הגות הנפש/עמדות/זהות נפשי וחמרי

טענה: המציאות כולה חמרית

• א. אם כל המציאות חמרית, (והנפשי הוא חלק מהמציאות), אזי גם הנפשי הוא חמרי.
• ב. אם אין להוכיח שהמציאות חמרית, יתכן שהנפשי אינו רק חמרי.
• ג. אם לא יתכן שהמציאות חמרית, לא יתכן שהנפשי הוא רק חמרי.

אילו יכלנו להוכיח את נכונות הטענה שהמציאות כולה חמרית מציאותית-ממשית, (מטריאליסטית)
ואילו קיבלנו את הטענה שהשכלי-נפשי הוא חלק מ"המציאות"
(כלומר שהתחושות והרעיונות והמחשבות והמאוויים והזכרונות והתפישות והיכולות החישוביות שלנו, הם חלק מן המציאות)
אזי יכולנו להסיק באופן הגיוני (לוגי) שהשכלי-נפשי גם הוא חמרי מציאותי-ממשי (מטריאליסטי).

אך אין בידינו להוכיח זאת.

יש הרוצים לומר ההיפך: אם אין ביכולתנו להראות שהמציאות כולה חומרית,
מכאן שאולי חלק מהמציאות אינה חמרית מציאותית-ממשית,
ומכאן שיש מקום לחשוב על השכלי-הנפשי אשר אינו חומרי מציאותי-ממשי (מטריאליסטי).

ויש הלוקחים טענה זו לקיצוניות:
אם נוכל להוכיח שאין אפשרות שכל המציאות היא חמרית מציאותית-ממשית (מטריאליסטית)
מכאן נסיק שאין אפשרות (ולא יכול להיות) שהשכלי-הנפשי הוא כולו חמרי מציאותי-ממשי.
ולפחות בחלקו הוא איננו חמרי מציאותי-ממשי (כלומר אינו מטריאליסטי)

היקש מההסבר החמרי של החיים

בעבר היתה מחלוקת בדבר החיים ותופעותיהם, תנועת יצורים ונשימתם, מחזור הדם בידי הלב, רביה ותורשה וכו'.

הגוף הוא מכונה לעומת כח החיים

היו שסברו שהגוף הוא מכונה, ולעומתם היו שהאמינו שיש לכל יצור חי משהו מיוחד המחייה אותו - נפש או נשמה.
הטוענים לכך שהחיים הם תופעה על-טבעית לא מוסברת, נקראו ויטאליסטים - (מלשון ויטאליות - תכונת החי בלטינית, ולא על שם רבי חיים ויטאל - אם כי משמעות שמו הפרטי וכינויו, או שם משפחתו, אינם כה רחוקים זה מזה), והמתנגדים לו נקראו מצמצמים (רדוקציוניסטים בלשונם) או מכניסטים (מלשון מכונה) שכן האמינו שניתן להסביר את תופעות החיים בדומה למכונה, מסובכת אמנם, שמסוגלת לנוע ולבצע פעולות.

מערכת הדם - הלב כמשאבה

עם התפתחות המדע ופיתוח המיקרוסקופ ושיטות בדיקה וניתוח מידע חדשים, נתגלו הנימים המחברים בין הדם העורקי היוצא מן הלב לדם הורידי החוזר אליו, והתבררו קיומם של תרכובות חמרים במצב גז כמו חמצן ודו-תחמוצת הפחמן, וכן התברר חלקו של ההמוגלובין והברזל שבו לקשירת החמצן ושחרורו, והתגלה המיטוכונדריון שבתאים נושמי החמצן, שתפקידו להשתמש בחמצן ולקשור אותו לפחמנים ובכך לשחרר חמרים שיכולים להניע תהליכים כימיים. קודם לכן ברפואה הקדומה מהעת העתיקה ועד תום ימי הביניים כל זה לא היה ידוע.

כאמור (במבוא), בעת העתיקה הלב נחשב למקום הרגש ותשומת הלב, מכיוון שהדופק הואץ בעת התרגשות והואט בעת ריכוז, ופגיעה בעורקים הביאה לשפיכת דמים ואיתה אבדן רוח החיים (הנשימה). ההבנה החדשה בעקבות גילויי המדע שמדובר במשאבת דם מכנית (וחשמלית), שתפקידה לספק את החמצן לגוף דרך מערכת הדם המעגלית העוברת קודם בריאות ואחר כך לאיברים הביאה עימה מהפיכת תפישה כללית.

אם הלב הוא איבר שכולו בסך הכל מכונה, יתכן ואף סביר שגם המוח הוא איבר חשמלי ומכני בדומה למכונה משוכללת, המפיקה את החישובים ודיבורים הזכרונות וחוויות. (ועוד נשוב לעניין החוויות).

התרחבות הידע על תהליכי החיים

הגילויים הלכו ורבו וגם תכפו, במהלך המאה העשרים ועד ימינו בתחילת המאה העשרים ואחת, הלכו והצטברו המידע, הניתוח וההבנה של תהליכים סבוכים, ובהם תהליכים מוחיים של הראיה והשמיעה, ניתוח שפה, חישובי חשבונות, אופן אחסון זכרון טווח קצר וארוך ואיחזורו, רכיבי מוח המשפיעים על אישיות והתנהגות, תרופות וסמים ואופן היקשרם לתהליכי החומר (הכימיה) בגוף, אברוני התא החי, תהליכי הרביה וההתפתחות של יצור חי מרגע היווצרותו, הבנת התורשה ותהליכי ההתפתחות של יצורים והשתנותם עם הזמן ועוד ועוד.

