ויקעברית/פסודו/צלילים/נשימה
התפתחות לשון האדם מצלילים אברי וקולות הנשימה
אין כמעט ספק ששמות אברי הנשימה והדיבור קשורים בצלילי הדיבור והנשימה. ראו בהמשך רשימה של עיצורי הנשיפה המחליפים אלה את אלה כדי להפיק מילות מונשפות ומלאות רוח.
אברי הדיבור - ומילים קשורות
[עריכה]- פּה או פֶֿה מצליל השפתיים
- שפה כמו פה, ובשפות אירופיות ליפּ לביו לברו. - ובהשאלה במשמעות הלשון המדוברת בגלל חשיבותם כאברי הדיבור.
- אף - במקור אנף וכך גם בערבית, באנגלית נוז, ולשון: טנגו או לנגו. אנף במשמעות כעס, וכך גם חרון אף, הקשור עם נחר, חירף, גידף. מילים אנפיות של קולות כמו נזף, נאף (קולות נאפופים), נשף, נשם, נשב. עוד מילות נשיפה: שאף, רשף, וכנראה קשור גם לנשיפה על אש להכנת כשף. קולות המושמעים מהאף בעת הקללה והארור: חירף וגידף.
- שן שיניים, שניים, מהצליל הנוצר בעזרת איבר זה. מהאיבר, דרך המספר שניים, מגיעות מילים משניות בהשאלה: שינון, שישה סדרי משנה, שנינות, שנה, מִשנִי, שונה במשמעות לא דומה, לא משנה. ניב הוא אחד מן השיניים, ומתאר "דיאלקט" -
- גרון מקולות הגירגור עם ר גרונית חוככת צרפתית, ודומה לה חרון. ראו בהמשך על קולות גרון ניחר, נחרה, חררה, חורֶה.
- לוע מקולות הלעלוע. מילים שקשורות לצלילי הלוע: בלע (בליעה, בלוּע), הבעה (ודומה לו קולות הביעבוע של נביעה ומבוע)
הערה: יש הקבלה רבה בין מקורות מים להפקת קולות. פה - פי הבאר. הבעה - ונביעה.
- לשון ובו שני עיצורי המילה שן. בערבית לִתַֿן אם ת' כמו think. באנגלית תּנג למעשה נג הוא צליל ג מאונפף, וכך כמו בערבית עם ת' המילה היא אותה מילה: תֿן. נכתב תּנגו ובמשמעות לשון דבורה כלומר שפה: לינגו - פעם לן מתוך לשון, ופעם ת'ן מתוך לת'ון. שפה באנגלית לנגוז.
- מלים קשורות: נזף, לעג, להג, התלעלע. בערבית ניב: להג' (להדז' להדש).
- מלים דומות: הגה, היגוי, הגייה, הגיון. ראו #קולות נגינה רננה ושירה
קולות נשיפה ומלים קשורות
[עריכה]- נשם - נשף, נפח, נשב, רוח, חרישי, חרון, חירחור, מפוח, נחר, ישן, פיח, הֵפיח, וגם עשן כמו ישן - ראו אש. חֶרֶש כלומר שקט, לחש, נחש. וראו בהמשך מילים משניות
מלים מצליל שף ודומות לה, שאינן קשורות לנשימה אלא לצלילי חיכוך: שפשף, שייף, שיכך, חכך, מישש, גישש, ממש, חש, ואולי גם: חשש. מרח, משח, שפך, סך, פֿח שמן.
- נחר - קולות החרחור והנחרה עם ח לועית גרונית חוככת, קיים גם במילים: רוח, ריח, ובמילות חירחורי הכעס וההתנשפות שבאות יחד עם ההיסוי: חרון, חורה, גרון ניחר, חירף וגידף, חורף - מלשון חרחורי הרוח הקרה, ואולי גם צלילי מחלות החורף. יתכן שהמילה שחר באה מרוח הנשף הנושפת עם עלות השחר (בשונה מן הנשף ברוח הערב העורפת), ומכאן גם עלות השחר, אחר שהשחור מכסה את הלילה, ועם הגעת אור יום עולה ומתותיר אותנו באור בוקר של שחרית.
- חנן - מתחנן המגיע מקולות חנחון למציאת חן
- צעק - שיהק, שחק, צחק, - כולם קשורים לקולות נשימה עם שיהוק בקצהו. נראה שהעיצור ק היה גם
- פלל - צליל התפילה וראו במבוא על #קול ודיבור. לגבי צליל ל. וראו שם גם מתחנן, מ
- נֶשֶׁף - ערב - נקרא כך בעקבות רוח הערב הנושבת ונושפת (בלעז בריזה). וראו להלן ערב מהמילה ערף - פעולת רוח הסערה.
- חכך בגרונו, ליחך, ליחה, לח, כיח, רוק, רקק, ירק.
נשיפה וחיים
[עריכה]- נשף, נשם - נפש, נשמה, נשימה (נפח באפו נשמת חיים), נופש.
