משתמש:Pashute/הגות הנפש/ארכיב/טיוטה א

מתוך ויקיספר, אוסף הספרים והמדריכים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
Gnome-colors-emblem-development-2.svg הדף נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה אתם מתבקשים שלא לערוך ערך זה בטרם תוסר הודעה זו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניחי התבנית.
אם הדף לא נערך במשך שבוע ניתן להסיר את התבנית ולערוך אותו, אך רצוי לתת קודם תזכורת בדף שיחת הכותבים.



דף זה הוא דף טיוטה וארכיב נועד לכותבים כחומר עזר, מכיל חומר לא בדוק ואולי שגוי, וימחק עם סיום העבודה על הספר

סיבתיות יתר - גישת צמד שכל ומוח הפועלים[עריכה]

במציאות שנויה: גישות של הפעלת נפש וגוף (שכל ומוח)[עריכה]

השאלה היא כיצד המחשבה מביאה לידי מעשה?

  • איך מחשבה (שאינה במציאות) - משפיעה על מציאות?
  • איך השכל (ולא המוח) עושה פעולה?
  • איך הנפש (ולא הגוף) מביאה לידי מעשה?
  • איך רוח האדם (בלי החומר) פועל בעולם?

א. טענת צמד גוף-ונפש או צמד שכל-ומוח הפועלים יחדיו (סיבתיות יתרה)[עריכה]

זוכרים מה אמרנו במבוא על הרוח שמניעה את החומר?
שלש תשובות לשאלה, איך זה קורה: הראשונה: צירוף צמד המקורות. (על פי סיבתיות יתירה):

גישת הצירוף גוף ונפש, מוח ושכל[עריכה]

לפי גישת הצירוף, התשובה היא שבאמת המחשבה (שאינה במציאות) צריכה את האדם (שבמציאות) כדי להשפיע על המציאות: (ה"נפש" זקוקה ל"גוף" כדי לפעול)
- שבאמת השכל צריך את המוח ושניהם עושים את הפעולה (אבל לחלוטין בנפרד).
- שבאמת הנפש צריכה את הגוף, ושניהם - למרות שאין קשר ביניהן, מביאים לידי מעשה.
- שבאמת הרוח צריכה את החומר, ואז שניהם - כל אחד מהם בעצמו, יוצרים את הפעולה או מניעים את השינוי בעולם.

ושוב: טענת ההפעלה בידי המחשבה והמציאות כאחד:
הטענה היא שאדם והמחשבה מניעים שניהם את הפעולה במציאות.
- כלומר המוח והשכל, שהם שני דברים שונים לפי הנטען, אחראים שניהם בנפרד לפעולה.
- כלומר הנפש צריכה גם את הגוף, ושניהם מביאים לידי מעשה.
- כלומר הרוח והחומר שניהם מפעילים - וכששניהם מפעילים, אז נגרמת התוצאה שלפיה אנחנו:
-- רואים לכאורה שהרוח הניעה את החומר,
-- או רואים לכאורה שהנפש גרמה לשינויים נפשיים - בתחושות ומחשבות חדשות,
-- או רואים שהנפש גרמה שינויים מציאותיים ואפילו שינויים חמריים וגופניים בעולם.

ונאמר זאת שוב הפעם בדגש על ההפעלה עצמה:
הפעלה של דבר, שמעורבת בו מחשבה (או רגש או תחושה וכדומה), -
תיעשה אך ורק אם גם מעורב בה המוח שבגוף החמרי הקיים במציאות, שגם הוא גורם ומפעיל את הדבר.

ובלשון פיוטית:
אם ראית מחשבה המביאה לידי מעשה
בוודאי היה שם גם מוח מן החומר שבמציאות.

= הבהרות לגבי גישת הצירוף[עריכה]

הבהרה א. לגבי גישת הצירוף: יש נתק מוחלט בין גוף ונפש:

(המילה "כזכוּר" שבעמוד 81 בספר, פירושו "בעמודים הקודמים").
כזכור, יש כמה הבהרות שנאמרו לגבי טענה א', כל אחת מההבהרות האלו מקובלת על טועני צמד גוף ונפש .* ואלו הן ההבהרות:

אין שום קשר בין ההפעלה על ידי *השכל* לבין ההפעלה על ידי *המוח* .
השכל נמצא ברוח האדם ובנפשו - *ואינו קשור* למוח הקיים במציאות, בגוף, ובחומר.