כל אלו הובילו לכך שכיום רוב רובם של המדענים רואים בתהליכי הנשימה וזרימת הדם, וכן בתהליכי התנועה והרביה - אם בחלוקה תאית ואם ברביה מינית, כתהליכים שאפשר להסביר בצורה ברורה ומפורטת, המתקבלת על הדעת, ללא רכיב "רוחני" על-טבעי או חוץ-טבעי, שאינו מוכר מתוך הטבע.

מכאן משליכים על שאלת השכלי-נפשי כמשהו מובחן מן החמרי הממשי-מציאותי.

הקרב על המרווחים (הסינפסות)

בשלב כלשהו זיהו במקירוסקופים הראשונים את הסינפסה, אותו מרווח פתוח בין קצות זרועות תאי העצב (הדנדריטים), לבין אצבעות תא העצב הבא (הגנגליונים) בבעלי חיים חולייתניים בעלי מערכת עצבים. מרווח זה "הוכיח" בזמנו למאמינים בכח החיים (הוויטאליסטים) שתהליכי המחשבה והתחושה העוברים דרך העצבים אינם יכולים להיות מוסברים, שכן ישנו "מרווח" שדרכו צריך לדלג מעצב לעצב, בלי שיש דבר המחבר ביניהם. לעומת זאת המכאניסטים, אותם המאמינים בהיות הגוף "בסך הכל מכונה", טענו שזו טעות בהתבוננות, ואין כלל מרווח נראה בעת ההתבוננות בהגדלה על תאי העצבים.

רק במהלך מאה השנים האחרונות התברר שאמנם אכן יש מרווח, אך הוא מוסבר לחלוטין כמקום שאל תוכו נשפכים המוליכים העצביים (נוירוטרנסמיטורים), ולאחר מכן מוסרים משם במהירות.

השאלה הקשה - מוח כהסבר לחוויה

אנו רואים הסבר סביר בכך שעולמנו בארץ הוא למעשה כדור עגול גדול ושאיננו "נופלים ממנו" כי בתור גוש חומר הוא מושך אל מרכז החומר שבו, בדיוק ככל חומר צבור בטבע, אשר כל חלקיק ממנו מושך במידה מועטה אליו, ויחדיו כל החלקיקים מושכים אל מרכז המיקום המשוקלל שלהם.

אנו מקבלים כסביר את ההסבר שמים מתפרקים תמיד לנפח כפול של מימן מול נפח יחיד של חמצן כאשר מעבירים דרכם חשמל, וזאת משום שהמים מורכבים מהיסודות מימן וחמצן ביחס של שניים לאחד. ואנחנו מקבלים את ההסבר הסביר בעינינו להתנהגות המים שאינם בוערים בנוכחות חמצן, כי הם בעצם "מימן שנשרף" וכעת חסרי כח שריפה (חסרי אנרגיה).

סביר בעינינו גם ההסבר של הראיה, כאשר מצאנו שבעין האדם יש שלושה סוגי קולטני צבע, תאים שתפקידם לקלוט אור בתדרים סביב הכחול הירוק או האדום, ושאותות עצביים עוברים מרשתית העין אל רכיבי מוח שמנתחים ומוצאים קווים ישרים אלכסוניים ועגולים, וחלקי מוח שמסוגלים לנתח ולזהות מתוך זה אותיות וצורות. אנחנו מבינים מתוך תופעות של פגועי מוח באיזורים מסויימים שיש איזור מוחי שאחראי על מילות יחס ותפקוד, ואיזור שאחראי על המילון השכלי עם מושגים, ואיזור שאחראי לחלץ את המידע מן הזיכרון על פי מאפיינים ותבחינים מסויימים. את כל הדברים האלו אנחנו מבינים כפי שאנחנו מסוגלים להבין תוכנית מחשב המבצעת אותם.

הבעיה היא שאיננו מבינים כיצד כל זה מיתרגם לדבר שאנחנו קוראים לו "החוויה". אותה חוויית הצבע הכתום או הורוד, שהוא חוויה מֵעבר לתדר של הצבע ולידע הצבור אצלנו לגבי הצבע הזה. רוב האנשים אינם מסכימים שמחשב מסוגל "לחוות" את הצבע האדום. כך גם חוויית הכאב.

הניסוי של יעקבסון - בעת מבצע שומרי החומות

מרי היא מדענית. היא יודעת כל מה שניתן לגבי הצבע האדום, אך מעולם לא חוותה אותו.

היא יודעת שלוקח פחות מעשרים שניות מרגע הישמע הצבע האדום ועד לבום. היא יודעת שהוא מתריע מפני רקטות וטילים, שהבריחה לחדר האטום מלווה בפחד רב, ושרקטות הללו הרסניים ואף קטלניים....

פרק זה לוקה בחסר. אתם מוזמנים לתרום לוויקיספר ולהשלים אותו. ראו פירוט בדף השיחה.