תכלית המצוות

ספר

תכלית המצוות

בו תבואר בהרחבה מטרת קיום מצוות התורה

ותוכו רצוף בירור עניינים מהותיים וסוגיות חשובות בעבודת ה'

כסדר ולאור המקראות ומפרשיהן ולאור מאמרי חז"ל והגות חכמי הדורות

דוד אברהם קרדש רח' בלוך 7 קרית יערים (טלז-סטון)

לבירורים בענייני הפצה ומכירות: 0587-144-102 avileah@gmail.com (כמו"כ ניתן לרכוש את הספר כקובץ ממוחשב מסודר, במחיר מוזל)

קרית יערים התש"פ

 

פתיחה

מלך גדול ונערץ הטיל משימה על אחד מעבדיו: להביא לו אוצר הטמון במעמקי יער עבות ומסוכן. המלך הזהיר את העבד כי היער מלא במכשולים ומוקשים, קוצים וטורפים, וצייד אותו בחרב ובחנית ע"מ לפלס דרך ולהביא את האוצר. נכנס העבד ליער המסורבל, והחל במלאכת פילוס הדרך והסרת המכשולים. העבד היה קנאי מאוד למלכו והידר היטב במלאכת סלילת הדרך. הסיר את הקוצים, היטיב את הדרך, בנה מדרגות היכן שצריך, הרחיק את הטורפים, עד שהדרך אל האוצר היה סלולה ומזמינה. לאחר חודשים ארוכים, בתום המלאכה המפרכת, שב העבד המיוזע למלכו ובפיו ובלבו הבשורה: הדרך מוכנה!!! הביט המלך בפליאה ובתימהון בעבדו, והגיב: וכי לפלס דרך שלחתיך? והלא הדרך היא רק האמצעי אל המטרה! את האוצר אני רוצה! אשריך שכל כך הידרת ועמלת בעבודתך! אבל את המטרה שלשמה שלחתיך - לא השגת!!!  התורה שניתנה לנו משימת חיים היא. ועלינו אפוא לדעת ולהכיר מה התכלית בכל תרי"ג המצוות על שלל פרטיהן ואלפי דקדוקיהן. מה העיקר ומה הטפל. מהו הרעיון ומהי הדרך אליו. האם ביום הדין נעמוד בפני מלך העולם ויתברר לנו שאת כל חיינו השקענו בדרך ולא במטרה? בספר זה נצא למסע מעמיק לגלות: מה בסופו של דבר ה' אלוקיך דורש מעמך? 

 

שאלת השאלות

מָה ה' אֱלֹקֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ? - - - הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב וּמָה ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ - - - בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל - - - והעמידן על אחת - - - כל התורה על רגל אחת - - - תכלית העולם וכל אשר בו הוא - - - חפץ האל ממנו להיות - - - שלמות האדם אשר בו יתהלל באמת הוא - - - תכלית מעלת האדם - - - התורה אשר שם משה היה המכוון בה - - - דע כי תכלית האדם - - - כוונת כלל התורה - - - כלל גדול שרוב שורשי המצוות תלויים בו - - - עיקר העבודה שיעבוד בה האדם את השם - - - שני שורשי התורה - - - מה שהאדם חי הוא כדי - - - כל עבודת ה' תלויה ב - - - עיקר העמל של האדם צריך להיות על - - - אדְני התורה נוסדו על - - - יסוד התורה ועיקר כל המצוות והחוקים - - - יסוד וקיום כללות העולם וכל התורה - - - היסוד העיקרי שעליו מושתת העולם - - - תמציתה ותכליתה של התורה והעבודה - - - עיקר כל התורה ושורש כל הטוב - - - עיקר דרך הקודש ושורש כל התורה הקדושה - - - עיקרן של המצוות הוא - - - עיקר שלמות האדם - - - מקבץ הליקוטים הללו הלקוחים מן התורה וממבחר ספרי חכמינו וגדולי אומתינו - ושיתברר ויתבהר בין דפי הספר - אוצר בתוכו את לשד רצון ה', את עצם הלוז של גוף התורה, את הבריח התיכון של כלל המצוות.  יסוד החסידות ושורש העבודה התמימה הוא שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו, ולמה צריך שישים מבטו ומגמתו בכל אשר הוא עמל כל ימי חייו. (מסילת ישרים פ"א) השאלה שבה עוסק הספר, איננה זהה בהכרח לשאלה המפורסמת והמהדהדת של הרמח"ל, אבל מילותיו מלמדות על חשיבות החיפוש של היהודי וההתחקות שלו אחר שורשי מעשיו ומגמתו בחייו. הספר והנושא שבו הספר עוסק מיועד לכל יהודי באשר הוא, המשתדל ומקיים את מצוות התורה. והנה, יהודי המקיים מצוות, בדרך כלל יודע "מה" לעשות, הוא גם יודע "איך" לקיים אותן, "מתי" לקיימן, "מה עוד" ניתן להוסיף בחומרתן המעשית. השאלה הגדולה היא: לאן המצוות חותרות? לאן הן אמורות להוביל את היהודי? לאיזה יעד ומטרה אני אמור להגיע בקיום המצוות? מה השורש והסיבה שהקב"ה ציוה אותנו את 613 המצוות, ומה התכלית שלהן? מהי המעטפת המכילה את כל המצוות, והאם ישנה כזאת? ואם להשתמש בלשון הרמח"ל: לְמה צריך שישים מבטו ומגמתו בכל אשר הוא עמל (במצוות) כל ימי חייו? השאלה איננה "מה ירוויח מקיים המצוות". יעדו הסופי הרצוי של האדם הוא להתענג על ה' בעולם הבא, ואילו המצוות הן אמצעי לכך. השאלה היא האם ומה המצוות אמורות לפעול במקיים אותן כאן בעולם הזה? האם המצוה היא אמצעי לתכלית אחרת עליונה יותר שהתורה חפצה שנגיע אליה ע"י קיום המצוה? ואולי באמת השאלות בטעות יסודן? אולי המצוה המעשית היא מטרה בפני עצמה והיא הדבר שהתורה מבקשת ודורשת? אולי התכלית הבלעדית של כל מצוה היא לעשות מה שה' ציוה ותו לא? אולי אין סיבה ומגמה לכל המצוות? אין ספק שזו סוגיא שכל בר דעת ובינה ראוי שישתדל ויתאמץ להגיע אל שורשה. הרי סדר היום של היהודי עמוס וגדוש במצוות והלכות. בכל רגע ובכל מקום, בכל מקרה ובכל הזדמנות שהיא - יש לתורה מה להגיד ומה לצוות אותנו לנהוג. וודאי ש"ראוי לאדם להתבונן במשפטי התורה הקדושה ולידע סוף עניינם כפי כוחו" (רמב"ם מעילה פ"ח ה"ח), א"כ רצוי וראוי להתרומם מעט ולהביט במבט כולל על התורה ושלל מצוותיה, להרהר במהות מטרת ותכלית המצוות, לנסות להרכיב את חלקי התורה ולראות את התמונה הגדולה. ובכן, בדיוק בסוגיא הזו הספר עוסק: מהי תכלית המצוות?  ברוך השם שזיכה אותנו לחיות בדורות והיכלות של לומדי תורה ושומרי מצוות רבים, מה שב"ה גורם להתפתחות נפלאה של חיבורים, הגיגים ואף חידושים לאין מספר. דא עקא, שהמצב יכול לגרום לכך שמעיין התורה הנובע יפולג לפלגים ונחלים רבים, ורצון ה' המקורי יתפזר לכיוונים חדשים מדי ורבים מדי, עד שכבר נתקשה להתחקות אחר המקור, אחר שורש כל הדברים.

מטרת הספר: בספר זה המגמה היא הפוכה לגמרי: במקום לחלק ולפצל ולמצוא טעמים חדשים ופיקנטיים לתורה ומצוותיה - נעשה לנו כברת דרך לאורך התורה ולעומקה כדי להתחקות אחר שורשה ושורש מצוותיה. במקום להתפזר ולהאבד בתפזורת רעיונות והגיגים נוצצים - נאחז בפשוטי המקראות, באמיתות דברי חז"ל, ביסודות הראשונים והאחרונים, ודרך היתדות הנאמנים שתקעו לנו חכמינו לאורך הדורות נעלה במעלה איתן ויציב על מנת להגיע אל היסוד ואל השורש, אל מקור המים החיים שממנו נובעות כל המצוות, שזהו בעצם גם תכלית המצוות. השורש שממנו נבעו המצוות - הוא בעצם הסיבה להן, והוא אפוא המקום והיעד שאליו אנו אמורים להגיע כאשר אנו מקיימים אותן. [מן הסיבה הזאת הספר מושתת ובנוי בחלקו הגדול על ציטוטים רבים של מקראות ואימרות חכמינו, ולמרות ששילוב הציטוטים במהלך הכתיבה והפרקים קוטע את רצף המלל, הרי שחשיבות ההיסמכות המוחלטת על דברי התורה ואימרות רבותינו, מכריעה]. הספר בא להציג ולהוכיח את ההנחה הפשוטה שאכן יש תכלית ומטרה לקיום מצוות. ולא, לא טעמים רבים, לא מטרות מייגעות, גם לא רעיונות שרירותיים או ערטילאיים. אלא תכלית אחת פשוטה, הגיונית, נגישה וישימה.  מבנה הספר: מבנה הספר יהיה בע"ה באופן שבו נציג תחילה את התכלית למצוות - יסוד ושורש עבודת האלוקים - המגמה שאליה יש להועיד את פנינו בקיום המצוות, כאשר תחילה נראה זאת בקצרה במקורות מספר. לאחר הגשת הדברים בפרקים הראשונים, נצא למסע שורשים מרתק לאורך הדורות ולעומק התורה, כאשר המטרה היא להיחשף ולהיווכח לאור המקראות והמימרות כי אכן כל המצוות ממקום אחד באו ואליו הן מייעדות אותנו: נכנס בשער הראשון ונצעד בשביליה של התורה כפי סדר החומשים והפרשיות, אלו הנוגעות בעניינינו, כאשר מטרתינו היא לראות ולהיווכח בתכלית המצוות. בשער השני נמשיך את המסע במוסרי הנביאים והכתובים ובתוכחותם המחכימות, גם שם יעדינו יהיה להיווכח בתכלית המצוות, ואף ביתר שאת - ע"פ דבריהם הנחרצים והעמדת סולם הערכים היציב שהציבו בנבואותיהם. [לאורך כל הספר משובצות אמרות חז"ל, ומשום כך התייתר הצורך לפתוח שער מיוחד לדבריהם הקדושים]. ובשער השלישי יבוררו שיטות רבותינו בכל הנוגע לתכלית המצוות וסוגיותיה. נחסה בכנפיו של הנשר הגדול, הרמב"ם, מורה הנבוכים בגן המבוכה, שלאורו ולאור דבריו החדים מתבהרת התכלית באור יקר וצלול. כן נטייל בפרדס רבותינו הראשונים והאחרונים, ונלקט פירות מתוקים מערוגות הבושם, שבפזורות אמרותיהם נמצא פעמים רבות את עניין תכלית המצוות - שורשן ומטרתן. בשער זה לא נפסח גם על שיטות אחרות ומגוונות ממה שהספר נוטה להוכיח. ובתוך מרוצת כל הדברים יתלבנו סוגיות מהותיות ומגוונות בנושא תכלית המצוות, כגון: היחס בין לימוד התורה לקיומה (פרק נ"ה); התורה והאדם (שם); המעשה והלב (פרק כ"ה); האם התורה מושכלת והגיונית? (פרק ו'); בית המקדש ותיקון האדם (פרק כ' ופרק ל"ב); עיקר וטפל במצוות (פרק י"א); בין אדם למקום מול בין אדם לחבירו (שם ופרק ל"ב); מצוות שאינן כתובות בתורה (פרק כ"ז); הנביאים מול תופסי התורה (פרק ל"ו, ופרק מ' ואילך); ואף שיטות אחרות ממה שהספר שואף להוכיח (פרק ע'). 

וכאשר זממתי לעשות מה שהסכמתי עליו מחבור הספר הזה, ראיתי כי איש כמוני אין ראוי לחבר חיבור כמוהו, ושיערתי בנפשי כי כוחי קצר מחלק מחלקותיו כפי הצריך לו מפני כובד הדבר בעיני וקוצר דעתי וחלישות שכלי מהשיג העניינים, ושאינני בקי בצחות לשון... ויראתי שאטרח בדבר שיראה בו קוצר כוחי ושאעבור בו את המדה הנכונה עד שאמרתי בנפשי לשוב ממחשבתי ולהשיבה ממה שהסכימה עליו... וזכרתי דברי האומר: 'מן הזהירות - שלא תרבה להזהר'... על כן ראיתי להכריח את נפשי לסבול טורח חיבור הספר הזה ולבאר עניינו בכל לשון שאוכל ובכל מליצה שתזדמן לי שיובן הענין מהם... ובאלקים האחד האמת איעזר ועליו אבטח וממנו אשאל להורות אותי בו את הדרך הישרה אשר הוא רוצה בה. (חובות הלבבות בהקדמתו) אף אני הקטן לא רואה עצמי כראוי לכתוב ולפרסם עניינים חשובים ודקים ולהסב על שולחן גבוה, אך כיון שמצאתי מקום להתגדר בו, סגננתי וסידרתי את הדברים בעיקר לעצמי, ומאחר שכל הנאמר בספר מעוגן באופן מוחלט בדברי רבותינו, לא מנעתי עצמי מלהוציאו לאור עולם, והיה כל מבקש להתבשם מדבריהם המדברים בעניין תכלית המצוות - יוכל למוצאם תחת קורת גג אחת בספר זה. קטונתי מכל החסדים אשר עשה ה' את עבדו, אהללה אלוקי ואשמחה בו ואשימה תקוותי בו שלא תצא תקלה מתחת ידי ויהיו הדברים נכונים ומועילים וערבים. יושר הורי אזכיר כאן ואודה לאמו"ר הג"ר דניאל קרדש ואימי מורתי שיחיו, וכן אודה לחמי הג"ר זאב שוורץ שיחי', ובפרט על שעברו בין בתרי הספר והעירוני והאירוהו מחכמתם. חסדי עולם אזכור למו"ר הגאון רבי חיים אקרמן שליט"א, ובפרט על טירחתו וברכתו בספר זה. הכרת הטוב מיוחדת שמורה עמי להרה"ג רבי יוסף גולדשטיין שליט"א על הירתמותו ועזרתו המכרעת בהוצאת הספר. יהי ה' אלוקי עמדי כאשר היה באמנה איתי עד היום, ויה"ר שאמשיך לרוות מטובו אני ורעייתי מנב"ת וילדינו, ואך טוב וחסד ירדפונו כל ימי חיינו, עד ביאת גואל צדק בב"א. ד.א.ק.

פרק א'

ביאור תכלית המצוות

בגוף הספר תתבסס ותתבאר היטב תכלית המצוות על פרטיה: בפסוקי התורה, בנבואות הנביאים, בפרקי הכתובים ובדברי חכמינו. בפרק זה נעלה את הדברים בצורה תמציתית. כדי לבסס את הדברים בצורה יסודית - נביא מספר פסוקים מהתורה ומהנביאים, ואח"כ מדברי חכמינו שבהם הדברים בהירים ומורחבים יותר. הנה באופן עקבי ושיטתי לאורך התורה והנביאים, כאשר הפסוקים באים להציג את עיקר עבודת ה' ולעורר את האדם אליו - תמיד יסומנו שתי מטרות קבועות, הנה מספר דוגמאות : וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה' אֱלֹקֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ? כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ, לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו... (דברים י, יב) הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב וּמָה ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ - כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד, וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹקֶיךָ: (מיכה ו, ח) כִּי אִם בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל - הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי, כִּי אֲנִי ה' עֹשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ כִּי בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי נְאֻם ה': (ירמיה ט, כג) אַשְׁרֵי כָּל - יְרֵא ה', הַהֹלֵךְ בִּדְרָכָיו: (תהלים קכח, א) כִּי חֶסֶד חָפַצְתִּי - וְלֹא זָבַח, וְדַעַת אֱלֹקִים - מֵעֹלוֹת: (הושע ו) כל הפסוקים הללו בעצם קוראים לזקק את כלל המצוות אל רעיון מצומצם וכולל, אך באמת כל הפסוקים מציגים בקביעות שתי מטרות מקבילות, כל פסוק בלשונו וסגנונו. נסכם זאת תחילה בלשון קלה, ולאחר מכן נראה את הדברים חקוקים בסלע דברי חכמינו: כל מצוות התורה אמורות להוביל את האדם לתכלית נכספת אחת: קרבת אלוקים כאן בעולם הזה . קרבת ה' הזו היא בעלת שתי פנים: א] דבקות בה': הקירבה השכלית והרגשית לה' - היראה, האהבה, ההכרה בגדלותו, ההתפעלות מחכמתו, הכרת טובו, הכניעה אליו והתלות בו, אמונה וביטחון, וכדומה לאלו. ובמילים פשוטות: כינון מערכת יחסים וניהול קשר אישי בין האדם ובוראו. חלק זה קיבל ביטוי בפסוקים הנ"ל במגוון צורות: "ליראה את ה' אלוקיך", "הצנע לכת עם אלוקיך", "וידוע אותי", "דעת אלוקים". ב] ההידמות אליו ע"י ההליכה בדרכיו בפועל: מה הוא רחום אף אתה היה רחום, ובקיצור: להיות אדם טוב. ובפסוקים הנ"ל: "ללכת בכל דרכיו", "עשות משפט ואהבת חסד", "חסד משפט וצדקה", "חסד חפצתי". נראה את הדברים מבוררים בדברי רבותינו, ונרחיב: כוונת כלל התורה - שני דברים, והם: תיקון הנפש ותיקון הגוף. תיקון הנפש הוא - שינתנו להמון דעות אמיתיות (של הכרת האלוקים) כפי יכולתם... תיקון הגוף יהיה בתיקון ענייני מחייתם קצתם עם קצתם, וזה הענין יושלם בשני דברים, האחד מהם: להסיר החמס מביניהם, והוא - שלא יעשה כל איש מבני אדם הישר בעיניו וברצונו וביכולתו אלא יעשה כל אחד מהם מה שבו תועלת הכל; והשני - ללמד כל איש מבני אדם מידות מועילות בחברה עד שיסודר ענין המדינה... והתורה האמיתית אשר בארנו שהיא אחת ושאין זולתה והיא תורת משה רבנו אמנם באה לתת לנו שתי השלמויות יחד. (מורה נבוכים ח"ג פכ"ז) תכלית העולם וכל אשר בו הוא: איש חכם, וטוב; וכאשר יתברר לאיש שהוא ממיני האדם - הדעת, והמעשה. רצוני לומר 'בדעת' - לצייר בשכלו אמיתות הדברים ע"פ מה שהם עליו ולהשיג כל מה שאפשר לאדם להשיג. ו'המעשה' - הוא תיקון ויושר הדברים הטבעיים ושלא יהיה שטוף בתענוגים ושלא יקח מהם אלא מה שיהיה בו תיקון גופו ותיקון המידות כולם. ועל כן האיש שיהיה על ענין זה - הוא התכלית והוא החפץ. וזה הדבר לא נודע מאת הנביאים בלבד, אלא חכמי האומות החולפים ואשר לא ראו הנביאים ולא שמעו חכמתם כבר ידעו גם הם שאין האדם שלם אלא כשיהיה כולל הדעת והמעשה. ודי לך בדברי החכם המפורסם בפילוסופים שאמר חפץ האל ממנו להיות נבונים חסידים (בעלי שכל ובעלי חסד ). (הקדמת הרמב"ם לפירוש המשניות) שלמות האדם אשר בו יתהלל באמת הוא: להגיע אל השגת האלוה כפי היכולת, ולדעת השגחתו בברואיו בהמציאו אותם והנהיגו אותם איך היא, וללכת אחרי ההשגה ההיא בדרכים שיתכוון בהם תמיד לעשות חסד צדקה ומשפט - להידמות בפעולות האלוה. (מורה נבוכים ח"ג פנ"ד) המכוּוָן בתורת אל עליון אשר כתב להורות גדלו וטובו יהיה תכלית נכבד מאד... לקדשם ולזכותם בה לחיי עולם לרצון לפני אל עליון מקדשם, וזה בהדמותם אליו כפי האפשר - בעיון, ובמעשה, כאשר היה המכוון מאתו בכל המין האנושי כאמרו ית' 'נעשה אדם בצלמנו כדמותנו'... ומזה החלק העיוני הוא להתבונן בדרכי טובו ורחמיו על כל מעשיו ובפרט על המין האנושי אשר ברא בצלמו בדמותו למען ישתדל המעיין בבחירתו להדמות לבוראו כפי האפשר לדבקה בו לרצון לפניו כי חפץ חסד הוא. ומזה ימשך היות האדם אוהב לאל יתברך בלי ספק, ומה גם עם אשר בחר באבותיו ברחמיו וברוב חסדיו. ובידיעת שתי אלה יקנה המתבונן חיי עולם... וממנה כמו כן ימשך השתדל המתבונן ללכת בדרכי טובו ית' להדמות אליו בפרט להטיב אל הזולת כפי האפשר לרצון לפניו ולדבקה בו, כאמרו ית' 'והתקדשם והייתם קדושים - כי קדוש אני' ואמרו ז"ל 'זה אלי ואנוהו - מה הוא חנון אף אתה היה רחום'... ובזה יושג התכלית המכוון מאיתו יתברך במין האנושי. ('כוונות התורה' לרבינו עובדיה ספורנו) דע כי תכלית האדם לשני דברים: אחד - לקיים מאמר 'את האלוקים ירא ואת מצוותיו שמור', שנים - שיטיב גם לבני אדם ויעשה חסד עמהם 'כי אמרתי עולם חסד יבנה', והם שני שורשי התורה, כמאמר 'בכל דרכיך דעהו - זו פרשה קטנה שכל התורה תלויה בה', והשני 'ואהבת לרעך כמוך - זה כלל גדול בתורה'... ואם אין בו שני דברים הללו - היראה והחסד - מונעים ממנו ג"כ החן והשכל הטוב. (ביאור הגר"א, סוף קהלת) בטרם נשוב לתרגם את הדברים לשפתינו המדוברת, נעלה מהם שתי נקודות חשובות: הדבר הראשון הוא, שאכן יש תכלית למצוות התורה! מטרת התורה היא לגלם איזשהו רעיון מרכזי והגיוני , והיא איננה אוסף אקראי של מצוות יחידניות ושרירותיות. כלומר, המצוות הן אמצעי לתכלית עליונה יותר מאשר עשייתן גרידא. הדבר השני שעולה הוא, שתכלית התורה ומצוותיה היא לתקן את האדם. לא רק לעשות נחת רוח לקב"ה על ידי פולחן יבש ומעשי, לא רק לקיים לשם קיום, אלא לגרום לאיזושהי תכונה ותיקון באדם המקיים. "עיקרן של המצוות אין תכליתן הן עצמן, אלא העיקר הוא מה שעושין את האדם ישר. התכלית היא לא עשיית המצוות אלא שלמות האדם" (ר' ירוחם, עי' להלן פ"ג). כאמור, מצוות התורה תכליתן להביא את האדם לקרבת ה' - בין ע"י מושכלות האדם וריגשותיו, ובין ע"י הליכה בדרכי טובו, עשיית הטוב והישר. שני החלקים ("שתי השלמויות" כלשון הרמב"ם, "שני שורשי התורה" כלשון הגר"א) קיבלו ביטויים שונים ומגוונים בפסוקים דלעיל: "ליראה את ה' אלוקיך, ללכת בכל דרכיו"; "הצנע לכת עם אלוקיך, אהבת חסד"; "השכל וידוע אותי, חסד משפט וצדקה"; "דעת אלוקים, חסד". וכן בליקוטים דלעיל: "תיקון הנפש, תיקון הגוף"; "איש חכם, וטוב"; "הדעת, והמעשה"; "להיות נבונים, חסידים"; "להגיע אל ההשגה, וללכת אחרי ההשגה"; "בעיון, ובמעשה"; "להתבונן בדרכי טובו, ללכת בדרכי טובו"; "היראה, והחסד"; ובשמונה פרקים להרמב"ם: "מעלות המושכלות, מעלות המידות"; "דעות, מידות". בכל התארים והמילים הנרדפות הללו חוזר אותו ניגון: השלמות האחת היא - הדבקות ההכרתית השכלית והרגשית בקב"ה והקשר איתו, והשלמות השניה היא - ההליכה בדרכי טוב ה' למעשה, כאשר חוט השני העובר בין שתי השלמויות הללו אורג את התכלית האחת: קירבת ה'. כי האדם הדבק בה' - ידבק גם במידותיו. זאת אומרת שחייו של היהודי נעים סביב שתי מערכות, כאשר כל מערכת היא כעין גלגל של מצוות ופעולות הנעות סביב ציר אחד, כל 'גלגל' הוא מארג של מצוות שכל אחת מהן כביכול מצביעה אל נקודה אחת מרכזית. ציור זה הוא נפלא, משום שבכך אנו מגיעים להבנה שתרי"ג המצוות אינן תפזורת אקראית של מצוות. האדם אינו נדרש לאסוף מצוות מכל הבא ליד בצורה מפוזרת, אלא כביכול "להשתמש" במצוה שהוא מקיים עבור התכלית שהיא באה לייצג: לאחוז ולחזק את הקשר שלו בבורא העולם; וללכת בדרכיו ולעשות טוב. אמנם כן, למצוות רבות יש טעם פרטי, מקומי, ולדוגמא ראשונה ניקח שלוש מצוות שהתורה עצמה מטעימה אותן: סוכות - "למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל"; תפילין - "למען תהיה תורת ה' בפיך"; וציצית - "למען תזכרו ועשיתם את כל מצוותי". אכן מצוות אלו מכשירות את האדם לזכור את חסד ה' שנהג עם בנ"י במדבר; ללמוד את תורת ה'; ולזכור את מצוותיו, אך כל אלו נכללות תחת קטגוריה ותכלית אחת, שהיא - רצון התורה שהאדם יכונן עם הקב"ה מערכת יחסים, קשר אישי, דבקות. דוגמא שניה: מצוות שלכאורה עניינן תיקון החברה ואיכות קהילתית, כמו השבת אבידה; מעקה לגג; העמדת דיינים. אכן לכל אחת מהן מטרה עניינית לגופה, אך כולן נכנסות תחת כותרת ותכלית אחת שהיא - רצון התורה שהאדם עצמו יהיה טוב וירגיל עצמו להיות בעל מזג רחום, הולך בדרכי ה' ודומה לו. את החילוק בין הדברים נוכל להגדיר כך: טעם המצוה נועד להוביל את האדם למעשה מסוים או תפיסה מחודדת יותר. תכלית המצוה - היעד הסופי שלה - לאחר שהאדם מקיים את המצוה ומגיעה אל טעמה, הכוונה היא לגרום לאדם על ידי אותה תפיסה חדשה להגיע למעלה עיקרית שהיא באדם עצמו: קשר אמיץ יותר עם הבורא, או ישרות פנימית וטוב לב. לכאורה מובן כי המצוות שבין אדם למקום מקשרות את האדם אל בוראו ועניינן הוא הדבקות בקב"ה, והמצוות שבין אדם לחבירו מוליכות את האדם בדרכי ה' ועניינן הוא ההידמות למלך הטוב. אך החלוקה הזו היא שיטחית, בהמשך (פרק ב') ניווכח שכל מצוה עניינה להביא לשני חלקי התכלית. בכל מצוה שיהודי מקיים הוא צריך לא רק להסתפק בעשייתה השיטחית, אלא לשאוף לאותה תכלית שהמצוה אמורה להביא אותו אליה, לזיכוך בנפשו, להתעלוּת, לקירבת ה' בדרגה נוספת ממה שהיה עד אותה מצוה. כל מצוה היא הזדמנות, היא מדרגה ואבן-דרך בדרך החיים שבה היהודי מיתדבק בבוראו יותר ומיתדמה אליו יותר. לאור הדברים הללו אנחנו מגיעים להבנה שהמצוות הרי הן אמצעי אל התכלית העליונה יותר - הקירבה לה' ותיקון האדם. כאן נדגיש שאין הכוונה להתענגות על ה' המובטחת לנו לעולם הבא. אין עיסקינו בספר זה בפרס העתיד לבא, "היום לעשותם, ולא לקבל שכרם". הסוגיא שלנו היא התכלית הנרצית מאיתנו כאן בעולם הזה כאשר אנו מקיימים את המצוות. ה"רווח" בצורת עבודת ה' הזו - קיום המצוות מתוך שאיפה להידבק בה' ולהידמות אליו - מלבד מה שהיא הדרך הנכונה והרצויה, יהיה מכמה פנים: א. המצוות עצמן תיעשנה מתוך עומק ואיכות יתרה - עשיית מצוה לשם שמים בצורה המזוקקת ביותר ומתוך ידיעה לפני מי אתה עומד. ב. יותר קל ופשוט ונכון לקיים את המצוות כאשר טעמן ותכליתן ידוע ומבורר. תיק מלא ביהלומים - לעולם לא יכבד לבעליו. ג. צורת עשיית המצוות הנ"ל דומה מאוד לצורת קבלת שכרן - הדבקות בה', וכאשר ידוע שהשכר אינו "פרס" חיצוני כתשלום על המצוות, אלא הוא כצורת הדבקות בה', וכאיכות הדבקות וההידמות בו - כך איכות הקירבה אליו בעוה"ב . בעניין ה"חוקים" - המצוות אשר אינן מובנות לשכל האנושי - עיין הערה .

פרק ב'

בהיות האדם טוב - יהיה טוב עם אלוקים ואנשים

וכאן ראוי להדגיש ששני חלקי התכלית אינם שני רעיונות שונים, אלא שתי קומות של בנין אחד: "להגיע אל השגת האלוה, וללכת אחרי ההשגה ההיא", כלשון הרמב"ם דלעיל. דבקות בה' ע"י "תיקון הנפש" אשר במקום אחר הרמב"ם קורא לזה "מעלות המושכלות" - הלא המה הדעות הנכונות והקירבה ההכרתית לה', ו"תיקון הגוף" או "מעלות המידות" - הלא המה המידות המתוקנות והישרות שהן דרך הנהגת ה' בעולם. על מנת לבאר את העניין באופן שוה לכל נפש, נטה אוזן לדברי חכמי אומתינו (כאשר האוזן הרגישה תוכל גם להבחין בדעות שונות ביחס שבין "שתי השלמויות"): העמוד האחד - הלב הטוב והזך. כי בהיות האדם טוב - יהיה טוב עם אלוקים ויהיה טוב עם אנשים, כאשר אמר הכתוב (ש"א פ"ב) 'וטוב עם ה' וגם עם אנשים'. (ספר הישר, השער השני) כשהלב שוקט ושמח - ישקיף על כל אדם לטובה וירבה אוהביו בחבר טוב ושכן טוב, ויאהב גם את ה' בכל לבבו ונפשו. (תפארת ישראל, אבות ב,ט) התועלת הגדול לנו בקנותינו המידות הטובות ונתרחק מן הרעות - כי הטוב ידבק בטוב, והאל הטוב חפץ להיטיב - ולכן יצוה עמו לבחור בטוב. (ספר החינוך מצוה תנ"ב) ראה גם ראה כי אדְני התורה נוסדו על שתי אהבות - על 'ואהבת את ה' אלוקיך' ועל 'ואהבת לרעך כמוך'. על 'ואהבת את ה' אלוקיך' תלויים המצוות שבין אדם למקום, ועל 'ואהבת לרעך כמוך' תלויים המצוות שבין אדם לחבירו. ואהבַת האדם את ה' יתברך, גם כי דרכה בקודש נפלאה מאוד מהמוני בני אדם, אבל קרובה לבוא כאשר ישלים האדם את נפשו במה שבידו להשלים, היינו כאשר אסף במלא חפניו כל המצוות הכלולות במצות 'ואהבת לרעך כמוך'. ולכן יפה אמר הכתוב 'ואהבת לרעך כמוך - אני ה, לאמר: כאשר תאהב את רעך כנפשך - תזכה לדעת כי אני ה' ולבא אל אהבתו יתברך... כי החלק האחד הוא סיבה אל החלק השני. והאהבה אשר תהיה בך - תזכך נפשך אל 'ואהבת את ה' אלוקיך'. ('אוהל יעקב' להמגיד מדובנא, פרשת קדושים) כי דבר זה שאוהב את הבריות - הוא אהבת ד' יתברך גם כן. כי מי שאוהב את אחד, אוהב כל מעשה ידיו אשר עשה ופעל. ולפיכך כאשר אוהב את ד' יתברך, אי אפשר שלא יאהב את ברואיו. ואם הוא שונא את הבריות, אי אפשר שיאהב ד' יתברך אשר בראם. וכן כבוד חברו אשר נברא בצלם אלוקים נחשב כבוד המקום. (המהר"ל נתיבות עולם, נתיב אהבת הרֵע) יִרְאַת ה' רֵאשִׁית דָּעַת... יראת ה' היא המוסר במידות והיא התחלה והישרה אל קנין הדעת, כי לא יתכן שירדוף האדם לקנין המושכלות עם היותו ילכד ברשת המידות הפחותות... כי שלמות המידות הוא הצעה לשלמות המושכלות, כי לא יתכן שישלים האדם נפש במושכלות בעוד חלאת המידות הפחותות בו. (רלב"ג משלי א, ז-יט) הוֹלֵךְ בְּיָשְּרוֹ יְּרֵא ה', וּנְּלוֹז דְּרָכָיו בוֹזֵהוּ: מי שהולך בדרך ישר - יבא לידי יראה, ומי שמעקם דרכיו יבא לבזות ה' כי הכל תלוי במידות. (פירוש הגר"א למשלי יד, ב) בהיות מידות הרעות קבועות באדם, נמנע הוא מלקיים התורה והמצוות, וגם אם יקיימם - יהיה שלא לשם שמים ובטורח גדול, ועליו נאמר (משלי יא, כב) נזם זהב באף חזיר... וכאשר יתגבר על יצרו עד אשר יוסרו מעליו כל מידות הרעות לגמרי ולא תתאוה להם נפשו כלל ויקנה המידות הטובות בקנין בטבע... יהיה כסא קדוש למרכבתו יתברך, וזה האיש נקרא אוהב את המקום מאהבה, ונקרא חסיד גמור השלם בכל מיני השלימות. (שערי קדושה למהרח"ו, ח"א שער ב') [עוד בעניין צורת אהבת ה' והתלות שלה באהבת הבריות - בפרק כ"ו: "כיצד לאהוב?" וכן בפרק כ"ב "הודיעני נא את דכרך - ואדעך"]  כאשר התבררה, התבארה והתבהרה התכלית הנרצית בקיום המצוות, אנחנו מבינים שאמנם יש דרגות בקירבה לה' ובהידמות אליו ית' - כפי כמות ואיכות המצוות של המקיים, אבל הרעיון האלוקי הגדול, תכלית המצוות - לא בשמים היא. השגת המטרה העליונה הנרצית ממך - בפיך ובלבבך לעשותה. בכל מצוה אפשר להשיג חלק בתכלית. בין אם סוג המצוה היא 'בין אדם למקום' - הרי שנשיג בה יותר דבקות וקשר עם ה', ובין אם היא 'בין אדם לחבירו' ועשיית טוב וישר - הרי שנשיג בה הידמות לה' והליכה בדרכיו. ובין כך ובין כך - נשיג קירבת ה'. בין כך ובין כך נשיג יחד את שתי השלמויות, אשר יחסי גומלין והדדיות מתווכים ביניהן. כי "בהיות האדם טוב - יהיה טוב עם אלוקים ויהיה טוב עם אנשים". כי מצד אחד, מי שמגיע אל השגת האלוק - ילך אחרי ההשגה ההיא, ו"כאשר אוהב את ה' יתברך - אי אפשר שלא יאהב את ברואיו". ומצד שני "מי שהולך בדרך הישר - יבא לידי יראה", כי "כאשר תאהב את רעך - האהבה אשר תהיה בך תזכך נפשך אל ואהבת את ה' אלוקיך". תהיה טוב. ואידך פירושא הוא.

