הגות הנפש/נושאים/שאלות הקיום

שאלות הקיום - רקע יסודי להבנת הגות הנפש

מדעי הקיום ומדעי הידיעה (אונטולוגיה ואפיסטמולוגיה)

האם קיים עולם, ואם קיים, האם אנחנו קיימים, או שמא אנחנו רק דמיון, כמו חלום שמתעוררים ממנו בהקיץ. והאם ניתן להוכיח את קיומנו כך או כך. שאלות אלו הטרידו את היוונים הקדמונים, וממשיכים להטריד הוגי דעות גם כיום.

המדע הדן בהגדרת הקיום, ובבחינה וחקר מה קיים ומה יכול להיות קיים, נקרא בלשוננו מדעי הקיום (ובלשון אחרים: אונטולוגיה).

המדע הדן בידיעה, וחוקר מה ניתן לדעת (גם לגבי הקיום לעומת הדמיוני) ומה אין אפשרות לדעת, כיצד רוכשים ידיעה מלאה אם זה אפשרי, וכיצד פועלים באי וודאות, נקרא מדעי הידיעה (ובלעז: אפיסטמולוגיה)

כפי שנראה במהלך ספר זה, מושגים ותהליכי חשיבה שנעשו במסגרת מדעים אלו משפיעים על הבנתנו והחלטותינו בשאלות של הגות הנפש, וההחלטה כיצד אנו רואים ומבינים את השכל והתחושות כתהליכים או מצבים נפרדים מהתהליכים והמצבים בטבע העולם.

סיבתיות

כבר בהגות היוונית ובעיקר לפי משנתו של אריסטו לכל דבר יש "סיבה ומסובב". המונח נובע מסיבובם של גרמי השמים בעיגולים במהלך הזמן, וההסבר שניתן היה שהם מסתובבים בתוך גלגלי שיניים עצומים ושקופים לחלוטין. כל תנועה, לדברי אריסטו, נובעת מתנועה קודמת לה. והתנועה תמיד היתה קיימת. (עמדה זו נקראה בספרות היהודית שתורגמה מן הערבית לעברית יפה בידי הרמב"ם: "העולם הקדמון". עולם בתנועה שתמיד היה קיים. (משה בן מימון לא אהב את התרגומים הקודמים של יהודה אלחריזי ושל שמואל אבן תיבון).

לעומת אריסטו, משנתו של קודמו, אפלטון בשם מוריו, סוקרטס ואחרים, טענה שיש מצב התחלתי שבו לא היתה תנועה, והתנועה החלה מעצמה בזמן מן הזמנים. יהודים כמו אריסטובולוס מאלכסנדריה או פֿילון האלכסנדרוני אחזו בדעת אפלטון וראו בתחילת התנועה את האמונה בבריאה. פילון (בפ"ה רפה) הוא ידידיה הכהן, כפי שנקרא בפי עזריה מן האדומים, היהודי האיטלקי ששמע עליו מכומר נוצרי, וגילה אותו ואת שאר הספרים החיצונים ליהודים בעברית. שנים רבות אחר כך, כומר אחר, הפעם מבלגיה, שעסק גם במדעי התכונה (אסטרונומיה) - כלומר בתצפיות בכוכבים, יעלה את ההשערה שיש עדות לכך שהעולם התחיל מנקודה אחת וכל הכוכבים נעים החוצה ממקום לא מוגדר זה. עוד שנים יעברו ויגלו שהוא צודק...

סיבות וסוגי סיבתיות

הטבע הסיבתי

כאשר קורה אסון אנו חוקרים כיצד הוא התגלגל ומה היו הגורמים (או הסיבות) שהובילו את הנסיבות אל מצבן הנוכחי. כמעט תמיד יש יותר מגורם אחד מעורב, ולכל אחד השפעה משתנה על התוצאה הסופית.

