תנ"ך/חומר הלימוד בתנ"ך לבגרות/נושא בחירה: חורבן גלות וגאולה/תהילים מזמור קל"ז

ספר תהילים מורכב מ-150 פרקים. כל פרק נקרא מזמור כי היו שירים את המזמורים בבית המקדש וכל פרק הוא נושא בפני עצמו. פרק קל"ז נכתב ככל הנראה על ידי משורר שהיה בגלות בבל והוא מתאר את הקשיים של הגולים בעיקר בגלל הריחוק מירושלים.

בפסוק 1, מתאר המשורר בלשון רבים שהוא חלק מהגולים היושבים ליד הנהרות בבל ובוכים כי הם נזכרים בציון (ירושלים).

בפסוק 2, המשורר מתאר כי אבד להם מוטיב השמחה בגלות ושהם תלו את כינורותיהם על ערבים (=עץ ערבה) שכידוע עצי הערבה חיים במקורות רווי מים. כיוון שהם נמצאים בגלות הם כבר לא מסוגלים לנגן בכינורותיהם ולשיר ולכן הם תולים את הכלים על העצים.

בפסוק 3, המשורר ממשיך ברעיון כלי הנגינה ; הבבלים לקחו אותם בשבי ומבקשים מהם שישרו להם שירי שמחה ששרו בבית המקדש.

בפסוק 4, ישנה שאלה רטורית של הגולים על בקשת הבבלים : "איך נשיר את שירה ה' על אדמת נכר". ישנם פרשנים שאומרים שאת המזמור רשם משורר משבט לוי שהוגלה וזאת כיוון שרק לווים וכוהנים ידעו לנגן ולשיר מזמורים, זאת עשו בזמן עבודת הקודש.

בפסוקים 5-6, המשורר מבטיח ונשבע שהוא לא ישכח לעולם את ירושלים "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני", כלומר, יד ימין שבדרך כלל החזקה ביותר.

בפסוק 6, המשורר ממשיך : אם לא אזכור את ירושלים אז פיו תדבק לשונו לחכיו – "תדבק לשוני לחכי", כלומר יאבד לו כושר הדיבור.

המשורר מבטיח בסוף פסוק 6 שהוא תמיד יזכור את ירושלים גם כשהוא שמח. "אעלה ירושלים על ראש שמחתי", לכן, כיום בזמן חופה כשהאנשים נמצאים בשיא השמחה, אומרים משפטים אלה, וחורבן בית הראשון מסמל את שבירת הכוס.

בפסוק 7, ישנו הקבלה לסוף פרק א' במגילת איכה, המשורר כועס על אותם אויבים ששמחו שירושלים נפלה. הוא מזכיר את בני אדום (ירדן) שביקשו מהבבלים להרוס את ירושלים עד יסודה – "האומרים (האדומים מהבבלים) ערר ערו (=השמידו) עד היסוד בה".

בפסוק 8, מוזכרת בבל שלקחה בשבי את גלי יהודה והמשורר מבקש מה' שיעניש את הבבלים כפי שעשה ליהודה.

בפסוק 9, המשורר מתאר כיצד הבבלים היו אכזרים לתושבי יהודה – הריגת התינוקות על הסלעים.