פרק ג'

המצוות - מרגילות כוחות הנפש

וכן כל מה שבתורה כנתינת המעשרות, והלקט, והשכחה, והפאה, והפרט, והעוללות, ודין שמיטה ויובל, והצדקה 'די מחסורו' - זה כולו קרוב מיתרון טוב לבב, עד שנתרחק מקצה הנבלה ריחוק גדול ונתקרב לקצה יתרון טוב לבב, עד שיתחזק לנו לב טוב. ובזאת הבחינה בחן רוב המצוות, תמצאן כולם שהן מלמדות ומרגילות כוחות הנפש, כמו שאסרה הנקימה והנטירה וגאולת הדם, באמרו: לא תקום ולא תטור, עזוב תעזוב, הקם תקים עמו - עד שיחלש כוח הכעס והרוגז. וכן השב תשיבם - עד שתסור תכונת הכילות. וכן מפני שיבה תקום והדרת פני זקן, כבד את אביך ואת אימך, לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך - עד שתסור תכונת העזות ותגיע תכונת הבושת. (שמונה פרקים להרמב"ם פ"ד) כאשר אנו חותרים אל התכלית הנרצית, יש לשים דגש על ההבדל הגדול הזה: המטרה המצופה מן היהודי היא לא רק תיקון המעשים, אלא תיקון האדם - תיקון המידות. כך שאם אדם ישפר את מעשיו הטובים כלפי חוץ, זו התחלה טובה, שהרי אחר הפעולות נמשכות הלבבות, אבל העיקר הוא שהאדם יתקן את עצמו, יטהר את לבו, יזכך את מהותו. ההבדל הזה אינו דק כלל. משום שהתכלית היא איננה "לחקות את מעשי ה'", אלא להידבק בו - מה הוא רחום בעצם, אף אתה היה רחום, לא רק מרחם. רחום. כך האדם מיתדמה אל הקב"ה בנפשו ובמהותו, ולא רק במעשיו וחיצוניותו. (בעניין זה יורחב בפרק כ"ד, וביותר בפרק כ"ה). ודע שאלו המעלות והפחיתויות אשר למידות, לא יגיעו ולא יתיישבו בנפש, רק בכפול הפעולות הבאות מן המידה ההיא פעמים רבות ובזמן ארוך והרגילות בהן. ואם היו הפעולות ההן טובות, יהיה המגיע לנו מהן - מעלה. ואם היו רעות, יהיה המגיע לנו מהן - פחיתות. (שם) וכיצד ירגיל אדם עצמו בדיעות אלו עד שיקבעו בו? יעשה וישנה וישלש במעשים שעושה ע"פ הדיעות האמצעיות, ויחזור בהם תמיד עד שיהיו מעשיהם קלים עליו ולא יהיו טורח עליו ויקבעו הדיעות בנפשו. (רמב"ם הלכות דעות פ"א ה"ז) ורוב דיני התורה אינן אלא עצות מרחוק מגדול העצה לתקן הדעות וליישר כל המעשים. (רמב"ם הל' תמורה ד, יג) ואחר שהעניין הולך אחר הכוונה, יתבאר מזה גם כן שכל המצוות שבתורה הן יהיו מצוות עשה או מצוות לא תעשה, הם דרך להקנאת השלמות האנושי או מדרגה מה ממנו, בהיותן נעשות על הכוונה הראויה.

(ספר העיקרים לרבי יוסף אלבו, מאמר שלישי פרק כז-כח)

שוב חזרנו אל האמור למעלה: המצוות אינן המטרה, אלא הן האמצעי בו נתרגל ונכפול את מעשינו שוב ושוב על מנת להגיע אל תיקון עצמינו. חשוב מאוד לדעת ולזכור זאת, כדי שהמעשים הטובים לא יהיו כמצות אנשים מלומדה וריטואל קבוע ונדוש ללא תכלית, אלא כל מעשה ומעשה ואפילו (או ודווקא) אם קיימנו אותו פעמים רבות, הרי בכל פעם חלק נוסף נבנה באישיותינו, זיכוך נוסף מזדככת נפשינו. רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן עֲקַשְׁיָא אוֹמֵר, רָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְזַכּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל, לְפִיכָךְ הִרְבָּה לָהֶם תּוֹרָה וּמִצְוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה מב) ה' חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר: (סוף מסכת מכות) לאור כל הדברים שלמעלה, מתבארת ומאירה באור יקר אימרתו של רבי חנניא: ריבוי המצוות האמורות בתורה, החזרה והכפילות שוב ושוב על המעשים הטובים הרבים וההתרגלות בהם, גורמים "לזכות את ישראל" - לזכך את ישראל, כי ההרגל מצרף ומטהר אותנו כזהב וככסף, שהרי "לא ניתנו מצוות אלא לצרף בהן את הבריות". וזהו החסד הגדול שעשה עמנו הקב"ה כאשר הרבה לנו תורה ומצוות, כי הריבוי הזה מביאנו ביתר שאת אל תכלית המצוות - זכּות הנפש , כי "עיקר המעשה הוא לשלמות הנפש עצמו" (מלבי"ם עמוס ה'). משל למה הדבר דומה, למלך היושב על כסא רם, שבחן שניים מעבדיו והניח לפניהם ערימת מטילי זהב ע"מ שיכינו מהם יצירה עבורו. האחד נטל את המטילים, התיך אותם ובמלאכת מחשבת יצר מהם יצירת מופת נהדרת והגיש אותה לפני המלך. העבד השני הניח את המטילים למרגלות כסא המלך, יצר מהם מדרגות העולות אל עבר מקום מושב המלך, עלה על גביהם בעצמו עד אשר התקרב אל המלך, ואמר: "מלכי, כל מה שאני רוצה זה להיות קרוב אליך. המתנה שלי אליך היא - אני בעצמי".  רבינו ירוחם הלוי ממיר מקדיש פרק שלם שכותרתו - איך לא - "תכלית המצוות", שנועד להבהיר ולהדגיש בדיוק עניין זה. נאזין בקשב לשיחתו: על הפסוק "תורת ה' תמימה משיבת נפש" איכא מ"ד (במדרש שוח"ט) שהעיקר הוא הנפש, ש"קטן נתלה בגדול" - תורה בנפש, וכך פירש המקרא: מאין אנו רואים שהתורה תמימה היא? מפני שמשיבה את הנפש. ודבר זה הוא חידוש גדול! הלא אנו מורגלים להבין כי התכלית והמטרה היא לימוד התורה, התכלית והמטרה היא שיהא האדם עושה המצוות, אלא שכדי לעשות מצוות הוא צריך שיהיו לו איברים (נפש), וכאן אמרו חז"ל שאין הדבר כן, אלא התכלית הוא האדם השלם, ורק כדי שיהיה האדם שלם צריכים לתת לו מצוות, כי הם יהיו המשלימים אותו. כתוב בקהלת "עיר קטנה ואנשים בה מעט ובא עליה מלך גדול וסבב אותה ובנה עליה מצודים גדולים", ופירשו חז"ל (נדרים לב.) "עיר קטנה" - זה הגוף, "ואנשים בה מעט" - אלו איברים, "ובא עליה מלך גדול" - זה יצה"ר, "ובנה עליה מצודים גדולים" - אלו העוונות. ורואים אנו מכאן חידוש גדול מאוד, רגילים אנו לומר כי עיקר הרע הם העוונות והם הם המטרה והדרגה האחרונה ששם לו היצה"ר, אבל מכאן אנו רואים שאין הדבר כן, אלא התכלית המכוון של היצה"ר הוא שיהא גופו ונפשו של האדם שלו - של היצר, כלומר שיהיו כל איבריו מקולקלים, והעבירות הם רק אמצעיים להשיג תכלית זו. כל המלחמה בין היצר הטוב ליצר הרע היא באמת לא אם יעשה האדם מצוות או עבירות, כי עבירות נקראים רק בשם "מצודה" - רשת לצוד את האדם ולכובשו, כמו המבצר שמקים השונא סביבות העיר טרם כובשו אותה, ועיקר המחלוקת (בין היצ"ט ליצה"ר) היא איך יתהוו האיברים, אם יהיו טובים או רעים. ...שעיקרן של המצוות אין תכליתן הן עצמן, אלא העיקר הוא מה שעושין את האדם ישר, והיא המתנה העליונה ודאי. כללו של דבר: התכלית היא לא עשיית המצוות אלא שלמות האדם, כלומר שיהיו כל רמ"ח איבריו כולם שלמים וטובים, שיהא האדם תמים בכל גופו ונפשו. ("דעת תורה" לרבינו ירוחם הלוי ממיר, פרשת בלק) הוי דומה לו במידותיו - במקורן הרוחני - להיות רחום כמותו, כי אין תכלית המידות בפעולות הרחמנות בלבד, אלא בהתדמות מציאות האדם ועצמיותו להחכמה העליונה. (הסבא מסלבודקא, אור הצפון עמ' ט') [בעניין היחס בין המעשה והכוונה - המצוות ותיקון הלב, יורחב להלן בפרק כ"ה - "המבחן שבו נבחנים עובדי השם"].

פרק ד'

החלק העיקרי - היות האדם טוב

כאמור, שיטות שונות ובסגנונות שונים הוצגו "שתי השלמויות" בדברי רבותינו. בשלב זה לא נעסוק בשאלה - איזה חלק חשוב ונעלה יותר, אך כן חשוב לדעת כעת - מהו החלק הקודם יותר, כלומר מהו החלק ההכרחי והנחוץ יותר ע"מ להגיע אל שלמות התכלית. מהו החלק שבלעדיו התכלית אינה תכלית. והנה כבר בציטוטים שלמעלה נוכחנו ש"בהיות האדם טוב - יהיה טוב עם אלוקים", ו"כאשר תאהב את רעך כנפשך - תזכה לדעת כי אני ה' ולבא אל אהבתו יתברך", "ואם הוא שונא את הבריות - אי אפשר שיאהב ד' יתברך אשר בראם", "שלמות המידות הוא הצעה לשלמות המושכלות", "מי שהולך בדרך הישר - יבא לידי יראה", ו"בהיות מידות הרעות קבועות באדם, נמנע הוא מלקיים התורה והמצוות". [וכן הוא במפורש ברמב"ם מו"נ ח"ג. וכן בכוזרי ב' מ"ז: "התורות האלהיות לא תשלמנה אלא אחר השלמת התורות המנהגיות והשכליות"]. גם בכל מהלך החיבור שלפנינו ניווכח מפסוקי התורה - ומודגש מאוד בדברי ותוכחות הנביאים - שהקפידו בהקפדה מועדפת ונחרצת על הצורך הקיומי והבסיסי שהוא יסוד ושורש ותכלית עבודת ה': תיקון המידות ועשיית הטוב והישר. שכל המצוות שבתורה הן יהיו מצוות עשה או מצוות לא תעשה, הם דרך להקנאת השלמות האנושי או מדרגה מה ממנו, בהיותן נעשות על הכוונה הראויה... וזה כי לפי מה שבא מפורש בתורה 'והלכת בדרכיו' נראה שההליכה בדרכי השם היא עיקר העבודה שיעבוד בה האדם את השם.

(ספר העיקרים לרבי יוסף אלבו, מאמר שלישי פרק כז-כח)

נמצאנו למדים שהחלק הבסיסי והנחוץ יותר ע"מ להגיע אל התכלית השלימה, הוא תיקון המידות. היות האדם טוב וישר. ויותר מכך, כפי שניווכח להלן (פרקים כ"ו, ל"א) - גם חלק האהבה והדבקות בה' - חלק ממהותו ותוצאתו הוא ההידמות לה' וההליכה בדרכי טובו. בפשטות, הבנת העניין היא כזאת: האדם מיום היוולדו נולד לעולם של הסתר ואתגר המתחבא מאחורי הבריאה והחיים: לגלות את בורא העולם ("עולם" מלשון העלם. "בורא העולם" זהו התואר הפשוט של הקב"ה, שהרי מתוך הבריאה עלינו לגלותו ולהאמין בו). זוהי על רגל אחת כל עבודתינו: להימנע משטחיות והזנחת המחשבה והחיפוש, ולהשתדל לפתור את חידת היקום - להבין מי ברא את העולם, ואז להתקשר איתו, לדבוק בו. דא עקא, שהבורא הוא רוחני ולא ישיגוהו משיגי הגוף, והתפיסה שלנו אותו ברמת ההכרה ואף הקשר האישי - אינה מספיקה, משום שאנו חיים בעולם של מעשה ולא בעולם וירטואלי, ומשום כך גם הקשר שלנו עם בורא העולם צריך להיות גם (אך לא רק) באותו האופן בו אנו חיים את חיינו - במעשה. והנה עצם בריאת העולם וקיומו מבטא - לא רק את עובדת קיומו של בורא - אלא את הנתינה והטוב שלו. חסד ה' מלאה הארץ, ובכל בריאה - אדם, חי, צומח או דומם - ניכרת מידת חסדו וטובו של הבורא, בפירות המוגשים בחן, בעולם הצבעוני, בריח הפריחה, בטעם האוכל, ובאפשרות שלנו להתענג מכל אלו ולחוש ולחוות חוויות. ועבור מה כל אלו אם לא מתוך הרצון האלוקי לתת, להעניק ולהָנות אותנו? "חסד" היא המידה הניבטת והמזדקרת ביותר מהבריאה. וממילא כאשר זכינו וגילינו את הבורא, השלב הבא הוא להבין שעצם הבריאה היא חסד, וממילא נבין שצורת ההתקשרות שלנו עם בורא העולם היא באותה הצורה שבה הוא מתגלה אלינו ע"י הבריאה - בחסד. חשוב לתאר את הדברים ולהסבירם בצורה טבעית ופשוטה זו, משום שלנו כבני אדם ישנן כביכול שתי דרכים להכיר ולעבוד את הקב"ה: האחת היא מתוך הבריאה שהוא ברא, והשניה היא מתוך התורה. מחדל גדול יהיה לו נסבור שהדברים אינם עולים בקנה אחד. שכביכול התורה היא דרך מקבילה וזולתית למציאות הקיימת מול עינינו. ההיפך הוא הנכון: התורה מדריכה אותנו כיצד להתבונן בעולם, כיצד להכיר את הבורא מתוך הבריאה, כיצד להתנהג אליו בבריאה שהוא ברא, וכיצד ללמוד מן הבריאה את דרכיו שבהן ולאורן רצונו שנלך. זהו הביאור הפשוט של מאמרי חז"ל שהתורה נבראה לפני העולם, ושהקב"ה איסתכל באורייתא וברא עלמא. התורה - האידאה האלוקית הקדמונית, דרך ה' - באה לידי ביטוי בבריאה שהוא ברא. העולם בצורתו הטבעית אינו סותר לתורה, והתורה אינה נלחמת בעולם. זאת אומרת, שעל מנת לעבוד את הבורא בצורה הנכונה, אל לנו להתרחק מן העולם וממה שיש לו להציע לנו, אל לנו להתכחש לכל הטוב שמול עינינו. אדרבה, להכיר מתוכו את הבורא. אין ספק שהקב"ה 'שתל' בעולם גם דברים שטבעם להרחיק אותנו ממנו, וזו המלחמה החזקה שהאדם מושם בה בעולם הזה! אך אין לנו דרך אחרת להכיר באמת את הבורא זולתי בריאתו.  עד כאן בירור וביאור תכלית המצוות בקיצור. מעתה והלאה נצא למסע שורשים לאורכה ולעומקה של התורה, ספרי הנ"ך ואימרות חכמי אומתינו - כפי סדר הדורות והקורות, על מנת לבסס את הדברים ולהיווכח שהתכלית עומדת וניצבת איתן על אדני התורה ואמרות חכמיה. חשוב מאוד ליידע כבר בתחילת הספר את כל הקורא בו: הצגת התכלית ויסודותיה בצורת סדר התנ"ך - אינה אוסף של הוכחות החוזר על עצמו במגוון צורות, אלא אוצר סוגיות מהותיות ומגוונות בכל תחומי עבודת ה'. כך שלמשל דווקא בחומש ויקרא תיסלל דרך חדשה בהבנת נחיצות כוונת הלב שבמצוות; דווקא בספרי הנביאים יתגלו חידושים ותתקבל בהירות נוספת בעיקר חובת האדם בעולמו; דווקא בספר תהילים יתלבנו סוגיות חשובות וקיומיות של עיקר וטפל בחיי היהודי - כ"לימוד מול מעשה"; דווקא בספר חבקוק ייחשף העמוד האחד האמיתי שעליו מושתתת התורה, וכדומה. משום כך, גם דברים שייראו קשים או מחודשים בתחילת הספר, יתכן שיתבהרו בהמשכו, כי דברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר. [הסיבה לעריכת הספר כסדר המקראות היא משום שאין כוונתינו להוכיח יסוד מסוים ע"פ הוכחות מקצוות התורה ופינות מאמרי חכמים וע"פ סדר שאנו בוחרים, אלא להיווכח בדברים כפי שהם עולים מפשוטי המקראות, ואם התורה נכתבה כסדר שנכתבה - נלך אנו לאורה]. ההמלצה היא אפוא לעיין בדברים כסדרם במתינות, וסוף הבהירות לבוא.

שער התורה

התכלית - לאור ספר בראשית

פרק ה'

"הקב"ה ישר הוא ואינו סובל צדיקים כאלו"

זה הספר (ספר בראשית) נקרא 'ספר הישר'... ומפרש רבי יוחנן: זה ספר אברהם יצחק ויעקב שנקראו 'ישרים', שנאמר: 'תמות נפשי מות ישרים'. ויש להבין הטעם למה קרא בלעם את אבותינו בשם 'ישרים' בייחוד, ולא 'צדיקים' או 'חסידים' וכדו'? וגם למה מכונה זה הספר ביחוד בכינוי 'ישרים', ובלעם התפלל על עצמו שיהא אחריתו כמו בעלי זה הכנוי? והענין... דשבח 'צדיק וישר הוא' נאמר להצדיק דין הקב"ה בחורבן בית שני, שהיה 'דור עקש ופתלתל', ופירשנו שהיו צדיקים וחסידים ועמלי תורה, אך לא היו ישרים בהליכות עולמים. על כן, מפני שנאת חנם שבלבם זה אל זה, חשדו את מי שראו שנוהג שלא כדעתם ביראת ה' שהוא צדוקי ואפיקורס. ובאו על ידי זה לידי שפיכות דמים בדרך הפלגה, ולכל הרעות שבעולם, עד שחרב הבית. ועל זה היה צידוק הדין, שהקב"ה ישר הוא ואינו סובל צדיקים כאלו, אלא באופן שהולכים בדרך הישר גם בהליכות עולם, ולא בעקמימות אע"ג שהוא לשם שמים, דזה גורם חורבן הבריאה והריסוּת ישוב הארץ. וזה היה שבח האבות - שמלבד שהיו צדיקים וחסידים ואוהבי ה' באופן היותר אפשר, עוד היו 'ישרים', היינו שהתנהגו עם אומות העולם אפילו עובדי אלילים מכוערים, מכל מקום היו עִמם באהבה וחשו לטובתם, באשר היא קיום הבריאה. כמו שאנו רואים כמה השתטח אברהם אבינו להתפלל על סדום, אע"ג שהיה שנא אותם ואת מלכם תכלית שנאה עבור רשעתם, כמבואר במאמרו למלך סדום, מכל מקום חפץ בקיומם! ...וכן ראינו כמה נוח היה יצחק אבינו להתפייס ממשנאיו, ובמעט דברי פיוס מאבימלך ומרעיו – נתפייס באופן היותר ממה שבקשו ממנו. ויעקב אבינו, אחר שהיטב חרה לו על לבן, שידע שבקש לעקרו לולי ה', מכל מקום דבר עמו דברים רכים. עד שאמרו על זה בב"ר 'קפדנותן של אבות ולא ענותנותן של בנים', ונתפייס עמו מהר. וכן הרבה למדנו מהליכות האבות בדרך ארץ מה ששייך לקיום העולם, המיוחד לזה הספר שהוא ספר הבריאה. ולכך נקרא כמו כן 'ספר הישר' על מעשה אבות בזה הפרט. ובלעם בשעת רוח הקודש... אכן התפלא על רוע הילוכו בדרך ארץ, שאם שראוי היה לו לשנוא את ישראל תכלית שנאה, באשר שהמה בני אברהם יצחק ויעקב וראשם במקור הקדוּשה, אבל מ"מ לא היה ראוי לפניו לבקש לעקר אומה שלימה. ואינו דרך ישרה בקיום העולם. ועל זה צעק "תמות נפשי מות ישרים", היינו: מקיימי הבריאה. ובדברינו נתיישב יפה למה נקרא זה הספר 'ספר הישר', שהוא ספר הבריאה. (הקדמת 'העמק דבר' להנצי"ב לספר בראשית)

פרק ו'

התורה והשכל

המיוחד בספר בראשית מכל ספרי הקודש הוא - שכל המסופר והמסוקר בו אירע לפני מתן תורה. ולמרות כך, ואולי דווקא משום כך - יש חשיבות רבה לערך העליון ולתכלית המצוות שהתורה נותנת לה ביטוי גם בחומש בראשית, מהסיבה הבאה: כאשר יש רעיון ותכלית למקבץ פרטים, הרי ודאי שהרעיון קודם בזמן ובמעלה לפרטים, שהוא הרי סיבתם. משום כך הדבר מתבקש, וניווכח בו במהלך סקירת החומש, שעוד בטרם ניתנה התורה על שלל מצוותיה פרטותיה ודקדוקיה, הרעיון התכליתי כבר היה בעולם מיום בריאתו, והוא זה שהנחה את עובדי ה' וההולכים בדרכיו בשנים הקדמוניות למתן התורה. וביותר, התכלית של ההליכה בדרכי ה' בעשות טוב וישר, הוא בסך הכל ללכת בדרך שבא האלוקים עשה את האדם: ישר. לנהוג בהתאם לצורת האדם - שנברא בצלם אלוקים, המלך הטוב. האדם מטבעו לא רוצח או גונב. הקב"ה טבע בו מצפון טבעי של חמלה ורדיפת צדק, שהלא הקב"ה טוב ומיטיב ובצלמו ברא את האדם (ולכן מצוות אלו מוגדרות בפי חכמינו "מצוות שכליות" - מצוות שכל אדם באשר הוא מבין אותם בשכלו והן מתקבלות על הדעת). לכן לפני מתן תורה הקב"ה כביכול מצפה מהאנושות להבין זאת וללכת באופן טבעי בדרך הצדק והיושר. אמר רבי ישמעאל בר רב נחמן: עשרים וששה דורות קדמה דרך ארץ את התורה, הדא הוא דכתיב "לשמור את דרך עץ החיים" (בראשית ג). "דרך" - זו דרך ארץ, ואחר כך "עץ החיים" - זו תורה. (מדרש רבה ויקרא ט, ג; לה, ו) הבנת עניין ה"דרך ארץ קדמה לתורה" טמונה בטבע האדם שמוטבע ומוטמע בו המוסר הטבעי והמצפון, ועצם טיבו וטובו הוא גורם מחייב לעשות טוב וישר, לא פחות מחיובי התורה עצמה! עד כמה שהדברים נראים כמחודשים, הרי הם חקוקים זה מכבר: כל המצוות שהן תלויין בסברא ובאובנתא דליבא - כבר הכל מתחייבים בהם מן היום אשר ברא אלוקים אדם על הארץ, עליו ועל זרעו אחריו לדורי דורים... כי חיוב ידיעת הקב"ה ולשמוע בקולו ולעבדו - מדין הדעת הן ראויין, ושפיכות דם נקי והגזל - מדרך השכל הן אסורין. (הקדמת הר"ן לפירושו על הש"ס) אם הוא נותן מתוך רחמנות או מתוך אהבת ישראל - טוב יותר ממי שנותן מתוך ציווי וכפיה. (שו"ת שרידי אש) כשם שסוג הקניינים וחוקי הבעלים בנכסים הוא דבר משפטי, גם בלי אזהרת 'לא תגזול', וכמו שביארנו לעיל דלא ייתכן בשום פנים לומר דהעניין מה שאנו מייחסים החפץ לראובן הוא מחמת ששמעון מוזהר עפ"י התורה שלא לגוזלו ממנו. אלא הדבר הוא בהיפוך, דאיסור גזילה הוא לאחר החלטת העניין בחוקי גבולי הבעלים... ואף דבהשקפה ראשונה הוא דבר תמוה, איזה הכרח וחיוב על האדם יהיה לעשות דבר בלי ציווי ואזהרת התורה? אבל כשנעמיק בעניין היטב יש להבין עניין זה. דהרי גם החיוב וההכרח לעבודת ה' ולמלאות רצונו ית' הוא גם כן עניין חיוב והכרח עפ"י משפט השכל וההכרה, כמו"כ הוא חיוב והשעבוד ממון הוא חיוב משפטי, שנתחייב עפ"י דרכי הקניינים. (שערי יושר להגר"ש שקאפ, שער ה' פ"ב) - הגרש"ש מאיר את עינינו להבין שהתורה אינה ממציאה עולם חדש ושרירותי בתוך עולם קיים, אלא היא מושתתת ומותאמת לשכל הישר הנוהג בעולם, ועל מצע ההיגיון וחלוקת הנכסים הטבעית והמוסרית - יבואו איסורי הגזילה, כי התורה כוללת ומתייחסת לכל הטובות שבעולם ונוהגת בהתאמה למוסר הטבעי של האדם. זוהי איפוא ההבנה החדשה והבהירה: אם פלוני גזל מאלמוני, לא נאמר שהוא עשה דבר רע רק בגלל שהתורה אסרה זאת, אדרבה, התורה אסרה זאת משום שזה דבר רע, ואמנם כעת - לאחר שהשכל והתורה עלו בקנה אחד וגילו שהדבר מכוער - הרי התחזקה והוּכחה הידיעה שהגזל פסול ואסור. ואם יאמר (נביא) 'אלוקיי מצווה עליכם לזנות ולגנוב' - לא נדרוש ממנו מופת, כיון שקרא אותנו למה שלא יתכן לא בשכל ולא במסורת. (אמונות ודעות לרס"ג, ח"ג) - הסירוב הנכון מלקבל את דברי נביא השקר - אינו רק מחמת אי התאמתו לדברי התורה (ה"מסורת"), אלא גם מחמת אי הסתברותו בשכל האנושי, ולא משום איזו עליונות של השכל על התורה, אלא משום שהתורה והשכל האנושי חופפות ומתאימות. דבריו הבאים של הגאון מוילנא מבארים באור יקר את האונקלוס על הפסוק "עם נבל ולא חכם" שתרגם את ה"נבל" בכך שקיבל תורה, שהוא לכאורה תימה גדולה מאחר והתורה מחכימת פתי ולא מעידה על ניבלות, ומבאר הגאון שעצם הצורך לקבל את התורה הוא פחיתות ערך, משום שהאדם הישר היה מבין ומסיק לקיים את דברי ה' גם בלי ציוויי התורה! בתרגום אונקלוס עה"פ עם נבל ולא חכם - עמא דקבילו אורייתא ולא חכימו. והנה כל הבא אל הפסוק הזה ישתומם מה ראה האונקלוס לפרש במילת 'נבל' דקבילו אורייתא, וכי מקבל התורה נקרא בשם הזה (נבל) ח"ו?! ...דהנה באברהם אבינו ע"ה כתיב וישמור משמרתי חוקותי ותורותי, מאין ידע זאת? ופירשו המפרשים דאברהם אבינו ע"ה קידש וטיהר רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו באופן שכל אבר וגיד השיג את המצוה התלויה בו ולא היה צריך לקבל את התורה, וזהו כוונת התרגום (עה"פ 'עם נבל ולא חכם') "עמא דקבילו אורייתא ולא חכימו", דזהו נבלה שהיו צריכים לקבל את התורה ולא היו במדרגת אברהם אבינו ע"ה. (קול אליהו להגר"א) ולא רק באבותינו הקדושים הדברים אמורים. הנה כך מעיד על עצמו אחד האמוראים: אמר ליה ר' חנינא לר' חייא: בהדי דידי קא מינצית? ח"ו אי משתכחא תורה מישראל - מהדרנא לה מפילפולי. (ב"מ פה:) וכעין זה כתב רבינו סעדיה גאון , שנקט שהיתה יכולת באדם להשיג את רצון התורה ע"י שכלו, אלא שהתורה ניתנה כדי שלא לבטל זמן בעיונים ושלא לחסרה ממי שלא ישיג ענייניה. כך שאל וכך השיב: אם כל עניני הדת יושגו בחקירה ובעיון הנכון, וכפי שהודיעם ה', מה היא נקודת החכמה שנתנם לנו בדרך הנבואה, ועשה על כך מופתי האותות הגלויים לא המופתים השכליים? ונשיב... שהלימודים הנלמדים על ידי העיון לא יגיעו לשלמותם אלא בזמן ממושך, ושהוא אם יפנה אותנו אליהם בידיעת הדת, היינו נשארים זמן רב ללא דת, עד אשר תשלם לנו המלאכה ויסתיים העסק בה, ואפשר שרבים ממנו לא תשלם להם המלאכה מחמת חסרונם, ויש שלא יסתיים לו העסק בה מחמת קוצר רוחו, או שישתלטו עליו הספקות ויביאוהו במבוכה ויעצרוהו. ולפיכך שיחרר אותנו יתהדר ויתרומם מיד מכל הטרדות האלה, ושגר אלינו את שליחו, ומסרם לנו בדרך הודעה, והראנו בעינינו עליהם אותות ומופתים מה שלא ישלוט בהם ספק, ולא תמצא שום דרך לדחייתם. (אמונות ודעות לרס"ג, הקדמה פ"ו) ובכמה מקומות בש"ס מצאנו שהגמ' מייחסת לסברת האדם משקל כמו פסוק מן התורה: למה לי קרא? סברא הוא! (ב"ק מו: פסחים כא: חולין קיד: ועוד) המצוה בעצמה עשייתה הוא הטוב ונועם, ולפיכך היה יסוד התורה אש לבנה. וכאשר תשכיל במצוה תמצא אותו אמת ונכון הוא, כמו כבוד אב ואם. ושמירת שבת טוב ונועם הוא, וכאשר תשכיל בו נמצא שהוא ראוי ומחוייב לעשות. נמצא כי עיקר המצוה הוא טוב וחסד, וזהו מורה אש לבנה, כי הלובן מורה הטוב והזכות, דומה לאור שהוא טוב. והצורה, היא אש שחורה, כי השחור מורה על רשימה מבוארת היטב, כך התורה דבריה מבוארים ברורים. (גור אריה למהר"ל, דברים לג) דבר זה סוד גדול, כי דברי תורה מחוייבים שיהיה כל דבור ודבור כך, ולפיכך לא היה התורה כמלך בשר ודם המצוה לעבדו כך וכך תעשה שהעיקר הוא גזירתו שחידש מלבו, אלא דברי תורה הם מחוייבים מצד עצמם. ולפיכך כתיב אצל התורה "ויכל לדבר אתו", כשנים שהם נושאים ונותנים בדבר אחד, כך השם יתברך [ומשה רבינו ע"ה] היו שונים ההלכה ביחד, כי אין התורה גזירת המלך בלא טעם, ואם היו כך לא שייך בזה שהיו שונים ההלכה ביחד מה שגזר כפי רצונו גזירה על עבדיו. אבל מפני כי הדברים הם מוכרחים על פי החכמה והדעת, ולפיכך השם יתברך בעצמו חוזר היה ההלכה עם משה המקבל ממנו, להורות כי זה חכמת השם המחויבת, ולפיכך אמר שהיו שונים ההלכה ביחד.

