הגות הנפש/יסודות/מבוא

מתוך ויקיספר, אוסף הספרים והמדריכים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

מבוא לויקיספר הגות הנפש

(ראו בהרחבה על /ההשתלשלות הלשונית של מונחי הגות הנפש)

הרוח המניעה את העלים[עריכה]

בעולם הקדום היתה חלוקה לחומר מול רוח ולגוף מול נפש.

בסוף מגילת קהלת נכתב:

כִּי הֹלֵךְ הָאָדָם אֶל בֵּית עוֹלָמוֹ וְסָבְבוּ בַשּׁוּק הַסֹּפְדִים...
...יָשֹׁב הֶעָפָר עַל הָאָרֶץ כְּשֶׁהָיָה,
וְהָרוּחַ תָּשׁוּב אֶל הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ.
הֲבֵל הֲבָלִים! - אָמַר הַקּוֹהֶלֶת, הַכֹּל הָבֶל.

בעת העתיקה האדם ראה עלים נישאים ברוח, וחילק את העולם לשניים:

  • לממשי מוחשי, שאפשר למשש אותו בידיים ולראותו.
  • לרוחני - שאין רואים אותו, אין למשש אותו או לאחוז בו, אך הוא קיים, ומניע את העולם.

אף על פי שהוא לא יכל לאחוז ברוח, הרוח אחזה בחומר והניעה אותו.

היתה זו אותה הרוח המניעה עלים בחורף, נושמת ונושפת בהרים, אך גם בתוך אפם גרונם ופיהם של בעלי החיים, כל עוד החיים בהם. אותה הרוח, רוח האדם, עזרה לו לתכנן ולהתבונן ולהבין - ולהוציא מן הכח אל הפועל את המחשבות - כלומר להניע את הגוף.

ההתרגשות הפחד והאומץ - אותם אפשר היה להרגיש בהאצת דופק הלב, בפעילות המעיים והכליות כשמשתינים מפחד והבטן מתהפכת, הכבוד והיראה המורגשים בכבד, אבל גם שם בדם הדופק בעורקים בקצב הלב המואץ, ניכר היה שיש הבדל בין דם של נושם לדם שאין בו רוח.

רַ֣ק חֲזַ֗ק לְבִלְתִּי֙ אֲכֹ֣ל הַדָּ֔ם,
כִּ֥י הַדָּ֖ם ה֣וּא הַנָּ֑פֶשׁ -
וְלֹא תֹאכַ֥ל הַנֶּ֖פֶשׁ עִם הַבָּשָֽׂר!

הדמיונות, המראות שנראים באור, המחשבות והבינה - גם אלה נקשרו לרוח הלא נראית. וכמובן החלומות והשגעון - הדיבוק שנכנס באדם ההוזה או חוזה, אחרי שאכל פטריה, צמח, או עובש, או קיבל מכה בראש.

וכך נוצרה גם התפישה של רוחות רפאים - המדברות איתנו מעולם המתים, והאמונה בהישארות ה"נפש" או ה"נשמה". בימינו, באיוריו הנהדרים של סימור פליישמן לספר הילדים "רפי - רוח הרפאים הידידותית" מאת ג'יין ת'אייר, רוח הרפאים מופיעה כדמות מקווקוות מואנשת - כלומר בעלת צורה אנושית, היכולה לעבור מבעד לקירות. לפי הסיפור רפי (גאס באנגלית - במשחק מלים עם גוסט - רוח רפאים, ועם גאסט - רוח פתאומית קצרה הטופחת לפתע על פני אדם) מדליק אש ומכין ארוחה לידידו העכבר באמצעות "מילות רפאים" אף שלעולם אינו רעב או חש צינה, ואוהבים אותו אף על פי שאיש בסיפור זה אינו מאמין בקיומו.

הנפש - מהות החיים[עריכה]

כפי שהראתה הדוקטור מרי מידגלי במאמרה (הובא בידי בנה מרטין בעת קבלת פרס המלחמה בטפשות של הירחון המדעי פילוסופיה עכשיו) היתה במדע בכלל ובתחום הפילוסופיה בפרט מגמה להבדיל בין "הרוח האנושית" לבין חייהם ופעילותם הרגשית והשכלית כאחד של בעלי החיים. על זלזול זה בבעלי חיים, וביכולותיהם הרגשיות והמחשבתיות, מצאה מידגלי תיעוד רב, בכלל החברה ובספרות המדעית בפרט.

