תנ"ך/חומר הלימוד בתנ"ך לבגרות/נושא בחירה – חיי הפרט והכלל בראי השירה/שיר השירים פרק ב'

מתוך ויקיספר, אוסף הספרים והמדריכים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פסוקים 3-1 – דו שיח בין הזוג[עריכה]

פסוק 1 – הנערה מדברת על עצמה. היא מדמה את עצמה לצמחים חבצלת השרון ושושנת העמקים. אלו צמחים די פשוטים ומכך שהנערה מצטנעת. היא לא רואה בעצמה משהו יוצא דופן.

פסוק 2 – הבחור עונה לה ומבטל את הצטנעותה – בשבילו היא כמו שושנה בין חוחים (קוצים) – כך היא מתבלטת ביחס ליתר הבנות. לדעתו היא כן משהו מיוחד.

פסוק 3 – הבחורה ממשיכה באותו קו ומהללת את אהובה – הוא כמו תפוח בעצי היער, כלומר עץ הנותן פרי לעומת עצי יער שאינם נותנים פרי. הוא משהו מיוחד. הבחורה ממשיכה בדימוי עץ התפוח. ראוי לציין, כי פרי התפוח מוטיב המופיע רבות בשירה הקדומה בהקשר של פריון ואהבה. דודה הוא כמו עץ תפוח שמספק לה הגנה וגם הנאה – היא יושבת בצל העץ וגם אוכלת מפריו המתוק.

פסוקים 7-4 – שירה של "חולת אהבה"[עריכה]

פסוק 4 – הבחורה מספרת שאהובה הביא אותה אל "בית היין" (כנראה אגף בבית שבו ערכו משתאות) "ודגלו עלי אהבה" – המילה 'דגל' בהקשר זה משמעותה 'רצון' או 'מבט', כלומר הוא הביט בי באהבה, או שרצונו היה לעשות איתי אהבה.

פסוק 5 – כאן היא מגדירה עצמה כ"חולת אהבה", ומה היא מבקשת? שיביאו לה תפוחים ואשישות. אשישות הן כנראה עוגות עם צימוקים שנחשבו מעוררות אהבה ומגבירות פריון. כך, נחשב גם, פרי התפוח, כפי שכבר ראינו. מאכלים אלו יהיו, אם כן, "מרפה" ל"מחלתה".

פסוק 7-6 – הזוג הצעיר שלנו מתחבק, ומן הסתם הם עומדים לקיים יחסי מין. ברגע זה משביעה הבחורה את חברותיה, "בנות ירושלים" שלא יעירו ולא יעוררו את האהבה עד שתחפץ. פירושים רבים הוצעו למהות השבעה זו והנה כמה מהם:

  1. לא לזרז ולגרות ולעורר את האהבה באופן מלאכותי, אלא לתת לה להתפתח בקצב הטבעי שלה;
  2. לא להפריע לה ולאהובה ברגעי אהבתם שטרם מוצתה.
  3. לא להעיר אותה מהחלום המתוק שהיא חולמת על אהובה. לפי פירוש זה כל התיאורים בשיר זה אינם ממשיים, אלא רק פנטזיות של הבחורה.

הבחורה משביעה את חברותיה "בצבאות או באילות השדה" – מה זה? לכאורה, מדובר בחיות המוכרות – איילים וצבאים. מסתבר באמת שחיות אלו סימלו בעולם העתיק את האהבה בשל יופיין ועדינותן. אולם נראה כי יש כאן רובד נוסף – בביטוי "בצבאות או באילות השדה" נרמזים שני כיניים של ה' והם: 'ה' צבאות' ו'אל שדי', ומכאן שהבחורה רומזת לה' וכאילו משביעה את חברותיה בה'.

פסוקים 17-8 – חיזורי הבחור[עריכה]

בשיר זה מספרת הבחורה על חיזורי אהובה אחריה. השיר כולל את דברי האהוב ואת תשובת האהובה.

פסוק 8 – הבחורה אומרת ששמעה את דודה בא לקראת ביתה. נראה שהיא שומעת את קול צעדיו.

פסוקים 10-9 – היא מדמה את דודה לצבי, חיה יפה ועדינה. הדוד עומד מאחורי כתלי הבית ומתבונן על אהובתו מהחלון ומבקש מממנה ללכת... אבל לאן? ואיך ללכת? ברור שללכת איתו, וכעת יתאר את הטבע בפריחתו הנפלאה. כך הוא מנסה לשדל אותה להתלוות אליו.

פסוקים 13-11 – הסתיו, כלומר תקופת הגשמים, עבר לו והניצנים נראו, כלומר החלה הפריחה. הגיעה זמנם של הזמיר והתור (סוגי ציפורים) לשיר ולצייץ. פירוש אחר אומר שעת הזמיר היא תקופת הגיזום (שהרי נעשה עם מזמרה) של הכרם. התאנה החלה לפתח את פירותיה והגפנים החלו לפרוח (סמדר = פרחי שיח הגפן) – בקיצור, פשוט תענוג להסתובב בחוץ, ואז למצוא איזה פינה רומנטית, ואז...

פסוק 14 – הדוד מדמה את אהובתו ליונה המסתתרת בנקיקי סלע. כך כרגע נמצאת אהובתו בביתה, והוא מפציר בה שתצא אליו. "הראיני את מראייך" – תני לי לראות אותך!

פסוק 15 – נראה שכאן מתחילה תשובת הבחורה. לפי אחד הפרושים הבחורה מתארת כאן את הפיתוי שהיא חווָה, כלומר את הפצרותיו של הדוד שתבוא עימו לטבע. השועלים הם משל לבחורים, והכרמים הם משל לבחורות. השועלים באים לחבל בכרמים, ועפ"י המשל: הבחורים באים לחזר אחר הבחורות. נראה שהבחורה שלנו מעוניינת במצב זה שכן היא אומר "אחזו לנו" = תנו לנו כאלו!

פסוק 16 – כאן היא מצהירה מפורשות שהיא מעוניינת בדודה. היא מכנה אותו "רועה בשושנים" – אולי הכוונה לכך שהוא מדיף ריח טוב של שושנים, אך נראה שיש כאן גם רמיזה מינית לכך שהוא נוגע בגופה (הבחורה נמשלה בתחילת הפרק לשושנה – פס' 1 – ובמקום אחר היא נמשלה לגן שאת פרחיו אוכל האהוב).

פסוק 17 – "עד שיפוח היום ונסו הצללים" – כנראה לעת הערב. המשך הפסוק מעניין – האם היא מזמינה אותו אליה? הרי הצהירה קודם לכן שהיא מעוניינת בו, אבל כעת היא אומרת לו לסוב ולהיות כמו צבי שרץ על ההרים – האם היא מבריחה אותו? נראה שהיא דווקא מזמינה אותו אליה וההרים הם רמז לגופה, אולי לשדיה. אם כן, היא אומרת לו 'בוא והשתעשע עם גופי כמו צבי שרץ על ההרים' (וראה פרק ח' 14).