(גור אריה שמות לא, יח)

"חלקי ה' אמרתי לשמור דברך" (תהלים קיט), היינו שהחלק אלוקי ממעל שיש לי - אומר לי ומלמד אותי לשמור דברך. (לקוטי מוהר"ן תורה קלז) הבנת השכל אינה עיקר עבודת האדם, כי שכל האדם הוא חלק אלוק ממעל וממעי אמו יודע השכל הכל, החלק הקשה שבעבודה הוא הבנת הלב - שלבבו יבין וירגיש את ידיעת השכל, כי הלב הוא החלק הקשה הנמצא באדם. (רבי יחזקאל לווינשטיין, אור יחזקאל, אלול) השכל שלנו הוא כלי המותאם להשגת חכמה זו. אם אדם "משכיל" בדברי תורה, ברוב יגיעה ועמל, הוא מבחין שהדברים מוכרחים להיות כך ואי אפשר אחרת. (עלי שור ח"ב מערכת התורה פ"ג) נסכם את הדברים כלשון הכתובים: לחד גיסא זעק איוב (לא) שהאדם הוא "חלק אלוה ממעל ונחלת ש-די ממרומים", ולאידך גיסא - כך פירשו חז"ל (ילקו"ש שה"ש פ"ה) בדברי דוד המלך (תהלים עג) "שהקב"ה נקרא ליבן של ישראל, שנאמר: צור לבבי וחלקי אלקים לעולם". מכל אלו נסיק שעבודת האדם אינה לעקם את עצמו ואת אישיותו כלפי התורה, אינה למצוא דרכים חדשות וחדשניות כדי למלאות את רצון ה', אדרבה - ללכת ישר בדרכי ישרים, לנהוג ע"פ התורה שהיא מתאימה לציווי מצפון האדם והמוסר והיושר הטבועים בו ובעולם כולו. להיות כפוף לתורה - חובה. להיות עבד ה' - חובה. להכניע את הדעת כלפי רצון ה' - חובה. אך רצוי לדעת ולזכור שכוונת התורה אינה להתהלך בדווקאות כנגד טבע האדם, כי "ודאי לא היה בורא הבורא יתברך בריאה לתכלית שהוא נגד חוקה" (מס"י פ"א), "שאין משפטי התורה נקמה בעולם, אלא רחמים וחסד ושלום בעולם" (רמב"ם שבת ב, ג). מטרת התורה היא להעלות אותו במעלות היושר, היושר שהאדם נוטה אליו מטבעו. (ובפרק י' נעמיד את האדם עצמו שנברא ישר, אל מול יצר לבו הרע מנעוריו). לא חלילה ששכל האדם עליון ומרומם מהתורה, אלא שהקב"ה ברא את העולם וברא אותנו ישרים ומתאימים לרוח התורה, ואם לא השגנו את טעמיה הישרים וטעמה המתוק של התורה - נתלה זאת בקוצר שכלנו, בחוסר עמלנו, בהעדר הבנתינו. דבר ה' מלא זיו, ואם ריק - מכם הוא ריק (ירושלמי פאה פ"א ה"א), כי ישר דבר ה', וכדי להשיגו עלינו ללכת במסילת ישרים. שהמישרים והיושר הוא היסוד שעליו העולם עומד... כמו שהמליצו חז"ל 'על עמוד אחד העולם עומד וצדיק שמו'... היושר הוא נטוע בטבע כל אדם ובנפשו, שנפש כל אדם נבראת באופן שנטוע בלבה אהבת היושר והצדק. (מלבי"ם תהלים ע"ה) הרוח אינו מעוות מתולדתו, כי הנפש מצד שרשה והתחלתה מוכנת שתצייר רק אמיתיות וטוב - עד שעיוות הרוח נולד אצל האדם אחר כך, ואין צריך רק שיחדש ה' בקרבו רוח נכון כמו שהיתה הנפש בתחלתה, ועל זה אמר ורוח נכון חדש בקרבי. (מלבי"ם תהלים נ"א) קרבן התודה אשר הוא מביא עתה להודות לה' חסדו, לא יביאנו בעבור החיוב התוריי לבד יען שמחויב ע"פ התורה להביא תודה על הנס, (אלא) כי הוא מביאו בעבור הערת השכל, שההערת השכל נעלה מן הערת התורה, שזה בא באמצעות ההכרה והתנדבות הנפש והלב, לא כן העושה ע"פ הערת התורה שהוא ע"פ הכרח, וכמ"ש בחובת הלבבות. ויבאר בזה כי מצות התורה - יש להם שורש בשכל האדם וטבע נפשו, עד שגם אם לא היינו מצווים עליהם מאת ה' תבינם נפש המשכיל מעצמו וימצאם כתובים בקירות לבו.

(מלבי"ם תהלים מ')

וכדוגמא, העניין הנמצא בחכמת הפדגוגיה, שכאשר רוצים ללמד לתינוק לכתוב איזה אות, מציירים לפניו מקודם את האות ההוא בחרט, וכל עבודת התינוק אינה אלא שיוליך את העט המלא דיו על תמונת האות המצויירת מכבר, וכל התלמדותו בזה היא רק שלא יעקם ויוליכנו ישר ישר. כזאת היא עבודת האדם, והיא כ"כ פשוטה, שבאמת הכל כבר חקוק וחרות על לוח לבו, וכל עבודת האדם היא רק להוליך את העט על החקוק מכבר... כל התורה נמצאת ומצויה חרותה בלב כאו"א, ועבודת האדם היא רק להתעסק במה שכבר נמצא בקרבו. (ר' ירוחם ממיר, דעת תורה שמות עמ' שנה) רבינו ז"ל היה אומר שהמפרש הכי מובחר על התורה הוא האדם עצמו, מתוך הכרתו וידיעתו בכוחות עצמו יוכל האדם לעמוד על דברים היותר עליונים והסודות הכי נשגבים שבתורה. שתורתינו הקדושה היא מהותו ועצמיותו של אדם, ממנה נחקקה ונחצבה דמותו, ולכן מעצמו הוא ישכיל הכל, וכמו שאמרו חז"ל על אברהם אבינו שמעצמו למד תורה. (אקדמות מילין לספר 'דעת חכמה ומוסר' לרבינו ירוחם ממיר, הובא ב'עלי שור' ח"ב עמ' טז) נחיצות רבה קיימת בעובדה זו שהתורה אינה רחוקה משכל האדם, שדרך ה' מובנת ומתקבלת על הדעת האנושית. משום שכאשר אנו מדברים על תכלית וטעם המצוות, העניין הוא זה בדיוק - שהאדם עצמו יכול 'לטעום' את המצוות, שהמצוות נעשות חביבות וקרובות ו'מיודדות' עם בני האדם, ועד כמה שנחצבו מהקב"ה שעל השמים כבודו ולא יראהו האדם וחי, הרי סולם המצוות מוצב ארצה, ודרך-ארץ ומעשים ארציים ואנושיים נגיע אל רצונו יתברך. "תכלית המצוות", היעד שאליו נגיע באמצעותן, לא יתכן ולא יתממש אלמלא הוא קרוב אל שכלנו. סיבה ומשמעות הן הכרחיות שתהיינה מושגות ומובנות.  ובעניין של קדימת ה"דרך ארץ" לתורה וללימוד התורה, נתבונן בדברי חכמינו: אם אין דרך ארץ - אין תורה. ר"ל שצריך תחילה לתקן את עצמו במידות - ובזה תשכון התורה עליו, שאיננה שוכנת לעולם בגוף שאינו בעל מידות טובות. לא שילמד תורה ואח"כ יקח לו המידות, כי אי אפשר... כי מאחר שאין לו תיקון המידות תחילה ואינו ירא את ה' יתעלה 'למה זה מחיר ביד כסיל לקנות חכמה ולב אין' (משלי יז) להקים את דבר ה'? (רבינו יונה על מסכת אבות ג, יז) נכבדות מדובר בה (במסכת אבות) איך יכונן האדם הדעות והמידות שלו, והן הן הדרך ארץ שקדם כ"ו דורות לנתינת התורה... נמצא שישרות הדעות והמידות הן אבות מולידות שמירת התורה, אשר בה ישלים גופו ונשמתו לשלם חיוביו לאלקים ואדם. נ"ל דמתחיל (התנא) מקבלת התורה, שלא יחשוב האדם דסגי להשלמת נפשו בשיעסוק בתורה ויקיימה ואף שלא יתקן מידותיו יזכה לעוה"ב. דליתא, דקשה ענשן של מידות (יבמות כא. וב"ב פה:). וכן אחז"ל דהעוסק בתורה ואין לו מו"מ באמונה ואינו מתנהג בנחת עם הבריות - אוי לו (יומא כו.). וכן רבה דעסק בתורה חי מ' שנה, ואביי דעסק גם בגמ"ח חי ס' שנה (יבמות קה.). לכן מתחיל מהתורה ומסיים הם אמרו וכו', ללמדך שגם הדרך-ארץ תורה היא, וכולן קבלנו מסיני. (תפארת ישראל בהקדמתו לפרקי אבות) כל מה שחסר באדם ממציאותו - נגרע מכלל מקבלי התורה. אם חסר בו מה"נעשה אדם" - חסר בו מה"נעשה ונשמע". עליו להשתלם קודם במידותיו ובתכונות האדם, ששם 'אדם' יהא נקרא עליו... "אילו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה - דיינו". (גם) בלעדי התורה הזאת היתה לנו תורה שלמה רחבה ומקיפה של תורה "האדם", זו שקדמה לכל התורה כולה. כי רק אחרי ש"פסקה זוהמתם" (שבת קמ"ו), עברו את כל ההכנה, הטהרה והזיכוך והיו לקדושי עליון, קיימו וקבלו עליהם את כל התורה שקדמה לקבלת התורה - אז קרבו להר סיני. הקירבה ההיא כשלעצמה "דיינו" - תורה שלמה בתורה האדם. להרבה יגיעה זקוק האדם בכדי להגיע למדרגה שלפני קבלת התורה, לרכוש את אותה השלמות שבתורה ש"קדמה לתורה". דרך ארץ קדמה לתורה, כי זה כל האדם. (הסבא מסלבודקא) "לשמור את דרך - זו דרך ארץ" (ויק"ר ט, ג). כנראה שעניין הדרך-ארץ הנה זה מדאורייתא, ואפילו אם נאמר שאין זו אלא אסמכתא, הנה גם זה לא פשוט הוא, שהרי אמרו כי היא קדמה לתורה, והכוונה ב"קדמה" הלא היא על הקדימה במעלה. הרי לנו בדרגת הדרך-ארץ כי היא עוד ביתר מעלה על התורה. והנה ענין הדרך-ארץ מהו? - זה עניין השכל, דברים שהשכל מחייב אותם, דברים שצריכים לעשותם, הם הנם מוסדות התבל ומלואה, הנה הנם דרכיה של הארץ, הדרכים המובילים לעץ החיים. והם הנם אשר אתה מוזהר בשמירתן, כשהשכל אומר כך או אחרת, כשהשכל מחייב לעשות איזה דבר שהוא - הנך ממש מחוייב על הדבר, ממש מוכרח לעשותו. הרמב"ן בפרשת נח (ו, יג) ביאר אמרם ז"ל (סנהדרין קח.) כי גזר דינם של דור המבול נתחתם על הגזל, "והטעם, מפני שהיא מצוה מושכלת", עיי"ש. הנה כי לעבור על שכל זה עוד יותר גדול מן הכל. העבירה על השכל היא ממש מהפכה ביסודי תבל כולו. (ר' ירוחם ממיר, דעת תורה בראשית עמ' רמה)  לסיכום עניין זה יש להסיק, שמאחר ו"דרך ארץ קדמה לתורה" הרי שהיא גם סיבת התורה. האב קדום וקודם מן התולדה. יסוד של בניין תמיד ייבנה לפני הבניין עצמו. ושורשן של המצוות תמיד יהיה גם תכליתן, הסיבה לחקיקת משפטי התורה היא מטרת קיומם. נמצא אפוא שהיות האדם טוב וישר, בעל דרך ארץ, הוא עניין קודם גם בזמן וגם במעלתו מן המצוות גופן. דומה שעניין זה בדיוק הוא הקושיא המפורסת של רבי חיים ויטאל - מדוע התורה לא מצווה על מידות טובות - ותירוצו הנפלא: ולפיכך אין המידות מכלל התרי"ג מצות, ואמנם הן הכנות עקריות אל תרי"ג המצות... ולפיכך ענין המידות הרעות קשים מן העבירות עצמן מאד מאד... כי להיותם עיקרים ויסודות - לא נמנו בכלל תרי"ג המצות התלויות בנפש השכלית. ונמצא כי יותר צריך ליזהר ממידות הרעות יותר מן קיום המצוות עשה ולא תעשה כי בהיותו בעל מידות טובות בנקל יקיים כל המצוות... והבן זה מאד, איך היסוד של קיום המצות הם על ידי מידות הטובות וכן בהפכם. (שערי קדושה למהרח"ו, פ"א שער ב') רוצה אני בזה שלא תשמעו דברי מהרח"ו אלה בתור דברי מוסר, אלא בתור דין בשו"ע - שיותר צריכים להזהר ממדות מאשר מן העבירות. כי המידות - להיותם עיקרים ויסודות לכל הבניין של התרי"ג מצוות, כי על כן תבין אשר המידות חמורים ממצוות כי אם אין יסוד אין בנין, וממילא ודאי סתירת היסור חמורה מסתירת הבנין. ועוד דבר, כי מידות הלא השכל מחייב אותן והם קרובים להבנת האדם, וכלל בידינו כי דבר שאדם מבין בעצמו - גנותו ועונשו חמור יותר, וכן מבואר ברמב"ן (בראשית ו, יג) בטעם שהמבול נחתם הגזר דין מפני החמס, על שהיא מצוה שכלית.

( "דעת תורה" לרבינו ירוחם הלוי, פ' בלק [בשינוי קטן])

המידות טובות הן יותר מכולם, כמש"כ שלא נכתבו המידות טובות בתורה כי הם כוללין כל התורה, כמו שאמרו חז"ל כל הכועס כאילו עובד ע"ז", וכל המספר לשון הרע כאילו כופר בעיקר... והמידות הם כלל של המצוות. (ביאור הגר"א על אסתר י, ג) כעת, כשמוּסד היסוד שעליו בנויה תורתינו - על אדני הצדק והיושר הטבועים בעולם ובאדם - נוכל ליטול את מקל הנדודים בדרכינו למסע בין הפסוקים עצמם של ספר בראשית. והשאלה הנשאלת כעת היא: מהיכן ומאימתי נחקקה באדם עצמו מידת הטוב והיושר?

פרק ז'

טבע האדם

וַיִּבְרָא אֱלֹקִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹקִים בָּרָא אֹתוֹ (בראשית א, כז) שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹקִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם: (בראשית ט, ו) כתיב בקרא: "ויברא אלקים את האדם בצלמו וגו'". ופרשו המפרשים דהוא למידותיו. והיינו שנתן בכח נפשו שיתדמה במידותיו להשם יתברך, שהוא רק להיטיב ולהתחסד עם זולתו, וכדכתיב בקרא "טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו". ונאמר: "נותן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו". וקיום כל העולם תלוי בזה... (אהבת חסד לח"ח, ח"ב פ"ב) כאשר חפץ הבורא להמציא נמצא דומה כפי האפשר, אשר יהיה בהכרח מבחר הנמצאות ותכליתם, היה מן המחויב שיברא האדם כדמותו בצלמו... וציונו לעשות האפשר אצלנו להדמות אליו, כאמרו "ללכת בדרכיו" וכאמרו "והתקדשתם והייתם קדושים - כי קדוש אני". (ר"ע ספורנו, בספרו 'אור עמים') ...שידמו ליוצרם כפי האפשר כמו שהיתה הכוונה בבריאת האדם כאמרו 'נעשה אדם בצלמנו כדמותנו'... וראוי שתדמו אלי כפי האפשר בעיון ובמעשה, ולהשיג זה ההדמות באר שנצטרך לשמור את המצות... באר הכוונה האלוקית לקדש את ישראל למען ידמו אליו כפי האפשר והורה אותם את הדרך אשר בה תושג התכלית המכוונת מאת האל יתעלה. (עי' ספורנו תחילת פ' קדושים) הנה כבר בראשית בריאתו של האדם, בעצם יצירתו, נטבעה בו זהות ותכונה מאפיינת המבדילה ומעלה אותו משאר יצורי תבל: צלם אלוקים. תכונה שהיא בעצם ההיתדמות לקב"ה - השאיפה וגם היכולת לנהוג ביושר וחסד. כפי שהמהות והתכונה העיקרית כביכול של הקב"ה היא היותו טוב ומיטיב (כפי שגילה בעצמו למשה רבינו בפרשת י"ג מידות של רחמים, ויורחב במקומו) - כך האדם שנברא בצלמו נברא עם תכונה זו. זוהי מתנה עצומה ונפלאה שהיא חלק בלתי ניתן להפרדה מהמהות שלנו כאדם. תכונה כה חזקה ונוכחת באישיותו של האדם, עד כי סיבת עונש המוות על רצח האדם היא "כי בצלם אלוקים עשה ה' את האדם". יש באדם קדושה ומיוחדות שראוי לנו לשמור עליה מכל משמר. וכעת אנו מגיעים להבנה נפלאה - שהתורה ומצוותיה ואף התכלית העליונה של המצוות: היות האדם טוב וישר - אינם שרירותיים, נטולי היגיון אנושי ונעדרי התאמה לבני האדם. אדרבה, המצוות ותכליתן מתמזגות ומותאמות לנפש האדם . הציפייה התורתית מן האדם היא לפתח את ה"צלם אלוקים" שלו, להאדיר את המצפון השואף מטבעו לטוב, לעדן את הנפש הבוחלת מטבעה מעוולות, להעצים את המהות הישרה וההוגנת מטבעה - כפי שנחקקה באדם מיום היותו אדם ע"י אלוקיו שבראו בצלמו . [בפרק י' נרחיב בטבעו הטוב של האדם, ונעמידו במבחן אל מול הרוע הקיים בעולם]. יתברך הבורא ויתעלה היוצר שבראנו בצלמו ובדמות תבניתו, וחיי עולם נטע בתוכנו שיהיה אדיר חפצנו להיטיב עם זולתנו, ליחיד ולרבים, בהוה ובעתיד, בדמות הבורא כביכול, שכל מה שברא ויצר היה רצונו יתברך רק להיטיב עם הנבראים, כן רצונו יתברך שנהלך בדרכיו, כאמור "והלכת בדרכיו" - היינו שנהיה אנחנו בחירי יצוריו מגמתנו תמיד להקדיש כוחותינו הגופניים והרוחניים לטובת הרבים כפי ערכינו. (רבי שמעון שקאפ, בהקדמתו לספרו "שערי יושר") וּבֶאֱמֶת, כֵּיוָן שֶׁבְּרָאוֹ הַקָדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּצַלְמוֹ, כַּכָּתוּב בַּתּוֹרָה, יֵשׁ לְהִתְדַּמּוֹת לְהַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ בְּכָל מַה שֶּׁיּוּכַל. וְהִנֵּה בַּעֲבוּר גְּדֻלַּת הַמִּדָּה הַזֹּאת (ההליכה בדרכיו) שֶׁהוּא הָעִקָּר הַגָּדוֹל בַּעֲבוֹדַת ה' יִתְבָּרַךְ, פֵּרֵט לָנוּ הַכָּתוּב בְּפֵרוּשׁ 'וְלָלֶכֶת בִּדְרָכָיו כָּל הַיָּמִים'. וְהַיְנוּ, שֶׁלֹּא דַּי שֶׁיִּהְיֶה הָאָדָם בְּמִקְרֶה אִישׁ טוֹב, רַחוּם וְחַנּוּן וְרַב חֶסֶד וְכַדּוֹמֶה, כִּי אִם כָּל הַיָּמִים יִהְיֶה זָהִיר בַּמִּדָּה הַקְּדוֹשָׁה הַזּוֹ לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו. (שמירת הלשון פכ"ג) כאשר ברא האלוקים את האדם עשהו לנותן ונוטל. כוח הנתינה הוא כוח עליון ממידות יוצר הכול ב"ה, שהוא מרחם ומטיב ונותן מבלי קבל דבר בתמורה וככה עשה את האדם, ככתוב "כי בצלם אלוקים עשה את האדם", כי יוכל לרחם להטיב וליתן. (מכתב מאליהו ח"א עמ' 32) האדם נברא מראשית יצירתו כבריאה מושלמת, כי על כן נברא בצלם אלוקים וכחלק אלוק ממעל, וכשם שהקב"ה שלם בכל מעלותיו ומידותיו, כביכול, כן נוצר האדם בתור חלק ממנו ובצלם דמות תבניתו - שלם בכל מעלותיו ומידותיו... "ויפח באפיו נשמת חיים" - "מאן דנפח מדיליה נפח" ונעשה מטבעו דומה במידותיו למידות הקב"ה, שהרי נברא בצלמו ובצלם דמות תבניתו. (הסבא מסלבודקא, אור הצפון עמ' קעג) כי יסוד האדם ושורשו בא מהטוב, ולכן מגמתו תמיד לבקש ולתור את הטוב, ובטבעו נמשך הוא אל הטוב. (כתבי הסבא מקלם, עמ' תתנג) נתבוננה רגע: מה מחייב אותנו להיות בעלי מידות טובות? ...תורתנו הקדושה מחייבת אותנו "ללכת בדרכיו" וציווי זה כולל כל מידה טובה. מצוה זו כוללת כל דרכי החסד וההטבה ולפנים משורת הדין, שהאדם מטבעו מסוגל לעשות מעשי חסד ["חסד אמר ייברא שהוא גומל חסדים" אמרו חז"ל בב"ר פ"ח, ה]. (עלי שור ח"ב מערכת האדם פ"ב)  ולא רק שזו הצורה הנכונה לפעול כאן בעוה"ז, אלא שזו הצורה בה האדם זוכה לעולם הבא, שהרי השכר בעוה"ב הוא הדבקות והקירבה וההתענגות על הקב"ה. ההידמות אליו וההליכה בדרכיו בעולם הזה היא זו שגורמת לאותה התענגות: הָאָדָם רָאוּי שֶׁיִּתְדַּמֶּה לְקוֹנוֹ וְאָז יִהְיֶה בְּסוֹד הַצּוּרָה הָעֶלְיוֹנָה - צֶלֶם וּדְמוּת, שֶׁאִלּוּ יְדֻמֶּה בְּגוּפוֹ וְלֹא בִּפְעֻלּוֹת - הֲרֵי הוּא מַכְזִיב הַצּוּרָה וְיֹאמְרוּ עָלָיו: צוּרָה נָאָה וּמַעֲשִׂים כְּעוּרִים. שֶׁהֲרֵי עִיקָר הַצֶּלֶם וְהַדְּמוּת הָעֶלְיוֹן הֵן פְּעֻלּוֹתָיו, וּמַה יוֹעִיל לוֹ הֱיוֹתוֹ כְּצוּרָה הָעֶלְיוֹנָה דְּמוּת תַּבְנִית אֵבָרָיו וּבַפְּעֻלּוֹת לֹא יִתְדַמֶּה לְקוֹנוֹ? (תומר דבורה פ"א) נמצא ההולך בדרך הזה - נושא עליו צלם אלקים, והמונע עצמו ממדת החסד ואומר בלבו: מה לי להיטיב לזולתי, מרחיק עצמו מן השם יתברך מכל וכל. ...דהנה ידוע שתכלית כל החמודות היא, שיזכה האדם לבסוף לישב לפני ד' ולהנות מזיו שכינתו, שזהו הנועם האמתי והעונג הגדול מכל הענוגים שיכולים להמצא. אך כל זה תלוי אם התדבק עצמו בה' בעודו בחייו בכל כחו, כמו שכתוב "ולדבקה בו". ורוצה לומר 'לדבקה' במידותיו, כמו שאמרו חז"ל (ספרי פרשת עקב מ"ט). והיינו, שיזרז עצמו כל ימיו להתדבק במידות השם יתברך, שהם רק לטוב ולחסד, וכמו שכתוב: "כי חפץ חסד הוא" (מיכה ז, יח). אז יזכה לישב עולם לפני ד' ולהשביע בצחצחות נפשו. מה שאין כן אם בחייו היה מדתו שלא להיטיב לזולתו, הפוך דרך השם יתברך, איך יזכה לבסוף להתדבק בה'? (אהבת חסד ח"ב פ"ב) האדם נברא לא רק להשלים את עצמו אלא גם להשפיע לזולתו, וזה מן הביאור במה שנברא האדם "בצלם אלוקים", והיינו שהמידות הטובות שנבראו באדם 'בכח' - דומות למידות העליונות שבהם מתגלה הקב"ה לברואיו... ולכן עיקר שלמות האדם להידמות בזה ליוצרו [שזה הוא עניין "לדבקה בו" כאז"ל: התדבק במידותיו, מה הוא רחום אף אתה וכו'] ולהיות משפיע לאחרים... התכלית והכוונה בבריאת העולם היותר עמוקה שאפשר לבשר ודם להכירה, היא רצון הבורא להתחסד עם ברואיו ולהנות אותם מזיו שכינתו... אם נהיה רק עומדים ומקבלים טובתו ומבקשים עוד ועוד - "הב הב!" - הלא אנו הולכים ונדבקים בנטילה ואהבת-עצמנו שמזה באה כפיית טובה וטמטום הלב נגד כל מושג רוחני כמבואר לעיל, א"כ יופר ח"ו כל התכלית, כי איך נהנה מזיו שכינתו שאינה אלא תענוג רוחני ותלויה בהכרת חסדו יתברך אם נלך ונתרחק מן החסד? ...וכלל הוא שאין אדם משיג במידות השי"ת אלא לפי מה שיש בו כעין אותן המידות, כדכתיב "עם חסיד תתחסד" - שרק החסיד (בעל החסד) מכיר חסדו יתברך. וא"כ איך תתקיים התכלית שיהנו הנבראים מזיו השכינה? - אין תיקון לזה אלא להשתדל לקנות כח הנתינה... כח הנתינה הוא שנותן תיקון ותכלית לבריאה כולה. (מכתב מאליהו, 'הפרט והכלל' ו'קונטרס החסד' ח"ב)  התכונה הזו הקיימת באדם לבדו - צלם אלקים - מצד אחד היא מתנה גדולה וזכות עצומה, כמו ששנינו במסכת אבות: חָבִיב אָדָם שֶׁנִּבְרָא בְצֶלֶם, חִבָּה יְתֵרָה נוֹדַעַת לוֹ שֶׁנִּבְרָא בְצֶלֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ט) כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹקִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם. (אבות ג, יד) אך מצד שני הדבר מחייב את האדם לנהוג בהתאם ולהשתדל להמשיך ולהעצים תכונה זו של ההידמות לאלוקים . "לנהוג בהתאם" משמע בהתאם לגיזרת מידותיו והתכונה שיצוקה בו זה מכבר; "לנהוג בהתאם" משמע בהתאם למצוות התורה המתמזגות בתכונה זו. כלל גמילות חסדים היא קיום העולם, וכדכתיב 'עולם חסד יבנה', והיא חובת האדם וזהו צורתו. (הסכמת הנצי"ב לספר "אהבת חסד" לח"ח) ושמא כעת נוכל להאיר באור חדש את המושג "חזרה בתשובה". חזרה אל האלוקים ואל צלמו החקוק בנו, אל התכונה החבויה כגחלת עמומה ולוחשת בלב האדם. כי אם התרחקנו - מעצמנו התרחקנו. ואם באת לשוב בתשובה, הרי בלבבך לעשותו, כי יסוד ושורש הטוב והישר צרוב במהותך כאדם. זהו לכאורה פשוטו של מקרא: כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא... כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ: (דברים ל) עיקר רצון ה' אינו דבר זולתי או מכוסה מן האדם, אלא הוא אוצר טמון בלבבך. אין זה אומר שעשיית רצון ה' היא דבר פשוט, אך היא איננה מחוצה לאדם. כי האדם הנברא "בצלם" ודאי מותאם לרצון ה"אלוקים", ודאי יכול להכיל ולהכיר בתוכו את הטוב. וכמו שהפסוקים שאח"כ מתארים "את החיים ואת הטוב" כדבר אחד, הרי שכמו שאדם הוא יצור חפץ חיים ויודע איך להתרחק מהמוות מטבעו, כך האדם מטבעו - תוכו רצוף אהבה וליבו אך טוב. (ויורחב במקומו). עלינו מוטל אפוא להבעיר את אותה גחלת עד שתהא שלהבת עולה מאיליה. אל אמונה - שהאמין בעולם ובראו. ואין עול - שלא ברא בני אדם להיות רשעים אלא להיות צדיקים, וכן הוא אומר 'לבד ראה זה מצאתי אשר עשה האלקים את האדם ישר'. צדיק וישר הוא - שהוא מתנהג בישרות עם כל באי העולם. (ילקו"ש האזינו) הנה היושר הוא נטוע בטבע כל אדם ובנפשו, שנפש כל אדם נבראת באופן שנטוע בלבה אהבת היושר והצדק, והרשע הנוטה מן המישרים - הוא דבר שהוא נגד טבע נפשו, ונפשו תיסרהו ותאלצהו בכח היושר הנטוע בה להשיבו אל הטוב, וע"כ הרשעים מלאים חרטה. (מלבי"ם תהלים ע"ה) החוקים - המסדירים את חיי הפרט מבחינה רוחנית ורצונית, והמשפטים - המסדירים את חיי החברה, לא באו לזכות אותנו במעלות יוצאות מן הכלל למעלה ומחוץ לדרגת האדם, אלא הם באו להחזיר לנו את אותה דרגה אנושית, שהיא ייעודו הקדמון של האדם שנברא בצלם, וזו כל תכלית ההנהגה האלוקית. (הרש"ר הירש, ויקרא יח, ד) כשנתבונן בכוחות האדם נראה דבר נפלא, שבכל אדם ואדם יש כח להיטיב לזולתו, ואף האדם הפחות ביותר יש לו ההרגש של חסד. טבעו ותכונתו מכריחים אותו לעשות חסד, עד שמוצאים אנו גם בגזלנים ורוצחים הנאסרים בבתי הסוהר אשר כמדומה אין אף זיק של יושר וחסד - ומ"מ יתכן שבבתי האסורים עושים המה חברות של עשיית חסד אחד עם חבירו, עד שיתכן גם בהם שהולכים במסירות נפש איש בעד חבירו. ואיך הוא זה? אלא ודאי משום שכח זה להיטיב לזולתו מונח בטבע האדם, ואף באדם הכי פחות... רואים אנו מזה יסוד גדול ונורא, שהאדם מצד יצירתו, מהותו ותכונתו - הוא רק לזולתו. וכמו שהמים תכונתם היא לרדת למטה - כן הוא טבעו של האדם: כל חייו הוא לחיות בשביל זולתו ולא לעצמו כלום... ואם האדם חי בשביל עצמו ואוהב את עצמו ומעכב הכל לעצמו - זהו ההיפך מדרך יצירתו. (רבינו ירוחם הלוי ממיר [התבונה, סיון תש"ז]) ומכאן שגם בעבודתנו אנו, בהשתלמות עצמנו, אשר תכונתה העיקרית היא דמיון הצורה ליוצרה 'מה הוא - אף אתה', מתבדלת היא העבודה בהשתלמות מידת החסד לרשות פעולה מיוחדת. ובעוד שבשאר המידות הטובות והמעלות העליונות עבודתנו היא ההשתדלות לקנות ולהתוות על פיהן את הליכות עולמנו - הנה בהתעלותנו במידת החסד יוצרים אנו את עולמנו. כי על ידי חינוך עצמנו בהלכות דעות של חסד, בחובות הלבבות של חסד, ובחובות האיברים של חסד, הננו בוראים ומהווים את עולמנו הפנימי של האישיות - צלם אלוקים. (פחד יצחק לר' יצחק הוטנר, חלק ר"ה, קונטרס החסד א, ד) לסיום, צידה משעשעת לדרך, בה נכיר את כוחו וגדלותו של האדם: בזמנו של הרש"ז, הסבא קדישא מקלם, פעל דרווין הידוע. אמר הרש"ז: "דרווין טוען כי מוצא האדם הוא מן הקוף, יאות לדרווין לומר כך, כי הוא מעולם לא ראה אדם! אני ראיתי את ר' ישראל (סלנטר), לכן אני יודע כי אין מוצא האדם מן הקוף!" הן זוהי פירכא חותכת על טענת דרווין. הוא וחביריו רואים את האדם כצרור יצרים אינטלגנטי. בתפיסה גמדית כזאת של מהות האדם לא יהיה כל פלא אם סבו הוא הקוף. מי שראה את ר' ישראל סלנטר יודע בבירור כי אדם גדול בענקים כזה אין מוצאו מן הקוף. אבל הקטנת דמותו של האדם היא דרכו של העולם המודרני. אם בתורת אמת אנו רוצים, עלינו ללמוד ולהשריש בלבנו ההכרה של גדלות האדם. (עלי שור ח"ב מערכת האדם פי"ב)

 

פרק ח'

לא טוב היות האדם לבדו

וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹקִים לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ אֶעֱשֶׂהּ לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ: (בראשית ב, יח) כאשר מתברר שיעודו של האדם שנברא בצלם הוא להידמות לאלוקיו ע"י זיכוך מידותיו והליכה בדרכי ה', מסתבר שבשלב זה יש חסר. האדם כשהוא לבדו בעולמו - לא יכול להגיע אל שלמות הטוב. מדרך הטוב להיטיב, וצורך האדם הטוב שיהיה לו זולת שייטיב עמו ויוטב ממנו, שישתתף איתו במקרי החיים, שישא ויתן איתו, שיאתגר אותו לפעול בדרכי ה'. בריאת האדם לא הושלמה עד לרגע בריאת האשה: א"ר אלעזר כל אדם שאין לו אשה - אינו אדם, שנאמר 'זכר ונקבה בראם - ויקרא את שמם אדם'. (יבמות סג.) רק משניתנה האפשרות המעשית לאדם להידמות לקונו, להוכיח את היותו צלם אלוקים בצורה פעילה, וזאת ע"י אדם נוסף שעומד לצידו לתמכו ולהיתמך ממנו, לסייעו ולהסתייע ממנו, רק אז מושלמת היצירה הקרויה 'אדם' . בברכות ה"שבע ברכות" אנו מגלים את "שתי היצירות" הללו: היצירה הראשונית של גוף האדם בצלם אלוקים, והיצירה השניה - השלמת היצירה - ע"י בריאת אשתו, נשים לב לניסוח הכפול: בָּרוּךְ אַתָּה ה"א מֶלֶךְ הָעוֹלָם, יוֹצֵר הָאָדָם: בָּרוּךְ אַתָּה ה"א מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם דְמוּת תַּבְנִיתוֹ, וְהִתְקִין לוֹ מִמֶּנּוּ בִּנְיַן עֲדֵי עַד. בָּרוּךְ אַתָּה ה' יוֹצֵר הָאָדָם: (מברכות שבע ברכות) היצירה הראשונה היא היצירה הפיזית - גוף האדם. גם עליה יש להודות לה'. היצירה השניה היא איפוא שלימות היצירה - לאחר בריאת הגוף, ולאחר שהאדם נוצר "בצלם דמות תבניתו" של האלוקים, ואף קיבל הזדמנות מעשית לממש את נוכחות צלם האלוקים ע"י ש"התקין לו ממנו בנין עדי עד", או אז הושלמה יצירת האדם, כעת הוא קרוי "אדם", ויאה לנו להודות בשנית ל"יוצר האדם" - האדם השלם. בריאת האשה - כבריאת האדם בשעתו: כדרך שהעולם המתין וציפה להשלמתו עד שה' הודיעו על נזר הבריאה, כן הדבר גם כאן בבריאת האשה. הנה האדם כבר נברא, מסביבו פרח גן עדן ביופיו, ואף על פי כן לא אמר ה' "כי טוב"... תכלית השלמות שהארץ תשיג בזכותו לא תושג בשלמות כל עוד הוא לבדו... ורק משנבראה האשה הושלם הטוב - לאדם וליקום כולו, וכך הורו רבותינו (יבמות סג.) - אין אדם נקרא "אדם" אלא בזכות אשתו, ורק שניהם כאחד קרויים "אדם". (הרש"ר הירש) תקוותינו וברכתינו לאורך הדורות הדורות היא, שכשם שאדם הראשון זכה לאפשרות מוחשית של אהבת הזולת, ע"י יצירת ה"זולת" הראשון בעולמו - עצם מעצמיו ובשר מבשרו, גם אנו נזכה לזאת כל אחד בביתו ובאורח חייו: שַׂמֵּחַ תְּשַׂמַּח רֵעִים אֲהוּבִים כְּשַׂמֵּחֲךָ יְצִירְךָ בְּגַן עֵדֶן מִקֶּדֶם. (מברכות ה"שבע ברכות")

  פרק ט'

אדם - בדמות אלוקים

לאחר מאורעות הפרשה, התורה מסכמת את יצירת האדם והמשכיותו: זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם בְּיוֹם בְּרֹא אֱלֹקִים אָדָם בִּדְמוּת אֱלֹקִים עָשָׂה אֹתוֹ: זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם וַיְבָרֶךְ אֹתָם וַיִּקְרָא אֶת שְׁמָם אָדָם בְּיוֹם הִבָּרְאָם: (בראשית ה, א-ב) 'ואהבת לרעך כמוך' - אמר רבי עקיבא: זה כלל גדול בתורה. בן עזאי אומר: 'זה ספר תולדות אדם' - זה כלל גדול יותר. שלא תאמר הואיל ונתבזיתי יתבזה עמי חברי. אם עשית כן, דע למי אתה מבזה - 'בדמות אלקים עשה אותו'. (תורת כהנים) שאף אם הוא אינו חושש לכבוד עצמו (כר"ע שדרש "כמוך") יש לו לחוש לכבוד חבירו, לפי שרואה דמות חבירו ואינו רואה דמות עצמו, ולכן אמר שמקרא זה כולל יותר מקרא ד'ואהבת לרעך'. (החיד"א, פני דוד עה"ת) ומטעם זה העלה בן עזאי את הכלל לענין נשגב יותר, שסמך על "זה ספר תולדות אדם" שכל בני אדם קשורים כגוף אחד, וכולם נבראו בצלם אלקים להשלים הצלם ודמות העליון שכולל כל נפשות בני אדם כולם, שכולם כאיש אחד וכגוף אחד המורכב מאיברים שונים. (מלבי"ם ויקרא יט, יח) (ועל כן) האוהב את חברו הנעשה בצלם אלקים, הוא אוהב השם יתברך ומכבדו. (הריקאנטי, פ' קדושים) והנה לפנינו הבנה נפלאה יותר של החיוב לכבד ולאהוב את הזולת. אהבת הבריות חובתה היא לא רק חובה כלפי עצמך או בהשוואה אליך, אלא מפני היות זולתך ברוא בצלם אלוקים. ונמצא שאהבתך אליו הרי היא מוליכה אותך בנתיבות אהבת ה', כי אם כיבדך ואהבת לרעך מחמת היותו צלם אלוקים, הרי שאת ה' אלוקי השמים אתה ירא ואוהב. ואמנם פירוש מעמיק יותר בהוספה שהוסיף בן עזאי על רבי עקיבא, מתמזג במה שהתבאר למעלה - שבריאת זולתו של האדם, האשה, דווקא מתוך גופו וצלעו של האדם - מביאה לידי יתר קירוב וחובה לאהבת הזולת: ופירש רבינו האי (גאון) כי זה כלל גדול יותר, שנופל בכל מצוה שבין אדם לחבירו. כי כאשר יתן אל לבו ענין תולדות אדם שנברא יחידי - יאהב איש את חברו אהבת שלמה, ויגמלנו חסדים בגופו ולא יזיק לו לעולם, לפי שהכל בגוף אחד. והוא גדול מענין ואהבת לרעך כמוך, שנוכל לומר שלא אמר זה בכל אדם כללי, רק לרעהו שהוא יודעו ומכירו ואוהבו. וכפי זה הענין בא בפרק 'אחד דיני ממונות' מפני מה נברא אדם יחידי? מפני שלא יהיו משפחות מתגרות זו בזו, ומפני החמסנין והגזלנין. ומה עכשיו שנברא יחידי משפחות מתגרות זו בזה, וגוזלין וחומסין זה את זה, אם נבראו שנים, על אחת כמה וכמה. (אוצרות הגאונים סנהדרין סי' תשל"ט)  בסיכומה של פרשת בראשית אנו יכולים לראות נכוחה כי כבר מאז כור ההיתוך של יצירת האדם, זריחת האנושות, בצוותא חדא עם רוח החיים שנופחה בו - נצרבה בו מציאות מבדלת ומייחדת של "צלם אלוקים". תכונה המשולבת עם יסוד ושורש מצוות התורה ותכליתן - להיות אדם טוב וישר. כי מה הוא רחום - אף אתה. ולא זו אף זו: השלמת היצירה האנושית וקריאת שמו "אדם" - הגיעה רק כאשר ניתנה לו האפשרות המעשית לתת ולהיטיב, ביצירת האשה. וביותר מכך נוכחנו, שהרעיון האלוקי הקדמון - קדם לתורה ומצוותיה, ובא לעולם עם יצירת האדם. ולפיכך אנו מבינים שלאחר כ"ו דורות מעת נהגתה מחשבת ה"דרך ארץ", כאשר ניתנו המצוות - הרי הן בחזקת מצע ואפשרות לבא על ידי ההרגל בעשייתן אל התכלית הקמאית הנכבדה והנעלית מכל: היות האדם טוב.