רעיון (שגוי אולי) זה מופיע בחלוקה המקובלת שבעברית על פי הוגה הדעות היווני הקדום אריסטו: דצח"ם: דומם, צומח, חי, מדבר. אך יש לשים לב שכבר אריסטו היה בין הנזהרים שלא להפריד לחלוטין בין רמות החיים על פי פשטות תגובותיהם. וכך מופיע בספרו על הנפש (כרך ב', חלק א'. תרגום חדש):

בין הממשויות - כלומר הישויות הקיימות במציאות לפי המוסכמות, יש את הגופים, ובראשם הגופים הטבעיים שהם היסוד לכל הגופים כולם.
יש מהגופים אשר להם רוח חיים - כלומר הם מזינים את עצמם, והם צומחים וגדלים.
הנפש אינה הגוף, אלא היא תכונה של הגוף (או בעברית החדשה: מאפיין של הגוף).
ממשות היא מציאות, וכך הנפש היא התממשות החיים בתוך הגוף.
...הַצֶּּמַח, על אף פשטותו, הוא גוף אשר לו חיים, והוא מאורגן באיברים בדיוק כמו שלבעלי חיים יש איברים...
הגוף והנפש, כמו החומר והצורה, נפרדים בהגדרה, ואין מקום כלל לשאול אם הם אחד.
...ולפיכך הנפש אינה קיימת בנפרד מגוף

(ובחלק ב')

...הנפש הנמצאת בגוף מבדילה בין דומם - שאין בו חיים, לגוף חי.
...הצמח... גדל בכל כיוון ובכך למעשה נע בתנועה מוגבלת... מזין את עצמו ומתארגן באיברים...
...החושים והתחושות הם המגדירים את בעל החי אף אם הוא אינו מש ממקומו. אפילו לנמלה... ואם יש לו תחושות אזי בוודאי יש לו גם דמיונות וציפיות.
...ויש בעלי חיים בעלי יכולת נוספת... בעלי שכל המסוגלים לחשוב...

האיש הקטן שבעין[עריכה]

שׇׁ֭מְרֵנִי כְּאִישׁ֣וֹן בַּת עָ֑יִן! בְּצֵ֥ל כְּ֝נָפֶ֗יךָ תַּסְתִּירֵֽנִי!

שמור עלי כמו שאנו שומרים על האיש הקטן היושב בתוך העין שלנו והנראה על ידי מי שמשוחח איתנו. שהרי כאשר מישהו מתקרב מידי, מיד העפעפיים נעצמים ושומרים על האישון. כך מבקש משורר התפילה המוקדשת לדוד או מיוחסת אליו: תפילת "שִׁמְעָה ה' צֶדֶק", הרשומה בספר תהלים.

האיש הקטן - האישון, נעלם כאשר בן האדם מת. כל עוד הוא חי, העין (הלחה) נותרת עם "ניצוץ" חיים "הניתז" ממנה, והאישון הקטן יושב בתוך העין. אך ברגע שהבן אדם מת, לחלוחית הדמעות והחיים נעלמת, ואיתה נעלם האיש הקטן.

באיורון מצחיק משנות ה-80 נראה מחשב אישי מקינטוש שפתחו אותו ובתוכו איש קטן דחוס בתנוחה לא נוחה הכועס וצועק: אמרו לכם אף פעם לא לפתוח את זה!!

בספרו של הפרופסור דניאל דנט "מוּדעוּת מוסברת" (Consciousness Explained) מקדיש דנט חלק ניכר מהספר להפרכת התפישה השגויה שיש איש קטן בתוך הראש היושב ומנהל את העניינים.

אין איש קטן בתוך המוח. אין אישון היושב בתוך אולם ההצגות וחוזה במרחב. אין הוֹמוּנקוּלוּס היושב בתיאטרון הקרטזי שבמוח.

במקום זה דניאל דנט מוכיח שלמעשה יש גרסאות שונות של כל הרכיבים המרכיבים יחדיו את התפישות התחושות והפעולות, גרסאות המתחרות זו בזו, או המחזקות ומסייעות זו לזו, עד שמופק הדיבור או מופעלים השרירים, או עד שהזיכרון על רכיביו נשמר במוח.

עליונות האדם או לא[עריכה]

בימינו חוקרים רבים מאמינים בעליונות איכותית של האדם על שאר מיני החי. כך, ספר הלימוד של האוניברסיטה הפתוחה בנושא חקר הלשון, פותח בפרק מקוצר על הבדלי הלשון האנושית לעומת התקשורת של כל שאר מיני בעלי החיים (ומאליו ברור שאין דנים כלל בצמחים או חידקים). המסקנות של רוב החוקרים, לפי ספרי האו"פ (חקר השפה בעריכת אירנה בוטוויניק ונורית מלניק, ) הן שבניגוד למה שהוצג בשנות השישים ותחילת שנות השבעים על קופים שיכלו לתקשר בשפת סימנים, על יונקים ימיים המסוגלים לפתור בעיות ממוחשבות, על תקשורת מתוחכמת בתוך זן ציפורים זה או אחר, ועל פענוח תקשורת הדבורים או חרקים אחרים, בשנים שלאחר מכן התברר שתקשורת זו היתה מוגבלת ולא מתחילה להתקרב לרמת התחכום והמופשטות שאליה הגיעה השיחה האנושית בחברה המתורבתת, אשר לדברי נעם חומסקי וחבריו מולדת באדם בעצם מבנה מוחו מלידה.