או במילים אחרות:
יש נתק מוחלט בין המחשבה לבין המוח למרות ששניהם גורמים לפעולה.
‏המוח והשכל הם זוג גרושים שאינם נפגשים.
(הבהרה זו נמצאת בעמוד 78 במילים "עם זאת...")

הבהרה ב. לגבי גישת הצירוף: דרושים הן נפש והן גוף
ב1. ההסבר של טענה א' הוא כך:
הפעולה תיעשה אך ורק אם גם המוח וגם השכל יפעילו את הפעולה, שניהם.
כלומר:
ב2. בלי השכל, או בלי המוח - לא תתקבל הפעולה שהתקבלה על ידי שניהם.

הבהרה ג. לגבי גישת הצירוף: הסתייגות: הצירוף הוא ללא שילובם יחד בכל דרך שהיא
הסתייגות: אמנם נדרשים צירוף הנפש והגוף, השכל והמוח, הרוחני והגשמי, אבל אבל לא שהמוח והשכל משתלבים איכשהו זה בזה.
לא לפני הפעולה או השינוי במציאות, ולא בעת הפעולה או השינוי במציאות.

בכל עת השכל והמוח נותרים מנותקים זה מזה ואין כל קשר ביניהם.


דחיית גישת צמד גוף-ונפש פועלים[עריכה]

זהו. עד כאן ההקדמות. ועכשיו לדחיה של טענה א' מתוך סתירה פנימית.
(ובלשון הספר: מדוע האפשרות של "סיבתיות יתר" אינה קבילה?)

ה. הגדרת גורם ומפעיל[עריכה]

ה1. טעות חמורה בספר[עריכה]

יש טעות קשה בעמוד 81, בו כתוב ש"כזכור" טענת סיבתיות-היתר טוענת ששתי הסיבות (המוח וה"נפש") אינם תלויים זה בזה כך שכל אחד מהם יכול לגרום לפעולה לבדו. לא!!! להיפך. סיבתיות-היתר כפי שרשום במפורש בעמוד 78 אומרת שכדי לקבל פעולה דרושים שניהם, גם המוח וגם הנפש, ואילו כל אחד מהם בנפרד אינו יכול לגרום לפעולה. }}

ה2. מובני ההכרח של גורם[עריכה]

נביט בעיון ונדייק את הבנת המושג "הכרח", כדי לדחות את טענת "סיבתיות היתר" (טענת צמד מוח-ושכל פועלים)

1. הגדרה של תנאי הכרחי:
אם א יגרום את ג,
הרי שאז א הכרחית לגרימת ג

ובמינוח של תורת ההגיון (הלוגיקה):
אם א -> ב
אזי א הוא תנאי הכרחי על מנת לגרום את ב.

2. דוגמה של תנאי אפשרי (לא הכרחי)
זהו תנאי לא הכרחי - אך כזה שעדיין יכול לגרום לפעולה או תוצאה:
אם א או ב - יגרמו את ג,
הרי שאז א אינה הכרחית כדי לגרום את ג. (כי אפשר את ב במקום את א).

ההכרח לפני או אחרי שפעולה קרתה[עריכה]

כאשר פעולה טרם קרתה, והיא רק עלולה או עשויה לקרות בעתיד - ויש כמה גורמים אפשריים שעשויים לגרום לפעולה,
הרי שכל אחד מהגורמים האפשריים לפעולה זו אינו נחשב הכרחי. הוא רק אפשרי. יתכן שגורם אחר יגרום לפעולה.

אבל אם הפעולה כבר קרתה בפועל, בעקבות גורם מסויים, הרי שהגורם המסויים הזה מפסיק להיות אפשרי ונראה בו את הגורם ש"בהכרח" גרם לפעולה.

לדוגמה:
אם הספל נשבר כתוצאה מכך שהשלכתי עליו פטיש
הרי שטרם שהספל נשבר, לא היה זה הכרחי שהספל ישבר דווקא משום שאשליך עליו פטיש.
הספל יכול היה להישבר בגלל סיבות אחרות. למשל התפרצות הר געש, או חתול שיפיל אותו.

אבל עכשיו, כהספל כבר נשבר ואני בודק מה היה הגורם לכך, ואני מוצא שאכן זה בגלל שהשלכתי עליו פטיש,
ולא היו רעידות אדמה או חתולים בסביבה הקרובה...
הרי שהספל בהכרח נשבר בגלל שזרקתי את הפטיש.

ו. הדחיה[עריכה]

שייך לפרק הקודם - הפעלה מיידית משורשרת ובמקביל[עריכה]

הערות בעניין הפעלה מיידית, משורשרת או במקביל[עריכה]

בספר פילוסופיה של הנפש בתקופתנו, קטע זה מופיע כמאמר מוסגר תחת הכותרת הערת הבהרה.