פרק י'

אדם טוב, יצר רע

וַיַּרְא ה' כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם: וַיִּנָּחֶם ה' כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ: וַיֹּאמֶר ה' אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמָיִם כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם: וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי ה': אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ, נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו אֶת הָאֱלֹקִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ... וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱלֹקִים וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס: וַיַּרְא אֱלֹקִים אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ: וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים לְנֹחַ קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָרֶץ: (בראשית ו) העובדה שאנחנו מכירים היטב את השואה האפוקליפטית שהתרחשה אז, וחוזרים עליה שנה בשנה, אולי מקהה את חושינו ביחס למה שהתרחש. היה זה האירוע הדרמטי והקטלני ביותר שידעה האנושות. כליה מוחלטת של הבריאה. על מה ולמה? ורבותינו אמרו שעליו (על החמס) נתחתם גזר דינם, והטעם: מפני שהוא מצוה מושכלת, אין להם בה צורך לנביא מזהיר. ועוד, שהוא רע לשמים ולבריות. (הרמב"ן) 'כי מלאה הארץ חמס מפניהם' והזכיר על זה 'קץ כל בשר בא לפני', באר לך הכתוב שלא נחתם גזר דינם אלא על הגזל... כי יזהיר על עון הגדול אשר עליו נתקרבה מחתת דור המבול. והטעם, לפי שהגזל מן המצות המושכלות שאלולי לא נתנה תורה היה אדם מוציא אותם בשכלו, ומושכל ראשון הוא שאין לו לאדם כלום בממונו של חברו. (רבנו בחיי) כל המצוות שהן תלויין בסברא ובאובנתא דליבא - כבר הכל מתחייבים בהם מן היום אשר ברא אלוקים אדם על הארץ, עליו ועל זרעו אחריו לדורי דורים... ושפיכות דם נקי והגזל - מדרך השכל הן אסורין. (הקדמת הר"ן לפירושו על הש"ס) טרוניית הבורא על ברואיו בדור המבול לא היתה על משמעת רפויה כלפי איזשהו ציווי מאיתו. התורה לא ניתנה, אפילו ראש הישיבה המיתולוגי של ישיבת שם ועבר בקושי נולד... העונש הנוראי לא היה בגלל קלקול העניין המצוּוֶה על אנשי הדור, אלא מקלקול העניין המצופה מהם. ושוב מאורעות התורה מכיחות לנו שמצוות התורה הן לא תכלית לכשעצמן. שהרי שוב אנחנו רואים שתכלית חובת האדם בעולמו - גם בעולם שקדם לתורה ולמבול - כאשר היא נשחתה ורבתה רעת האדם בעשותו חמס, כש"השחית כל בשר את דרכו על הארץ" - בעוזבו את תורת ה"דרך ארץ" שקדמה לתורה, בהשילו את צלם האלוקים שבו, בהתכחשו לכך שבהיותו "אדם" הרי הוא מחוייב למצפונו, בהיות כל אלו - הרי הכף הוכרעה לחובת העולם. ואם הגזירה נגזרה על כל העולם, על החכמים כטיפשים, על משכילים כעמי הארץ, הרי שהתביעה להיות טוב מחמת היות האדם "אדם" - נוקבת! לא צריך להיות בעל ידע נרחב או בעל שכל מבריק כדי להבין שעל האדם להימנע מעוול ולדבוק בטוב. באותו זמן אפילו לא היה צריך תרי"ג מצוות כדי לקיים את תכליתן. כי התורה לא רק מצווה את האדם, אלא כמשמעה - היא מורה לו את הדרך. ההלכה לא רק מחייבת, אלא כמשמעה - היא מוליכה אותו בדרך שבה הוא אמור לצעוד מעצם היותו אדם שנברא בצלם אלוקים. אבל באמת האדם מושם בתוך המלחמה החזקה כל ימיו. כי מצד אחד האדם נברא בצלם אלוקים ודומה לו במידותיו ושאיפתו לנהוג ביושר וצדק, אך כל זאת כאשר האדם יקפיד בצורה פעילה להידמות להקב"ה. אבל אם ינהג ב"מידה הרעה שהיא הזנחת החיים הטבעיים על מהלכם הטבעי, הרי שבלי כל השתדלות ישתלם במידות הרעות כולן"! (ע"פ חזו"א אמונה ובטחון פ"ד). כי מצד אחד: עָשָׂה הָאֱלֹקִים אֶת הָאָדָם יָשָׁר (קהלת ז, כט) האדם עצמו - שנברא בצלם - הינו ישר וטוב. "אל אמונה - שהאמין בעולם ובראו. ואין עול - שלא ברא בני אדם להיות רשעים אלא להיות צדיקים, וכן הוא אומר 'לבד ראה זה מצאתי אשר עשה האלקים את האדם ישר'" (ילקו"ש האזינו). אך לכשיזנח את החיים על מסלולם הטבעי, יושב ומצפה לו שם היצר, לפתח חטאת רובץ, כפי שאכן ארע לאנשי דור המבול: וַיַּרְא ה' כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם: וַיִּנָּחֶם ה' כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ: וַיֹּאמֶר ה' אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם (בראשית ו, ה) וַיֹּאמֶר ה' אֶל לִבּוֹ לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו (בראשית ח, כא) נשים לב שכאשר הפס' מדבר על היושר - הרי שהוא נוטע אותו באדם עצמו: "האדם ישר". ואילו את הרוע - הכתוב מיחס ליצר ולא לאדם. הטוב והיושר מוטמעים בטבע האדם (ומהסיבה שהתבארה - שהאדם נברא בצלם האלוקים שהוא רק טוב), ואילו הרוע שלעיתים האדם נוהג בו הוא לא הדבר הבסיסי והטבעי שעמו נוצר. וכך היה אחד האמוראים מסיים את תפילתו (ברכות יז.): "רבון העולמים, גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך, ומי מעכב? שאור שבעיסה" (יצר הרע. רש"י). כלומר, רצונינו האמיתי הוא תמיד היה הוה ויהיה - לעשות רצונך, כי נפשינו - הנפש החיה שנופחה ברוחך - מותאמת ומיועדת לעשות טוב, ואילו הרוע הוא דבר חיצוני, שאור שבעיסה. הדברים אינם משחק מילים או שעשוע טרמינולוגי, אלא מותאמים למציאות. לדוגמא: נצייר לעצמנו שעגלה עם תינוק בתוכה מדרדרת במורד הרחוב אל כביש סואן, הרי ודאי כל אדם יחוש לעזרה. לא יהיה אדם אחד בר דעת שימשוך בכתפיו וימשיך בהילוכו הרגיל. הסיבה שהאדם נזעק לעזרת נזקק - היא לא עבור רווח, אלא אך ורק משום שצו מצפונו מכריח אותו לכך. הדבר טבוע בו. הוכחה לכך שטבעו של האדם נוטה לטוב, היא התחושה שהאדם חש לאחר שהאדם - באשר הוא - עושה טוב. כאשר האדם לדוגמא מציל חיים, או אפילו מסייע לתקן רכב תקול בדרכים, או אפילו עוזר לעובר אורח להגיע ליעדו - האדם מרגיש טוב עם עצמו, חש שהרווה את נפשו במשהו אמיתי. לעומת זאת, נצייר לעצמנו במשל הנ"ל אדם שרואה את התינוק בעגלה המידרדרת לכביש, ומישהו מציע לו מליון דולר בתנאי שלא יציל את התינוק, והאדם נכנע לתאוות הממון שלו. כיצד יחוש לאחר מכן? האם יחווה עונג מכך שהרוויח סכום עצום?! הלא ודאי כל חייו יזכור בעגמימות ושברון לב את המקרה, יחוש שפעל בחולשת-נפש, ולעולם לא יצליח להיפטר מהמצפון שינקוף בו כל חייו. האדם הזה יידע שפעל לא נכון לפי כל אמת-מידה! כלומר, האדם יודע שהוא במהותו היה צריך לעשות טוב, ואילו יצר חיצוני רע התגבר עליו. בנוסף, גם כאשר האדם עושה דבר רע - לעולם הוא לא ינמק את מעשיו בכך שזה רע. הרוע אינו סיבה ואינו אידיאולגיה באף מדינה או תרבות (הבעיה בחלק גדול מאנשי ותרבויות העולם היא שהם סבורים שהרע שהם עושים הוא טוב). משום שכל אדם יודע שהטוב והיושר והצדק הוא הדבר הנכון לעשותו, והרע הוא חולשה ופספוס, כי כל אדם בטבעו הוא טוב. [ויתכן אף שההבדל המהותי בין הטוב לרע רמוז בשמם. ה"טוב" נגזר כשורש "טבע", "טבוע", "מוטבע", וכמו שהרגילות לומר "מה טיבו של איש זה?" (כתובות א,ח) - מי הוא? מה מהותו? וכדברי הקב"ה "אני אעביר כל טובי על פניך" - את כל כולי, את כל עצמיותי. כלומר, הטוב הוא האופי והתכונה הטבועה והמוטמעת באדם ובעולם . לעומתו, ה"רע" הרי הוא כמו "רֵעַ" - הוא אמנם תמיד נמצא ליד האדם, לפתח חטאת רובץ, אך הוא זולתי לו, מחוצה לו]. הטבע הזה - הוא הרגש והצו שהתורה מצפה שנישמע אליו, נפעל על פיו ונוציאו מן הכח אל הפועל - לאור משפטי התורה המתאימים לטבע זה של האדם, כפי שכבר התבאר בהרחבה.  בידיעה זו - שהאדם מטבעו הוא ישר, ורק יצרו גובר על טבעו כאשר יזנח את עבודתו ואת מירצו להידמות לבוראו - נוכל ליישב קושיא ידועה: מדוע התורה במצוותיה מצווה אותנו מצוות מעשיות ופרטניות, ולא על מידות? מדוע אין מצות "לא תכעס"? "לא תתגאה"? "והיית טוב לב"? התשובה היא, שהתורה לא מצוה אותנו להיות מה שכבר אנחנו! אם הקב"ה הוא חנון ורחום וטוב ומיטיב, ואנחנו נבראנו בצלמו ובדמותו - הרי שגם אנחנו בטבענו כאלה . ודאי שמוטל עלינו לחזק את התכונה הזו הצרובה בנו ע"י מעשים טובים ועבודת המידות, אבל הבסיס למידות הטובות כבר קיים בנו. ממילא, התורה רק מורה לנו את הדרך, ההלכה רק מוליכה אותנו - אל זיכוך הנפש, אל צירוף הנשמה, אותה "נשמה שנתת בי טהורה היא". אבל אין ציווי להיות בעל מידות טובות, שהרי אנחנו "בכח" כבר כאלו, וע"י קיום מצוות התורה המפורטות - נהיה כאלו גם "בפועל". לא ציותה התורה על המידות והתכונות במיוחד, ויש לעיין בדבר. אולם כשנתבונן נראה שהמידות והתכונות הם הקדמה לתורה והוא היסוד הראשון במהותו של האדם אשר בלעדיו איננו ראוי כלל לתורה. האדם נברא מראשית יצירתו כבריאה מושלמת, כי על כן נברא בצלם אלוקים וכחלק אלוק ממעל, וכשם שהקב"ה שלם בכל מעלותיו ומידותיו, כביכול, כן נוצר האדם בתור חלק ממנו ובצלם דמות תבניתו - שלם בכל מעלותיו ומידותיו... "ויפח באפיו נשמת חיים" - "מאן דנפח מדיליה נפח" ונעשה מטבעו דומה במידותיו למידות הקב"ה, שהרי נברא בצלמו ובצלם דמות תבניתו. ומכיון שכך, אין כל מקום להזהיר את האדם בתורה על המידות והתכונות, כי הרי במציאותו הטבעית הוא כבר שלם בכל המעלות בתכלית השלמות והוא יסוד האדם... וזוהי כוונת דברי חז"ל: כ"ו דורות קדמה דרך ארץ לתורה, כי כל המידות והתכונות הטובות כלולות בדרך ארץ והן הוטבעו באדם מטבעו ואינו זקוק עליהן למתן תורה, ואילו מתן תורה בא להוסיף עליהן ולצוותו להמשיך לעלות לדרך שמים, למדרגות העולות על המעלות שהן בבחינת דרך ארץ. (הסבא מסלבודקא, אור הצפון עמ' קעג)

פרק י"א

"אפילו עובדים ע"ז - איני יכול לשלוט בהן"

וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם... (בראשית יא, ד) נעלה לרקיע ונעשה עמו מלחמה. (רש"י) רבי נתן אומר: כולם לשם עבודת כוכבים נתכוונו. כתיב הכא: 'נעשה לנו שם' וכתיב התם: 'ושם אלהים אחרים לא תזכירו', מה להלן עבודת כוכבים אף כאן עבודת כוכבים. (סנהדרין קט.) וכי אי זו קשה - של דור המבול או של דור הפלגה? אלו (דור המבול) לא פשטו יד בעיקר, ואלו (דור הפלגה) פשטו יד בעיקר להלחם בו. ואלו נשטפו, ואלו לא נאבדו מן העולם! אלא שדור המבול היו גזלנים והיתה מריבה ביניהם, לכך נאבדו. ואלו היו נוהגים אהבה וריעות ביניהם, שנאמר 'שפה אחת ודברים אחדים', למדת ששנאוי המחלוקת וגדול השלום. (רש"י יא, ט; ע"פ ב"ר לח, ו) וישאל השואל: עם כל הכבוד לשלום ולאחדות, ויש כבוד, הרי מדובר כאן על אנשים שכל מטרתם היא להילחם בקב"ה! לכפור בעיקר! האם זו השעה להתפעל מהאידיליה והאחווה? יתכן שלא צריך להתפתל בהסברים ונימוקים. התשובה היא: פשוט כן. עובדה היא שאנשי דור המבול בהשחיתם את דרכם, את ה"דרך ארץ", החריבו במעשיהם את עצמם ואת העולם כולו, ואילו על אנשי דור הפלגה נגזר פיזור ותו לא. בהמשך הספר דנן נראה שבנקודות זמן אחרות בהיסטוריה (כגון בזמן ביהמ"ק ראשון) הקב"ה תבע מעם ישראל התנהגות הוגנת וישרה בין אדם לחבירו למרות התנהלותם הטובה במצוות שבינם למקום. כאן אנחנו רואים בדיוק אותו הדבר, בצורה ההפכית: התנהלות דור הפלגה באהבה ואחווה בין אדם לחבירו היוותה גורם מכפר ומכסה על העוון הנורא של כפירה בעיקר. די לנו בהצגת העובדות כמות שהן. הנימוקים רק יטשטשו את עוצמת המסר: הערך העליון - העליון יותר ממצוות שבין האדם למקום - הוא היות האדם עצמו מתוקן, ישר, הגון, אוהב, טוב. אין זה אומר שדי להיות אדם טוב ע"מ להיות רצוי על המקום. חלילה מלחשוב כך. אבל סדר העדיפויות בין הדברים מורה לנו מה חשוב יותר כלפי שמיא. וכך מסיים המדרש על פרשתינו: רבי אומר גדול השלום, שאפילו ישראל עובדים עבודת כוכבים ושלום ביניהם, אמר המקום: כביכול איני יכול לשלוט בהן, כיון ששלום ביניהם. שנאמר 'חבור עצבים אפרים - הנח לו' (הושע ד), אבל משנחלקו מה הוא אומר? 'חלק לבם - עתה יאשמו' (שם), הא למדת: גדול השלום ושנואה המחלוקת. (בראשית רבה שם) וכעין אותה השוואה בין דור המבול לדור הפלגה, חז"ל השוו בין שני דורות אחרים: אמר רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי, תינוקות שהיו בימי דוד עד שלא טעמו טעם חטא היו יודעין לדרוש את התורה בארבעים ותשעה פנים... ואחר כל השבח הזה - יוצאין למלחמה ונופלין, על ידי שהיה בהן דלטורין... אבל דורו של אחאב כולן עובדי עבודה זרה היו, ועל ידי שלא היו בהן דלטורין - יוצאין למלחמה ונוצחין. (תנחומא חוקת ד')  הדברים יחזרו על עצמם פעמים רבות בדברי הנביאים, כאשר יבטאו את העדפת הקב"ה בהנהגת האדם הישרה עם הבריות יותר מאשר המצוות שבינו לבין קונו (כפי שנרחיב בפרקים ל"ב ואילך). והנה גם רבותינו העמידו על כפות המאזניים את המצוות שבין אדם למקום וכנגדן את אלו שבין אדם לחבירו: אמר רב יהודה אמר רב: גדולה הכנסת אורחין מהקבלת פני שכינה, דכתיב 'ויאמר אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור מעל עבדך'. (שבת קכז.) הקב"ה בתחילה 'אמת' ואחר כך 'ורב חסד' כי כל דרכיו באמת ויושר, אעפ"כ כשמשלם גמולו אינו משלם כפי הדין ממש כי חסיד בכל מעשיו ואינו משלם לרשע גמולו ממש, אך הרע לבריות אין מנקין לו כלל רק משלמים לו ממש כפי רשעתו. נמצא כי הרע לבריות יושב בגיהנום יותר מהרע לשמים. (ביאור הגר"א על משלי יד, יט) וכשנחפשה לדעת אם חובת האדם קדמה או חובת התורה, נאמר שהיא קדמה אפילו לתורה הקדושה, כמו שאמרו חז"ל דרך ארץ קדמה לתורה... וככה במצוות התורה עצמן, המצוות שבין אדם לחבירו קדמו למצוות שבין אדם למקום, כנאמר 'הירצה ה' באלפי אילים ברבבות נחלי שמן, הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך כי אם עשות צדקה ואהבת חסד והצנע לכת עם אלקיך'... כלומר אם אין אתם רוצים לקיים כל מצוות התורה אסתפק עצמי מכם במצות אנשים כי זה יסוד התורה ועיקר כל המצוות והחוקים, והקב"ה מקפיד על אלה המצוות יותר מעל המצוות שבין אדם למקום, כמו שאמרו חז"ל 'עבירות שבין אדם למקום - יוה"כ מכפר, ועבירות שבין אדם לחבירו - אין יוה"כ מכפר עד שירצה את חבירו'... הרי נתבאר בישע אלוקים שלא די שאהבת רעים הוא חוב גמור מצד הטבע, ומצד השכל, ומן הכתוב, ומן המקובל, אלא שקדמה לכל דרישת האמת ולכל השגת המדעים והיא יקר מחכמה ומכבוד תורתנו הקדושה וקדמה להם, ואם אין דרך ארץ אין תורה ואין חכמה. (ספר הברית עמ' תקל"ה) ואף בפרשתינו מצאנו כך שהאנדלמוסיה והעירבוב הגדול והפריצות החמורה - לא הם אלו שגזרו את דין אותו הדור, אלא "רק" הגזל: אמרו רבותינו זכרונם לברכה: לאו שניתק לעשה אין לוקין עליו. כגון 'לא תקח האם על הבנים' שניתק לעשה שנאמר 'שלח תשלח'. ואף על פי שלא היו לוקין בידי בית דין, יש בהם שענשו חמור ונגע עד שמים משפטן נשא עד שחקים. כגון הגזל, שנאמר 'לא תגזול' וניתק לעשה 'והשיב את הגזלה'. ואמרו: לא נחתם גזר דינם של דור המבול אלא על הגזל שנאמר 'קץ כל בשר בא לפני כי מלאה הארץ חמס'. ואף על פי שערווה חמורה מן הגזל, מידת עונש גזל להקריב יום אידו ולהחיש עתידות לו. (שערי תשובה, א, כד)

  פרק י"ב

החסיד וממלכת הרוע

במרחק לא רב זה מזה, כמה שעות הליכה בלבד, שכנו להם שני קצוות העולם: אברהם אבינו איש החסד, והעיר המושחתת סדום. את מעשיהם של שני הקצוות, להבדיל, אין צורך להציג. התורה מפרטת ומספרת לנו את מעשיו של אביר ההטבה, איש הנתינה - למכריו ואף לזרים; וכנגדו - את מעשיהם וצעקתה של העיר האפלה, מדור הרוע העולמי, אנשי הכילות והאנוכיות. אך כדרכינו - נרד לשורש הדברים. אל 'יסוד המחלוקת'. משום שלומר שאברהם חפץ להיטיב ואנשי סדום חיפשו אכזריות - זו תהיה מעט שטחיות. אַרְבַּע מִידוֹת בָּאָדָם: הָאוֹמֵר שֶׁלִּי שֶׁלִּי וְשֶׁלְּךָ שֶׁלְּךָ - זוֹ מִדָּה בֵינוֹנִית. וְיֵשׁ אוֹמְרִים, זוֹ מִדַּת סְדוֹם. שֶׁלִּי שֶׁלְּךָ וְשֶׁלְּךָ שֶׁלִּי, עַם הָאָרֶץ. שֶׁלִּי שֶׁלְּךָ וְשֶׁלְּךָ שֶׁלְּךָ, חָסִיד. שֶׁלִּי שֶׁלִּי וְשֶׁלְּךָ שֶׁלִּי, רָשָׁע. (מסכת אבות ה, י) אם אנשי סדום היו דורשי רוע לשמו - הם היו תופסים את מקומם הראוי בקטגוריית "שלי שלי ושלך שלי". אך המקום הזה נתפס ע"י הרשע. אנשי סדום מצאו את מקומם (לפי שיטת היש אומרים) בחלוקה הקפיטליסטית הלכאורה-הוגנת של "שלי שלי, ושלך שלך". הבה נעקוב מקרוב אחר הקודקוד העומד בראש פירמידת הרשע - מלך סדום. נופתע לגלות שהוא פגש את הניגוד המוחלט שלו עלי אדמות: את אברהם אבינו, החסיד - בעל החסד. וַיֵּצֵא מֶלֶךְ סְדֹם... וַיַּעַרְכוּ אִתָּם מִלְחָמָה בְּעֵמֶק הַשִּׂדִּים... וַיִּקְחוּ אֶת כָּל רְכֻשׁ סְדֹם וַעֲמֹרָה וְאֶת כָּל אָכְלָם וַיֵּלֵכוּ: וַיִּקְחוּ אֶת לוֹט... וַיִּשְׁמַע אַבְרָם כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו... וַיַּכֵּם וַיִּרְדְּפֵם עַד חוֹבָה אֲשֶׁר מִשְּׂמֹאל לְדַמָּשֶׂק: וַיָּשֶׁב אֵת כָּל הָרְכֻשׁ וְגַם אֶת לוֹט אָחִיו וּרְכֻשׁוֹ הֵשִׁיב וְגַם אֶת הַנָּשִׁים וְאֶת הָעָם: וַיֵּצֵא מֶלֶךְ סְדֹם לִקְרָאתוֹ אַחֲרֵי שׁוּבוֹ... וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ סְדֹם אֶל אַבְרָם תֶּן לִי הַנֶּפֶשׁ וְהָרְכֻשׁ קַח לָךְ: וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל מֶלֶךְ סְדֹם הֲרִימֹתִי יָדִי אֶל ה' אֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ: אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל וְאִם אֶקַּח מִכָּל אֲשֶׁר לָךְ וְלֹא תֹאמַר אֲנִי הֶעֱשַׁרְתִּי אֶת אַבְרָם: (בראשית יד) הנה המחשה נפלאה לכך: אברהם ע"י מסירותו ונצחונו זכה מן ההפקר ברכוש סדום שהיה בזוז ומאוחסן אי שם משמאל לדמשק, ומלך סדום בהגינותו-לכאורה מכיר בכך וקובע: שלי - שלי ("תן לי הנפש"), ושלך - שלך ("והרכוש קח לך"). ואברהם מסרב ליטול אפילו שרוך אומלל, לא בגלל שהוא נגעל מרכוש מסואב וגזול של אנשי סדום הרעים והחטאים, ולא בגלל שאינו רודף ממון. אלא רק כדי שמלך סדום לא יאמר "אני העשרתי את אברהם"! וכאן יש לתמוה: וכי מה איכפת לאברהם שיאמר? האם לא עדיף לקחת את הרכוש ואולי לחלק אותו לצדקה? לפתוח איזה פתח חמישי באוהל החסד? כאן נגיע ללב צומת הדרכים המנוגדות בתכלית: אברהם אבינו יודע ומבין שלוז התכלית ועיקר התפקיד של האדם בעולמו הוא לתת. להיטיב. בדיוק היפך האגירה והאיסוף. כי "זה כל האדם לא נברא - רק להועיל לאחריני ככל אשר ימצא בכוחו לעשות" (הקדמת בן המחבר ל"נפש החיים" בשם אביו הגר"ח), וכל מהותו של האדם שנברא בצלם אלוקים - המלך הטוב - הוא להיטיב. ולכן ע"פ האמת "שלי - שלך, ושלך שלך". כדי לבאר יותר את העניין, נקדים מדרש: "ויקרא שם בשם ה' אל עולם", אמר ריש לקיש: אל תיקרי 'ויקרא' אלא 'ויקריא', מלמד שהקריא אברהם אבינו לשמו של הקב"ה בפה כל עובר ושב. כיצד? לאחר שאכלו ושתו עמדו לברכו, אמר להם: "וכי משלי אכלתם?! משל אלוקי עולם אכלתם! הודו ושבחו וברכו למי שאמר והיה העולם"! (סוטה י.) אברהם אבינו מבין בצורה פשוטה שהקניין האמיתי של ממונות וחפצי העולם הוא של הקב"ה - "אל עליון קונה שמים וארץ" (כדברי אברהם אבינו כאן), והוא אכן הפקיד בידיי אי אלו ממונות ונכסים - ע"מ להשתמש בהם לצורך גבוה, ללכת בדרכיו להיטיב ולתת לאחרים מהוני ואף מאוני. וכך חינך את ביתו ולימד את אורחיו - להבין שאף אם אכלתם משלי, הרי הבעלות האמיתית של העולם וכל אשר בו - הוא של אלוקי עולם, של מי שאמר והיה העולם. ובצד השני של הסקלה והאסכולה - ניצב מלך סדום ותלמודו הנבוב בידו: מטרת כל אדם היא לאסוף לעצמו. לשמור. ולכן "שלי - שלי", וגם "שלך שלך", האדם הוא הבעלים הבלעדי על ממונו. מה שאספת - שישאר אצלך. כל אדם לעצמו (כי אם אסכים שרכושך הוא שלי, שאין קניין מוחלט לאדם בממונו, אזי גם רכושי איננו שלי), ואל תחטא גם אתה בחטא החסד. אל תיתן לי. שמור לך את שלך ואשמור לי את שלי. ולכן אף אם אני נאלץ להעביר לך הון שהיה שייך לי, אני אומַר בפה מלא: "אני העשרתי את אברהם". אל תשכח שזה הגיע ממני. זה היה שלי ורק שלי, אני הייתי הבעלים! מעולם לא הייתי מפקיר את ממוני עבור זולתי. לתת ביטוי לתורה המזעזעת הזו - אברהם אבינו לא מוכן. לכן הוא לא מקבל חוט ולא שרוך נעל, שמא מלך סדום יחזור באוזנו על האווילות המרשעת. [הנה באופן כללי אברהם אבינו - וכן שאר האבות - מעולם לא התנזרו מממון, הם היו עשירים מופלגים וחביב היה עליהם ממונם כדי לא לפשוט ידם בגזל וכדי להשתמש בו לצורך גבוה, ולכן אברהם עשה נפשות וקניינים לעצמו בכל מקום וזמן, והסכים אף לקבל מתנות מפרעה ואבימלך לאחר שחשקו בשרה, אך אצל מלך סדום - שהיה חשש אמיתי שאברהם יהיה כביכול שותף לדרכו הרעה ע"י שיקבל ממנו רכוש, שם אברהם הרים ידו לאל עליון]. לאור דקדוקו הנפלא הזה של אברהם אבינו, מתגלה לנו רובד נוסף במהות ההטבה והנתינה: כאשר האדם מעניק משלו לאחרים, לא נוצרה כאן מציאות חדשה שהחפץ כעת עובר לבעלות אחרת וממילא הנותן זכה במצוה, אלא אדרבה, מעשה הנתינה הוא גילוי המציאות האמיתית, הוא ההוראה שהחפץ מעיקרא לא נועד אלא להשתמש איתו לעבודת ה', ואין לך עבודת ה' גדולה מנתינה לנזקק. מעשה החסד מורה שהאדם מסכים ומודה שהקב"ה הוא מלך העולם וכי "משל אלוקי עולם" אנחנו אוכלים, ולכן בדרכיו יש ללכת - מה הוא רחום, אף אתה.  את הסוף כולנו מכירים: אברהם אבינו נבחר להוביל את שבט החסד בעולם כולו, לעמוד בראש אומת הצדק. אומה שעתידה להנחיל לעולם כולו מוסר וערכים של יושר וטוּב. כי גם כאשר החושך כיסה ארץ וערפל לאומים, אברהם ניצב מן העבר השני של הנהר, מחזיק ביד בוטחת את אלומת אור-החסד ושלח ממנה ניצוצות אור לגויים. לעומתו, בקצה הארץ המובטחת לו, במקום הנמוך בעולם, ניצבת אנדרטה בדמות ים המוות . מתחתיה קבורה תורה שלמה ומסוגננת של אנוכיות וקמצנות לשמה, קבורים שם בקבורת חמור אנשים שלא הועילו מאומה לסביבתם, אך גם את עצמם לא הספיקו לענג: אנשי סדום, כשהונם לפות בידיים שמעולם לא נפתחו לאחר. ואנחנו, דורשי ה' - זרע אברהם אוהבו, ניקח מפיסת ההיטוריה הזו לקח לדורות: האדם לא נברא אלא להיטיב. לפתוח את האוהל לארבע רוחות, שאף לא רוח אחת תישאר סגורה. ועל המצע הנאדר הזה של עשיית הישר והטוב, תשתרע תורתינו הקדושה על שלל מצוותיה. כי זה שורשן, וזה תכליתן. מסדום א"כ כבר נפרדנו, כמו משאר החורבנות הגדולים בהיסטוריה שאירעו בעקבות הזנחת התכלית - ההתנהגות הבסיסית של בני האדם שאמורים להיות טובים וישרים. רק לפני שני פרשיות צפינו בעולם נשטף ומיטהר מהחמס שאפף אותו, ועתה גם סדום נהפכה בעקבות קלקול מעשי אנשיה. ושוב - לא משום שעברו על מצות ה' או סעיף בשולחן ערוך, שהרי התורה לא ניתנה ואפילו שבע מצוות בני נח לא מחייבים לנהוג בצדקה (רק "אם נתן צדקה מקבלין ממנו", רמב"ם מלכים פ"י ה"י), אלא משום שפשטו מעליהם צורת אדם שנברא בצלם אלוקים, שמטבעו וממצפונו יודע היטב כיצד לנהוג ולאן הדעת נוטה.  ומהיכן רכש אברהם אבינו בעצמו את מידת החסד? כיצד לבדו "השיג דרך האמת והבין קו הצדק" (רמב"ם הל' ע"ז א, ג)? אמר רבי שמעון: אב לא למדו ורב לא היה לו, ומהיכן למד את התורה? אלא זימן לו הקב"ה שתי כליותיו כמין שני רבנים והיו נובעות ומלמדות אותו תורה וחכמה. (ב"ר טז, א) משל לאחד שהיה עובר ממקום למקום וראה בירה אחת דולקת, אמר: תאמר שהבירה זו בלא מנהיג? הציץ עליו בעל הבירה, אמר לו: אני הוא בעל הבירה. כך, לפי שהיה אבינו אברהם אומר: תאמר שהעולם הזה בלא מנהיג?! הציץ עליו הקב"ה ואמר לו: אני הוא בעל העולם! (ב"ר לט, א) את פשט הדברים מלמדינו הסבא מסלבודקא: ויש להבין, הרי כולם ראו את הבירה דולקת, ובודאי שאלו גם הם: מי כאן בעל הבירה? ולמה לא נגלה עליהם הקב"ה כדרך שנגלה לאברהם? אלא שאברהם אבינו לא הסתכל בבריאה לבד, אך התעמק בחכמת הבריאה והכיר את יסוד החסד שבה. הוא ראה את השמש הנפלאה האיך היא מאירה על פני תבל ומועילה לכל הנמצאים עליו, וכן הירח והכוכבים וכו', כולם מטיבים ומועילים לברואי מטה ללא הפסק, לא ישנו מתפקידם ולא ימעטו מהטבתם, ואין במציאותם כל מקום לתגמול ושכר חלף עבודתם. כן ראה לפניו את כדור הארץ בכל היקפו - גשר עצום הנרקע על פני המים - המחזיק עליו כל יושבי חלד, אשר ימצאו בו את מזונותיהם וטרפם בתבואה ופירות, בעשבים ואילנות וכו' וכו'. והארץ הזאת עומדת לעולם לכלכל ולזון, להיטיב ולהועיל, וכל מהותה ומטרתה אך טוב וחסד. וכשהתבונן בה אברהם אבינו מצא כי יש מקור לכל מעשי חסד אלו, שבירה זו דולקת במצות הבורא יתברך, הוא אשר ברא את השמש ואת הירח וכו' להועיל ולהיטיב לכל הנבראים כולם, והם ששים ושמחים לעשות רצון קונם, להאציל לעולם שפע של הטבה וחסד. מכאן למד אברהם אבינו - בתור נברא אשר בראו ה' על פני האדמה - ללכת בדרך זו, לעשות אף הוא כמעשיהם להיטיב עם הבריות, להנותם ולענגם בכל אשר יוכל, וראה כל תכליתו וחובתו בעולמו לעשות רק חסד לשם חסד... ומכיון שאברהם אבינו הגיע מתוך הבריאה להכיר את ה' כדי להידמות אליו ולהוות מקור הטבה וחסד, הופיע לפניו הקב"ה והציץ עליו ואמר: "אני בעל הבירה", וגילה לו את עצם חכמת מידות הטוב והחסד, כדי שיראה דוגמא להתנהג לפי מידותיו ומעשיו של הקב"ה בבריאה, בבחינת מה הוא - אף אתה. (הסבא מסלבודקא, אור הצפון עמ' צה)