כפי שנראה בחלקים מתוך ספר מקוון זה, גם בתחום הגות הנפש - כלומר חקר התחושות והרגשות הבאים יחד עם המחשבות ושאר הפעילות המודעת והפנימית של המוח בשיתוף עם אברי הגוף, הוגים רבים סבורים שיש לנו לבני האדם עדיפות שכלית ויכולת מחשבתית העולה לאין שיעור והשונה מהותית מכל סוג של עיבוד מוחי או תקשורת בין בעלי החיים. (וראו הגות הנפש/יסודות/בעלי חיים להרחבה על כך.)

יש המוספים להבדלים המהותיים בין בני האדם לשאר עולם החי את הרגשות ו"התכונות הנפשיות" ובכך התמנון או אפילו הכלב והחתול אינם יכולים לחוש את הצבע או להרגיש צער כפי שבני אדם חווים זאת. עוד נשוב לעניין זה בכמה "נסויי מחשבה" שהם משחקי מחשבה שנועדו להביא את הקוראים להסכמה עם דעתם (לכאן ולכאן). מצד שני היו שהקצינו עוד יותר ונטו לקבל שאין כל הבדל בין האדם על "רגשותיו" הייחודיים כביכול, לבין בעלי חיים ואפילו - באופן תיאורתי, לבין יצור מלאכותי כמו רובוט (או ליצור תיאורטי, כמו זומבי), בתנאי שיהיו לו את מערכות ההגבה הדומות לאלו האנושיות או החייתיות.תבנית:מקור

בעניין זה אנו מכירים את הויכוח התלמודי אם "צער בעלי חיים דאוריתא או לא" - כלומר אם ההתחשבות שראינו אצל חז"ל ברגשות בעלי חיים הוא ציווי מקראי, ראיון מאוחר יותר, או עקרון שבכלל אין נכון לשמרו. שאלות דומות נשאלו גם בפילוסופיה היוונית. (להרחבה ראו הגות הנפש/יסודות/צער בעלי חיים) אריסטו, לדוגמה, הגיע למסקנה שלצורך הטיפול המוסרי הנכון ברגשות על ידי אדם ממוזג, כלומר מאוזן בצורה טובה, אדם שקול ואמיץ ישתמש בכעס רק כאשר הוא זיהה עלבון אמיתי, ויתמודד עם פחד בהערכה שכלתנית מודעת ומחושבת של המצב לאשורו. מכיוון שלדעת אריסטו בעלי החיים מגיבים מאליהם על פי הרגע, ללא הערכה שכלית מחשבתית, אין להם את רגשות האדם. (ראו באנגלית על חיות רגשות ומוסר ויליאם פורטנבאוך, מתוך כתב העת המדעי לספרות קלסית ארתוסה, בהוצאת מכללת ג'ון הופקינס (אתר כתבי העת המדעיים JSTOR)).

התנשאות האדם על הטבע ותוצאותיו[עריכה]

החוקרת מרי מיג'לי עסקה במחקר נרחב על סוג של "תפיסה דתית" ו"אמונה" באדם המדעי והטכנולוגי "העליון", כפי שעלה מקריאת הפרקים האחרונים של רבים מספרי הלימוד של התקופה, משנות החמישים והלאה. אמונה זו היתה שהאדם בעל יכולת השליטה בתופעות לאחר שהבין אותן כראוי, הוא אדם עליון "טוב ומשובח יותר", "שיכבוש" את כל הבלתי נודע, ויביא את האדם לשליטה ידענית (וממילא גם טובה וחסרת מעצורים) בעולם. יחד עם עמדה זו, באה גם תפיסה אתנו-צנטרית, שהחי והטבע כולו נועד לשרת את האדם, עמדה שלפיה לבעלי החיים, או לחיים בכלל אין כל חשיבות מעבר לשאלת ההישרדות החמרית. בסדרה של מאמרים פולמוסיים מתוקשרים התמודדה עם כותרת ספרו של ריצ'ארד דוקינס, "הגן האנוכי" ולמרות מחאותיו שהיא מעמידה את דבריו באור שאינו נכון, היא התפלמסה גם עם תוכן דבריו הכתובים בעמדה "שוביניסטית" כלפי שאר עולם החי. יחד עם זה הראתה בסדרת מאמרים שהפכה לשני ספרים בנושא, שהחוקים בעולם והחברה האנושית בכללה, הרסניים כלפי הטבע, ואפילו עוינים לחי ולצומח המתורבת והמוכפף לו - בעיקר לחיות מחמד.

חוקרים רבים מאשימים את האדם ברבים מההכחדות בעידן ההלוקן הכולל את תקופת הקרח האחרונה, וראשית תקופת האבן, כולל הכחדת הממותות, לוויתנים גדולים מיני עצים וציפורים ועוד, הכחדה הנמשכת גם בימינו בעקבות התנהגותנו המתנשאת. (ראו בהרחבה על הכחדת הטבע בידי אדם בעידן ההלוקן: מתקופת האבן ועד ימינו על פי רעיונות שהוצגו לראשונה בידי המדען אך הגזען ג'ורג'ה קוּביֶר והוצגו בידי עיתונאית המדע אליזבט קולבר בספרה ההכחדה השישית.