אזרחות לבגרות/שלטון העם

מתוך ויקיספר, אוסף הספרים והמדריכים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הגדרה[עריכה]

שלטון העם/דמוקרטיה (δήμος דמוס עם, κράτος קרטוס כוח) – ביטוי לריבונות העם (כלל האזרחים שהם יכולים להיות בעלי דעות, מנהגים ואינטרסים שונים), העם הוא השליט במדינה ומקור כל הסמכויות בה. מקורו של העיקרון הוא באמנה החברתית, שלפיה המדינה קמה ע"י העם ולמענו.

גם אברהם לינקולן, נשיא ארה"ב ראה בדמוקרטיה שלטון העם: "שלטון העם, על-ידי העם, למען העם".

מהו שלטון?[עריכה]

שלטון הוא משטר שמורכב ממערכת עקרונות ומנהיגים מבצעים את העקרונות. מקורה של הדמוקרטיה כשלטון עם בדמוקרטיה הישירה באתונה. בדמוקרטיה זו היו האזרחים של אתונה שותפים ישירים בקביעת המדיניות, ולכן היא נקראת "דמוקרטיה ישירה".

מהו עם?[עריכה]

הכוונה במילה "עַם" היא לכל קבוצות האזרחים החיות במדינה, השונות זו מזו בדעותיהן, במנהגיהן ובאינטרסים שלהן. עם זאת, כולם הם אזרחי מדינה אחת.

דמוקרטיה בימינו[עריכה]

דמוקרטיה עקיפה / דמוקרטיה ייצוגית[עריכה]

במדינה המודרנית אין אפשרות טכנית ומהותית לקיים דמוקרטיה ישירה, כיוון שבמדינה המודרנית חיים מיליוני אזרחים, שרובם הגדול לא רוצה לקחת חלק בפוליטיקה וגם אינו מרגיש שהוא מספיק יודע כדי לקבוע. ברוב המדינות הדמוקרטיות, השלטון נתון בידי נציגים של העם, בשלל צורות שונות. העם בוחר את נציגיו לבית הנבחרים ו/או לממשלה ו/או לנשיאות. דמוקרטיה זו מכונה "דמוקרטיה ייצוגית".

מדוע עברו המדינות המודרניות מדמוקרטיה ישירה לדמוקרטיה ייצוגית?[עריכה]

  • מספר האזרחים העצום בכל מדינה אינו מאפשר טכנית קיום כינוסי אזרחים, קבלת החלטות ביעילות והוצאתן לפועל.
  • הידע והמידע הנחוצים לקבלת החלטות נכונות הם רבים ורוב הציבור שעסוק בחיי היומיום ובמחייתו אינו יכול לרכוש כל העת את ידע ומידע אלו.
  • לציבור אין את הכישורים הנדרשים לקבל החלטות בנושאים מורכבים שמדינות מודרניות צריכות להתמודד איתן.
  • יש צורך להכיר את המערכת הפוליטית היטב כדי לקבל החלטות נכונות ורוב האזרחים אינם מכירים את המערכת ואינם מתעניינים בה.

יתרונות וחסרונות של דמוקרטיה ישירה מול דמוקרטיה יצוגיית[עריכה]

דמוקרטיה ישירה דמוקרטיה עקיפה
כל אזרח דן ומשתתף בהחלטה בזמן אמת. אי מעורבות ישירה של האזרח בנושאים הקשורים לחייו.
ניהול לא יעיל של המדינה ניהול יעיל של המדינה- מיעוט בריבוי בדעות, בעיות, החלטות ועוד
האוכלוסיה היא המכריעה הנציגים עלולים לנצל את הכוח לרעה.
אסיפות גדולות מעודדות תעמולות שמקשות על שיקול דעת עצמי ועצמאי של האזרח. האזרח בוחר את מעמדו בעצמו, לבד ובחשאיות.
האזרח פשוט אנשים בעלי ידע מקצועי, רקע על המצב הפוליטי וכדומה.
יצוג ישיר - האזרח מייצג את דעתו. יצוג עקיף - הנבחרים עלולים לשנות את דעתם, בניגוד לדעת הבוחר.