פרק י"ג

דרך ה' - לעשות צדקה ומשפט

כעת נמשיך במעקב אחר נושא דגל הצדק והיושר: ועליך להתבונן בתולדות אבינו האציל אברהם, אשר יסד את מנהג הנדיבות הידוע גם לאומות העולם עד ימינו, ואליו מייחסים את כל הנודע לתהילה... (המספיק לעובדי ה', לרבי אברהם בן הרמב"ם)  עוד לפני חורבנה של עיר החטאים, מונחת לה אבן הפינה לממלכת הכהנים, לעם הנבחר, בצורת שני פסוקים המסבירים בקול צלול וברור מהי הסיבה שהקב"ה בחר בזרעו של אברהם להיות סגולת ה' בעולם, גוי קדוש ואור לגויים: וְאַבְרָהָם הָיוֹ יִהְיֶה לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם וְנִבְרְכוּ בוֹ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ: כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט (בראשית יח) לפני שניתן במה לנימוק המופיע בפסוק השני, נתבונן בפסוק הראשון: כאן הקב"ה חוזר על הבטחותיו שניתנו בפרשת לך לך: "ואעשך לגוי גדול", "אם תוכל לספור אותם", "ואפרה אותך במאוד מאוד", כאן גם - "היו יהיה לגוי גדול ועצום", ולא רק בכמות אלא "ונברכו בו כל גויי הארץ", הבשורה שתפיץ האומה המיוחדת הזו - תשפיע ברכה לכל אומות העולם. אבל מהי הבשורה שצריכה להאיר את העולם? מהי התכונה שבגללה נבחרנו להיות ממלכת הכהנים והגוי הקדוש? מהי הדרך שבה צעד אבי האומה שבעבורה הוא זכה וזיכה אותנו בזכות הגדולה ובחובה שבעקבותיה? לא בגלל שהוא למד ולימד תורה. לא בגלל שהוא הכיר את הבורא בכוחות עצמו. לא בגלל שעזב את בית אביו ומולדתו בגלל ציווי ה'. לא בגלל שהוא ניתץ את פסלי אביו. לא בגלל שהוא נטע אמונה בלב אורחיו. לא בגלל ברית המילה. לא בגלל שהוא עשה נפשות בחרן. לא בגלל שהוא מסר את נפשו על יחוד ה' ועלה על המוקד של נמרוד. הסיבה שהקב"ה חיבב ובחר באברהם ("ידעתיו") ומשום כך הבטיחו שיהיה לגוי גדול ובו יתברכו כל עמי תבל, אחת היא. רק דבר אחד פשוט. רק בגלל שהוא "יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' - לעשות צדקה ומשפט". צדקה - מלשון צדק ומלשון נתינה (עשה טוב); משפט - לשמור על היושר ולמנוע עוולות (סור מרע). בא וראה כמה כח וגודל מעלות המידות: שלא נשתבחו הצדיקים והנביאים בתורה כגון נח ואברהם ויעקב וזולתם בתארי החכמה התבונה והדעת, כי אם בתארי המידות. נאמר בנח 'איש צדיק תמים היה', ונאמר באברהם 'והיה תמים', וביעקב 'איש תם', וכן במשה 'ענו מאד'. וכל זה להורות כי אין עיקר החכמה אלא יושר המידות, כשם שאין האילן עיקר אלא הפרי, וכן דרשו רז"ל 'שכל טוב לכל עושיהם' - לכל לומדיהם לא נאמר, אלא לכל עושיהם. (רבינו בחיי, שמות י"ח) השגחת ה' יתברך תדבק באדם מפני שמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט - עד שיהיה שלם בדעות ומידות, ולזה נתן בסיבת השגחת השם יתעלה בזרע אברהם - היותם שומרים דרך ה' לעשות צדקה ומשפט.

(הרלב"ג)

והנה בני אברהם יצחק ויעקב מוזהרים בטבע על מצוה זו (גמ"ח) וכדאיתא ביבמות פ' הערל (עט.) שלשה סימנים יש באומה זו: הרחמנים והביישנין וגומלי חסדים. (הסכמת הנצי"ב לספר "אהבת חסד" לח"ח) כל המרחם על הבריות בידוע שהוא מזרעו של אברהם אבינו, וכל מי שאינו מרחם על הבריות בידוע שאינו מזרעו של אברהם אבינו. (ביצה לב:) ומעתה אסור להתבלבל בתפקידנו בעולם בהיותנו העם הנבחר: אנחנו נבחרנו משום שאנחנו אמורים להיות סמל ודוגמא לצדק ויושר. זוהי הבשורה שמוטל עלינו להפיץ בעולם: דרך ה' - לעשות צדקה ומשפט. להיות ישרים, להיות טובים, מוארים ומאירים, להיות הוגנים. לקיים את התכלית העליונה שלנו כבני אדם, וכעת עוד יותר - כבני אברהם: לעשות צדקה ומשפט. לא לחינם התורה טורחת ומאריכה במאורע ה'שולי' של הכנסת האורחים וזריזותו של אברהם לכך, ובמסירות נפשו למען אחיינו לוט ורכושו כשנלחם נגד ההגיון בחמשת המלכים. משום שזו היתה עבודת-ה' המיוחדת שלו: לשמור בקנאות את דרך ה' - מלך אוהב - צדקה ומשפט. חייבין אנו להזהר במצות צדקה יותר מכל מצות עשה, שהצדקה סימן לצדיק זרע אברהם אבינו, שנאמר 'כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו לעשות צדקה', ואין כסא ישראל מתכונן ודת האמת עומדת אלא בצדקה, שנאמר 'בצדקה תכונני'. (רמב"ם פ"י מהל' מתנות עניים ה"א). "צדקה ומשפט" - אלו הם השורשים שמכוחם חי וגדל הגזע האיתן - זרע אברהם, "כסא ישראל". אלו הם היסודות שעליהם מוצקות ומוצבות רוב מניין ובניין מצוותיה של התורה - "דת האמת". "כי זה ידוע כי כל מלכות צדק תעמוד - כי הצדק כבנין. והעיוות כהריסות - ברגע יפול הקיר" (אבן עזרא דברים כה). משום כך הזהירות בעניין הצדקה צריכה להיות "יותר מכל מצוות עשה", לא משום איזושהי דרשה או רמז נחמד בפסוק. אלא משום שזוהי תכלית האדם, בשורת עם ה' ומטרת התורה. אם נשקיף על עניין החסד רק מנקודת השקפה זו - שהוא עניין של חובה כמו כל המצוות שבתורה ולא יותר - אין אנו אלא טועים. אף כשיתברר לנו שחסד הוא עיקר העיקרים, כלל הכללים, שגם קודם שנצטוה עליו האדם מחוייב היה להגיע בחקר שכלו לידי הכרה זו שתפקידו בעולם הוא רק לעשות חסד, ושגם אחרי מתן תורה - תרי"ג כללי חכמה - תחילתה חסד וסופה חסד, קווי יסודה הם חסד, - גם אחרי בירור זה לא יצאנו ידי חובתינו. אצל זרע אברהם תופס עניין החסד מקום אחר לגמרי בתוך הנשמה הישראלית בעומק עומקה. "מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ" וכל הגויים כאין כנגדו, מאין ליש - רב הוא המרחק. אך מהי המחיצה המבדלת בינם לבין ישראל עם קדוש? מידת החסד. "בני ישראל גומלי חסדים הם" וכל מי שאינו מרחם על הבריות - בידוע שאינו מזרעו של אברהם אבינו, והלכה מפורשת היא: "וכן כל מי שיש בו עזות פנים או אכזריות ושונא את הבריות ואינו גומל להם חסד - חוששין לו ביותר שמא גבעוני הוא, שסימני ישראל האומה הקדושה ביישנין רחמנים וגומלי חסדים, ובגבעונים הוא אומר 'והגבעונים לא מבני ישראל המה', לפי שהעיזו פניהם ולא נתפייסו ולא ריחמו על בני שאול ולא גמלו לישראל חסד למחול לבני מלכם, והם עשו עמהם חסד והחיום בתחלה" (רמב"ם איסורי ביאה יט, יז). בן ישראל, אף היותר פשוט ואף היותר גרוע - גומל חסד, מפני שהוא מיוצאי חלציו של אברהם אבינו. מידת החסד - ירושה היא אצלו, נטייה טבעית לחסד. אברהם אבינו נתעלה במידת החסד עילוי אחר עילוי, מידה זו נידבקה ונתאחדה בו ונעשתה לקניין נפשו וחלק מעצמיותו - "חסד לאברהם". החסד הוא לאברהם, שלו הוא, והנחילו ליוצאי חלציו עד לסוף כל הדורות. ומי שהוא מזרע אברהם גומל חסד הוא, אינו יכול לסלק את עצמו מנחלה זו, הוא והנחלה אינם שני דברים נפרדים, אהבה פנימית לחסד היא יסוד הנשמה הישראלית. א"א להיות ישראל בלי אהבה לחסד, בלי תשוקה טבעית להיטיב לבני אדם. ...ואחרי בירור השקפה זו - שאהבה לחסד אצל בין ישראל ירושה טבעית מדור דור, עבודתו במקצוע זה היא לא להמציא כח חדש בנפשו כמשפט הגרים, אלא להוציא כח נפלא זה אל הפועל. (הסבא מסלבודקא, אור הצפון עמ' רמט)  ואם נעמיק מעט, נראה שיש כאן כמה תְנאים להעמדת דת האמת וקיומה: ללמוד וללמד, לשמור, ולעשות, ולקיים: ללמוד וללמד - "אשר יצוה"; לשמור - "ושמרו דרך ה'"; לעשות - "לעשות צדקה ומשפט"; ולקיים - "ואל הבקר רץ אברהם" וכדו'. הרי שלבד מהקיום, השמירה והעשיה, מוטל עלינו גם להנחיל את הערכים הנעלים הללו ולצוות אותם אל דור ההמשך. החינוך הזה שאברהם חינך את בניו אחריו - הוא זה שזיכה אותנו להיות נסיכים בממלכת הכהנים, והוא זה שמחייב אותנו להנחילם הלאה אל הדורות הבאים בשושלת משפחת האצולה - בני אברהם. הנחלת הערכים הללו לדור ההמשך ולעולם כולו, היא זו שזיכתה את אברהם להיבחר כאבי האומה יותר משאר הצדיקים שהיו בדורותיו (נח, שם, מלכי צדק וכדו'), והנהגתו הזו קשורה בעבותות למידת החסד עצמה שהצטיין בה אברהם, משום שעניין החסד הוא הרי לתת לאחרים, להשפיע, לא לשמור את הטוב רק אצלך אלא להאיר לסביבתך ולהַנותם אותם, ואין לך הטבה גדולה מהנחלת הערכים הטובים, מללמד לשמור את דרך ה' ולהוליך בה בני אדם. בראשית תולדות העם הזה נבחר לו לאב ולמייסד - אברהם, האיש אשר הגשים כבר אז בחייו הוא, את אידיאל העם שעמד לצאת מחלציו. אחד היה אברהם שהכיר את האל היחיד... ממנו קיבל אברהם את הייעוד להיות לאב, לעם בו "נברכו כל משפחות האדמה", לעם "השומר דרך ה' לעשות צדקה ומשפט". את אהבתו לאל היחיד ביטא אברהם על ידי מעשי אהבה וחסד לבניו, לבני האדם-אחיו: ביקר חולים, חילץ ממיצר, הורה דרך בכל מקום שהיה לאל ידו, והתפלל בעדם אל ה' - שופט כל הארץ. (הרש"ר הירש, אגרות צפון ח') ואין האכזריות והעזות מצויה אלא בעכו"ם עובדי ע"ז, אבל זרעו של אברהם אבינו והם ישראל שהשפיע להם הקב"ה טובת התורה וצוה אותם בחוקים ומשפטים צדיקים - רחמנים הם על הכל. וכן במידותיו של הקב"ה שציונו להדמות בהם הוא אומר 'ורחמיו על כל מעשיו'. (רמב"ם הל' עבדים ט, ח) ועד ימינו מהדהדת קריאת הנביא אל רודפי הצדק, ממשיכי דרכו של אבי האומה: שִׁמְעוּ אֵלַי רֹדְפֵי צֶדֶק, מְבַקְשֵׁי ה', הַבִּיטוּ אֶל צוּר חֻצַּבְתֶּם וְאֶל מַקֶּבֶת בּוֹר נֻקַּרְתֶּם: הַבִּיטוּ אֶל אַבְרָהָם אֲבִיכֶם וְאֶל שָׂרָה תְּחוֹלֶלְכֶם כִּי אֶחָד קְרָאתִיו וַאֲבָרְכֵהוּ וְאַרְבֵּהוּ: (ישעיה נא)  בסיכום פרק זה חובה להעלות תובנה ברורה וחדה: במחשבה שטחית היה ניתן לסבור שהתורה היא מאגר של צוויים של הקב"ה ודרישותיו מאיתנו. מקבץ מצוות ואף ערכים שעלינו לאמץ. אך כעת מתגלה שלבד מציווי ה' יש דבר שנקרא רצון ה' - דרך ה'. מעתה נגיע לתפיסה כי התורה והמצוות אינן רק דרישות מן האדם היהודי, אלא הן משקפות את אותו רעיון אלוקי, דרך ה'. ממילא עלינו להשכיל לקיים את המצוות לא רק כגזירת מלך, אלא מתוך שאיפה לדבוק בדרך ה'. לא רק לעשות את ציוויו, אלא "לעשות רצונו בלבב שלם", ללכת בדרכיו.

פרק י"ד

איש החסד ונסיון האכזריות

אחד האירועים המכוננים בתולדות אומתינו בערש התפתחותה, הוא נסיון העקידה. לכאורה נסיון אמוני, מבחן ליראת שמים, ותו לא. אך לאור כל הנאמר עד כאן - עלינו לבאר היטב את משמעותו והשלכתו לדרך ה' אשר דרך בה אברהם - צדקה ומשפט. כאשר נבאר כאן את עניין העקידה, תעלה בפנינו הבנה חדשה ומאירה באותה הנהגת צדקה ומשפט. לא רק פשט חדש ונחמד למראה, אלא עומק שצריך לבא לידי מעשה בכל שעל בדרך ה' בה נלך. הנה עד לפרשה זו אנחנו רואים שאברהם אבינו הצטיין בכל בחינה אפשרית בחסד, צדקה ומשפט, וכבר הארכנו בזה. אבל בצדק ניתן היה לחשוב ששורש הנהגתו הטובה של אברהם הוא בטבעו הטוב, במזגו השופע, בתכונתו הרחימאית. [הוכחה לכך היה ניתן להעלות מה'ויכוח' שאברהם אבינו עורך מול הקב"ה כאשר הקב"ה מגלה לו שסדום תיחרב ואברהם אומר "חלילה לך, השופט כל הארץ לא יעשה משפט?!" למרות שלכאורה אברהם ודאי צריך להניח שהקב"ה יודע הכל ומחשב היטב למי מגיעה הגזירה ולמי לא, ולמרות זאת אברהם כביכול מציג טענות שכליות כלפי הנהגת הקב"ה! מכך היה ניתן להסיק לכאורה שהחסד והרחמים בלב אברהם באים מכח טבעו והלך מחשבתו, ולאו דווקא מחמת ציווי ודרך ה']. אבל, כך מסתבר, רצון ה' האמיתי הוא שהחסד יסתובב מחמת הדמיון לקב"ה, שהצדקה תבא מכח הרצון להידבק בה'. כלומר, ה"לעשות צדקה ומשפט" צריך להיות תוצאה ל"שמרו דרך השם". משמע: דרך ה' היא הקובעת, היא המובילה, היא הסיבה, ואילו הנהגת הצדק והיושר היא תוצאה וענף מאותו השורש. ובאמת בפרשתינו - פרשת וירא - אברהם אבינו ממחיש לנו עניין זה: וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם כִּי אָמַרְתִּי רַק אֵין יִרְאַת אֱלֹקִים בַּמָּקוֹם הַזֶּה וַהֲרָגוּנִי עַל דְּבַר אִשְׁתִּי: (בראשית כ, יא) הודיע לו שגם אם נראה איש או עם שהוא פילוסוף גדול, וחקק לו נמוסים ישרים, והרגיל את עצמו במידות טובות ע"פ עצת שכלו, והוא עושה משפט וצדקה - הכל עפ"י עצת שכלו, בכל זאת לא נוכל לבטוח על האיש ההוא או העם ההוא שבעת תסיתהו תאוותו לעשות רע שתמיד יגבר שכלו על תאותו, כי בהפך - עת תבער בו אש תאוותו אל אשת חן או הון רעהו באין רואה, אז גם שכלו ילך שולל לרצוח ולנאוף ולעשות כל רע. רק כח אחד נמצא בנפש האדם אשר בו נוכל לבטוח שלא נחטא, והיא מדת היראה השתולה בנפש, עד שממנה יסתעף סעיף אחד שהיא יראת אלקים, עת תמלא הנפש מיראת אלקים המשקיף על נגלהו ונסתריו והצופה אל כל מעשיו, אז גם עת יגבר עליו יצרו יירא ויבוש מהמלך הגדול הרואה את כל מעשיו ויזהר מעשות רע. ...ועל זה אמר 'כי אמרתי' - הגם שראיתי עמך שהם בעלי מידות טובות עושים משפט וצדקה, ולא ראיתי בם שום דופי 'רק' חסרון אחד 'שאין יראת אלקים במקום הזה - והרגוני על דבר אשתי' - לא אוכל לבטוח בם, שעת יראו אשה יפה ותבער בם אש התאוה, לא יוכלו לכבוש את יצרם, ויהרגו אותי. אחר שלא יראו אלקים - השכל לבדו ונמוסים השכליים לא יעמדו בפני זרועות התאוה! (מלבי"ם) המשפטים (שבין אדם לחבירו) בעצמם אם יעשם רק מצד שהשכל מחייבם לשמור הקבוץ המדיני ולתיקון המידות וכדומה, הם רק כמשפטים נמוסים שישנם לכל עם ועם שאינם רק לתיקון הקבוץ לבד, אבל משפטי התורה צריך לשמור אותם לא מצד שהם נמוסים שכליים אלא מצד שהם משפטים אלוקיים - מצד מה שהשם צוה אותם... ומצד זה מקנים שלמות לנפש. (מלבי"ם דברים ו) כאשר מפי אברהם אבינו יוצאים הדברים, הרי לנו שברמת הידע וההכרה - אברהם יודע ומבין שהנהגת הצדקה והמשפט צריכה לבא מיראת ה'. אך אחר הדברים האלה האלוקים ניסה את אברהם ע"מ שהדברים יוכחו ויבואו לידי מעשה על ידו. כדי לבחון זאת, הקב"ה מטיל על אברהם את הנסיון הקשה ביותר: אברהם - עם כל האהבה והחסד שמפעפעים בו - מתבקש לעשות את המעשה האכזר ביותר שניתן להעלות על הדעת. מעשה ההפוך בתכלית מחסד ורחמים: לשחוט את בנו. לצוות זאת על אדם רגיל - זה קשה מנשוא. לצוות זאת על אברהם איש החסד - אין הגדרה. לא יכול להיות בעולם ניגוד גדול יותר בין המעשה הקשה הזה לבין האופי של אברהם. אך מה שעומד כאן על כף המאזניים - הוא ציווי ה'. יראת ה'. זהו המבחן: אם הנהגות החסד והצדקה של אברהם אבינו מקורן באופיו הרחום, הרי שהוא יכנע כאן לאופי שלו. הרחמים יטו את כף המאזניים אל מול ציווי ה'. [אם הקב"ה היה רוצה לבחון את מידת יראת ה' של אברהם מבלי קשר להנהגת החסד שלו, הרי היה מצווה אותו לעשות מעשה קשה כלפי עצמו, ומדוע דווקא כלפי זולתו? ובאמת בנסיון כזה כבר עמד אברהם - בברית המילה! נסיון של חיתוך אבר מן האדם החי כבן 100! ועוד לפני כן - נסיון היציאה ממולדתו ומבית אביו אל ארץ נכר. עתה א"כ הנסיון הוא לא רק לעשות מעשה קשה ולדבוק ביראת ה', אלא לעשות מעשה הנוגד את טבעו הרחום של אברהם.] ואכן לאחר שאברהם אבינו עמד בנסיון ההירואי - כש"כבש רחמיו לעשות רצונך בלבב שלם" - אברהם אבינו הוכיח קבל עם ועולם: כל כח הטוב והאהבה שקיים באברהם - הוא מחמת הדבקות בה'. יראת ה' והרצון לללכת בדרכיו - הם המנוע לכל פעולה של חסד וצדקה. "עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה" - למרות שאברהם קיים כל ציווי של ה' עוד לפני כן, אבל כיון שעתה "לא חשכת את בנך את יחידך ממני" וציווי ה' הוא זה שהכריע את הכף, הרי הוכחת שכל מעשיך הטובים מקורם בדרך ה'. וכך ביאר הגר"א: ויש לדקדק מאי לשון 'עתה ידעתי', והלא אברהם אבינו ע"ה היה צדיק גם מקודם לכן, ועיין ברש"י. אמנם העניין כך הוא... לפי שקודם לכן לא היה אלא רחמן מאוד, שהיה מכניס אורחים וגומל חסדים, אבל המידה של אכזריות ולכוף את עצמו ולקיים מצות הבורא יתברך עדיין לא היה ניכר בו, והיו יכולים לומר שאברהם אבינו ע"ה אינו צדיק גמור ח"ו. אבל בעקידה - שעשה גם כן מידת אכזריות שרצה בכל אוות נפשו לקיים מצות הבורא ולשחוט את בנו יחידו אשר בו תלוי כל חיותו, א"כ עתה נשלם וניכר שהוא צדיק גמור. (הגר"א, קול אליהו) ומכאן ניקח לקח טוב לכל מעשה טוב וישר ולכל הנהגת צדקה ומשפט: אכן בדרך כלל המצפון והחוש האנושי קולע לדרך ה', שהרי האדם נברא בצלם אלוקים שהוא טוב ומיטיב. אך דבר זה צריך להיות לנגד עינינו: המעיין המנביע את חוש הצדק הוא דרך ה', ולנו כבני אנוש לעיתים יקרה שהחוש שלנו יהיה נגוע (תרתי משמע), השוחד יעוור את עינינו, ולכן תמיד צריך להיות קשוב לדעת ה', לדרך התורה. "אשרי כל ירא ה' - ההולך בדרכיו" (תהלים קכ"ח). לעולם אין להתכחש לאופי הטוב הטבוע בנו , אדרבה, יש לפתח אותו ולהאדיר אותו, אבל תמיד נזכור לפלס את מעגלי רגלינו ע"פ דרך ה'. כי הקב"ה "צדיק וישר הוא" - הקב"ה הוא מלך אוהב צדקה (צדיק), אבל גם "ישר הוא", וע"פ היושר האמיתי הזה נלך באורח מישור. אמנם מאידך גיסא, תימצא לעיתים תופעה שדווקא בשם ה"יראת שמים" איש את רעהו חיים בלעו, וכעין מה שאמרו (ב"מ ל:) "לא חרבה ירושלים אלא על שהעמידו דיניהם על דין תורה ולא עבדו לפנים משורת הדין", ולכן גם כאשר נרדוף אחר רצון ה' יש לזכור שרצונו הוא להישמע גם לשכל הישר והטוב. גם כאשר נהדר אחר מצוות שבין אדם למקום, בל נשכח שגם במצוות שבין אדם לחבירו מותר להדר...

פרק ט"ו

השידוך

על מנת להבטיח את המשך השושלת שתחזיק בדרך ה' לעשות צדקה ומשפט, נקט אברהם בכל הדברים שהיו לאל ידו. אך לא הכל תלוי בממשיכו - יצחק - למרות היותו ממשיך דרך אביו, משום שכאשר הוא יקים משפחה ויחנך את ילדיו, גם אשתו מוכרחה שתהיה כמותו - שומרת דרך ה' ועושה צדקה ומשפט, ותחנך את ילדיה ברוח זו. השליחות למציאת אשת יצחק - חשובה וקריטית להמשך השושלת. לכן אברהם שולח את זקן ביתו הנאמן כאשר הוא מנחה אותו להיכן ילך וסומך עליו שימצא את האבידה המתאימה. והנה זה המבחן שמציב אליעזר - הבקיא ודולה ומשקה מתורת רבו גם לאחרים - לנערה: וְהָיָה הַנַּעֲרָ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיהָ הַטִּי נָא כַדֵּךְ וְאֶשְׁתֶּה וְאָמְרָה שְׁתֵה וְגַם גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה - אֹתָהּ הֹכַחְתָּ לְעַבְדְּךָ לְיִצְחָק וּבָהּ אֵדַע כִּי עָשִׂיתָ חֶסֶד עִם אֲדֹנִי: (בראשית כד, יד) ראויה היא לו, שתהא גומלת חסדים, וכדאי ליכנס בביתו של אברהם. (רש"י) שהתפלל לשם שיוכיח אחת ממשפחת אדוניו, וההוכחה - שתעשה דרך מוסר כמו בת נדיב, והשם שמע תפלתו. (אבן עזרא) ולהוכחה שהוא הזיווג של יצחק... שהיא גומלת חסד בהכנסת אורחים שזו מדתו של אברהם, א"כ בה אדע כי עשית חסד עם אדוני להכניס בביתו אשה יראת ה' עושה צדקה וחסד. (מלבי"ם) הסימן בו ביקש אליעזר להכיר את האשה ההוגנת ליצחק - שייך לאותן מידות האופי המהוות עד היום הזה סימן מובהק לזרע יצחק ורבקה, ואנחנו כוללים אותם בשם "גמילות חסד". אותה אהבת הבריות המוכנה להיות לעזר מיד ובכל מקום, אותה מידה שרק בשליחות בני אברהם החלה מפלסת לה נתיב במישרים ובעקיפין גם בעולם החיצוני - אותה למד אליעזר להכיר בבית אברהם, היא שהיתה סימן ההיכר האופייני לאוהל אברהם, ואותה ביקש אליעזר למצוא בתכונה אצל מי שעתידה היתה להיות בעלת הבית הזה ואשה המתאימה ליצחק. (הרש"ר הירש) שוב נחשפנו ליסוד ושורש ועיקר העבודה המצופה מן האדם, ובעיקר מן האדם שאמור ליטול ולהעביר את הלפיד הלאה אל הדורות הבאים. זה מה שאברהם חיפש עבור בנו, זה כל מה שהיה חשוב ונחוץ על מנת להבטיח את המשך השושלת. ואם הדבר הפשוט והישר הזה היה נכון לאבותינו, ראוי לנו לתפוס מעשה אבות, או לפחות לכמוה: מתי יגיעו מעשינו למעשי אבותינו!  לכשנדקדק במעשיה של רבקה - המהווים סימן לבנים - נראה שהחסד שהיא נהגה בו לא היה רגיל, אלא באמת היה בו אופי מיוחד ולפחות שלושה סימנים מובהקים להתאמה לבית אברהם. ענבי הגפן: אצל אברהם מצינו: "ויּרץ לקראתם... וימהר... ואל הבקר רץ...", ואצל רבקה: "ותמהר ותרד כדה... ותמהר ותער כדה... ותרץ..." - הזריזות והמהירות למעשי החסד. אצל אברהם: "ויתן לפניהם, והוא עומד עליהם", ואצל רבקה: "עד אם כלו לשתות" - הדאגה לשלמות החסד, שיהיה בתכלית ההטבה, עד הסוף. וכן אצל אברהם מצינו שחיפש ומצא לעשות חסד גם כאשר אינו בנמצא או שהוא בגדר "לפנים משורת הדין", שהרי יצא מחוץ לאוהל כחום היום בחוליו, וכן כשביקש רחמים על אנשי סדום הרעים והחטאים; וכך אצל רבקה שהתבקשה להשקות את העבד, והציעה מעצמה ואף קיימה - להשקות גם את הגמלים. שלושת המאפיינים המיוחדים הללו - הזריזות, השלמות, ולפנים משורת הדין - מוכיחים מעל לכל ספק שהחסד לא נעשה מחמת תחושת בושה, שפלות, חיקוי, ניראות או חנופה, כי אם כך - החסד היה מתבצע 'בנחת' וכפי המתבקש. לא יותר. אלא זהו חסד של דבקות בדרך ה', להיצמד כמה שיותר להליכה בדרכיו של המלך הטוב, לצעוד בקנאות במידותיו של האלוקים שבראנו בצלמו, ולעשות צדקה ומשפט מכל הלב. גם דרכו של בית אברהם, וגם דרכה של רבקה - משתלבים ומתמזגים באותה דרך - דרך ה'. דרך ארץ. על התאמה כזו גם מלאך רע יענה בעל כרחו ויאמר: "מה' יצא הדבר"! ומהשידוך המפואר הזה עוד ינוב בגאון עם שיהווה מגדלור של חסד, צדקה ומשפט. כי ברית ה' הכרותה עם אברהם מטרתה לבנות חיי עם שלמים, על מנת לכוון אותם אל התפקיד הגדול האחד, התפקיד הגדול של הכלל: לעשות צדקה ומשפט. על משפחת אברהם לייסד חברה אנושית - בה יבואו לידי ביטוי אצילות אנושית וכבוד אנושי. בה ישלוט על כולם בשוה רק התפקיד המשותף - לשמור דרך ה' לעשות צדקה ומשפט. (ע"פ רש"ר הירש בראשית כה, כז; לז, יב)

פרק ט"ז

לסיכומו של "ספר הישר"

