אמנות עיונית לתיכון/אמנות הרנסנס/הרנסנס המוקדם בפירנצה/מזאצ'ו/השילוש הקדוש

השילוש הקדוש

מזאצ'ו

פרסקו,

כנסיית סנטה מריה נובלה, פירנצה, איטליה

ניתוח פורמליסטי

היצירה, בעלת הפורמט מלבני-אנכי, מחולקת לשלושה מישורים עיקריים. במישור האחורי, מוצב בתוך גומה ארכיטקטונית, נמצא ישו הצלוב (ניתן לזיהוי על פי הצלב, ההילה, בגדי הסחבה ותנוחת הצליבה האיקונוגרפיים), מעליו האל האב (בצבעי אדום כחול - גם הם איקונוגרפיים), ובינהם רוח הקודש בדמות ציפור לבנה. משני צידי הצלב מריה, אם ישו, המביטה אל הצופה ומקשרת אותו ליצירה, ויוחנן, תלמידו האהוב של ישו, המביט אל עבר מורו. במישור השני, כורעים ברך, נמצאים הפטרון של מזאצ'ו ואישתו - בתקופת הרנסנס המוקדם היה נהוג להוסיף את דיוקן הפטרון לעבודה כסמל לכך שעל ידי תרומת כספו ליצירה האמנותית הוא יזכה לעלות לגן העדן. במישור השלישי, דמות שלד שוכב ומעליו כתובת בלטינית:"אתה מה שהייתי, ואני מה שתהייה". זהו ממנטו מורי - אזכור להיות האדם בן תמותה. הקומפוזיציה ביצירה הרמונית, מאוזנת ושקולה. הצבעים לוקאליים תחומים (ניתן להבחין בכך בבגדי הדמויות), וניתן להבחין בקווי מיתאר עדינים בארכיטקטורה.

שלושת עקרונות הרנסנס באים לביטוי ביצירה זו.

כחלק מטכניקת הפרספקטיבה המדעית, הקווים המקבילים במציאות של הגומחה מתאספים בפרסקו אל נקודה אחת - רגליו של ישו

את "התיאור הנכון" - השאיפה לריאליזם בציור, ניתן לראות בתיאור האנטומי המדויק של גוף ישו העירום, ובהבעה האינדיבידואלית שהאמן עיצב לדמויות. בנוסף, האמן יוצר אשליית עומק מהימנה בעזרת הקצרה והסתרה, ובעזרת טכניקת הפרספקטיבה המדעית, בה ניתן להבחין בקווי הגומחה שמתאספים אל נקודת מגוז ברגליו של ישו - בערך גובה עיניו של הצופה בפרסקו. אלמנטים נוספים שתורמים לתיאור הנכון הם הפרופורציות הנכונות בגוף הדמויות ובינהן (כדי להאדיר את הקדושים פטרוני היצירה לא הוקטנו, כנהוג בימי הביניים, אלא צוירו כורעי ברך), המרקם האשלייתי של הקפלים בבד הבגדים, והיעדר טביעת ידו של האמן מהתמונה - משיכות המכחול אינן ניכרות.

החזרה לעת העתיקה מתבטאת בציור הגוף העירום, שכן התרבות היוונית-רומית ראתה בעירום ערך, ובשימוש הנרחב באלמנטים ארכיטקטוניים קלאסיים - הגומחה, הקשת והפליסטרים (העמודים השטוחים) בעלי הכותרות הקלאסיות. את ההומניזם ניתן לראות בהכללתם של הפטרונים בתמונה, בעיצוב ההבעה האינדיבידואלית לכל דמות, בניגוד לנהוג בימי הביניים, בייצוג הקדושים של הדת הנוצרית, וישו במיוחד, כבני אדם ולא ככל יכולים.

רקע היסטורי, הסיפור מאחורי היצירה ותוספות

זוהי יצירה בעלת מטרה דתית - היא הוצבה בכנסייה, ונועדה להשרות אמונה במבקריה. אמנם ישו אינו ישו הכל יכול של ימי הביניים, אך בכל זאת המאמין מביט מלמטה בדמויות קדושות בעלות הילה המופיעות בקנה מידה גדול. ישנם אף חוקרים הטוענים כי כוונת האמן הייתה שהצופים יביטו ביצירה מתנוחת כריעה.

החלוקה למישורים מסמלת את שלושת העולמות - עולם המתים (השלד), עולם החיים (הפטרונים), ועולם הרוח, האלוהות. השלד, מלבד איזכור למוות, מזכיר למאמין כי הגאולה תבוא רק בגלגול הבא, וזאת בעזרת האמונה.