צורות ממשל[עריכה]

עקרון שלטון העם בא לידי ביטוי בה במספר צורות ממשל:

  • ממשל פרלמנטרי – רוב המדינות הדמוקרטיות נוהגות בשיטת ממשל זו. העם בוחר את נציגיו לפרלמנט (בית המחוקקים) שמשמש כרשות מחוקקת. מתוך הפרלמנט נבחרת ממשלה (הרשות המבצעת) הנשענת על אמון הפרלמנט באופן תמידי. לדוגמה: ישראל, בריטניה.
  • ממשל נשיאותי – העם בוחר את הנשיא העומד בראש המדינה ובראש הרשות המבצעת (יש הבדל בין הנשיא בממשל פרלמנטרי שהוא ייצוגי בלבד, כמו בישראל). הנשיא ממנה את השרים ואינו נשען על אמון הקונגרס (שני בתי הנבחרים) אבל נזקק לאישור הסנאט (בית הנבחרים). במקביל לבחירות לנשיאות, העם בוחר גם את נציגיו לקונגרס שהוא הרשות המחוקקת. שיטה זו נהוגה בעיקר בארה"ב.
  • ממשל מעורב - ממשל המערב את שני סוגי הממשל הללו. דגם לכך ניתן לראות בצרפת, שם העם בוחר גם את הנשיא וגם את הפרלמנט, כשהממשלה של הנשיא כפופה להחלטות הפרלמנט וזקוקה לאמון שלו (בניגוד לנשיאותי בו הנשיא אינו זקוק לאמון הפרלמנט).

משאל עם[עריכה]

על אף שברוב המדינות הדמוקרטיות מתקיימת הדמוקרטיה הייצוגית, ישנן מדינות אשר רואות חשיבות גדולה מאוד במתן דין ודברים של השלטון עם העם, והשלטון מבקש את הכרעת העם בנושאים מהותיים, עקרוניים וחוקתיים.

דוגמה לכך היא שווייץ, אשר בה נפוץ מאוד משאל-עם, שזהו מרכיב המזכיר מאוד את הדמוקרטיה הישירה, בה העם הוא שותף כזה או אחר למדיניות באופן ישיר.

אולם, לא רק שווייץ נעזרת במשאלי-עם. גם באוסטרליה, בניו זילנד, באירלנד, בצרפת, באיטליה ובשווייץ היו מספר משאלי עם. בבריטניה, בבלגיה ובנורווגיה התקיים רק משאל-עם אחד. בישראל מעולם לא היה משאל-עם. עם זאת, ברוב הדמוקרטיות "שלטון" העם בפועל בא לידי ביטוי בנציגי העם במשטר פרלמנטרי ובאמצעות נבחר העם במשטר נשיאותי.

יש לזכור שרוב האוכלוסייה אינה מעורבת בשלטון ומידת ההשתתפות של האזרחים בחיים הפוליטיים בכלל ובשלטון בפרט היא מעטה.

חסרונות במשאל-עם[עריכה]

  • הסמכות של נבחרי העם מוטלת בספק, דבר אשר יכול להוביל לזילות של המערכת השלטונית.
  • תשובה במשאל עם עלולה שלא לתת פשרה והתייחסות עמוקה ומורכבת לסוגייה בה העם נדרש להכריע.
  • לעתים הסוגיות השונות הבאות לידי העם אינן פשוטות ולציבור אין תמיד את הכלים המקצועיים לדעת כיצד לענות על השאלה העמוקה בכובד ראש.
  • שימוש לא נכון בשאלה במשאל עם עלולה להוביל למניפולציות כאלו ואחרות.
  • הכרעה לטוב או לרע עלולה יותר לפלג מאשר לאחד ובעקבות כך ליצור קרע בעם.
  • שלטון עשוי להתנער ממחויבותו כיוון שהציבור הוא הפוסק אחרון.

יתרונות במשאל-עם[עריכה]

  • בסופו של דבר העם הוא הריבון והשלטון בידיו, ופעולה זו מחזקת את ידיו, מכריחה אותו להיות שותף והדרך הזו היא דרך הדמוקרטית הישירה ביותר שניתן לקיים בימינו.
  • הכרעת העם תחזק את המנהיגים ותגביר את הלגיטימציה החוקית של ההחלטה.
  • משאל עם מאפשר הגעה להכרעה בנושאים שוני מחלוקת ולמנוע פילוג העם.