- נפח - נָשָׁף, חי, הֵפיח, רוח, מפוח, ריח, נח, מנוחה, נאנח. וראו חירחר.
- ישן - אולי מצליל הנשיפה בעת השינה. וכך גם חלם.
- חי - מלים משניות: חיים, מחיה, חיה.
- רוח - נושבת, כמו נושפת. - אפשר לחוש ואף למשש את הרוח, אך לא לאחוז בה. היא מעיפה דברים.
- עוף - הרוח מעיפה את העוף המנופף בכנף - כולם מלים מאונפפות מצליל הרוח.
- הוא - איש נסתר, שרק רוחו (נשימתו) נשמעת אך אינה נראית.
- חנק - מקולות ההשתנקות וההיחנקות, עם ק לועית.
לחישה וליבוי אש בהפחת רוח
[עריכה]- אש - מקולות הלחישה והנשיפה של הרוח על האש המלחשת. כבשן, אח מבוערת, עשן.
- בואש - מבאיש, מסריח, קול הנאמר באנחה מתוך סלידה מהריח הרע.
- נפח - פיח, מפוח, פחם (במקרא: פחם - המכשיר להפחת רוח על הכבשן)
- בער - בוער, אפר, באנגלית פייר.
- נור - נר, אור, תנור, באנגלית: בורן burn, בגרמנית ויידיש ברֶן. אולי בהמשך לנפנוף והפחת גחלים לוחשות.
- להב - שלהבת. ליבוי האש. גחל לוחש באש. באנגלית פליים. יידיש: פלאם. נוצר מקולות הליבוי. בשימוש משני: מתלהב, שילהוב.
- אפה - ובאנגלית אובן (אופן) oven, מצליל נפנוף הרוח לליבוי האש. ובשימוש משני: מאפה.
- קפא - אולי מקול ההתנשפות והרעד המושמע בעת הצטמררות וקפיאה. (קפפפפא) וראו להלן קר.
- חם - אולי כמו פחם, מצלילי הרוח המפיחה את האש. ואולי מן ההתנשפות כשהגוף חם ומנסה לקרר את עצמו.
- קר - ק לועית, ר רוטטת או חוככת כמו זו ברעד שפתיים ונקישת שיניים. בערבית ברד - מקולות נקישת השיניים. באיורונים באנגלית בררר brrr הוא צליל הקור. ברד בעברית - הקרח המומטר. מטר - מקולות ההמטרה ונפילת הטיפות על הקרקע.
לחישה וחשש
[עריכה]יש קולות שנעשים ברגשות עזים, וביניהם נקישות שיניים כמו רעדדד, קולות היסוי כמו כעססס, ונחרות כמו חירוף.
- לחש - וגם חישה, חוש, מישש, ממש, נחש, רחש "המרחשת", רעש - מקורם מקולות השפשוף וההתלחשות.
- מישוש - ממש - שאפשר למשש ואדם חש אותו במציאות בתחושותיו ובחושיו.
- בשימוש מאוחר יותר, ניחוש מהשימוש בחיה המתלחששת נחש, או פעולה הקשורה בלחישות ואולי גם אש לוחש. (קצות הלהבות גם נראות כלשונות לוחשות של נחש).
(הערה: יתכן שגם חשב ומחשבה, באים מן החוש והתחושה, כמו שבינה תבונה והבנה באות מן ההתבוננות).
- רגש - חשש, כעס, רשף. מקולות השיניים הנוקשות וקולות ההתנשפות.
- רעד - פחד, ברד, קר, שלג (ת'לג' בערבית, סלאדג' באנגלית לשלג רטוב), קטב, מרירי.
הערה: יתכן שקטב מרירי הוא הרעדה והריר הניגר בעת מחלות התקררות, או שמדובר בתופעות של קרח ושלג.
- תחינה - קולות חנחון בעת התחנונים, ומציאת חן. כך גם רחמים והמילה רחם (במקרא: איבר המין הנשי) וראו ב#מילים משניות את תפילה ואת חנינה.
- חירוף, גידוף - וצלילים אחרים של קללה. וראו #קול ודיבור
קול ודיבור
[עריכה]במילות הקול והצליל יש את העיצור ל. יש לציין שבעבר (וכיום בעדות מארצות המזרח) קולות יללה וצהלולים נוצרים מצליל עם ל. כך גם בשירה אירופית עם צליל לללה, (כיום בישראל שרים נננה - ומתאים למילים נגינה ורננה). צלילים אלו השאירו חותם במילים כמו הלל (והמילה המאוחה הללויה) ויללה, למרות שכיום בעברית התל-אביבית אין את העיצור ל, לא בצהלה, ולא ביללה.
