ערבית/ספרותית/סימנים וניקוד

מתוך ויקיספר, אוסף הספרים והמדריכים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

סימנים וניקוד[עריכה]

הניקוד (התנועות)[עריכה]

הערה: את הניקוד בערבית, כבעברית, לא חייבים לכתוב, וניתן לכתוב רק חלק מן הניקוד במלה, אך הוא כלי עזר לקריאה נכונה למתחילים ואף למתקדמים (בערבית, כמו בעברית, יכול הניקוד לבוא גם על האות האחרונה במלה). לעומת-זאת, ברוב הסימנים האחרים, שאינם ניקוד, נצטרך להשתמש, כדי שנוכל להבין את שכתבנו.

1. התנועות הקצרות
תנועות אלה, כשמן כן הן - יש להגות אותן קצרות יותר מהתנועות הארוכות.

א. פַתְחַה - دَ - מקבילה לפתח בעברית (A), נהגית כפתח אחורית לפני/אחרי עיצורים נחציים, ק ו-ר ובשאר המקרים כפתח רגילה. בארצות המגרב הדוברים הוגים אותה כסגול בהברות מוטעמות באזורים שבהם אינה נהגית כתנועה אחורית.
ב. כַּסְרַה - دِ - מקבילה לחיריק בעברית (I), אך בדרך-כלל נהגית יותר כסגול בעברית (E).
ג. דַמַּה - دُ - מקבילה לשורוק בעברית (U), לפעמים נהגית יותר כקמץ קטן בעברית (O) ולפעמים כקובוץ בעברית (U)
ד. סֻכּוּן - دْ - מקביל לשווא נח בעברית.
  • התנועות נכתבות כקו קצר, אלכסוני ויורד, מעל האות (פתחה) או תחתיו (כסרה). תנועת דמה נכתבת כאות ואו קטנה, מעל האות. הסוכון נכתב כעיגול קטן מעל האות.
  • כזכור, את התנועות יש להוסיף רק אחר שסיימנו את כתיבת המלה, יחד עם הוספת הנקודות הדיאקריטיות.

2. התנועות הארוכות
התנועות הארוכות מורכבות מצרוף הניקוד ואם-קריאה מתאימה. יש להגות אותן ארוכות וברורות יותר מאחיותיהן הקצרות.

א. ا מאריכה את תנועת הפתחה (دَر = דַר, دَار = דַאר).
ב. ي מאריכה את תנועת הכסרה (دِر = דִר, دِير = דִיר) ונשמעת בבירור כתנועת [i] (כבמלה "שיר").
ג. و מאריכה את תנועת הדמה (دُر = דֻר, دُور = דוּר) ונשמעת בבירור כתנועת [u] (כבמלה "כלום").

3. תנוין
תנועות התנוין הן תנועות מיוחדות הבאות רק בסוף המלה. הן נהגות כמו התנועה הקצרה המתאימה, בתוספת העיצור "נ".

א. תנוין פתחה - سًا - כמו "אן". שימו לב שנהוג לכתוב אותה עם הוספה של אם-הקריאה א.
ב. תנוין כסרה - سٍ - כמו "אֵן".
ג. תנוין דמה - سٌ - כמו "אוֹן".
הערות:

1. כאשר תנוין פתחה נכתבת על האות "ל" יש להשתמש בצורה המיוחדת של ל ו א أَهْلاً קראו אַהְלַן.

2. תנוין פתחה יכולה להיכתב גם ـًا וגם ـاً, אך לא מוסיפים את האלף כאשר המילה נגמרת ב־‬ة תאא מרבוטה, اء אלף נחה ואחריה המזה מרחפת, עיצור שואי שהוא לא ي או أ אלף עיצורית.

הסימנים[עריכה]

הערה: הערבית, בניגוד לעברית, הופכת את סימן השאלה (?) ואת הפסיק (,) = أينَ ٱلولد؟ إسرائيل، دولة ٱليهود.

2. הַמְזַה ()

א. ההמזה היא סימן הנלווה לאימות-התנועה (בדרך-כלל "א", אך לעתים גם "ו" או "י").
ב. ערכו הצלילי הוא כעיצור א בעברית.
ג. ההמזה נכתבת בערבית כמו היתה סימן דיאקריטי, ומצטרפת לאם-הקריאה. הצירוף הזה מכונה "כֻרְסִי" (כסא): כך נכתוב "המזה על כורסי ואו" - ؤ, וכך "המזה על כורסי יא" - ئ. ההמזה נכתבת מעל האות אליף - أ, אך כאשר האות מנוקדת בתנועת הכסרה, גם התנועה וגם ההמזה יורדות אל מתחת לאות - إ. לעתים תופיע ההמזה ללא "כסא" כלל - .
ד. כדי לדעת על איזה "כסא" יש לכתוב את ההמזה בכל מלה, יש להתחשב בתנועות המופיעות בסביבתה. יש כללים לענין זה, אך בשלב ראשון פשוט יותר להכיר ולזכור את צורתן של המלים השונות.