בחירות דמוקרטיות[עריכה]

בחירות דמוקרטיות הן הליך מרכזי ותנאי הכרחי לקיומה של הדמוקרטיה. ללא בחירות דמוקרטיות, לא מתקיימת למעשה הדמוקרטיה. מטרת הבחירות היא חילופי שלטון מסודרים, ובאמצעות כלי זה הציבור מחליט מי מנבחריו ראוי להמשיך ומי לא.

נראה כי בחירות הן אירוע טכני בלבד, אבל בפועל מתקיימים בו עקרונות מרכזיים רבים בדמוקרטיה:

  • שלטון העם – העם בוחר את המנהיגים המייצגים אותו.
  • הגבלת השלטון – הבחירות מתקיימות כל זמן מוגדר ולכן מגבילות את השלטון, שיכול להתחלף כל בחירות.
  • עקרון ההשתתפות של האזרחים בא לידי ביטוי בבחירות.
  • הסכמה רחבה על כללי המשחק (עקרון ההסכמיות) – באמצעות הבחירות כולם מסכימים ל"משחק הדמוקרטי".
  • פלורליזם – המפלגות המתמודדות בבחירות מייצגות רב-תרבותיות.
  • חופש ההתאגדות (עקרון החירות) – כל אחד רשאי להתאגד במפלגה ולהתמודד בבחירות.
  • חופש הביטוי (עקרון החירות) – לכל אזרח הזכות להביע דעתו בבחירות ע"י הצבעה (בחשאיות), תעמולה ועוד.

על מנת שבחירות תהיינה דמוקרטיות, יש חמישה מאפיינים שחייבים להתבצע – כולם:

  • כלליות – כל אזרחי המדינה בני הגיל שהוחלט זכאים להשתתף בבחירות למוסדות הנבחרים. הבחירות נערכות באותו המועד בכל המדינה.
  • חשאיות – הבוחר, ורק הוא, רשאי לבחור. הוא עושה זאת בסתר מאחורי פרגוד.
  • שוויוניות – כל קול שווה קול – כלומר: לכל אחד קול אחד והוא שווה לשאר האזרחים, ללא הבדל של דת, גזע, מין, מעמד, סטטוס וכו'.
  • מחזוריות – הבחירות מתקיימות כל זמן קבוע שנקבע (בישראל כל 4 שנים למשל, בצרפת כל 7 שנים)
  • התמודדות חופשית – תחרות הוגנת בין שני מתמודדים לפחות ובין שתי מפלגות לפחות מאפשרת חירויות יסוד כמו חופש הביטוי, חופש העיתונות, חופש ההתאגדות ועוד.

הזכות לבחור ולהיבחר[עריכה]

בחירות, כאמור הן תנאי הכרחי להבטחת הדמוקרטיה ועל כן קיימת חשיבות רבה להשתתפות פוליטית של האזרחים. בהשתתפות זו באה לידי ביטוי הכרה בשתי זכויות אזרח – הזכות לבחור והזכות להיבחר. שתי זכויות אלו הן זכויות יסוד – כלומר: הן זכויות שחייבות להתקיים והן הבסיס הראשוני למדינה דמוקרטית.

כדי שהזכויות האלו יתממשו בפועל יש צורך להבטיח שוויון בבחירות, שבא לידי ביטוי בכמה דרכים:

  • כל קול שווה.
  • כולם שווים בזכות לבחור ולהיבחר.
  • מתן הזדמנות שווה לכל מפלגה להתמודד בבחירות.

עקרון החירות בבחירות בא לידי ביטוי:

  • כל אזרח יכול להחליט אם ברצונו להיבחר ולבחור.
  • חופש ההתאגדות.
  • בחירות חשאיות להבטחת חופש הבחירה.
  • חופש הביטוי - בא לידי ביטוי בתעמולות, כנסים ועוד.

שיטת הבחירות[עריכה]

במשטר דמוקרטי כל מדינה בוחרת בשיטת הבחירות אשר תבטא בצורה הטובה ביותר את רוח הדמוקרטיה ומהותה בהתאם לאידאולוגיה שלה. שיטת הבחירות מבטאת את התרבות הפוליטית של החברה, את הערכים, את העקרונות ואת האינטרסים של הגופים הפוליטיים השולטים במדינה.