גם בקללה יש את העיצור ל. כנראה שהקולות העתיקים שהושמעו בעת האיחולים לכישלון כללו יללות מהעיצור ל, בדיוק כמו שצחוק היה יללות לעג (טלולא בארמית, לצון והתלוצצות בעברית), והלל היה יללות שמחה. במילה ארור מחליף ר את ל. זהו כנראה גם מקומו של העיצור ל במילה צליל, ובמילה קול. בערבית קול - זה פעולת האמירה, ובאנגלית קול היא פעולת הקריאה. במילה קרא - אולי ר מחליפה את העיצר ל.
- קול, באנלית קול ונכתב קלל - call, קוּל בערבית - לדבר. לקלל - אמירת איחולי כישלון בקול רם.
- שיר - מן השריקה המערבת ש שורקת עם ר רוטטת. וכבר הסברנו על שרק, שריקה וציפור
קולות נגינה רננה ושירה
[עריכה]- נגן - מלשון הגיון בכינור. כנראה צליל ג'ן של פריטת מיתר. ואולי קשור לגרגור והמיית היונה. בעברית מקראית זהו צליל המזוהה עם עצב ובכי.
- שיר - שריקה, שרק, צפר, ציפור, צפרא - על שם שירת הציפורים בבוקר. קולות ציוץ באנגלית צרף - chirp
- שרק - כולל ק לועית שהוא קליק המחקה את השיהוק והעצירה הפתאומית בקצה השריקה.
- רנן, רינה - רננה, קול הזמרה השמחה. וכבר אמר דוד מלכנו: "עבדו את ה' בשמחה, בואו לפניו ברננה!".
- כיום שרים לחנים בלי לומר את המילים (שאולי אינן ידועות למי ששר) רנננה נננה נננה...
- זמרה - זמירות, זמזום ורינון של הלחן. בימינו קוראים לזה שירה.
חיקוי קולות
[עריכה]- נחש בא מקולות הלחשושים שהוא משמיע. (עם ח לועית חוככת ומנושפת. כאן נ מחליפה את ל בין לחש למילה נחש).
- ניחוש בא משימוש בנחש או במקל מעוקל הנראה כנחש. ואולי גם מקולות הלחשוש של המנחש, שאולי מחקה קולות נחש, ואולי מפעיל נחש מלחשש.
- כישוף אולי בא מהנשיפה על הגחלים המעלות את עשן צמחי ההזיה. או מקולות הנישוף והלחשוש הנאמרים לצורך הפעלת הכישוף.
- ליל בא מקולות היללה של חיות הלילה.
- צפרא - בארמית משירת הציפורים בבוקר.
- ערב - מלשון רוח הערבית, וראו במקרא: יערוף כמטר לקחי. ערפל וגם "רוכב ערבות" ביטוי מקראי לקב"ה הרוכב על ענני ערפל הנושבים בעת סערה. ואולי אלו העננים המואדמים בשעת השקיעה. אך מקורם מצליל נשיפת הסערה.
- עורף - המקום שחש את הערבות, סערת הרוחות. ואולי זו עוד אחת ממילות הנשיפה. ראו בהרחבה ב להשלים
- מערב - המקום בו השמש שוקעת בערב (באזור ארץ ישראל)
עיצורי הנשיפה
[עריכה]העיצורים הבאים קשורים בנשיפה:
- פֿ רפה היוצאת מן השיניים העליונים והשפה התחתונה.
- בֿ (או ו בהיגוי של העברית החדשה) גם היא כמו פֿ רפה מאותו מוצא.
- ר רוטטת ספרדית - המדמה את צלילי ההפחה מן השפתיים הרוטטות כמו צלילי הריצוי או ההסתייגות בשפתיים בצרפתית.
- ש - שורקת, ס מהסה. איננו יודעים כיצד הושמעה שׂ שמאלית בעבר, כנראה סוג של צליל ח או ה. העיצור ש באכדית הפך לעיצור ה בשאר השפות השמיות.
- פ פוצצת מן הפה לפני הנשיפה
- ח - לועית מחרחרת וגם ה מהוסה, או ע - לועית מביעה הבעות
- נ - מאונפפת, יתכן שבמילים העתיקות היא לא היתה עיצור נפרד אלא תוספת אנפוף על העיצור אליו הנון צמודה.
- עיצורים קוליים מחוככים ומאונפפים: ג - גרונית, "וילונית", יתכן שהיתה בעבר יותר מחוככת או מאונפפת וארוכה ולא סותמת כמו זו של ימינו. בכל מקרה גם העיצור ג מאונפפת. ר - מחוככת מגורגרת חיכית צרפתית. ז גם היא מאונפפת עם הקוליות ורעד השיניים.
- ל - לא ברור כיצד נשמעה בעבר. לפי ההתנהגות עיצורי למנ"ר בשפות רבות, ל קשורה עם נ ואולי גם היא סוג של אנפוף עם עיגול פה, או הוצאה "סדקית" כמו ה וגם א, רק צדית יותר משני צידי הלשון, כסוג של י הצמודה לעיצור הנושף, בדרך כלל ש שורקת ולוחשת או ס.