מאורעות רבים מתרחשים בתקופה הקמאית של ספר בראשית, אך כדרכינו נטלנו מהם את הלקחים הגדולים והעיקריים, ו"הרבה למדנו מהליכות האבות בדרך ארץ מה ששייך לקיום העולם" (הקדמת הנצי"ב). הדרישה היא מכל אדם, שהרי הוא נברא בצלם. קל וחומר כשלומדים לקח מהמבול. קל וחומר כשלומדים לקח מסדום. קל וחומר אדם שהוא נצר למשפחת אברהם יצחק ויעקב - המחונך ללכת בדרך האבות, דרך ה'. נקודות הציון שבספר בראשית שעליהן זרקנו את אור הזרקור, ממחישות: המאורעות המשמעותיים ביותר, המקרים משני-המציאות הגדולים ביותר של האנושות בכלל ושל נאמני ה' בפרט - כולם נסובו סביב מידות האדם: בריאת האדם - בצלם אלוקים, המבול - בעוון החמס, מהפכת סדום - בעוון קלקול המידות, הבחירה באברהם כאבי העם הנבחר - משום ששמר לעשות צדקה ומשפט, מבחן העקידה - להתחקות אחר מקור החסד של אברהם, הירידה למצרים (מאורע שאמנם לא סקרנו) - תוצאה למכירת יוסף וקלקול האחווה. ובכלל, עצם העובדה שהתורה בחרה לכתוב ספר שלם שבו כמעט ואין מצוות (מה טעם פתח בבראשית?) אלא רק הנהגות ראויות לחיקוי או להפך, ממחישה לנו שהתורה רוצה שניתן את דעתינו ומבטינו מעבר לרשימת תרי"ג המצוות, אל מה שהן מוליכות: אל תיקון האדם והיותו טוב. אל הקשר עם הקב"ה וההליכה בדרכיו. המסר החשוב והיסוד הגדול שבאנו ללמוד מספר הישר הוא - שמאחר ואנחנו רואים שעוד לפני מתן התורה והמצוות, הקפידא והדרישה הגדולה משמיא והדקדוק המיוחד של יחידי הסגולה היה על עניין החסד, הצדקה והמשפט, אשר התכונה והשאיפה לכך קדמה לתורה ויוצקה בכל אדם כאשר נברא בצלם אלוקים, הרי שזוהי תכלית עבודתו לפני נתינת התורה וכל-שכן אחריה, כאשר מצוותיה מייעדות ומכשירות את האדם ללכת בדרך ה' לעשות צדקה ומשפט. אמנם שנינו: "על שלושה דברים העולם עומד - על התורה, ועל העבודה ועל גמילות חסדים" (אבות א, ב), אבל כאמור צורת כל הדברים - הן של התורה והן של העבודה - הוא החסד, והוא היסוד העיקרי שעליו מושתת העולם, ואי אפשר לומר אחרת, כי לכאורה היאך היה קיים העולם לפני מתן תורה (התורה) ובנין בית המקדש (העבודה)? אלא בעל כורחינו שהיה קיים על החסד, שהיא תמציתה ותכליתה של התורה והעבודה! (הסבא מסלבודקא, אור הצפון עמ' קו)

ה

תכלית - לאור ספר שמות

פרק י"ז

"הביוגרפיא של משה רבינו"

לאחר שראינו שהוצע המצע במשך למעלה מ-2000 שנה, מבריאת העולם והאדם, מאז נברא בצלם אלוקים והוטמעו בו הכח והיכולת עם השאיפה ללכת בדרכי ה' הטובים, וכ-400 שנה מאז בחר הקב"ה באיש החסד לשאת את לפיד דרך ה', הגיע העת להציע על אותו מצע את התורה והמצוות, כאשר נוכל לראות את ההתאמה בין המצוות לבין התכלית שאיליה אמורות להוביל המצוות. אך עוד לפני כן יש לבחור באדם שיהיה שליח נאמן למסור את התורה ולהנהיג את העם הנבחר, ממלכת הכהנים שומרי גחלת דרך ה' ומגדלור הצדקה והמשפט בעולם. אדם שאמור להתאים לאותה תכלית. הבה נאזין להיכרות שהתורה וחכמיה עורכים לנו עם מנהיגם של ישראל. משה החל להנהיג את ישראל קרוב לגיל שמונים, אך לתורה כנראה חשוב מאוד שנדע מי נבחר, שנכיר אותו מקטנותו, שנשכיל מדרכיו, שנבין למה הוא ורק הוא ראוי למסור את התורה ולהנהיג את עם ה': יספר מצדקת משה ואיך מנעוריו היו בו כל המעלות שבעבורם זכה לכל הכבוד הזה, שהגם שגדל בבית מלך וישראל היו אז בתכלית השפלות לא הסתיר פניו מהם ויצא אליהם מצד שהם אחיו... ובזה נודע שנטוע בנפשו אהבת משפט וצדק בין איש ובין אחיו, שכל זה צריך למי שמוכן להנהיג הנהגת העם, כמו שכתוב 'צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל'. (מלבי"ם) וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם: נתן עיניו ולבו להיות מיצר עליהם. שהיה רואה בסבלותם ובוכה ואומר: חבל לי עליכם! מי יתן מותי עליכם! שאין לך מלאכה קשה ממלאכת הטיט. והיה נותן כתפיו ומסייע לכל אחד ואחד מהם. (רש"י ושמות רבה א) וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו: וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל: כי הגידו לו אשר הוא יהודי, והיה חפץ לראותם בעבור שהם אחיו. והנה נסתכל בסבלותם ועמלם ולא יכול לסבול ולכן הרג המצרי המכה הנלחץ: (הרמב"ן) וַיֵּצֵא בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי וְהִנֵּה שְׁנֵי אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים וַיֹּאמֶר לָרָשָׁע לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ: וַיֹּאמֶר מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט עָלֵינוּ... וַיָּבֹאוּ הָרֹעִים וַיְגָרְשׁוּם וַיָּקָם מֹשֶׁה וַיּוֹשִׁעָן וַיַּשְׁקְ אֶת צֹאנָם... אִישׁ מִצְרִי הִצִּילָנוּ מִיַּד הָרֹעִים וְגַם דָּלֹה דָלָה לָנוּ וַיַּשְׁקְ אֶת הַצֹּאן: (שמות ב) שההצלה בא מצד אהבת משפט, ומה שדלה להם הוא מצד אהבת חסד וצדקה, ובזה סיפר ממעלת אדונינו שמלבד שהיה מגן לבני עמו, עשה משפט לעשוקים לכל בני האדם בכלל. (מלבי"ם) כשהיה משה רבינו ע"ה רועה צאנו של יתרו במדבר, ברח ממנו גדי ורץ אחריו עד שהגיע לחסית. כיון שהגיע לחסית נזדמנה לו בריכה של מים ועמד הגדי לשתות. כיון שהגיע משה אצלו, אמר: אני לא הייתי יודע שרץ היית מפני צמא, עייף אתה! הרכיבו על כתיפו והיה מהלך. אמר הקב"ה: יש לך רחמים לנהוג צאנו של בשר ודם כך? חייך אתה תרעה צאני ישראל... אין הקב"ה נותן גדולה לאדם עד שבודקהו בדבר קטן ואחר כך מעלהו לגדולה. (שמות רבה ב) הנה כבר משחר נעוריו היה משה רבינו לוחם צדק ואוהב משפט. גם בהיותו בארמון מלך האימפריה, וגם לאחר 210 שנות גלות של עמו - לרגע לא נטש את דרך החינוך שהטמיעו אבותיו בלשד עצמות צאצאיהם. וכמו סבא אברהם שנבחן והצטיין בצדקה ובמשפט; כמו סבתא רבקה שנבחנה והצטיינה בחסדיה ורב טובה, כך משה נבחן ומסתבר שהצטיין גם הוא בלכתו ב"דרך ה' - לעשות צדקה ומשפט", בהיותו משה-מושה את כל הזקוק לישועה ולעזרה, בהיותו אכן "איש" - מהמשובחים שבבני האדם, "שר" - נוטל מנהיגות בעוז, "ושופט" - אוהב צדקה ומשפט. ולא זכה משה לכל מעלותיו אלא שהיה אוהב לישראל ומצטער בצרתם כמו שאמרו ז"ל (ש"ר פ"א) על וירא בסבלותם, ועל פסוק 'ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא', ולכן היה שקול ככל ישראל כמו שכתוב (ישעיה סג, יא) 'ויזכור ימי עולם משה עמו'. (שערי קדושה למהרח"ו ב, ד) משה רבנו ע"ה זכה להיות סרסור בין ישראל להקב"ה - רק ע"י מידותיו היקרים. נמצא שישרות הדעות והמידות הן אבות מולידות שמירת התורה, אשר בה ישלים גופו ונשמתו לשלם חיוביו לאלוקים ואדם. (תפארת ישראל בהקדמה למסכת אבות) כאשר משה רבינו ע"ה יצא לראשונה אל אחיו לתת לב להתבונן בצרתם כדברי רש"י - הרג את המצרי המכה איש עברי. ביום השני הוכיח את היהודי שהרים יד על חבירו. במדין הציל רועות נכריות מיד הרועים. שלושה סיפורים אלה הם הביוגרפיא של משה רבינו ע"ה - אומר הרש"ז מקלם נ"ע - נושא בעול עם חבירו ושונא עוול בתכלית. והנה נתגלה אליו הקב"ה ושולח אותו למצרים להוציא את ישראל. והוא, עם מידותיו אלו, היה צריך להזדרז מיד ללכת בשליחות זו, כי אין לך נשיאה בעול והצלה מעוול גדולה מזו! והוא - מסרב. שבוע שלם טורח הקב"ה לפרק טענותיו - והוא מסרב, עד שחרה בו אף ה' והוכרח ללכת. וכל סרובו - אולי תהיה בשליחות זו איזו פגיעה באחיו הגדול ואיזו התנשאות עליו. איך דחה חשש זה את הדבר הגדול של הוצאת ישראל ממצרים? טהרת המידות! אם אינו בטוח לגמרי בטהרתו, איננו ראוי לשליחות הגאולה! ...זוהי גדלות "האדם" שלימד אותנו משה רבינו ע"ה. (עלי שור ח"ב מערכת האדם פי"ב) הקפדת התורה לספר לנו את "הביוגרפיא של משה רבינו" כלשון הסבא מקלם, מוכיחה שוב כי עיקר הגדלות של האדם וסיבת הבחירה של הקב"ה באדם מסוים שיהיה מנהיג, הם דווקא במידותיו הטובות, באכפתיות שלו מהסביבה, בלבו הרגיש והרחום. רק אדם טהור-מידות וישר-לב כזה יכול להוביל את העם "השומר דרך ה' לעשות צדקה ומשפט" לגאולה, ולתת להם את פיקודי ה' הישרים.

פרק י"ח ה

ישר בעיניו תעשה - כאילו קיים כל התורה!

כפי שנוכחנו פעמים רבות, למצוות התורה יש תכלית, "רוח הדברים". במקומות מספר אנחנו רואים זאת היטב, כמו בפסוקים שלפנינו: בציוויי לנהוג ביושר - בלי שהתורה מפרטת ונוקבת מצוות והוראות מסוימות. מכך משמע שהתורה דורשת מאיתנו לנהוג בדרך ישרה ונאותה גם אם אין מצוה מיוחדת למקרה שאליו נקלענו. ומזה נלמד ששאר המצוות מייעדות אותנו אל התכלית הזו, ואינן תכלית לעצמן. וַיָּבֹאוּ מָרָתָה... שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ:

(שמות טז, כג-כה)

ועל דרך הפשט, כאשר החלו לבא במדבר הגדול והנורא וצמאון אשר אין מים, שם להם במחייתם וצרכיהם מנהגים אשר ינהגו בהם עד בואם אל ארץ נושבת... או שייסרם בחוקי המדבר, לסבול הרעב והצמא, לקרוא בהם אל ה', לא דרך תלונה. ומשפטים - שיחיו בהם, לאהוב איש את רעהו, ולהתנהג בעצת הזקנים, והצנע לכת באהליהם בענין הנשים והילדים, ושינהגו שלום עם הבאים במחנה למכור להם דבר, ותוכחות מוסר שלא יהיו כמחנות השוללים אשר יעשו כל תועבה ולא יתבוששו. (רמב"ן) הנה שוב חוזות עינינו ברצון התורה שהאדם והעם ינהג בדרך נאותה וישרה, עוד לפני נתינת התורה, בלי פסוקים או סעיפים. פשוט להיות טוב וישר, כי דרך ארץ קדמה לתורה והיא מטרת התורה. ומיד בפסוק הבא - הדברים חקוקים: וַיֹּאמֶר אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל ה' אֱלֹקֶיךָ וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְוֹתָיו וְשָׁמַרְתָּ כָּל חֻקָּיו, כָּל הַמַּחֲלָה... (שמות טז) ובמכילתא אמרו 'וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה' - זה משא ומתן, מלמד שכל הנושא ונותן באמונה ורוח הבריות נוחה הימנו מעלה עליו כאלו קיים כל התורה כולה. ועוד אבאר זה בהגיעי בפסוק 'וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב' (דברים ו יח), אם ייטב עמי האל הטוב: (רמב"ן) לדרכינו יתבאר, שהסיבה שאדם שרוח הבריות נוחה הימנו "כאילו קיים כל התורה כולה" - היא כדרך שהעמיד הלל את כל התורה על רגל אחת: "מאן דסני עלך - לחברך לא תעביד". כדי לזכות את ישראל ולבאר להם באר היטב, הוצרכה התורה לפרוט את מידת היושר והטוב לפרוטות ומצוות רבות, אך מעל כולן מתנוסס הכתר הגדול של "והישר בעיניו תעשה". והנה שמענו לקריאתו של הרמב"ן, והננו לשמוע את דבריו שבחומש דברים, על הפס' שהוא מציין כאן: וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב בְּעֵינֵי ה'. ...כי מתחלה אמר שתשמור חקותיו ועדותיו אשר צוך, ועתה יאמר גם באשר לא ציוך - תן דעתך לעשות הטוב והישר בעיניו, כי הוא אוהב הטוב והישר. וזה ענין גדול, לפי שאי אפשר להזכיר בתורה כל הנהגות האדם עם שכניו ורעיו וכל משאו ומתנו ותקוני הישוב והמדינות כולם, אבל אחרי שהזכיר מהם הרבה כגון 'לא תלך רכיל', 'לא תקום ולא תטור', ו'לא תעמוד על דם רעך', 'לא תקלל חרש', 'מפני שיבה תקום', וכיוצא בהן, חזר לומר בדרך כלל שיעשה הטוב והישר בכל דבר עד שיכנס בזה הפשרה ולפנים משורת הדין וכגון מה שהזכירו בדינא דבר מצרא (ב"מ קח) ואפילו מה שאמרו (יומא פו) פרקו נאה ודבורו בנחת עם הבריות עד שיקרא בכל ענין תם וישר. (הרמב"ן)

 

פרק י"ט

הלוחות והברית

והנה הגענו אל ההר. כך גזרה חכמתו יתברך, לצוות את העם החדש תורה ומצוות, ספר חוקים שילווה את העם למן אותו היום ועד לסוף כל הדורות. כפי שראינו ונראה אף בהמשך, צרור תרי"ג המצוות הללו אינן אקראיות ואינן שרירותיות, אלא הן באות להורות ולהוליך (= תורה והלכה) אותנו לקירבת ה' וללכת בדרכיו, לדרך ה' הטובה. והמעניין הוא, שבאותו מעמד 'נבחרו' עשר דיברות מתוך 613 מצוות, בחירה שמושכת אותנו להתבונן ביתר עניין בעשרת הדיברות ובמה שהן באות לייצג בשונה משאר המצוות. תילי תילים של אותיות ומילים, ודיו רב נשפך ונכתב, בענייני עשרת הדברות והמעמד הגדול והחשוב ביותר שידעה האנושות כולה. האם הדברות חשובות משאר המצוות, האם הן בסיס ושורש לשאר המצוות, האם הן כוללות את המצוות, ועוד סוגיות נכבדות. מהיכן שלא נסתכל על המעמד ועל עשרת הדברים שנאמרו בסיני, הרי לנו שני נושאים עיקריים - כאשר כל נושא תפס לו לוח לעצמו: הלוח הראשון עוסק ביחוד ה' (אנכי ה') ומניעת אמונה בזולתו (לא יהיה), הזהירות בכבודו (לא תשא), הברית עמו (זכור את) וכבוד שותפיו ביצירת האדם (כבד את), כל אלו החמישה מוליכים אפוא אל יראת ה' והקשר איתו. והלוח השני עוסק בזהירות בכבוד הזולת בגופו (לא תרצח), בכבודו (לא תנאף), בממונו (לא תגנוב), באמון שלו (לא תענה) ובמחשבה כלפיו (לא תחמוד), כל אלו החמישה מוליכים אפוא אל ההליכה בדרך ה' - צדק ומשפט. הנה בסיכומם של עשרת הדברים, אנחנו שוב רואים את העיקר הנדרש מאיתנו. מצוות עצומות נכבדות וחשובות רבות - לא מצאו את מקומן בעשרת הדברות. איפה בית המקדש והמשכן? הקרבנות? דיני טומאה וטהרה? מצוות התלויות בארץ? קדושת הכהנים ומתנותיהם? צניעות? ברית מילה? פסח וסוכות? טריפות ושחיטה? אם נתבונן לרגע: סדר זרעים, מועד (חוץ משבת), קדשים וטהרות - כלומר רוב הש"ס - לא 'נכנס' לאף אחד מהלוחות. כי אמנם המצוות הללו חשובות מאוד, אך מעמד הר סיני נועד להאיר את התכלית של שלל המצוות: כי אם ליראה את ה' אלוקיך, וללכת בכל דרכיו. המטרה היא איננה רק להגיע לאיזשהו סדר מדיני ע"י כללים ועונשים מובְנים (דבר חיובי ונכון שגם הוא ממטרות התורה), אלא להגיע לתיקון אמיתי של האדם. הנה הדיברה הראשונה והאחרונה ('אנכי' ו'לא תחמוד') - מכוונות בכלל אל מחשבת האדם וליבו, מקום המסתור שאי אפשר בכלל להעניש עליו בעולם הזה. משום שעשרת הדיברות נועדו לכוון אותנו אל "רוח הדברים" של כלל המצוות, אל תכליתן, אל תיקון האדם. אם נתבונן במהות התורה נמצא כי עיקר מהותה היא בירור המידות. והראיה, כי בעת ששאלו המלאכים "תנה הודך על השמים" ענה להם משה רבנו ע"ה "כלום קנאה יש בכם? יצר הרע יש בכם?" (שבת פח.). הרי לנו מזה אשר התורה ניתנה לאדם מפני שעל ידה ישתלם צורת הרוחניות שבו עד שיקרא בשם אדם... כי מעיקר כוונת נתינת התורה לאדם היא לרפא מידות נפשו. (הסבא מנובהרדוק, מדרגת האדם)  אך נראה שיש לקח נוסף שעלינו ללמוד מהקיטלוג של שתי הלוחות ומקדימת האחד לשני. כדי לבאר את המסר שאנו מבקשים להעלות מתוך האש הגדולה, ניזכר רגע ב"שתי השלמויות" שהוזכרו בפרק א': "שלמות האדם אשר בו יתהלל באמת הוא - להגיע אל השגת האלוה כפי היכולת... וללכת אחרי ההשגה ההיא בדרכים שיתכוון בהם תמיד לעשות חסד צדקה ומשפט - להידמות בפעולות האלוה" (רמב"ם); "המכוּוָן בתורת אל עליון אשר כתב להורות גדלו וטובו יהיה תכלית נכבד מאד... בהדמותם אליו כפי האפשר - בעיון, ובמעשה, כאשר היה המכוון מאתו בכל המין האנושי כאמרו ית' 'נעשה אדם בצלמנו כדמותנו'" (ספורנו); "והתורה האמיתית אשר בארנו שהיא אחת ושאין זולתה והיא תורת משה רבנו אמנם באה לתת לנו שתי השלמויות יחד" (רמב"ם). שתי השלמויות הללו - הן הן שני לוחות הברית. שהכוונה בכל אלה האזהרות היא שיהיו קדושים וזה כדי שידמו ליוצרם כפי האפשר, כמו שהיתה הכוונה בבריאת האדם כאמרו 'נעשה אדם בצלמנו כדמותנו'... וראוי שתדמו אלי כפי האפשר בעיון, ובמעשה. ולהשיג זה ההידמות באר שנצטרך לשמור את המצות הכתובות בלוח הראשון - שכל הכוונה בהם היא לחיי עולם בלבד כמו שבאר בסופם באמרו 'למען יאריכון ימיך' כאשר התבאר במקומו. ...(ו)אחר שקבלנו אותו לאלוקים, ראוי לנו ללכת בדרכיו - לעשות צדקה ומשפט... וזה באר באמרו 'אני ה' אלקיכם' כלומר - ומכיון שאני אלקיכם וכל ארחותי חסד ואמת, ראוי לכם לשמור מיני הצדקה אלה הרצויים לפני. (ספורנו, קדושים) ענין אלו החמשה דברות (הראשונות) הוא כולו אומר כבוד לאל יתברך, אשר בו ינחל המכבד חיי עולם, וזה שנדעהו למהוה מאין, ולהיות אלקיך הוא לבדו, ולא נעבוד זולתו, ולא נמרה בו במחשבה בדבור ובמעשה, ונכבדהו, הלא הוא אבינו קננו... אמנם החמשה דברות אחרות (השניות) והן שלא נזיק לאדם בגופו בכבודו ובממונו, במעשה בדבור ובמחשבה, הן אזהרות שומרות מהעונש בעולם הבא והעולם הזה: (ספורנו כאן) הנה ניתנו לנו שני לוחות, אשר הלוח הראשון מורה לנו את אשר נעשה בין אדם למקום: במחשבה, דיבור ומעשה, ואילו הלוח השני אשר הוא כתוצאה מהראשון - לאחר שנגיע אל השגת האלוק, נלך אחרי ההשגה ההיא, נלך בדרכיו הטובים - במעשה, בדיבור ובמחשבה. קדימת הלוח הראשון של בין אדם למקום, ללוח השני של בין אדם לחבירו, מורה לנו את אשר למדנו בנסיון העקידה (עי' לעיל פרק י"ד), כאשר אברהם נבחן ועמד בנסיון על עניין זה שהחסד והרחמים שלו נובעים מרצונו לדבוק במידות הבורא, ולא כנימוסין או אופי רחום (ולכן הקב"ה ניסהו במעשה שנוגד את הרחמים, כדי שאברהם יוכיח שיראת ה' היא מקור המידות הטובות). אף כאן: הדרך הנכונה להשגת התכלית היא, שרק לאחר שנאמין בה' אחד ולא בזולתו, ונדבק בו, שנכיר שהוא מקור הכל ומקור הטוב, רק אז החסד והרחמים שננהג בהם יהיו לרצון. "דרך ה' - לעשות צדקה ומשפט". דבר זה נלמד לא רק מקדימת הלוח הראשון לשני, אלא גם מאופי כלל עשרת הדברות: וכלל עשרת הדברים הם מצוות שהשכל מחייבם, שכל אדם יכיר בשכלו שיש סבה ראשונה ממציא כל הנמצאות ושראוי שלא לישא שמו לשוא, וכ"ש מצות האחרונות שהם מצות נמוסיות ששכל האדם מוכן אליהם בטבע. והורה אותנו יוצר הנפשות, כי גם מצוות האלה השכליות - אם יעשום רק מצד השכל והנימוס לבד שלא מפני יראת אלקים שהזהיר עליהם בקולות וברקים - זרועות השכל לא יעמדו מפני התאוה. כמו שראינו עמים רבים שחלפו חוק בין ברצח בין בנאוף וגנבה פרצו ודמים בדמים נגעו, וכמ"ש 'כי אמרתי רק אין יראת אלקים במקום הזה והרגוני על דבר אשתי' (בראשית כ), וכמו שפרשתי שם עיי"ש. (מלבי"ם)  אך יש לסייג את הדברים ע"מ שלא לחזק בזה טעות נפוצה: כאשר נתבאר שהמצוות שבין אדם למקום קדמו לאלה שבין אדם לחבירו, אין הכוונה שיש להגיע תחילה אל מעלת השגת האלוק בשלמות ורק אח"כ ללכת בדרכיו. חלילה מעשות זאת, שהרי בכך יטעה הטועה ויחשוב שכל עוד לא השיג את ההכרה השלימה בבוראו - אין הוא מחויב לנהוג ביושר וצדק ועדיין אין הוא צריך ללכת בדרכי ה'. ולא היא. הדרך הישרה שיבור לו האדם היא - שתמיד ינהג בצדק וביושר גם אם עדיין לא השיג מעלות שכליות ודעות נכונות ושלימות ודביקות נשגבה, ואדרבה, התורה - ובפרט הנביאים - ראו עוון פלילי ובזוי באותה הנהגה של בני אדם שצמו, התפללו, הקריבו והקטירו - בעודם מזניחים את המצוות שבין אדם לחבירו (ויורחב בזה בהמשך הספר). על כן הדרך הנכונה היא לנהוג בצדקה ומשפט, אבל להכיר בכך שהדרך הישרה הזו - היא דרך ה'. זהו המעיין המתגבר, יסוד ושורש המידות הנכונות והישרות, מקור כל הטוב וראשיתו. הלוח הראשון אכן קדם לשני, אך דרך ארץ קדמה לשניהם גם יחד. והנה יש מקדמונינו שמצא מקור נאמן להנהגה זו - דווקא בסיפור מתן תורה, כשהקדימו ישראל נעשה לנשמע: הַטּוֹב הַנִּצְחִי הָאֲמִתִּי שֶׁאֵין בּוֹ הֶפְסֵק, רָאוּ שֶׁהִיא קַבָּלַת הַתּוֹרָה, שֶׁיֵּשׁ בָּהּ מַעֲלוֹת הַמִידוֹת, שֶׁהֵם 'נַעֲשֶׂה'; וּמַעֲלוֹת שִׂכְלִיּוֹת (הכוונה לדעות נכונות ומושכלות), שֶׁהֵם 'נִשְׁמַע'. וְעַל זֶה הִקְדִּימוּ 'נַעֲשֶׂה' לְ'נִשְׁמַע', שֶׁזּוֹ הִיא הַדֶּרֶךְ הַיְשָׁרָה: לְהַתְחִיל בְּתִיקוּן הַמִידוֹת הַמַּעֲשִׂיּוֹת - וְאַחַר כָּךְ יִכָּנֵס בַּשִּׁמְעִיּוֹת (כוונתו בזה למצוות שאין בהן כ"כ עשייה כי אם חיזוק האמונה והלב), אִם יֶהְגֶּה בָּתּוֹרָה הַכְּלוּלָה בָהּ כָּל חָכְמָה וָדַעַת וּמוּסָר. לְפִי שֶׁמִּצְוֹת הַתּוֹרָה נֶחֱלָקוֹת לִשְׁנֵי סוּגִים עֶלְיוֹנִים: הָאֶחָד לְהַתְמָדַת הַיִּשׁוּב וְתִיקוּן הַמִידוֹת וַהֲסָרַת הַנְּזָקִים וְהַקְרָבַת הַתּוֹעֶלֶת, שֶׁזֶּהוּ נִקְרָא מִצְוֹת מַעֲשִׂיּוֹת; וְהַסּוּג הַשֵּׁנִי לְקַיֵּם הָאֱמוּנָה בַּבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ וְצִיּוּרָהּ בַּשֵּׂכֶל עַל דֶּרֶךְ הָאֱמֶת, וְזֶהוּ מִצְוֹת שִׁמְעִיּוֹת. וְאַף עַל פִּי שֶׁזֶּה הַסּוּג הַשֵּׁנִי (השמעיות) הוּא קוֹדֵם בְּמַעֲלָה, וְכֵן הִקְדִּימוֹ הַנָּבִיא, בְּאָמְרוֹ: 'הָאֱמֶת - וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ', צָרִיךְ לְהַיְשִׁיר מִידוֹתָיו קֹדֶם הִתְיַשְּׁבוֹ בַּמֻּשְׂכָּלוֹת. וְאִם אָמְרוּ זַ"ל וְהִסְכִּימוּ גְּדוֹלֵי הַתַּלְמוּד, שֶׁהַתַּלְמוּד מֵבִיא לִידֵי מַעֲשֶׂה, וַדַּאי הוּא, שֶׁלֹּא יֵדַע לְהַכְשִׁיר מִידוֹתָיו וּלְקַיֵּם מִצְוֹת עֲשֵׂה אִם לֹא יִלְמַד קֹדֶם. אֲבָל יַתְחִיל בְּלִמּוּד הַמַּעֲשִׂיּוֹת וְאַחַר כָּךְ בְּלִמּוּד הַשִּׁמְעִיּוֹת, כִּי מֵהַלִּמּוּד הַקַּל שֶׁהוּא הַמַּעֲשִׂיּוֹת, יִכָּנֵס אֶל הַלִּמּוּד הֶחָמוּר, שֶׁהוּא הַשִּׁמְעִיּוֹת. כְּשֶׁהַשֵּׂכֶל הַנָּאוֹת נֶאֱצָל עַל מִי שֶׁהוּא בַּעַל מִידוֹת טוֹבוֹת וְשָׁלֵם בְּדֶרֶךְ אֶרֶץ וְרוֹדֵף אַחַר אַהֲבָה וְשָׁלוֹם עִם בְּנֵי אָדָם, הַשֵּׂכֶל שֶׁהוּא קָנוּי מִמֶּנּוּ אֵין לוֹ מְנִיעוֹת... אֲבָל כְּשֶׁהָאָדָם מַרְגִּיל עַצְמוֹ בְּמִידוֹת לֹא טוֹבוֹת וְאֵינוֹ מַשִּׂיג דְּבָרִים הַנִּקְרָאִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ, אוֹ אֵינוֹ רוֹצֶה לְהִתְעַסֵּק בָּהֶם, אֲפִילוּ כְּפִי מִזְגוֹ הִשִּׂיג בַּמֻּשְׂכָּלוֹת וְהָיָה עֲמָלוֹ בַתּוֹרָה, מוֹנְעוֹת לוֹ מִידוֹתָיו מִלִּהְיוֹת שָׁלֵם וְגַם אֵינוֹ יָכוֹל לַעֲמֹד בִּבְרִיאוּת נַפְשׁוֹ לַעֲבוֹדַת הָאֵל יִתְבָּרַךְ. וְעַל זֶה אָמְרוּ בְּפֶרֶק שְׁלִישִׁי מִמַּסֶּכֶת אָבוֹת: אִם אֵין דֶּרֶךְ אֶרֶץ - אֵין תּוֹרָה. רוֹצֶה לוֹמַר, שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִהְיוֹת שָׁלֵם בַּתּוֹרָה וּבַמִּצְווֹת הַמַּעֲשִׂיּוֹת, אֲשֶׁר הֵם לְיִשּׁוּב בְּנֵי הָאָדָם וְשַׁלְוָתָם. וְהוּא דוֹמֶה לְמִי שֶׁזּוֹרֵעַ זֵרְעוֹנִין טוֹבִים בְּשָׂדֶה שֶׁל זִבּוּרִית, שֶׁהַצּוֹמֵחַ מִמֶּנוּ אֵינוֹ טוֹב. נִמְצָא, שֶׁיְּדִיעַת דֶּרֶךְ אֶרֶץ וְיֹשֶׁר הַמִידוֹת מַדְרִיךְ לָאָדָם לִהְיוֹת שָׁלֵם בְּתוֹרָתוֹ. (מנורת המאור, נר ג' חלק ה')  ואם ניתן לסכם מעמד נורא הוד כזה, נאמר שאמנם התורה כולה על פרטותיה ודקדוקיה ניתנה באותו מעמד, אך עשרת הדברים שנחקקו על לוחות הברית והושמו בארון הברית, מורים לנו את התכלית העליונה: יחוד ה' והקירבה אליו וההליכה בדרכיו. אך לבד מהמצוות גופן, יצאנו נשכרים ומושפעים שפע רב מאותו מעמד, כשבידינו רכש נפלא לא רק של ידע והשכלה, אלא של אהבה לחסד: בוא וראה גודל הענין, כי סידרו לנו בתפלה הודאה למקום על זה, שאנו אומרים בסיום התפלה: 'כי באור פניך נתת לנו ה' אלקינו תורת חיים ואהבת חסד'. היינו, מעת שנתגלה לפנינו אור פניו יתברך במעמד הר סיני... נתברר להם אז באותו מעמד הקדוש, איך שהאדם צריך לרדוף אחר מידת החסד, ולאהוב את המידה הזו בכל נפשו. כי התבוננו אז ברוח קדשם על מה עומדת הבריאה, והשיגו איך שכל המציאות כולה - קיומה ופרנסתה - היא תלויה רק בחסדו יתברך, שהוא מלא כל הארץ. (אהבת חסד ח"ב פ"א)  ולבד מהמתנה הנפלאה שקבלו ישראל - תורה מסודרת ומנוסחת, נר לרגלם ואור לנתיבתם, הרי שבמעמד הר סיני התחדש בעולם דבר מחודש ביותר ותקדימי: חניכת עם מיוחד שהוא זה שצריך לישא את דגל דרך ה' בעולם: אַתֶּם רְאִיתֶם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי: וְעַתָּה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ: וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ (שמות יט) עד לסיפור יציאת מצרים והשלמתו במעמד הר סיני, כל העולם היה מחויב במידה שוה לקיים את דבר ה' ולפעול ע"פ השכל הישר לנהוג בצדק ויושר, וכשם שנוכחנו בעונשם של אנשי דור המבול ואנשי סדום. אך כעת הוטל על עם ישראל "התפקיד הגדול של הכלל - לעשות צדקה ומשפט. על משפחת אברהם לייסד חברה אנושית בה יבואו לידי ביטוי אצילות אנושית וכבוד אנושי" (הרש"ר הירש). חברה אנושית יחודית שאמורה להוות סמל ודוגמא לכל יושבי תבל - כיצד לנהוג איש ברעהו, כיצד לנהוג כלפי בורא העולם, כיצד נראה בן אדם שנברא בצלם אלוקים. תפקיד שמעמיד את עם ישראל מצד אחד במקום גבוה ומרומם מכל העולם - "סגולה מכל העמים, גוי קדוש", עם נבחר שלבדד ישכון ובגויים לא יתחשב. אך מצד שני הוא גם "ממלכת כהנים" - בעל משרה ותפקיד עם אחראיות עצומה: לדאוג לעולם, להאיר כל פינה ומרחב באור דרך ה'. להיות קדוש ומיוחד ונבדל, אך להוות מופת ואור לגויים. וכמו אור המופיע באפילה - תמיד הוא יאיר את החושך, אך לעולם לא יהיה מושפע ממנו. עד שיאמרו: רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה! גוי גדול אשר לו חוקים ומשפטים צדיקים!

פרק כ'

מי יגור באהלך?

וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם: כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי... (שמות כא, א-ב) כפי שנוכחנו פעמים רבות מן התורה ומדברי חכמינו, אי אפשר להגיע אל קירבת ה' וקשר אמיתי בין האדם לקונו - מבלי להיות אדם טוב וישר, וכמו שפירטנו בפרק הקודם ובפרק ד'. כך גם ניכר מפרשה זו, שהתורה בוחרת להתחיל את משפטי התורה דווקא ביחסים שבין אדם לחבירו - בענייני צדק ויושר, חסד ומניעת עוולות. למרות שהדבר המתבקש היה שלאחר התגלות השכינה במעמד הר סיני וחנוכת העם החדש, העם כולו יכמה לדבקות בשכינה הקדושה ברגשי קודש והתרוממות רוח מצידם, ומצד הקב"ה - מיד יצטוו לבנות בית לה' שישכון בתוכם. אבל מסתבר שעצם השראת השכינה בעם ישראל תלויה בהנהגתם זה עם זה. הנה פרק תהילים: מִזְמוֹר לְדָוִד ה' מִי יָגוּר בְּאָהֳלֶךָ? מִי יִשְׁכֹּן בְּהַר קָדְשֶׁךָ? הוֹלֵךְ תָּמִים וּפֹעֵל צֶדֶק וְדֹבֵר אֱמֶת בִּלְבָבוֹ: לֹא רָגַל עַל לְשֹׁנוֹ לֹא עָשָׂה לְרֵעֵהוּ רָעָה וְחֶרְפָּה לֹא נָשָׂא עַל קְרֹבוֹ: נִבְזֶה בְּעֵינָיו נִמְאָס וְאֶת יִרְאֵי ה' יְכַבֵּד נִשְׁבַּע לְהָרַע וְלֹא יָמִר: כַּסְפּוֹ לֹא נָתַן בְּנֶשֶׁךְ וְשֹׁחַד עַל נָקִי לֹא לָקָח עֹשֵׂה אֵלֶּה לֹא יִמּוֹט לְעוֹלָם: (תהלים טו) הרי שהתנאי לדור בכפיפה אחת עם השכינה - הוא להיות הולך תמים ופועל צדק. בפסוקים הסמוכים לפני כן דיבר הכתוב במבנה המזבח, שבו מתבטא בדרך סימלית העיקרון היסודי: כל יחסנו אל ה' יובן כך שהוא יהיה בסיס איתן ובלתי מתערער לבניין החברה ברוח הצדק והאנושיות, ולהתחזקותו של כל יחיד ויחיד ברוח המוסר והצניעות. לעניין זה מקשרת ו' החיבור (ואלה) את המשפטים אשר יסדירו את בניין החברה היהודית על עקרון הצדק והאנושיות. עי"כ תורחק ה"חרב" דהיינו האלימות והאכזריות מתוך חברת המדינה היהודית, ורק אז תהיה ראויה להקים לה' מזבח בקרבה. לפיכך קודמים "המשפטים" לבניין אוהל מועד. (הרש"ר הירש)  אך לא רק הקדמת המשפטים לבניית המשכן מורה זאת, אלא גם סמיכות פרשת משפטים לפרשה הקודמת - המלמדת אותנו על סמיכות ממשית אחרת: ולמה נסמכה פרשת דינין לפרשת מזבח? - לומר לך שתשים סנהדרין אצל המקדש: (רש"י) כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט בֵּין דָּם לְדָם, בֵּין דִּין לְדִין, וּבֵין נֶגַע לָנֶגַע, דִּבְרֵי רִיבֹת בִּשְׁעָרֶיךָ – וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹקֶיךָ בּוֹ: וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם, וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט, וְעָשִׂיתָ עַל פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ מִן הַמָּקוֹם הַהוּא אֲשֶׁר יִבְחַר ה', וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ: עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ – תַּעֲשֶׂה, לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל: (דברים יז) הסמיכות הגיאוגרפית בין לשכת הגזית שמתעסקת פעמים רבות בענייני בין אדם לחבירו ("דברי ריבות בשעריך") ותיקון העולם והאדם, לבין בית המקדש, אינה מחמת נוחות. להיפך. הכהנים אינם זקוקים לתורים ארוכים שישתרכו להם בבית ה'. ולבד מכך, אנחנו מכירים היום את "עיקרון הפרדת הרשויות", וכעין זאת היה ניתן לצפות שהתורה תפריד בין ענייני הקרבנות והקירבה לה' שעבודת המקדש משפיעה, לבין העניינים הסבוכים וה'טכניים' שהסנהדרין מתעסקת בהם. למה לשים סנהדרין אצל המקדש? מדוע מלכות אחת נוגעת בחברתה? נחכים מן הכתובים: גָּדוֹל ה' וּמְהֻלָּל מְאֹד בְּעִיר אֱלֹקֵינוּ הַר קָדְשׁוֹ: יְפֵה נוֹף מְשׂוֹשׂ כָּל הָאָרֶץ הַר צִיּוֹן... דִּמִּינוּ אֱלֹקִים חַסְדֶּךָ בְּקֶרֶב הֵיכָלֶךָ: כְּשִׁמְךָ אֱלֹקִים כֵּן תְּהִלָּתְךָ עַל קַצְוֵי אֶרֶץ צֶדֶק מָלְאָה יְמִינֶךָ: יִשְׂמַח הַר צִיּוֹן תָּגֵלְנָה בְּנוֹת יְהוּדָה לְמַעַן מִשְׁפָּטֶיךָ: (תהלים מח) הוֹשַׁע נָא לִינַת הַצֶּדֶק. הוֹשַׁע נָא מָכוֹן לְשִׁבְתֶּךָ... עֲלִיַּת שְׁבָטִים... שְׁכִינַת כְּבוֹדֶךָ... (סדר הושענות) מוארים הדברים באור יקר: אי אפשר להפריד בין עבודת ה' האישית שבין אדם למקום, לבין עבודת הקודש שלו ביחסיו עם הבריות. כשם שבית המקדש הוא "מכון לשבתך", כך הוא מקום "לינת הצדק". בית המקדש הוא מקום השראת השכינה, ומשכך - דווקא משם ראוי שתצא בשורת "דרך ה' - לעשות צדקה ומשפט". חסדך - בקרב היכלך. צדק - מלאה ימינך. ישמח הר ציון - למען משפטיך. ועשו לי מקדש - ושכנתי בתוכם, כאשר תחילה בלבבנו משכן נבנה. בית המקדש הוא המקום שממנו הושתת העולם, המקום שמחבר - יותר מכל אתר אחר בעולם - בין העולם הזה לעולם העליון, על כן דווקא ממקום זה ראוי שיושפע שפע של טוב וחסד, שינבע מעיין הצדק והיושר. לומר שתשים סנהדרין אצל המזבח. וא"ת, דגם זה קשה למה סנהדרין אצל המזבח? ואין זה קשיא, דהם שוים לגמרי, דהמזבח הוא משים שלום בין ישראל לאביהם שבשמים, כי עליו מקריבים הקרבנות, שנקרא 'קרבן' על שהוא מקרב את האדם לבורא יתעלה, והמזבח שעליו ההקרבה הוא שמשים שלום בין ישראל לאביהם שבשמים... וכן המשפטים (שבין אדם לחבירו) מטילים שלום בעולם. וכן אמרו במכילתא (כאן) מה ראו דינין להקדים אותם לכל המצות שבתורה, כשהדין בין אדם לחבירו - תחרות ביניהם, נפסק הדין - שלום ביניהם. נמצא כי המזבח והדין הם מתקשרים ועושים שלום בעולם. כי צריך שלום בין ישראל לאביהם שבשמים, ואחר כך צריך שלום בין איש לחברו, נמצא הכל מקושר. (המהר"ל, גור אריה, משפטים) לכן כאשר באו אנשים לחפש קירבת ה' בבית המקדש בעודם מזניחים את ענייני בין אדם לחבירו, גם 'עבודת הקודש' שלהם בבית ה' נמאסה: כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי - מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמֹס חֲצֵרָי?.. וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם, גַּם כִּי תַרְבּוּ תְפִלָּה אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ - יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ:

(ישעיה א)

 כאמור, מיקומם של המשפטים שבין אדם לחבירו בתורה - לפני בניית המשכן, התבאר. ואמנם גם מהצבת הפרשה תכף לאחר מתן תורה וההתגלות האלוקית החד-פעמית בהר סיני, גם מכך נפיק לקח טוב: "באורח צדקה אהלך בתוך נתיבות משפט"... אמר רב הונא: משל לסקיפסטי של מטרונא כשהיא עוברת בשוק משמטים סייף וזיין מלפניה וסייף וזיין מאחריה. כך היא התורה: דינים (שבין אדם לחבירו) מלפניה - "שם שם לו חק ומשפט", "ואתה תחזה מכל העם", ודינים מאחריה - "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם". (ילקו"ש שמות רע"ב) וזהו שנאמר 'דן דין עני ואביון אז טוב - הלא היא הדעת אתי נאם ה, וכתיב במקום אחר 'ומה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד'. כי הדינין (שבין אדם לחבירו) הם שורש גדול לתורה ומהם נשתת העולם, כמו שאמר במדרש: כתיב לפני עשרת הדברות 'ושפטו את העם בכל עת' וכתיב לאחר עשרת הדברות 'ואלה המשפטים'. משל למטרוניתא שהיתה הולכת בדרך ועבדים הולכים לפניה ולאחריה בכלי זיין. (רבינו יונה ע"מ אבות א, א) ובעניין מדרש מופלא זה לא נוכל למנוע עצמנו מלהקשיב לדבריו הנפלאים של המגיד הגדול מדובנא (תלמיד-חבר דהגר"א) אשר רעיונות מסויימים שנכללו בדבריו כבר התבדרו בין דפי הספר, והם מאבני היסוד של תכלית המצוות: והנראה בהבנת העניין עם מה שזכרנו פעמים רבות מפי קדמונינו ע"ה, שאין בצע וגמול ממצוות התוה"ק - כי אם לעושיהם, כמאמרם ז"ל "אמרת ה' צרופה, לא ניתנו המצוות אלא לצרף בהן את הבריות, וכי אכפת ליה לקב"ה אם אתה שוחט מן הצואר או אם אתה הורג מן העורף?!" וכו', וכמאמר ר"ח בן עקשיא: "רצה הקב"ה לזכות את ישראל - לפיכך הרבה להם תורה ומצוות"... הכי יעלה על לב איש שיש צורך לקב"ה בישראל ובמצוותיהם שהם עושים?! אמנם כל זה הוא במצוות שבין הקב"ה לישראל, אבל במצוות שבין אדם לחבירו אפשר שיעלה על הדעת שמה שהזהירה התורה על הגזל ועל העושק ודומיהם אין הכוונה לטובת הגזלן למען הצל אותו מעוון בלתי עבור כוונת התיקון לכלל העולם. אבל באמת הדבר לא כן הוא, כי לא חש הקב"ה על היזק הנגזל והנגנב, כי אם על פגם והיזק נפש הגונב, כי נפשו הוא חובל... וא"כ עיקר תכלית המצוות גם ממה שבין אדם לחבירו - כולם מכוונים להפיק טובת עושיהם , כמאמר רבותינו ז"ל "גדולה תורה שהיא נותנת חיים לעושיה בעולם הזה ובעולם הבא"... דע, כי כמו שהמעשה הרע שהאדם עושה בפועל הוא עניין רע ומגואל בעיני ה' נבזה ונמאס, כן החפץ והתשוקה הרעה אשר בנפש - גם היא מתועבת אצלו יתברך... וכן אמר דוד המלך ע"ה "ואוהב חמס - שנאה נפשו", כלומר, גם כי אינו עושה בפועל, וכמו כן "רחצו היזכו" (ישעיה א) וכו', שזה מורה על הזדככות הנפשות מהתערב בהן סיגי התאוות והתשוקות... ודע, כי ידיעת טעמי המצוות היא סיבה גדולה לטהר נפש עושיהם שיחפוץ ביקריהם ושלא לחמוד ולחשוק חילופיהם, כי ע"י ידיעתו ובקיאותו בטובם וישרם יהיו מקובלים על לבו לעשותם ברוח נכון ובנפש חפיצה, וכמו שאמר דוד המלך ע"ה "הבינני ואצרה תורתך ואשמרנה בכל לב", ר"ל אחרי שיבין תכלית אושר פעולת המצוות - יתלבב יותר בנצירתם בשמירה יתירה. ולטעם זה גם כי נצטוו ישראל על הדינים בעודם במרה, על כל זה הוסיף ה' דבר אל משה מחורב "ואלה המשפטים"... והטעם, כי בעת ההיא (במרה) עודנה היו ישראל בלתי מטוהרים מחלאת ועופל זוהמת מצרים, ולא נגה עליהם עדיין אור החכמה, אפס בגישתם אל הר סיני והראם יתברך את אישו הגדולה, הנה אז פסקה זוהמתם ונפקחו עיניהם ובאורו ראו אור, ואז ציוה ואמר למשה "אלה המשפטים תשים לפניהם" - "כשולחן ערוך" (חז"ל) הנותן חן המאכל בעיני אוכליו, כן ימתיק בפיהם משפטי ה' בכדי שיבחינו ישרם ותועלתם וצדקתם ויקיימו אותם בטוב לבב ובנפש זכה. ומעתה עֵד הדבר הזה ועֵד המאמר הזה כי עיקר האזהרה שהזהיר הקב"ה על הגזל והעושק היא מכוונת להציל נפש העושק, שעל כן הכפיל ואמר "ואלה המשפטים אשר תשים וכו'" מלבד מה שהזהיר במרה בדרך חוק, כדי לתת דעה טהורה בנפש המקיימם. לא כן אם נאמר שכוונת האזהרה היא לטובת הכלל לעשות שלום בעולם, אין נפקותא כלל בין אם יעשו המשפטים על דרך חוק או ע"פ טעם וע"פ מושכל, כי מ"מ יהיו זהירים מעושק וגזל... וזהו דברי המדרש "דינים מלפניה ודינים מאחריה והיא באמצע, וכן הוא אומר באורח צדקה אהלך. התורה אומרת: באיזה נתיב אני מהלכת? - אהלך בדרכן של עושי צדקה"... כלומר עיקר כוונת המצוה להיישיר אותי באורח צדקה, והיינו לטובת הפועל ולא בעבור חשש הפסד העולם... למעני, להכין פעמיי באורח צדקה, ולא לסיבה אחרת... כי אם נאמר כי הקב"ה שקד על המשפטים לתיקון העולם - מה בצע בתת המשפטים לעם אחד המועט מכל העמים, ומה בכך אם ינצל העולם מגזל יהודי שאיננו אך חלק אחד משבעים אומות אשר ידיהם דמים מלאו? והוא שהוכיח המשורר ע"ה ואמר "מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל, לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום" ואין זה כי אם לזכות את ישראל, לכן "הללויה". (אהל יעקב להמגיד מדובנא, משפטים)

פרק כ"א

תוכו רצוף אהבה

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי: (שמות כה, ב) ציוה שלא יגבו בזרוע כענין שממשכנים על הצדקה, אלא יגבו מן המתנדבים בלבד. (ספורנו) לאחר שהתורה הוכיחה לנו שהמבוא והתנאי להשראת השכינה בישראל הם הנהגת הצדק והיושר בתוך העם, בפסוקים אלו אנחנו רואים שגם המשכן עצמו מוצק ובנוי מנידבת בני ישראל, מרצונם הטוב, מהאהבה שיש בהם. לכן היתה הדגשה מפורשת שלא לקחת מהם בכח ובציווי, אלא רק מנידבת ליבם. כי ע"מ שיתקיים "ושכנתי בתוכם - בתוך כל אחד ואחד מכם" צריך שתיקדם לכך הכנה והכשרת הלב ע"י רוח התנדבות ולב פתוח ושופע. פחות חשוב מה האדם נותן ובאיזו תרומה טכנית נבנה המשכן. יותר חשובה הצורה והאופן שבו האדם נותן את התרומה, וכעניין: "הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות, והמפייסו בדברים מתברך בי"א ברכות" (ב"ב ט.). כאשר התרומה באה בהתנדבות ומרצון הלב, הרי שהלב הוא שניתן לצורך גבוה. החומרים של המשכן: הקרשים, הזהב והנחושת בלולים ברצון ונתינה יהודית, מזוגים בטוב-הלב של ישראל. עַמּוּדָיו עָשָׂה כֶסֶף רְפִידָתוֹ זָהָב מֶרְכָּבוֹ אַרְגָּמָן, תּוֹכוֹ רָצוּף אַהֲבָה מִבְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם. (שה"ש ג) כי באמת אין לך דבר ואין לך מקום המובחר יותר להקב"ה כי אם אהבת ישראל, ובהצטרף אהבת פרטי איש ישראל יעשה ממנו בית לשכינה. והיה ראוי שיצוה הקב"ה שיתן כל איש ישראל חלק אהבתו את ה' לעשות ממנו משכן, אך איך יצוייר הדבר לקחת ענין רוחניי - היינו אהבת כל איש אשר בלב עמוק? לזאת צוה הקב"ה שיתן כל אחד נדבה חפץ גשמי, ובזה יהיה נותן חלק אהבתו את ה'. כי אם יתן איש דבר שאהבתו אליו חזקה כמו כסף וזהב וכדומה, נמצא שהוא נותן עם החפץ ההוא חלק אהבתו שיש לו על החפץ, והוא מורה שאהבת ה' יותר גדולה אצלו ועודפת על אהבת החפץ, כי לולא כן לא היה נותנו. ...בעבור שתוכו רצוף אהבה מבנות ירושלים, כלומר לא מפני שהשם יתברך אוהב כסף וזהב, רק מחמת שהבריות אוהבים אותן, ובתתם מהם נדבה - האהבה עמם תינתן. (אוהל יעקב להמגיד מדובנא, תרומה) וכאשר עם ישראל נתן את לבו לבניית המשכן - אז המשכן נבנה בלבו. כאשר "עשו לי משכן" ברצון אמיתי ובנדיבות לב - אז "שכנתי בתוכם". ומפני מה נטמן המשכן עד היום הזה? מפני שעשאוהו הכשרים בנדבות לבם, וקשה לפני הקב"ה להפסיד כל מה שעשו הכשרים בנדבות לבם. ולעתיד יבא הקב"ה וישרה בתוכו כמידה הראשונה. (תנא דבי אליהו, פרק כ"ה) משכן שהתנדבו אותו בכל לב - לא שלטה בו עין, אבל מקדש שהתנדבו אותו בלא לב, שלטה בו יד אויב. (מדרש הגדול) שוב מוסד היסוד של מצוות התורה: "שהנרצה יותר בעבודת הבורא יתברך שמו הוא חפץ הלב ותשוקת הנשמה" (מסילת ישרים פרק ז'). הקב"ה אינו זקוק למעשה קוף בעלמא. עיקר רצונו הוא תיקון וזיכוך עצמינו. עיקר חובת האדם בעולמו היא לתקן את עצמו-פנימיותו: לחשוק, לרצות, לשאוף, וע"י מעשיו בפועל יוכיח את "חפץ הלב ותשוקת הנשמה" שבו, וכך יבנה בלבבו משכן לשכינה. הבוחר בעמו ישראל - באהבה שבהם.

פרק כ"ב

הודיעני נא את דרכך - ואדעך

כפי שהתבאר והוכח מן התורה פעמים רבות, תכלית עבודת האדם היא להידבק באלוקיו וללכת בדרכיו. והנה עד שלב זה בתורה אם היינו מחפשים מהם דרכי ה' - הרי לנו פסוק מפורש אחד: "ושמרו דרך ה' - לעשות צדקה ומשפט". וכעת, לאחר חטא העגל, משה רבנו מבקש מהקב"ה שיודיעו את דרכיו בפירוט כדי להנהיג את העם בדרכי ה'. הקב"ה בטובו נענה לבקשת משה (למרות שהבקשה היתה ממש לאחר חטא העגל!) ומגלה לו את הסוד הגדול, את דרכי ה'. זוהי בעצם הפעם הראשונה והיחידה בתורה שבה הקב"ה בעצמו מגלה למשה - ובעצם לכולנו - מהם דרכי ה'. התגלית הזו היא מיוחדת ונפלאה ביותר, משום שכל חיינו אנחנו מבקשים את קירבת ה' ורוצים ללכת בדרכיו, להידמות לו כפי האפשר. הנה כעת נפתח בפנינו פתח כפתחו של אולם, בו נוכל להיכנס להכרת מידותיו המיוחדות של הקב"ה, ואז ללכת לאורם. וְעַתָּה אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ הוֹדִעֵנִי נָא אֶת דְּרָכֶךָ וְאֵדָעֲךָ... אֲנִי אַעֲבִיר כָּל טוּבִי עַל פָּנֶיךָ וְקָרָאתִי בְשֵׁם ה' לְפָנֶיךָ וְחַנֹּתִי אֶת אֲשֶׁר אָחֹן וְרִחַמְתִּי אֶת אֲשֶׁר אֲרַחֵם... וַיַּעֲבֹר ה' עַל פָּנָיו וַיִּקְרָא - ה' ה' אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת: נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים נֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה וְנַקֵּה (שמות לג) מבלי להיכנס לפירוש כל אחד מי"ג המידות, הרי מתבהרת בפנינו תמונה אחת ברורה: מידותיו של הקב"ה הם חסד ורחמים והטבה גמורה! טוב לצדיקים וטוב לרשעים, רחמן ונותן חינם, מחכה לתשובת החוטאים ומרבה בחסדים, זוכר ונוצר חסדים לאלפי דורות, ומוחל לכל סוגי הרשעים והמכעיסים והחוטאים. לפיכך, אם רצונך לדבוק במידותיו וללכת בדרכיו - פשוט היֵה אדם טוב. מכאן אנחנו מבינים דבר נפלא: הנה הנהגותיו של הקב"ה בעולם לעיתים 'חורגות' מי"ג המידות. הקב"ה לעיתים אל-קנא ונוקם, פוקד עוון אבות על בנים, משלם לשונאיו להאבידו וכדומה. אבל כל ההנהגות הללו - הן אינן מידותיו של ה'. הן הנהגותיו במקרים שיש הכרח להגיב עליהם בצורת מידה כנגד מידה, או כאשר גזרה חכמתו לנהוג כך (ולדעת הרמב"ם והרבה מחכמינו - הרע הקיים בעולם הוא אינו פעולת ה' בפועל, אלא העדר הטוב). לא כן מידת הרחמים. בכ"ד ספרי הקודש אנחנו לומדים הרבה על מידות ה' - משני צידי המתרס, על מידת הדין ועל מידת הרחמים, אולם רק על הנהגותיו הטובות והרחומות של הקב"ה אנחנו מוצאים לשונות של אהבת ה' למידות אלו: "אֹהֵב צְדָקָה וּמִשְׁפָּט"; "כִּי אֲנִי ה' אֹהֵב מִשְׁפָּט "; "כִּי ה' אֹהֵב מִשְׁפָּט וְלֹא יַעֲזֹב אֶת חֲסִידָיו לְעוֹלָם"; "וְעֹז מֶלֶךְ מִשְׁפָּט אָהֵב"; "ה' אֹהֵב צַדִּיקִים"; "תּוֹעֲבַת ה' דֶּרֶךְ רָשָׁע, וּמְרַדֵּף צְדָקָה יֶאֱהָב"; "וְדֹבֵר יְשָׁרִים יֶאֱהָב".

ומשום כך נצטווינו "מה הוא רחום - אף אתה היה רחום", ולא "מה הוא גיבור / נורא / אל קנא - אף אתה היה..." שהרי מידות אלו אינן מידותיו המהותיות, וכמבואר. נדמה שזו הסיבה שהתורה הקפידה לספר בשבח מידותיו הטובות ורחמיו דווקא ובעיקר לצד תיאורי גדלותו ונוראותו של הקב"ה, להורות שטוב ה' הוא לעולם וגם כאשר הוא מגביהי לשבת הרי הוא משפילי לראות ולהיטיב: אמר ר' יוחנן כל מקום שאתה מוצא גבורתו של הקב"ה - אתה מוצא ענוותנותו. דבר זה כתוב בתורה, ושנוי בנביאים, ומשולש בכתובים. כתוב בתורה 'כי ה' אלקיכם הוא אלקי האלהים ואדוני האדונים' וכתיב בתריה 'עושה משפט יתום ואלמנה'. שנוי בנביאים 'כה אמר רם ונשא שוכן עד וקדוש וגו וכתיב בתריה 'ואת דכא ושפל רוח'. משולש בכתובים דכתיב 'סולו לרוכב בערבות ביה שמו' וכתיב בתריה 'אבי יתומים ודיין אלמנות'. (מגילה לא.) כשנצרף את אהבת הקב"ה למידות החסד וההטבה, יחד עם התגלית הנפלאה שהוא יתברך בכבודו ובעצמו מגלה למשה שאלו הן דרכיו, הרי לפנינו פרוסה וברורה הדרך בה נלך, דרך ה'. אמר לו: בבקשה ממך הודיע אותי באיזה מדה את נוהג בעולמך, שכן הוא אומר: 'הודיעני נא את דרכיך ואדעך וגו. אמר לו הקב"ה: במידת רחמים אני נוהג בעולמי, שנאמר: 'ויעבור ה' על פניו ויקרא - ה' ה' אל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד ואמת'. (מדרש תנחומא שלח, הוספה סימן יד) כלומר: משה רבינו מבקש לדעת איזו מידה היא עיקר מידתו של הקב"ה שבה הוא נוהג בעולמו, ועל כן באתהו התשובה: "במידת הרחמים אני נוהג בעולמי", או כלשון שתיקנו לנו חז"ל בתפילה: "מתנהג בחסידות" - הנוהג הרגיל של הקב"ה הוא חסד! ר' חנינא ור' הושעיא, 'ומי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו', איזו אומה כאומה זו שיודעת אופיו של אלוה, בנוהג שבעולם אדם יודע שיש לו דין לובש שחורים... אבל ישראל אינן כן, אלא לובשים לבנים... לפי שיודעין שהקב"ה עושה להם נסים ומוציא דינם לכף זכות וקורע להם גזר דינם. (ילקוט שמעוני, דברים תתכה. הובא בטור הלכות ר"ה) אלמלא לשון חכמים המפורשת הזו לא היינו נוקטים לשון חדה כ"כ: ה"אופי" של הקב"ה הוא שהוא אל מלא רחמים. זוהי תכונתו ומהותו העיקרית. בטוב העולם נידון והכל לפי רוב המעשה... שדין השם יתברך עם בני אדם אמנם הוא בחסד ובטוב, לא כפי הדין הראוי עליהם, כמו שבאר יתברך מדרכיו ואמר 'ארך אפים ורב חסד ואמת' ואמרו רז"ל ארך אפים לצדיקים ולרשעים. ואמר הנביא טוב ה' לכל. (אבות ג, ופיה"מ להרמב"ם שם) - המידה השלטת והבסיסית שמכריעה את דינם של בני האדם - היא מידת הרחמים והטוב . זהו לכאורה פירוש הדרש הנדרש בפסוקים אלו ממש "ועל רבעים. דור רביעי, נמצאת מידה טובה מרובה על מידת פורענות אחת לחמש מאות, שבמדה טובה הוא אומר נוצר חסד לאלפים" (רש"י שמות לד, ז. פירוש: היחס בין ארבע דורות לאלפיים = חמש מאות).  כדי להחכים יותר מהפרשה הנפלאה, פרשת גילוי דרכי ה', נלקט מאוצרות קדמונינו: דע - כי אדון החכמים משה רבינו ע"ה ביקש שתי בקשות ובאתהו התשובה על שתי הבקשות. הבקשה האחת היא בקשו ממנו ית' שיודיעהו עצמו ואמיתתו; והבקשה השנית - והיא אשר ביקש תחלה - שיודיעהו תאריו. ...(ו)נענה על המבוקש הראשון - והוא 'הודיעני נא את דרכיך' - ונאמר לו "אני אעביר כל טובי על פניך"... שהדבר אשר יעדו בהשיגו אותו הם פעליו ית' היות הדבר אשר הודיעו - תארי פעולות גמורים "רחום וחנון ארך אפים" - הנה כבר התבאר כי ה'דרכים' אשר ביקש ידיעתם והודיעוהו אותם הם הפעולות הבאות ממנו ית'. והחכמים יקראום 'מידות' ויאמרו 'שלוש עשרה מידות'... ואמנם הספיק לו זכרון אלו ה'שלוש עשרה מידות' - ואף על פי שכבר השיג 'כל טובו' - רצוני לומר כל פעולותיו - כי אלו הפעולות הבאות ממנו ית' בחוק המצאת בני אדם והנהגתם. וזאת היתה אחרית כוונת שאלתו כי סוף המאמר "ואדעך למען אמצא חן בעיניך וראה כי עמך הגוי הזה" - כלומר אשר אני צריך להנהיגם בפעולות אלך בהם בדרך פעולותיך בהנהגתם... כי תכלית מעלת האדם - ההידמות בו יתברך כפי היכולת, כלומר שנדמה פעולותינו בפעולותיו, כמו שבארו בפרוש "קדושים תהיו" אמרו "מה הוא חנון אף אתה היה חנון; מה הוא רחום אף אתה היה רחום". (מורה נבוכים, ח"א פנ"ד) והוא אמרו "כי אני ה' עושה חסד משפט וצדקה בארץ" ואחר כן השלים הענין ואמר "כי באלה חפצתי נאום ה'", רצונו לומר שכוונתי - שיצא מכם חסד וצדקה ומשפט בארץ, כמו שבארנו בשלש עשרה מידות, כי הכוונה - להדמות בהם ושנלך על דרכם. אם כן הכוונה אשר זכָרהּ בזה הפסוק היא באורו - ששלמות האדם אשר בו יתהלל באמת הוא - להגיע אל השגת האלוה כפי היכולת ולדעת השגחתו בברואיו בהמציאו אותם והנהיגו אותם איך היא וללכת אחרי ההשגה ההיא בדרכים שיתכוון בהם תמיד לעשות חסד צדקה ומשפט - להדמות בפעולות האלוה. (מורה נבוכים, סוף הספר) הודיעני נא את דרכך. על דרך הפשט 'דרכיך' - מידותיך, כי דרכי השם יתברך הם מידותיו, וכן באר דוד ע"ה 'יודיע דרכיו למשה', והזכיר המידות מיד: 'רחום וחנון ה' ארך אפים ורב חסד'. והנה משה בקש הודעת השי"ת מתוך דרכיו ומידותיו כלומר מתוך דרכי פעולותיו, והשיב לו הש"י על זאת אני אעביר כל טובי על פניך. ומשה בקש שתי שאלות האחד אפשרית והיא הודיעני נא את דרכך והשנית נמנעת והיא הראני נא את כבודך... והחלק השני אפשר ויכול אדם לחקור עליו וזהו 'וכבוד מלכים חקור דבר', כלומר חקירת מלכותו מצד פעולותיו, וכן אמר הנביא ע"ה (ירמיה ט) 'כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי - כי אני ה' עושה חסד משפט וצדקה בארץ', באר כי ידיעת הש"י היא ידיעת מידותיו שיכיר אדם חכמתו איך ינהיג בהם עולמו, זהו שאמר הכתוב 'כי אני ה' עושה חסד משפט וצדקה בארץ וגו, שהרי אין תחבולה בעולם להכיר אותו יתעלה מצד עצם כבודו רק מצד פעולותיו לפי שהוא רחוק מכל רחוק מצד עצם כבודו והוא קרוב מכל קרוב מצד דרכיו ופעולותיו... והשיב לו הבורא יתעלה על שאלת 'הודיעני נא' שהיא ידיעת תאריו שהם פעולותיו 'אני אעביר כל טובי' והטוב הזה הוא שהורה לו שיראהו פעולותיו שהן הנמצאות כולן שכתוב בהם 'וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד' כלומר שישיג טבעם והתקשרם קצתם בקצתם וידע הנהגתו להם איך היא בכלל ובפרט... והם י"ג מידות שהזכיר והיא השאלה שבקש תחלה הודיעני נא את דרכך. (רבינו בחיי)  על הפרשה המופלאה הזו, ועל הלקח שיש ללמוד ממנה - כיצד ללכת בדרכי ה' ובמידותיו המתגלות בה, נכתב ספר שלם: "תומר דבורה" לרבינו הרמ"ק, בו עצות מעשיות והוראות מפורטות כיצד לדבוק בי"ג המידות (המקבילות לפס' "מי אל כמוך" אשר על פיו ישק הספר הנ"ל). נצטט כאן רק את פתיחת הספר: הָאָדָם רָאוּי שֶׁיִּתְדַּמֶּה לְקוֹנוֹ וְאָז יִהְיֶה בְּסוֹד הַצּוּרָה הָעֶלְיוֹנָה צֶלֶם וּדְמוּת, שֶׁאִלּוּ יְדֻמֶּה בְּגוּפוֹ וְלֹא בִּפְעֻלּוֹת - הֲרֵי הוּא מַכְזִיב הַצּוּרָה וְיֹאמְרוּ עָלָיו צוּרָה נָאָה וּמַעֲשִׂים כְּעוּרִים. שֶׁהֲרֵי עִיקָר הַצֶּלֶם וְהַדְּמוּת הָעֶלְיוֹן הֵן פְּעֻלּוֹתָיו, וּמַה יוֹעִיל לוֹ הֱיוֹתוֹ כְּצוּרָה הָעֶלְיוֹנָה דְּמוּת תַּבְנִית אֵבָרָיו וּבַפְּעֻלּוֹת לֹא יִתְדַמֶּה לְקוֹנוֹ? לְפִיכָךְ רָאוּי שֶׁיִּתְדַּמֶּה אֶל פְּעֻלּוֹת הַכֶּתֶר שֶׁהֵן י"ג מִידוֹת שֶׁל רַחֲמִים עֶלְיוֹנוֹת. וּרְמוּזוֹת בְּסוֹד הַפְּסוּקִים (מיכה ז, יח) מִי אֵל כָּמוֹךָ. יָשׁוּב יְרַחֲמֵנוּ. תִּתֵּן אֱמֶת. אִם כֵּן רָאוּי שֶׁתִּמְצָאֶנָּה בוֹ י"ג מִידוֹת אֵלּוּ. (תומר דבורה פ"א) וכאן צריך לגעת בנקודה חשובה העולה מן הפסוקים ושחז"ל שמו עליה דגש: אמת שמידות הרחמים הן "אופיו של האלוקים" והוא מתנהג בחסידות, ואמת שהדבר בא ללמדנו שאנו צריכים ללכת בדרכיו הללו. אך רובד נוסף יש בדבר: י"ג המידות הללו הן "ברית", כמו שמבואר בפסוקי פרשתינו - מיד לאחר גילוי י"ג המידות: "הנה אנכי כורת ברית", וכפי שאנו אומרים בסליחות "וזכור לנו היום ברית שלוש עשרה". ומהותה של ברית - שהיא כרותה בין שני צדדים אשר כל אחד מהם מחוייב לה, ורק כאשר שני הצדדים נוהגים כפי המוסכם - רק אז הברית שרירה וקיימת. משום כך הנהגת הקב"ה ברחמים היא בצורת "ה' צילך": כפי הנהגת האדם והסכמתו לעמוד בברית, כך הוא זוכה לחסות בצל כנפי חסדי ה'. "מי חכם וישמור אלה - ויתבוננו חסדי ה'" (תהלים קז), מי שמשכיל לשמור בעצמו ולנהוג במידות של חסד ורחמים - הוא יזכה לחזות בנועם ה' וחסדו . וכך למדנו מהפסוקים, וכך למדנו מדברי חכמים: מְשֹׁךְ חַסְדְּךָ - לְיֹדְעֶיךָ, וְצִדְקָתְךָ - לְיִשְׁרֵי לֵב: חֶסֶד וֶאֱמֶת נִפְגָּשׁוּ, צֶדֶק וְשָׁלוֹם נָשָׁקוּ: אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח - וְצֶדֶק מִשָּׁמַיִם נִשְׁקָף: גַּם ה' יִתֵּן הַטּוֹב וְאַרְצֵנוּ תִּתֵּן יְבוּלָהּ: (תהלים לו; תהלים פה) ויעבור ה' על פניו, מלמד שנתעטף הקב"ה כשליח צבור והראה לו למשה, אמר לו: כל זמן שישראל חוטאין לפני - יעשו לפני כסדר הזה ואני מוחל להם... אמר רבי יהודה ברית כרותה לשלש עשרה מדות שאינן חוזרות ריקם, שנאמר הנה אנכי כורת ברית. ...אמר רבא: כל המעביר על מדותיו - מעבירין לו על כל פשעיו, שנאמר 'נושא עון' למי נושא עון? למי שעובר על פשע... 'לשארית נחלתו' - אליה וקוץ בה. 'לשארית נחלתו' ולא כל נחלתו, למי שמשים עצמו כשיריים. (ילקוט שמעוני כאן) ...שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה מִדּוֹת שֶׁבָּהֶן יִהְיֶה הָאָדָם דּוֹמֶה אֶל קוֹנוֹ שֶׁהֵן מִדּוֹת שֶׁל רַחֲמִים עֶלְיוֹנוֹת, וּסְגֻלָּתָן - כְּמוֹ שֶׁיִּהְיֶה הָאָדָם מִתְנַהֵג לְמַטָּה כָּךְ יִּזְכֶּה לִפְתֹּחַ לוֹ מִדָּה עֶלְיוֹנָה מִלְמַעְלָה מַמָּשׁ כְּפִי מַה שֶּׁיִּתְנַהֵג כָּךְ מַשְׁפִּיעַ מִלְמַעְלָה וְגוֹרֵם שֶׁאוֹתָהּ הַמִּדָּה תָּאִיר בָּעוֹלָם. וּלְכָךְ אַל יָלֻזוּ מֵעֵינֵי הַשֵּׂכֶל שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה מִדּוֹת אֵלּוּ וְהַפָּסוּק לֹא יָסוּף מִפִּיו, כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה לוֹ לְמַזְכֶּרֶת כַּאֲשֶׁר יָבֹא לוֹ מַעֲשֵׂה שֶׁיִּצְטָרֵךְ לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּמִדָּה אַחַת מֵהֶן יִזְכֹּר וְיֹאמַר: הֲרֵי דָּבָר זֶה תָּלוּי בְּמִדָּה פְּלוֹנִית, אֵינִי רוֹצֶה לָזוּז מִמֶּנָּה. (תומר דבורה סוף פ"א) אך יש לחדד כאן את הבנת העניין, ועד כמה שהדברים לכאורה דקים, הרי הם חשובים מאוד: ה"ברית" הזו של הנהגת החסד מצידנו ומשיכתה את הנהגת חסד ה' - אינה עסק של "תן וקח". אין כאן 'פטנט' איך להפיק משמיא הנהגת רחימאית. זו לא סגולה. בברית הזו מונח כל יסוד הקשר והיחס של האדם עם בוראו. העולם מלא ביצירותיו של ה': שמים וארץ, צמחים וימים ובעלי חיים. היצור השליט בכדור הארץ - נזר הבריאה - הוא האדם, אשר מקור כח ממשלתו בעולם הוא אחד: מכח היווצרותו בצלם אלוקים, והדברים מפורשים: וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ - וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָאָרֶץ וּבְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ: וַיִּבְרָא אֱלֹקִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹקִים בָּרָא אֹתוֹ... וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹקִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ: (בראשית א) פירוש הדברים, שכל מהות וחשיבות האדם היא רק משום שהקב"ה הוא שנפח בו נשמת חיים ו"מאן דנפח - מדיליה נפח", וממילא באדם טמון חלק אלוק ממעל! ביודעינו זאת, וביודעינו את מה שהתחדש למשה רבינו בפרשתינו: ש"אופיו" העיקרי של הקב"ה הוא הנהגת מידת החסד והרחמים, אנו מבינים שהקשר המהותי בין האדם לבוראו - הוא האופי הטוב שבו. משום שה"צלם אלוקים" עיקרו הוא כח הטוב והחסד של האלוקים שנטמע באדם. וממילא כאשר האדם מתנהג בחסידות ע"פ י"ג המידות ובעצם מקיים מצידו את ה"ברית שלוש עשרה" - הרי שבזה מתחזק הקשר המהותי בינו לבוראו, בזה האדם מיטיב את הדבקות האמיתית בינו לקב"ה, וכלשון ה'תומר דבורה' דלעיל: "האדם ראוי שיתדמה לקונו - ואז יהיה בסוד הצורה העליונה צלם ודמות... שהרי עיקר הצלם והדמות העליון הן פעולותיו". מעתה אך טבעי הדבר שהברית תקויים גם מן הצד השני והאדם יושפע מהקב"ה שפע של חסד ורחמים. הנה כבר נוכחנו שקירבת ה' (שהיא תכלית מצוות) שתי פנים לה: הקשר עם ה', והליכה בדרכיו. בפרשה זו אנו מבינים שאין כאן שני דברים שונים, אלא קו רציף מחבר ביניהם: הקשר האישי והפרטי בין האדם לקב"ה (יראה, אהבה וכדו') יש לו בסיס טבעי בנשמת האדם - שנופחה מפי הקב"ה, ואותו קשר עצמו בא לידי ביטוי בפועל כאשר האדם ינהג במידות הבורא. וכאשר אנו מבינים שהנהגת האדם במידות טובות היא בעצם חוד הקשר והדבקות בה', נוכל להבין את "דרישת" משה רבינו בפרשתינו: וְעַתָּה אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ הוֹדִעֵנִי נָא אֶת דְּרָכֶךָ וְאֵדָעֲךָ לְמַעַן אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֶיךָ וּרְאֵה כִּי עַמְּךָ הַגּוֹי הַזֶּה: וַיֹּאמַר פָּנַי יֵלֵכוּ וַהֲנִחֹתִי לָךְ: וַיֹּאמֶר אֵלָיו אִם אֵין פָּנֶיךָ הֹלְכִים - אַל תַּעֲלֵנוּ מִזֶּה: וּבַמֶּה יִוָּדַע אֵפוֹא כִּי מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲנִי וְעַמֶּךָ הֲלוֹא בְּלֶכְתְּךָ עִמָּנוּ (שמות לג) והדברים נפלאים: כאמור שתי פנים לקירבת ה' - הדבקות בו וההליכה בדרכיו. השלב הראשון שהוא הדבקות בה' הוא בעצם הארת ונשיאת הפנים של הקב"ה שאותה משה רבינו מבקש. זהו הקשר בין האדם לה'. והנה רק לפני שני פסוקים משה רבינו ביקש לדעת את דרכי ה' ע"מ לנהוג בהם ולהנהיג בהם את העם, אך כאשר הקב"ה אומר לו שהוא יגלה לו את מידותיו לאחר ש"פני ילכו" - משה רבינו עומד בתוקף על בקשתו-דרישתו להמשיך ללכת באור פני ה', משום שההליכה בדרכי ה' איננה נפרדת מעצם הקשר איתו, אדרבה, הדבקות בה' היא זו שמביאה לידי ההליכה בדרכיו. ההליכה בדרכיו היא פיסגת הדבקות בו, היא הפועל-יוצא ממנה. משום כך יש צורך גם בהמשך הקשר עם הקב"ה ב"לכתך עימנו" והארת פניו, כדי שהדבקות הזו תהווה מקור כח ורצון ללכת בדרכיו, בבחינת "יאר פניו איתנו סלה - לדעת בארץ דרכך" , ובכך לקיים את הברית בשלימות. מה הוא רחום וכו' אין זה עניין של חיקוי בעלמא והתלמדות מן דרכיו יתברך שאחר שהקב"ה הוא רחום וחנון זה הוא ראית כי זה הטוב באמת. לא כן הוא הדבר. אלא כי אחרי שהשגנו את ההארת פנים של הי"ג מידות, הנה עכשיו באמת ה"הוא" הנה זה ה"אתה", וה"אתה" ההנה זה "ה"הוא", כי אין פירוד כלל אלא דבוק וחשוק בקשר אמיץ. (ר' ירוחם ממיר, דעת תורה שמות עמ' שיא) לזכות להשיג מדרגת הדבקות בה', צריך גם כן שיתחזק עוד במדה טובה הזו של הליכה בדרכיו, דהיינו, להיות רחום וגומל חסד. ובזכות זה יעזרהו ה' ויתחסד עמו לזכותו להיות דבק בה' בתמידות... דלהשיג אהבה ודבקות, צריך שיתחזק האדם לילך בכל השלש עשרה מידות דווקא. (אהבת חסד, בהערה שבסוף הפתיחה)

