקרוי על שם אלילת האהבים וונוס) התבררו למדע כאותו הכוכב, וכך גם הביטוי "כוכב הנשף" - הנראה בשעת ערב (בנשוף רוח בריזה נעימה). התברר למדענים שכוכב הערב וכוכב הבוקר הן למעשה אותו הכוכב הנראה לאדם בזמן ובזווית אחרת. שני הביטויים מורים על אותו הכוכב שהוא "למעשה" כוכב נגה, ביטוי שלישי (או רביעי אם מחשיבים את השם הלועזי ונוס), שהוראתו (מלשון ראייה בעין והצבעה עליו - כמו הביטוי מורה באצבע את הדרך) אותו כוכב לכת נגה המתואר בויקיפדיה.

אז יש זהות בין ההוראות של ביטויים אלו, הביטוי כוכב השחר, והביטוי נוגה (במשמעותו ככוכב לכת, לא שם של כלת בת מצווה). אבל לעומת זאת אין באמת זהות מלאה בין הביטויים. כוכב השחר נקרא כך משום שהאדם המביט בשמים עם שחר שם לב לכוכב בולט זה. אבל כוכב נוגה אינו נקרא כך בגלל אדם המביט בשמים דווקא בשעת השחר. אין כל שחר לקשר, או קשר לשחר בין כוכב נוגה עצמו לשמו זה. שני המלים אמנם זהים בהוראה שלהם, אבל המובן המלא שלהם שונה. המובן כולל גם את ההקשרים הנוספים של הביטוי שנבחר להבעת המושג, וביניהם רמיזות למציאות הידועה או המוסתרת מעיני האדם שאינו מודע לחקר הכוכבים - האסטרונומיה, או רמיזות המעוררת בו הרהורים ציוריים מעוררי התפעלות עם שירה וחריזה על זריחה, רוח שחרית, ושמים מאדימים.

פרגה טען שזוהי הסיבה שאפשר לדבר על אמת א-פריורית מראש כדברי עמנואל קאנט (שמת בשנת 1804 ה'תקס"ד) כאשר משווים בין דבר כלשהו אל עצמו a=a, שכן הדבר לכשעצמו מורה בוודאי על אותו הדבר. אך לא תמיד יהיה נכון לומר a=b, כי לפעמים המשמעות המקורית של הטענה היא אכן על ההוראה, אך מובנה של האמירה עלול להתפרש כאמירה לגבי המובן של a וזיהויו עם המובן של b. ואלו לא תמיד נכונים. אז לא תמיד כוכב השחר זהה לנוגה. בבוודאי לא כשמדובר בשם של ישוב יהודי נחמד על דרך ארץ המרדפים, שהוקם בהתאם לתכנית אלון (של יגאל אלון) על פי "התפישה הבטחונית" לצידוק התיישבות יהודית בחבלי ארץ שלא היו בידינו אחר מלחמת העצמאות.

תלמידו של פרגה, מייסד הW:he:פנומנולוגיה, היהודי הגרמני האתאיסט W:he:אדמונד הוסרל, הוא זה שהפך את המונחים הוראה לעומת מובן (באנגלית sense and reference) לנפוצים בקרב בלשנים, הוגי דעות, וחוקרי מדע.

הוסרל, אגב, נרדף בידי הנאצים, ומת בשנת 1936, אחר שתלמידו החבר במפלגה הנאצית מרטין היידגר, שהאמין במוסר של "נקיטת עמדה", "מבלי להיות אנטישמי", התכחש אליו. ראו כאן (או בגרסאות קודמות של הדף שם)

קישורים חיצוניים

[www.logicmuseum.com/connotation/millconnotation.htm בעניין ההקשר על פי מיל] באתר מוזיאון הלוגיקה.
על אינטנסיה פנימית - באנציקלופדיה להגות הנפש של סטנפורד
(באנגלית) תרגום מאמרו של פרגה על המובן וההוראה באתר כתבי העת המדעיים JSTOR (לבעלי הרשאה).