2. دّ - שַׁדַּה (شَدَّة) = דגש חזק

א. סימן השדّה נכתב תמיד מעל האות, והוא בא בנוסף לניקוד.
ב. השדّה מכפילה את העיצור (בדומה להכפלת האות באנגלית) בהיגוי בלבד, לדוגמה: عَمَّان קראו עַמְמַאן - Amman'.
ג. כאשר השדّה באה עם כסרה (ـِ) הכסרה יכולה לעלות אל מתחת לשדّה, כך: ـِّ. דוגמה: أَلْمُعَلِّم. ניתן לכתוב גם בצורה הרגילה, כלומר השדّה למעלה והכסרה מתחת לאות, כך: ـؚّ. דוגמה: أَلْمُعَلؚّم.
הערה: אין בערבית דגש קל.

3. ٱ - וַסְלַה (وَصْلَة) = אליף שותקת

א. סימן הווסלה נכתב תמיד מעל האליף (ا), ולא נכתב על אות אחרת מלבדה, וכן אין להוסיף ניקוד לאליף כאשר ישנה וסלה מעליו.
ב. הווסלה באה רק על אליף שבאמצע המשפט, ונמצאת מעל לאליף ב أل הידיעה (יילמד בהמשך).


הערה: את הווסלה לא חייבים לכתוב. לדוגמה: ذَهَبَ ٱلْوَلَد קראו דַ'הַבַּלְוַלַד.

4. آ - מַדַּה = אלף מוארכת

א. המדّה, כמו הווסלה, נכתבת מעל לאליף בלבד ואין להוסיף לה ניקוד.
ב. המדّה נכתבת במקום הצורה أا (כלומר הארכת תנועת הפתחה באות אליף), ונהגית כמוה בדיוק. לדוגמה: آسِيَا קראו אַאסְיַה.

5. ة - תַא מַרְבּוּטַה = סימן הנקבה

א. היגויה כ-ה כאם-קריאה (כבמלה מכבסה), זהה להיגוי ا בסוף מלה (וגם מחליפה אותה לעיתים נדירות; אירופה [אורובא/אורובה] אפשר לכתוב גם أُورُوبَا וגם, אם כי זה פחות נפוץ, أُورُوبَة).
ב. תמיד נמצאת בסוף, אין לכתוב אותה באמצע או בתחילת המשפט.
ג. מציינת שהמלה היא נקבה, אך לא תמיד נכתבת במלים במין נקבה, לדוגמה: مُدِيرَة - מנהלת (קראו מוּדִירַה), أَرْبَعَة - ארבעה (קראו אַרְבַּעַה; ארבעה מתכוון לזכר ולא לנקבה בדומה לעברית: ארבעה בנים וארבע בנות).
ד. האות שלפניה תמיד תנוקד בפתחה.
ה. כאשר ישנה הסמכה יש לקרוא אותה כ-"ת", למשל مُدِيرَة مَدْرَسَة קראו מוּדִירַת מַדְרַסַה ולא מוּדִירַה מַדְרַסָה, כמו בעברית, רק שלא נכתבת כ-"ת" (מנהלת בית-ספר).
ו. כאשר היא מנוקדת היגויה כ-"ת", לדוגמה: دَوْلَةُ קראו דַוְלַתֻ.
ז. האות ت (המקבילה ל-"ת" בעברית) מחליפה את ה-ة כאשר המלה מוטֵית, לדוגמה: غُرْفَة (חדר; קראו גֿוּרְפַה) - غُرْفَتِي (חדרי; קראו גֿוּרְפַתִי).

6. ى - אליף מקצוּרה = אלף שבורה

א. היגויה כהיגוי ة ו-ا בסוף מלה (ה"א כאם-קריאה).
ב. תמיד נמצאת בסוף, אין לכתוב אותה באמצע או בתחילת המשפט.
ג. תמיד לפניה ישנה פתחה, לדוגמה: مَتَى [קראו מַתַא/מַתַה].
ד. לפני כינויי הקניין וכינויי הפעול ى תהיה ל-ا, לדוגמה: أَلْقُرَى - הכפרים = قُرَانَا.
ה. בנטיות הפועל ומלות היחס ى תהיה ל-ي, לדוגמה: رَأَى - ראה = رَأَيْتُ - ראיתי. إِلَى - אל = إِلَيْكَ - אליך.

7. دٰ = אליף קטנה

א. היא נכתבת כקו ישר מעל לאות. לדוגמה: هٰذَا
ב. האליף הקטנה אינה יכולה לבוא באות האחרונה במלה ואין להוסיף מעליה ניקוד או סימנים (למעט מקרה חריג אחד במלה أللّٰه [אלוהים] כאשר השדّה באה בנוסף לאליף הקטנה).
ג. נהגית כאליף אם-קריאה. המלה هٰذَا נהגית هَاذَا.
ד. היא מחליפה רק את האליף כאם-קריאה, אך שימושה הוא נדיר. רוב המלים בעלות אליף כאם-קריאה משתמשות בה ולא באליף הקטנה.


- סימנים וניקוד -