שיטות הבחירות עונות על שלושה מרכיבים:

הנבחרים[עריכה]

  • שיטה רשימתית - בוחרים ברשימת מועמדים, כלומר: בוחרים במפלגה. קביעת רשימת המתמודדים במפלגה מתבצעת בשלוש שיטות: בחירות מוקדמות (פריימריז), בחירות במוסדות המפלגה באמצעות ועדה מסדרת במפלגה (כמו בקדימה בתחילת דרכה אצל שרון).
  • שיטה אישית - בוחרים מועמד בבחירה אישית, כמו בארה"ב.

אזורי הבחירה[עריכה]

  • שיטה ארצית: כל המדינה היא אזור בחירה אחד לצורך חישוב התוצאות.כמו בישראל והולנד.
  • שיטה אזורית: המדינה מחולקת למספר אזורים. בכל אזור נבחרים נציגים של האזור לפרלמנט

חלוקת הכוח[עריכה]

  • השיטה היחסית: חלוקת המנדטים בפרלמנט מחולקת יחסית למספר הקולות שקיבלה אותה מפלגה בבחירות, למשל: מפלגה שזכתה ב-10% בבחירות, תקבל 10% מהמושבים בפרלמנט (המפלגה בוחרת את הנציגים). כמו בישראל.
  • שיטה רֻבִּית: בכל אזור מועמדים מספר נציגים. הנציג בעל הקולות הרב ביותר הולך לפרלמנט.

בחירות יחסיות[עריכה]

  • מערכת רב מפלגתית - חלוקת המנדטים בפרלמנט מחלקת יחסית למספר הקולות שהצביעו לה. עקרון הפלורליזם בא לידי ביטוי כאשר אין הגבלה של מספר המפלגות ולכן ישנו ריבוי רב מאוד של מפלגות.
  • אחוז חסימה – מספר הקולות המזערי שעל מפלגה לקבל בכדי להוות חלק מהפרלמנט. כך מתאפשרת יעילות שלטונית.
  • יעילות שלטון נמוכה – כיוון שהממשלה שקמה היא ממשלה קואליציונית (מורכבת ממספר מפלגות בניהם הסכמים) המייצגת מספר השקפות עולם ואינטרסים שונים (לפעמים אף מנוגדים), עליה לענות למגוון רחב של דרישות הפוגמים ביעילות השלטון.
  • ברוב מדינות אירופה (שעושות בחירות יחסיות)– אין ריבוי במפלגות (4-5 מפלגות). אם יש ריבוי של מפלגות מדובר על מדינה בעלת משברים כלכלים, חברתיים וכדומה.

יתרונות :

  • ישנו ייצוג של כל האידאולוגיות, אינטרסים, דעות ועוד של האוכלוסייה. כאשר האידאולוגיה המועדפת בחברה היא בעלת הכוח הפוליטי הגדול ביותר בפרלמנט ולהפך.
  • עידוד צמיחה של מפלגות חדשות שיקומו על פי השינויים שחלים בחברה.
  • כל קול משפיע – קול אחד יכול לחולל את ההבדל בין המפלגה תיוצג בפרלמנט או לא.
  • הוויכוח הפוליטי אינו בין אישיים, אלא בין רעיונות של מפלגות.
  • השיטה משקפת את השקפות של הציבור בשאלות לאומיות.

חסרונות

  • השלטון יכול ליפול בקלות - הממשלה היא קואליציונית שלא תמיד יש בניהם שיתוף פעולה או הסכמה.
  • כאשר יש קואליציה המורכב ממפלגה גדולה ועוד מספר קטן של מפלגות, יתכן כי דעותיה של המפלגה הגדולה יכפו על המפלגות הקטנות.
  • לא מחייב שיהיה ייצוג עבור כל קבוצות המדינה כיוון שיש אחוז חסימה.
  • אין מספיק קשר בין הבוחר לנבחר.

דוגמה: ישראל.

הבחירות הרובית (תמיד אזורית)[עריכה]

כאמור, שיטה בה המדינה מחולקת לאזורים (בד"כ כמספר המושבות בפרלמנט). עבור כל אזור חלוקה ישנם מספר מועמדים מבניהם יבחר מועמד אחד שיגיע לפרלמנט - המפסידים לא לוקחים דבר. הבחירות היכולות להתקיים בשני אופניים :

  • רוב פשוט – בכל אזור ישנם מספר מועמדים. המועמד בעל הקולות הרבים יהווה חלק מהפרלמנט.
  • רוב מוחלט – בכל אזור ישנם מספר מועמדים, שמהם רק המועמד בעל 51% קולות יהווה חלק מהפרלמנט. כאשר אין שום מועמד הזוכה ב-51% קולות, יתבצע סיבוב שני, בה עולים בדרך כלל 2 נציגים. המועמדים שלא עלו לסיבוב שני, יכולים לעשות הסדר בהם יורו לבחוריהם לבחור במועמד ובתמורה (אם המעומד מנצח) יקבלו כספים, תמיכה ועוד.

