תנ"ך/חומר הלימוד בתנ"ך לבגרות/נושא בחירה: חורבן גלות וגאולה/עזרא פרק ג'
פרשיה ראשונה (פסוקים 1-7)
[עריכה]על פי פסוק 1, בשנה הראשונה לשובם של הגולים ארצה, הם מתחילים לבנות את המזבח בכדי לחדש את הפולחן (קורבנות). הם מתאספים בחודש השביעי, חודש תשרי בירושלים כיוון שזהו החודש בו מרכוזיים 3 חגים שבהם הקריבו קורבנות (ראש השנה, יום הכיפורים וסוכות) וגם חג לעליה לרגל (שחל בחג סוכות).
בפסוק 2, אנו נתקלים בשני מנהיגים שבי ציון :
- מנהיג מדיני : "זרבבל" – היה נכדו של יהויכין וקיבל כנראה שם בבלי בזמן שהותו בגלות.
- מנהיג רוחני ודתי :יהושע בן יוצדק הכהן – שניהם היו אחראים על בנית המזבח.
בפסוק 3, רשום כי בנ"י בונים את המזבח על מכונותיו, כלומר על השרידים / הבסיס של המזבח הקודם בבית המקדש. בהמשך הפסוק רשום : "כי באימה עליהם מעמי הארצות". כוונת הפסוק : כאשר גולי יהודה חוזרים לארץ הם נתקלים בקבוצה הנקראת השומרנים, הטוענים שהם צאצאים של 10 השבטים שלא הוגלו. לעומת זאת, תושבי יהודה טוענים שהשמרונים הם גויים כי הם צאצאים של אותם עמים כבושים שהביא בזמנו מלך אשור לשומרון לאחר גלות ישראל (722 לפנה"ס).
השמרונים רוצים להשתתף בבניית בית המקדש, אך הדבר נאסר עליהם ע"י הגולים היהודים. כיוון שמדובר בתקופה בה שולט מלך פרס מבחינה מדינית על יהודה, כל ויכוח כזה הגיע אליו, עד לכורש.
השומרנים שולחים איגרת תלונה לכורש בה הם מתלוננים על כך שהם אינם מורשים להשתתף בבנייה של בית המקדש. בעקבות כך, מלך פרס מורא להפסיק את הבנייה. הפסקה זו ארכה כ-15 שנים. לכן רשום שבנ"י בונים את המזבח תחת לחץ, אימה ופחד של השומרנים.
בפסוק 3b, השבים מתחילים ישר בפולחן ומקריבים 2 קורבנות קבועים ביום : בבוקר ובערב.
בפסוק 4a, הם מקימים את חג הסוכות כפי שרשום בתורה ; הכולל קורבנות וישיבה בסוכות.
בפסוק 4b הם מקריבים את "עולת התמיד", קורבן יום יומי שהיה נשרף קליל.
בפסוק 5, מופיעים עוד 2 סוגי קורבנות שהקריבו :
- קורבן לחודשים – כל ראש חודש עברי.
- קורבן לכל מועדי ה' – כל חג.
בפסוק 6, רשום שמהראשון לחודש השביעי (א' בתשרי), בראש השנה, שובי ציון מתחילים לבצע את הפולחן ע"י העלאת הקורבן.
פסוק 6b, מדגיש הסופר "והיכל ה' לא יסד", כלומר שבית המקדש כולו לא נבנה. בנוסף לזה, מודגש ששבי ציון מחדשים במהירות את פולחן הקורבנות, ולאחר מכן ממשיכים בבניית בית המקדש כולו. הפסקה נפתחת ע"י מלך כורש.
בפסוק 7, מתאר המספר את בנית בית המקדש שנעשתה מארזי הלבנון תמורת מאכל (חיטה), משתה (יין/גפן) ושמן (זית). חיטה, גפן וזית היו בשפע והיו חסרים בלבנון ואילו בלבנון היו עצי ארז.
פסוק זה דומה מאוד לפסוקים 24-28 שבספר מלכים א' פרק ה', שם מסופר על בית המקדש שבנה שלמה.
בפסוק 7, אנו לומדים גם שליהודה לא הייתה עצמאות מידנית : "כרשון כורש מלך פרס עליהם", כלומר בכדי לבצע פעילות מדינית, כמו למשל בנית בית המקדש, מסחר עם ארצות שונות ועוד, היה צורך לבקש רישיון ממלך פרס.
פרשייה שנייה (פסוקים 8-13)
[עריכה]בפסוק 8, בשנה השנייה, בחודש השני (אייר) של השבים מהגלות, הם מתחילים לבנות את ההיכל עצמו, שזהו החלק הפנימי של בית המקדש – הם בונים אותו באותו חודש בו שלמה החל לבנות את המקדש : "הוא החודש השני למלוך שלמה על ישראל והיבן הבית לה' (מלכים א' פרק' ו' פסוק).
על פי פסוק 8, אנו רואים ששני המנהיגים, הדתי והמדיני (זריבאבל ויהושע), הם האחראים על הבנייה, אבל האחרים בפועל היו כוהנים ולויים בני 20 ומעלה. הם כמובן צריכים להקפיד שהבנייה תהיה מדויקת עפ"י התיאור המתואר בספר מדבר.
בפסוק 10, לאחר סיום בנית ההיכל הם חוגגים כאשר הכוהנים והלווים מלווים את השמחה בכלי נגינה (חצוצרה ומצלתיים). הלויים שרים שירי תהילה לה' ותוך כדי כך מנגנים (על פרשנים חלק מזמורי תהילים נרשמו בידי כוהנים ולויים).
התגובות המנוגדות של העם לבניית בית היכל (פסוקים 12-13)
[עריכה]בפסוק 12a, אנו רואים תגובה של זקנים, ראשי שבטים ורבים מהכוהנים והלויים. הם בוכים בעצב בזמן חלוקת ההיכל כיוון שהם זוכרים את בית המקדש הראשון שהיה מפואר (שלמה בנה את אותו במשך 8 שנים וציפה כולו בזהב). לעומתו, הבית השני היה צנוע יותר כיוון :
- המצב הכלכלי הקשה של אנשי ציון.
- בגלל המהירות של הבנייה מפחד השומרנים.
בפסוק 12b, מופיע תגובת שאר העם, שהייתה מנוגדת ; התגובה הייתה שמחה בעיקר של הציערים, ששמחו על עצם העובדה שכבר הצליחו לבנות את ההיכל.
הפרק מסתיים שקולות השמחה והבכי מתערבבים.
לאחר מכן, בפרק ד', מתוארים הויכוחים בין שבי ציון לשומרנים בארץ שרצו להשתתף בבנייה, וכאשר לא הותירו להם הם כותבים מכתבי למלך פרס "כתבי שטנה (שנאה) על יושבי יהודה וירושלים". בעקבות האיגרת השטנה, מלך פרס נותן הוראה להפסיק את הבנייה שנשך כ-18 שנים.
רצף האירועים
[עריכה]- 538 לפנה"ס – הצהרת כורש ושיבת ציון.
- הפסקה של 18 שנים.
- 520 לפנה"ס – חגי מנבא לאחר 18 שנים של הפסקת הבנייה.
- 518 לפנה"ס חנוכת בהמ"ק השני – סיום הבנייה.