עם השנים התברר שלכל תופעת טבע, הנראית תחילה בלתי מוסברת, יש הסבר מדעי סביר ודי ברור על פי חוקי המדע:

זריחת השמש ושקיעתה, ותנועות גרמי השמים, אינם פועלים מתוך איזו מיסטיקה. הפ פשוט נראים זורחים ושוקעים בגלל סיבוב כדור הארץ עליו אנו שוכנים. קולות הרעמים והבזקי הברקים בעת סערה אינם מלחמה שמימית בין אלים. הן תופעות של חשמל סטטי.

הרוח המסיטה את הגשם, אינה רוח רפאים, לא שד, ולא תופעה רוחנית או שמימית. הרוח מורכבת מפרודות אוויר (מולקולות) שחלקן הם חמצן, הדרוש לשריפה. אלו מתחברות בתהליך החלדה עם הברזל שבדם, נותנים לו את הצבע האדום ונשאבות במשאבת לחץ הנקרא לב, אל העורקים ומשם לתאים עם יחד עם מזון מפורק. הנשימה היא בסך הכל תהליך שריפה איטי ומבוקר שגם אותו ניתן להסביר.

הדם החוזר בורידים אחרי שיצא מהלב הפועם מאליו כל עוד האדם חי, אינו נעלם מתוך העורק ומופיע שוב בוריד. מתברר לאחר התבוננות דרך מערך של זכוכיות מגדלת שהדם עובר בנימי דם זעירים ובלתי נראים, ושהלב מקבל אות חשמלית קצובה מהמוח כדי לפעום. האות העצבית החשמלית במערכת העצבים חולפת על פני הסינפסה, המרווח בין תאי העצב (הנוירונים), ומרווח זה אינו הוכחה לקיומו של כח חיים ויטאלי בלתי מוסבר, אלא משמש מקום למילוי חמרי מוליך עצבי (נוירוטנסמיטורים) ופירוקם.

היכן שלא נביט מצאנו הסברים סיבתיים. חוק שימור החומר, חוק שימור האנרגיה וחוק שימור התנע.

לסיבתיות זו קרא יוג'ין מילס "סגירות סיבתית" לפיה כל תופעה טבעית גשמית, פיזית (פיזיקלית, על פי חוקי הטבע) קשורה לסיבה שהביאה אותה עד הלום. וסיבה זו כפי שאנו רואים, תמיד, היא סיבה גשמית, טבעית, ממשית. מכאן נסיק שאכן במציאות כל תופעת טבע,

נותר רק לבדוק את תהליכי החשיבה, את הרצון, ואת התכנון, ולהסביר כיצד אלו משפיעים על המציאות, כיצד המחשבה גורמת ליד שלי לעלות.

שיתוף גורמים

הסיבות יכולות להיות בשרשרת ארועים ואז האחרון הקרוב ביותר לארוע הנבחן נחשב "האחראי". לפי הגדרות ההוגים, האחרים, אותם שקדמו לאחרון בשרשרת אינם נחשבים "הסיבה" אלא רק קשורים בתהליך.

אחריות יחיד, ושרשרת סיבות:

אברהם לחץ על מתג א', שהוביל אל -> בנימין שלחץ על מתג ב, שהוביל אל -> גדעון ומתג שיגור טיל יריחו הגרעיני.

גדעון אשם בחורבן איראן כי הוא האחרון שלחץ, אף שאברהם ובנימין הכינו את המצב. גדעון נחשב הסיבה לחורבן.

סיבה משותפת ישנו מצב שרק אם גם אברהם וגם בנימין ילחצו יחד ובתיאום על המתגים שלהם, יריחו תשוגר אל טהרן. במקרה זה שניהם יחשבו הסיבה. אך מצב כזה הוא נדיר וכמעט תמיד יש את האחד האחרון הלוחץ. ואז הוא לבדו הסיבה, והוא ישא באחריות הכבדה והעיקרית.

יוג'ין מִילס להשלים