  • אם אנו אומרים שאל"ף גרם לבי"ת אין כוונתנו דווקא להפעלה מיידית וישירה, אלא ייתכן שהפעלת בי"ת עברה דרך שרשרת ארוכה של גורמי ביניים.
  • בשרשרת גורמי ביניים כזו, כל גורם ביניים בתורו מפעיל את הבא בתור בהכרח עד לגרימת התוצאה בי"ת. אחרת אין זה נקרא שאל"ף גרם לבי"ת.

הוכחת ההכרח: הוכחה לכך שכל גורם ביניים להפעיל את הבא עד להפעלת בי"ת בהכרח: שהרי אם לא כן, אז תנותק שרשרת הגורמים, ואל"ף לא יגרום לבי"ת.

  • גם באמרנו שמצב נפשי גרם לפעולה, או באמרנו שמצב מוחי גרם לפעולה, אנו מתכוונים לומר שיתכן שההפעלה עברה דרך שרשרת גורמי בניים.
  • אבל בטענה שהצמד גוף ונפש שניהם פועלים, יכולים להיות שרשרות גורמים כתוצאה מהגוף, ושרשרת גורמים כתוצאה מהנפש, אבל לא יתכן ששני השרשראות קשורים זה בזה באחד משלבי הביניים, שכן אז תנותק ההגדרה שאותו המצב גרם לפעולה.

אודותיות ומכוונות[עריכה]

פרנץ ברנטנו Brentano בספרו (1874) פסיכולוגיה מהיבט ניסויי:

  • כוונה כלשהי (התנהגות מכוונת, מכוונות) היא המאפיין המבחין של מצבי הנפש.
  • למעשה טען: כוונה היא המאפיין המגדיר את הנפשי.


"העולם המופיע בפנינו נחלק לשניים: פיזי ופסיכי (ממשי ורעיוני)"
עתה הוא מבקש תקפות תצפיתית: הגדרה מדוייקת בעזרת מאפיין מגדיר ומבחין, כזה שיש לכל השייכים לאחד, ואין בשני כלל.
אחד משמונת המאפיינים שמצא, והחשוב שבהם: אי-קיום מכוון.

"כל מצג של תחושה או דמיון משמש דוגמא למופע השכלי.
וכוונתי לא לזה שהמופע השכלי הזה מוצג, אלא לזה שהוא מציג את עצמו.
וכך שמיעת גובה צליל, ראיית עצם צבוע, תחושת חום או קור, ומצבי דמיון דומים,
כל אלה מהווים דוגמאות טובות..."

לדעתו החוויה השכלית הנפשית היא למעשה פעולה (ולא "מצב" נפשי).

ז'אן פול סארטר



פרק זה לוקה בחסר. אתם מוזמנים לתרום לוויקיספר ולהשלים אותו. ראו פירוט בדף השיחה.








הערות: על ברנטנו


  • דוד חלמרס (צ'ולמרס) בספרו משנת 1996 המוח המודע (The Conscious Mind)
  • טבע את המונח "השאלה הקשה" לגבי החוויה האנושית, וקישר אותה לנושא המוּדעוּת.


השאלות

  • מהי צורת המחשבה ההופכת אותה למחשבה המודעת לעצמה?
  • איזה ייצוג הופך אותן למחשבות מודעות לעצמן?


שתי גישות - סברות והשערות מתנגשות בעניין זה ונתונות במחלוקת:

  • השערות לפי היבט מגבוה High Order Thought (סְדַר עילי) לגבי המוּדעוּת.
  • השערות של רמה מושווה Same Order Thought (ייצוג עצמי) לגבי המוּדעוּת.


דוד רוזנטל



שלושה הסברים קיימים לכוונתו של ברנטנו לגבי מכוונות.

  • יחס בין עושה פעולה למושא הפעולה. (בין הנושא את הפעולה - הסובייקט, למושא הפעולה האובייקט).

כלומר בין העושה לזה שנעשה בו.

  • יחס משולש שבו עושה פעולה, הפעולה ומושא הפעולה. (נושא נשוא ומושא: סובייקט,
  • שלישי - להשלים

== שיטות פילוסופיות

  • אדמונד הוסרל היהודי, אבי הפנומנולוגיה. ותלמידו הנאצי מרטין היידגר.
  • רוסו?? אבי הפילוסופיה האנליטית.