תנ"ך/חומר הלימוד בתנ"ך לבגרות/נושא בחירה: אדם וגורלו בספרות החכמה/קוהלת פרק ג'

מתוך ויקיספר, אוסף הספרים והמדריכים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
Icono copyedit2.png יש לשכתב דף זה
הסיבה לכך: עיצוב,קטגרוג. אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות בדף זה, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה שלו.


פרק ג'  פסוקים 1-9 שיר על הזמן: שיר זה מתאר את חוסר התועלת במעשה האדם כיוון שלכל דבר בעולם נקבע מראש זמן ההתרחשות. האדם אינו יכול לשנות את רצון האל ולכן מעשי האדם חסרי חשיבות. הייאוש הנובע ממסקנה זו מתבטא בתוכן ובמבנה: משפט פתיחה ומשפט סיום אשר מנוסחים כשאלה רטורית. למעשה זוהי מסקנת השיר. ביניהם ישנם שבעה בתים. בבתי השיר נמנים אירועים שונים בחיי האדם. לכל בית יש שתי שורות, בכל שורה שתי צלעות ובכל צלע יש שני אירועים מנוגדים. המילה "עת" חוזרת בשיר 28 פעמים. החזרה הזאת נועדה להמחיש לקורא כמה הכול קבוע מראש, אי אפשר לעצור את הזמן ולשנות את מהלך המאורעות. המסקנה: העולם מתנהל עפ"י חוקיות קבועה, האדם לא מסוגל לשנות כלום.

 פסוקים 10-15 רצון האלוהים ורצון האדם: פסוק 10: האל הציב מטרה לאדם ועניין להתעסק ב. כלומר מעשי בני האדם הם חסרי משמעות והכל גורם לו רק סבל ללא תועלת. פסוק 11: האלוהים נטע באדם את הרצון לחפש ולחקור אחר המשמעות אך הסתיר ממנו את ההבנה של תכלית עולמו. למילה "עולם" שתי משמעויות כאן: יקום תבל כלומר ה' נטע בלב האדם רצון לפענח את העולם אך ללא תוצאות. פירוש שני עולם המשמעות של נצח- ה' נטע באדם תאת השאיפה לחיות חיי נצח מבלי יכולת לממש זאת. פסוקים 12-13: אין תועלת במאמצי האדם ובחריצותו לכן מוטב שיתמקד בהנאות הקטנות של החיים- גם כאן לא כל אחד מסוגל. רק מי שאלוהים נתן לו את המתנה הזאת- לשמוח בחלקו. פסוקים 14-15: כל מה שקבע ה' יהיה לתמיד והאל מנהל את הדברים כך שבני האדם יהיו מפוחדים ותלויים ברצונותיו. כאן קהלת מציג אמונה שאינה נובעת מאהבת האל אלא מהפחד מכוחוץ האל מוצג כאן כעריץ.  פסוקים 16-22 "ומותר האדם מן הבהמה אין" פסוקים 16-17: לדעת הכותב דווקא בבתי המשפט ששם צריך להיות צדק הוגן יש רשע. ועם זה המצב בבית המשפט כנראה שגם האדם עצמו הוא לא מוסרי. קהלת מנסה למצא נחמה ועידוד שאולי הצדק יעשה בעולם הבא. פסוק 18: קהלת חשב בליבו על מהותם של בני האדם והבין שלמרות הדעה המקובלת על העליונות של האדם על החי לדעתו שניהם שווים. פסוק 19: לדעתו אין שום הבדל במהותם הסופית שניהם ימותו- שניהם יצורים ביולוגים, רוח החיים שוכנת בהם. ובלי הרוח הזאת הם מתים. אין כל עדיפות לאדם גם הוא מגיע לאדמה. פסוק 20: האדם חוזר למקום שממנו הוא יצא. "הכול מן העפר והכול שב אל העפר". פסוק 21: יש סברה שרוח הבהמה נקברת איתה ורוח האדם עדיין נשארת גם לאחר מותו. כלומר זוהי האמונה בחיי העולם הבא. הכתוב מעמיד נושא זה בסימן שאלה. פסוק 22: המסקנה היא שאין עולם הבא ועדיף לאדם שישמח במעשיו עכשיו ויתענג עליהם.