יתרונות

  • אזרח בוחר את הנציג באופן אישי.
  • הנציג מחויב כלפי בוחריו יותר מאשר למפלגה ולכן הנציג ינסה לרצות את בוחריהם על מנת שהם יוכלו להמשיך להיות חלק מהפרלמנט.
  • מעורבות פוליטית של האזרחים גדולה יותר כיוון שהנציגים מנסים לרצות את בוחריהם.
  • אין ריבוי במפלגות – שיטה המעודדת יצירת מערכת דו מפלגתית. בד"כ האחת מהן נהנית מרוב מוחלט בפרלמנט ולכן קל יותר להגיע להסכמות.
  • השיטה מייצגת בעיות אזוריות ובכך תורמת לרצון התושבים.

חסרונות

  • אין ייצוג לכלל או לרוב הדעות והאינטרסים של הקבוצות השונות במדינה. קול שנבחר עבור נציג שלא זכה אינו שווה דבר (להבדיל מהבחירות היחסיות).
  • שיטה שעשויה לעודד את הנציגים להתעסק בעניינים מקומיים מתוך רצון לרצות את בוחריהם על מנת להמשיך לכהן.

חסרונות נוספים עבור רוב פשוט בלבד :

  • הנציג שיבחר קבל את רוב הקולות, אולם יתכן מצב בו ההפרש של הקולות בינו לבין מועמד אחר יהיו קטנים יחסית. למשל : נציג א 400 קולות לעומת נציג ב 500 קולות.
  • צמצום/הגדלה של מפלגות שציבור בוחריהן לא מרוכזים / מרוכזים באזור מסוים – למשל באזור בו מרוכז קבוצת מיעוט של המדינה, יבחר נציג עבור קבוצת המיעוט, נציג שאינו מייצג באופן שווה את כלל האוכלוסייה.

דוגמה: ארה"ב

עקרון הייצוג מול יעילות השלטון[עריכה]

כל מדינה בוחרת מהו מבין שני העקרונות חשוב לה יותר :

  • עקרון הייצוג (בא לידי ביטוי בבחירות יחסיות) – מדינות הרואות חשיבות לכך שלרוב הקבוצות השונות באוכלוסיה יהיה ייצוג בשלטון. הייצוג והכוח של כל מפלגה יקבע על פי כמות הבוחרים. שיטה זו נהוגה במדינות בהם החברה מפולגת, בעלת אידאולוגיות מגוונות ואי הסכמות רבות.
  • יעילות השלטון (בא לידי ביטוי בחירות רובית) – מדינות להן חשוב יציבות השלטון ופחות ייצוגן של כל הקבוצות במדינה.

אומנם, בשיטת הבחירות הרובית נבחרים נציגים ממפלגות שונות, אולם ברוב הפעמים קורה כי ישנו "רוב" נציגים המייצגים מפלגה אחת. לכן, קל יותר לפרלמנט להעביר חוקים בקלות. לעומת זאת, בבחירות יחסיות העברת חוקים מתבצעת ע"פ קולות של נציגים ממספר מפלוגות מגוונות, רבות ולפעמים אף בעלי אינטרסים שונים, ולכן קשה יותר להעביר חוקים.


מדינות מעורבות[עריכה]

ישנם מדינות מעורבות המנסות ליצור איזון בין עקרון הייצוג לבין האינטרס הציבורי. כך למשל, גרמניה מערבת בין כל השיטות יחדיו. בבחירות המתבצעות בגרמניה ישנם "2 קולות" עבור אזרח יחיד :

  • קול א – בוחר בשיטה האזורית רובית.
  • קול ב – בוחר בשיטה היחסית הארצית.

במקרה זה, לא המפלגה בוחרת את הנציגים, אלה הם נקבעים על פי מספר הקולות האזרחיות שבחרו בהם.