התכלית - לאור ספר ויקרא

פרק כ"ג

פרשה שרוב גופי תורה תלויין בה

כאמור, רצון התורה האמיתי הוא להגיע לתכלית שהיא מעבר ומעל המצוות גרידא, תכלית שהמצוות הן אמצעיות אליה: הדבקות בה' וההידמות אליו ע"י ההליכה בדרכיו. היינו: היות האדם דבק בה' במחשבתו ובלבו, והיות האדם טוב וישר. אחד המקומות הנפלאים שאנחנו רואים זאת היטב, הוא בפסוקים הללו, בתחילת הפרשה "שרוב גופי תורה תלויין בה" (רש"י), כאילו רצתה התורה לומר לנו: גם אם מצאתם פתח או מקרה שבו אין ציווי מיוחד לנהוג בצדק ובשכל ישר - הרי הציווי הזה "סוגר את כל הפינות": דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדֹשִׁים תִּהְיוּ - כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם: (ויקרא יט, ב) ...א"כ ימצא בעל התאוה מקום להיות שטוף ...בכל הנבלות שלא הוזכר איסור זה בתורה, והנה יהיה נבל ברשות התורה, לפיכך בא הכתוב אחרי שפרט האיסורים שאסר אותם לגמרי וצוה בדבר כללי שנהיה פרושים מן המותרות: ימעט במשגל... ויקדש עצמו מן היין במיעוטו... וכן יפריש עצמו מן הטומאה אע"פ שלא הוזהרנו ממנה בתורה... וגם ישמור פיו ולשונו מהתגאל ברבוי האכילה הגסה ומן הדבור הנמאס... הנקיות בידיו וגופו... וזה דרך התורה לפרוט ולכלול בכיוצא בזה, כי אחרי אזהרת פרטי הדינין בכל משא ומתן שבין בני אדם לא תגנוב ולא תגזול ולא תונו ושאר האזהרות אמר בכלל 'ועשית הישר והטוב' (דברים ו יח) שיכניס בעשה היושר וההשויה וכל לפנים משורת הדין לרצון חבריו כאשר אפרש (שם) בהגיעי למקומו ברצון הקב"ה. ...וטעם הכתוב שאמר 'כי קדוש אני ה' אלקיכם' - לומר שאנחנו נזכה לדבקה בו בהיותנו קדושים. (רמב"ן) שוב נוכחנו: מטרת התורה היא איננה לאסוף סך מסוים של מצוות ולהגיע עמן אל יום הדין. ההרגל בעשיית המצוות אינו תכלית לעצמו, אלא להגיע למצב שהאדם עצמו יתוקן ויושלם, שהאדם יהיה קדוש וישר. אין זה אומר שהאדם צריך להמציא עצמו מחדש, אדרבה, האדם נברא בצלם אלוקיו ולכן הוא מסוגל להיות קדוש - "כי קדוש אני ה' אלוקיכם". להיות דומה לו. כי תכלית מעלת האדם - ההידמות בו ית' כפי היכולת, כלומר שנדמה פעולותינו בפעולותיו, כמו שבארו בפרוש "קדושים תהיו" אמרו "מה הוא חנון אף אתה היה חנון. מה הוא רחום אף אתה היה רחום". (מורה נבוכים, ח"א פנ"ד) קדושים תהיו כי קדוש אני. אבא שאול אומר פמליא למלך, ומה עליה להיות? מחקה למלך. ...ואבא שאול אומר שמה שכתוב "קדושים תהיו כי קדוש אני" פירושו, שמצד שאני קדוש - צריכים אתם להתדמות אלי, כי בזה האופן נברא האדם בצלם ובדמות להיות אנדרטיא של מלך הכבוד. (מדרש ופי' המלבי"ם) ...וביחס זה מתדמה עניין קדושה זו לקדושת הבורא יתברך באיזה דמיון קצת, שכמו שבמעשה של הקב"ה בהבריאה כולה, וכן בכל רגע ורגע שהוא מקיים את העולם - כל מעשיו הם מוקדשים לטובת זולתו, כן רצונו יתברך שיהיו מעשינו תמיד מוקדשים לטובת הכלל ולא להנאת עצמו. (רבי שמעון שקאפ, בהקדמתו לספרו "שערי יושר")  בפירוש הספורנו על הפרשה, מצא הקְבלה נפלאה בין פסוקיה הראשונים של הפרשה - לבין שני לוחות הברית. כדאי לעיין בתוך פירושו. כאן נצטט את תחילת דבריו, המוכיחים גם הם את הדברים שהובאו: ...שהכוונה בכל אלה האזהרות היא - שיהיו קדושים, וזה כדי שידמו ליוצרם כפי האפשר, כמו שהיתה הכוונה בבריאת האדם כאמרו 'נעשה אדם בצלמנו כדמותנו', וזה ביאר עתה באמרו 'כי קדוש אני ה' אלקיכם' וראוי שתדמו אלי כפי האפשר - בעיון ובמעשה. ולהשיג זה ההדמות באר שנצטרך לשמור את המצות הכתובות בלוח הראשון - שכל הכוונה בהם היא לחיי עולם בלבד... לעני ולגר תעזוב אותם. באר שאחר שקבלנו אותו לאלקים ראוי לנו ללכת בדרכיו לעשות צדקה ומשפט, וממיני הצדקה הם לקט שכחה ופאה האמורים בענין, וזה באר באמרו 'אני ה' אלקיכם' - כלומר ומכיון שאני אלוקיכם וכל אורחותי חסד ואמת ראוי לכם לשמור מיני הצדקה אלה הרצוים לפני. (ספורנו)

פרק כ"ד

כלל גדול בתורה

והנה עוד פסוק שמזקק את מצוות התורה אל כלל אחד: וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה': (ויקרא יט, יח) אמר רבי עקיבא: זה כלל גדול בתורה. (תורת כהנים, הובא ברש"י) רוצה לומר: במצוה זו נכלל כל התורה, כמו שאמר הלל הזקן 'מאי דסני לך לחברך לא תעביד - זהו כל התורה כולה, ואידך פירושו הוא': (שפתי חכמים) מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁל דִּבְרֵיהֶם לְבַקֵּר חוֹלִים וּלְנַחֵם אֲבֵלִים וּלְהוֹצִיא הַמֵּת וּלְהַכְנִיס הַכַּלָּה וּלְלַוּוֹת הָאוֹרְחִים וּלְהִתְעַסֵּק בְּכָל צָרְכֵי הַקְּבוּרָה - לָשֵׂאת עַל הַכָּתֵף, וְלֵילֵךְ לְפָנָיו וְלִסְפֹּד וְלַחְפֹּר וְלִקְבֹּר. וְכֵן לְשַׂמֵּחַ הַכַּלָּה וְהֶחָתָן וּלְסַעֲדָם בְּכָל צָרְכֵיהֶם. וְאֵלּוּ הֵן גְּמִילוּת חֲסָדִים שֶׁבְּגוּפוֹ שֶׁאֵין לָהֶם שִׁעוּר. אַף עַל פִּי שֶׁכָּל מִצְוֹת אֵלּוּ מִדִּבְרֵיהֶם הֲרֵי הֵן בִּכְלַל 'וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ'. כָּל הַדְּבָרִים שֶׁאַתָּה רוֹצֶה שֶׁיַּעֲשׂוּ אוֹתָם לְךָ אֲחֵרִים - עֲשֵׂה אַתָּה אוֹתָן לְאָחִיךָ בְּתוֹרָה וּבְמִצְוֹת: (רמב"ם פי"ד מהלכות אבל ה"א) שיטות רבות ומגוונות ישנן בפסוק זה: האם יש לפסוק השלכות מעשיות כפשוטו; האם מצוה לאהוב כל אדם - גם גוי; האם סיפור הלל והגר זהה במסקנתו לפסוק; וכדומה. אבל בכל אופן שיהיה - שוב מצטיירת לנו תמונה ברורה ופשוטה: מצוות התורה אינן פריטים מפוזרים ואקראיים, ואין המטרה לקיים אותן ללא תכלית. המצוות מבוססות ועומדות איתן למרות ובגלל שרגל אחת להן: ואהבת. כי הרגל האחת היא הכלל הגדול שבו "נכלל כל התורה", היא התכלית העליונה: תהיה אוהב, כי "אני ה'". כי תכליתך להיות דבק ודומה לקב"ה - מלך אוהב. הקיום המעשי של אהבת הזולת - מפורט ומבואר בשלל מצוות התורה, אבל הפסוק הזה יחד עם ההגדרה של ר"ע שזהו "כלל גדול בתורה", מוביל אותנו שוב להבנה שהמצוות מיועדות לתיקון האדם עצמו, ולא רק לתיקון החברה והעולם, הגם שגם הוא ערך חשוב. והראיה: כי העולם יכול להיות מתוקן ומנוהל ביושר גם אם הצדק והחסד ייעשו ללא אהבה לזולת, כפי שקורה ברוב מדינות העולם המתוקנות. האהבה שהתורה דורשת שתהיה בלב האדם, מוכיחה שהמעשים שהאדם עושה ממנו ולחוץ - כלפי הזולת - נועדו דווקא להשפיע על האדם פנימה - שיהיה אוהב, שיהיה טוב. שידמה למלך אוהב, למלך הטוב. המצוות החברתיות שנתחדשו בפרק זה - מצַוות בעיקר על מידות ותכונות אופי. הן מחנכות ליושר ולנאמנות, לאחוה ולפייסנות, ומשתיתות את חיי החברה על אהבת רֵע. הרי אלו מידות טובות שכוח המדינה לא יכפה עליהן, ושופט בשר ודם לא יעניש עליהן, ושליטתן בחברה תלויה רק באופי חבריה. (הרש"ר הירש) וכלל כל המצוות - הלאוין ועשין - אשר זכרנו, ועוד מצוות ואזהרות רבות אשר כיו"ב כולם המה סובבים על קוטב אחד, והוא: שיהיה אהבה ושלום בינינו - האומה הישראלית, כי זהו יסוד וקיום כללות העולם וכל התורה. ...ולפיכך אמר החכם הגדול רבי עקיבא "ואהבת לרעך כמוך - זה כלל גדול בתורה", וזה היה ענין גדול חכמתו של הלל הזקן שלימדו לגר כל התורה על רגל אחת. אבל שנאת הלב היא סתירת כל היסוד הגדול ההוא והריסת כללות התורה, לפיכך חטאה גדול עד למאוד. (יד הקטנה, הל' דעות פ"ז) כל שלימות האנושי להיות מיטיב, ואי אפשר זאת בלי אהבת הבריות, ולכן "ואהבת לרעך כמוך - כלל גדול בתורה". (הסבא מקלם) במצוות שבין אדם לחבירו אפשר שיעלה על הדעת שמה שהזהירה התורה על הגזל ועל העושק ודומיהם אין הכוונה לטובת הגזלן למען הצל אותו מעוון בלתי עבור כוונת התיקון לכלל העולם. אבל באמת הדבר לא כן הוא, כי לא חש הקב"ה על היזק הנגזל והנגנב, כי אם על פגם והיזק נפש הגונב, כי נפשו הוא חובל... וא"כ עיקר תכלית המצוות גם ממה שבין אדם לחבירו - כולם מכוונים להפיק טובת עושיהם, כמאמר רז"ל "גדולה תורה שהיא נותנת חיים לעושיה בעוה"ז ובעוה"ב... כי אם נאמר כי הקב"ה שקד על המשפטים לתיקון העולם - מה בצע בתת המשפטים לעם אחד המועט מכל העמים, ומה בכך אם ינצל העולם מגזל יהודי שאיננו אך חלק אחד משבעים אומות אשר ידיהם דמים מלאו? (המגיד מדובנא, אהל יעקב, משפטים) אך לצד הידיעה הזו חשוב שלא למזוג אותה במעשה עצמו, אלא אכן לפעול מתוך רחמנות וטוב לב ולא מתוך אינטרס לרווח אישי, והדברים הם בבחינת "באים כאחד", כי רק כאשר הנתינה תהיה בצורה אמיתית ואהבה כנה, אז האדם נעשה ממילא טוב ומתוקן ודומה לבוראו.  ומכאן אנחנו לומדים יסוד נפלא וחשוב בכל עבודת האדם ותיקון מידותיו והנהגותיו כלפי אלוקים ואדם, ונקדים לו מדרש על פרשתינו: ר' לוי אמר [פרשה זו נאמרה בהקהל] מפני שעשרת הדברות כלולין בתוכה: 'אנכי ה' אלקיך' - וכתיב הכא 'אני ה' אלקיכם'... 'לא תחמוד' - וכתיב הכא 'ואהבת לרעך כמוך'. (ויקרא רבה כד, ה) הקשר המהותי בין "ואהבת לרעך כמוך" לבין "לא תחמוד" הוא שבשני הציוויים הללו התורה מדברת ומצוה את הלב. וכפי שניווכח כאן ובפרק הבא, תיקון הלב וטהרתו הוא העבודה העיקרית והחשובה שבה האדם אדם, והוא השורש לתיקון ושיפור כלל המעשים. הקירבה והדבקות בה' וההליכה בדרכיו, אינן מתבטאות רק במעשים החיצונים ובעשייה פיזית, אדרבה, עיקר העבודה והמבחן של האדם הוא בטהרת לבו - בדבקות הלב ובהידמות המהותית שלו לקב"ה. "מהו הוא רחום - אף אתה היה רחום", אמרו חכמינו, לא רק נוהג במעשים של רחמנות. דבר זה הוא אבן יסוד בדרכי העבודה, ולכן נבקש להתבשם מלא הריאות מדברי רבותינו בעניין זה. תחילה נראה זאת בעניין שבו אנחנו עוסקים, בתפקידו ומרכזיותו של הלב בעשיית הטוב בין אדם לחבירו, ובפרק הבא - בצורה כללית ומקיפה יותר: אֵיזוֹהִי דֶרֶךְ יְשָׁרָה שֶׁיִּדְבַּק בָּהּ הָאָדָם? ...רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר לֵב טוֹב. אָמַר לָהֶם: רוֹאֶה אֲנִי אֶת דִּבְרֵי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ מִדִּבְרֵיכֶם, שֶׁבִּכְלָל דְּבָרָיו דִּבְרֵיכֶם. (מסכת אבות ב, ט) וא"ר אלעזר אין צדקה משתלמת אלא לפי חסד שבה, שנאמר זרעו לכם לצדקה וקצרו לפי חסד. הנתינה היא הצדקה והטורח הוא החסד. כגון מוליכה לביתו, או טורח שתעלה לו להרבה, כגון נותן לו פת אפויה או בגד ללבוש או מעות בעת שהתבואה מצויה שלא יוציא מעותיו לאיבוד שנותן לבו ודעתו לטובתו של עני: (סוכה מט: ורש"י שם) ולכך באמת אהבת ישראל לתקוע בליבו - הוא ממש כלל גדול שרוב שורשי המצוות תלויים בו. (יערות דבש, דרוש ה') נתן תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו (דברים טו), והזהרנו בזה להרחיק מנפשנו צרות העין ולהיותנו טובי עין. כענין שנאמר (משלי כב) טוב עין הוא יבורך. ולא די במתנת היד לבד, כי אם אשר ניטע בנפשותינו מידת הנדיבות. על כן הזהיר ואמר 'ולא ירע לבבך' אחר שנאמר נתן תתן לו. (שערי תשובה לרבינו יונה, ג, לה) "ומה ד' דורש ממך כי אם וגו' ואהבת חסד". רוצה לומר, שלא תחשוב בנפשך שבזה שאתה עושה לפעמים חסד אתה יוצא בזה בשלמות, כי אם שהאדם צריך להיות לו אהבה למדה זו של חסד... יהיה מחפש בכל כחו, איך לעשות חסד עם חברו, וגם יעשה הכל בעין יפה. (אהבת חסד ח"ב פ"א) וכך נלמד מהנהגתו של אהרן הכהן, כפי שמלמדים אותנו חז"ל: וראך ושמח בלבו. לא כשאתה סבור שיהא מקפיד עליך שאתה עולה לגדולה. ומשם זכה אהרן לעדי החושן הנתון על הלב: (רש"י שמות ד, יד) הִלֵּל אוֹמֵר, הֱוֵי מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַהֲרֹן, אוֹהֵב שָׁלוֹם וְרוֹדֵף שָׁלוֹם, אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת וּמְקָרְבָן לַתּוֹרָה: (אבות א, יב) - הנה אותו התנא הקדוש - הלל, שכבר העמיד את כלל התורה על הרגל האחת של "מאן דסני עלך לחברך לא תעביד", מלמדנו עתה ש"אהבת השלום" שבלב אהרן הביאה עמה את רדיפת השלום למעשה, ו"אהבת הבריות" שבלבו השיגה את מעשי קירוב העם אל התורה. ולכן דווקא החושן הניתן על הלב סימל את שכרו של אהרן (מדרש), משום שעיקר עבודתו היתה בלבו, לבל יקנא באחיו; לאהוב שלום ולאהוב את הבריות. וכעין זה נהג אחיו הקטן, הגדול שבענקים - משה רבינו ע"ה, כאשר הכיר טובה ליאור ולעפר (מדרש) למרות שהם אינם ברי דעת ולעולם לא יבינו את כוונתו הנאצלת של משה, אך לימדנו אבי הנביאים שיסוד עבודת ה"בין אדם לחבירו" הוא בתוך הלב פנימה, וכדי לאמץ ולחזק את טוב-הלב משה רבינו נמנע מלהכות את הדוממים שהגינו עליו בצעירותו.  בתפילת הגשם אנו אומרים: "יחד לב וגל אבן מעל פי באר מים - כנאבק לו שר בלול מאש וממים". השוו כאן את המעשה שגלל את האבן למאבקו עם המלאך, כי כשם שניצח את המלאך בכוחו הרוחני, כך היה יפה לו כח זה בגוללו את האבן. הרי שגם גבורתו זו שגלל את האבל מעל פי הבאר - אבן גדולה שכל הרועים היו צריכים להתאסף לגוללה, והוא הסירה לבדו כמו שאמרו חז"ל שהעבירה כמעביר את הפקק מעל פי הצלוחית להודיעך שכוחו גדול, גם כוחו הגדול הזה לא בא אלא מתוך יחוד הלב. ומה ערך יש לאבן הכבדה ביותר לעומת כח רוחני של יחוד לב? ומה היה יחוד לבו של יעקב אבינו? הוי אומר כוונתו הגדולה לעשות חסד עם הרועים, להידמות אל הבורא יתברך במידותיו: מה הוא גומל חסדים - אף אתה גומל חסדים. ...וזהו שאמר הפייטן בתחילה: "יחד לב וגל אבן מעל פי באר מים" ואח"כ: "כנאבק לו שר בלול מאש וממים", להודיעך שכוחו גדול בזה יותר מבזה. ואת הזכות הזאת של מעשה החסד אשר עשה יעקב אבינו ע"ה אנו מזכירים בכל הדורות ומתפללים: "בעבורו אל תמנע מים"! (הסבא מסלבודקא, אור הצפון עמ' ג)

פרק כ"ה

"המבחן שבו נבחנים עובדי השם"

כהמשך לפרק הקודם, נלקט כעת מאוצרות רבותינו אמרי שפר מהם ניווכח שבכל תחומי התורה והחיים - עיקר עבודת האדם צריכה להתמקד בתיקון הלב: וְגַם עַתָּה נְאֻם ה' שֻׁבוּ עָדַי בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְצוֹם וּבְבְכִי וּבְמִסְפֵּד: וְקִרְעוּ לְבַבְכֶם וְאַל בִּגְדֵיכֶם וְשׁוּבוּ אֶל ה' אֱלֹהֵיכֶם כִּי חַנּוּן וְרַחוּם הוּא אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וְנִחָם עַל הָרָעָה: (יואל ב) רחמנא ליבא בעי, דכתיב 'וה' יראה ללבב'. (סנהדרין קו:) אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוון לבו לשמים. (ברכות ה.) מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה. (קדושין מ.) גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה. (נזיר כג:) ומפני זה תהיה מצוה אחת שקולה כמצוות רבות, כפי הלב והכוונה, ועבירה אחת שקולה כעבירות רבות... ואם גם אין באפשרותו להוציאה לפועל שוקלת מצוות רבות מזולתה, כאשר אמר ה' לדוד (דה"ב ו, ח) 'יען אשר היה עם לבבך לבנות בית לשמי הטיבות - כי היה עם לבבך'. ואמר: '...ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי ה' ולחושבי שמו' ואמרו ז"ל בפירושו (שבת סג.): 'מאי ולחושבי שמו? אפילו חשב לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה, מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה'. והתברר לי כי כל שרשי המעשים שמתכוונים בהם לשמו יתברך הם מיוסדים על בר (טהרת) הלב וזוך המצפון, ואם יארע על הכוונה הפסד - לא יהיו המעשים מקובלים ואם (גם) ירבו ויתמידו, כמו שאמר הכתוב (ישעיה א) גם כי תרבו תפלה אינני שומע וגו' רחצו הזכו הסירו רוע מעלליכם וגו'. ואומר (דברים ל) כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו. ואומר (משלי כג) תנה בני לבך לי ועיניך דרכי תצורנה, ואמרו קדמונינו ז"ל בזה: אי יהבת לי לבך ועיניך אנא ידע דאת דילי. ואמר הכתוב (במדבר טו) ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם וגו', ואומר (מיכה ו) במה אקדם ה' אכף לאלוקי מרום האקדמנו בעולות וגו', והיתה התשובה: הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלוקיך. ואומר (ירמיה ט) כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי כי אני ה' עושה חסד משפט וצדקה בארץ כי באלה חפצתי וגו'. ופירוש ענין התשובה הזאת - שצריך המתהלל להתהלל בהבנת דרכי והכרת חסדי להתבונן בבריאתי ולהכיר גבורתי וחכמתי מתוך מעשי. וכל מה שהבאתי מן הפסוקים הם ראיות על חיוב מצוות הלבבות ומוּסר הנפשות. (חובות הלבבות בהקדמתו) ראוי לך אחי שתבין כי רוב הענין המכוון במצוות שהם בגופים ובאברים הוא להעיר על המצות אשר תהיינה בלבבות ובמצפונים מפני שעליהם משען העבודה והם שורש התורה, כמו שכתוב 'את ה' אלהיך תירא וגו, ואמר 'כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו', ואמר 'מה ה' אלהיך שואל מעמך וגו. (חובות הלבבות, חשבון הנפש פ"ג, כ"א) רואה אני בדברי חז"ל שמי שמוסר גופו ונפשו להש"י וחושק בעבודתו - ישיג מדרגה גדולה ממי שיהיה בתכלית החכמה... 'רחמנא לבא בעי', הנה בארו כי אין עיקר המדרגה החכמה, אלא הכוונה השלמה במעשים, כי המעשים הטובים אין תכליתם שיעשום הדברים אלא כוונת הלב בהם... כי אין העיקר מעשה המצוות ובקשת השפתיים, אלא אחרי כוונת הלב הן הדברים... כי הכוונה היא העיקר במצוות. ...הנה מבואר כי המצוות והעבירות העיקר בהם הכוונה, וימשך (ויתכן) ששניים יעשו מעשה אחד בשוה, ויגדל שכר אחד מהם על האחר לאין חקר, כי האחד יעשהו בלי כוונה וכמסתפק ואומר 'אם לא יועיל לא יזיק', והאחר עושהו בכוונה שלמה. (דרשות הר"ן דרוש ו') ריקי מוח יתמהו... יחשבו כי המעשה העיקר, ואיננו, רק הלבב והמעשה והלבב והלשון להרגיל, וכן כתוב 'בפיך ובלבבך לעשותו' וקדמונינו אמרו 'רחמנא לבא בעי'. ושורש כל המצות עד שיאהב את השם בכל נפשו, וידבק בו. (אבן עזרא, שמות לא, יח) וכל המצות על ג' דברים: האחת מצות הלב, והב' מצות הלשון, והג' מצות עשה. ומצות הלב על שני דרכים - מצות עשה ומצות לא תעשה. והנה מצות עשה - 'ואהבת את ה' אלקיך', 'ולדבקה בו', 'וליראה את השם הנכבד', 'ואהבת לרעך כמוך', ומצות לא תעשה - 'לא תשנא את אחיך בלבבך', ו'לא תקום ולא תטור'... ומצות הלב הם העיקרים הנכבדים על כולם. ורבים חשבו כי אין עון במחשבת הלב... והלא יראו כתוב 'שש הנה שנא ה ושם כתוב 'לב חורש מחשבות און', וכתיב 'היטבות כי היה עם לבבך', 'הטיבה ה' לטובים ולישרים בלבותם', 'והיה לבבכם שלם', 'אני ה' חוקר לב', 'וה' יראה ללבב'. (אבן עזרא, שמות כ, א) ורבים אמרו כי אין עון במחשבת הלב ואין עליהם שכר ועונש, ויש ראיות רבות להשיב עליהן ולא אאריך, רק אראה להם: 'לב חורש מחשבות און', 'הטיבות כי היה עם לבבך', 'ולישרים בלבותם', ומשה אמר בסוף 'בפיך ובלבבך לעשותו'. ועיקר כל המצוות - ליישר הלב, ורובם זכר (הזכיר), והמזיד והשוגג יוכיחו. (אבן עזרא, דברים ה, טז) כלל גדול יהיה בידך בעשיית המצוות, שהכל הולך אחר כוונת הלב, כמו שאמרו רבותינו ז"ל 'רחמנא לבא בעי'. ולפי זה יש מי שעושה מצוות הרבה ואינן עולות לו כלום, או בשיעור שיספיקו להקנאת השלמות האנושי, ולא לחלק ממנו שיהיה מורגש. ויש עושה מצווה אחת תספיק יותר ממצוות הרבה - כפי כוונת העושה אותה - לקנות חלק גדול מהשלמות. ואחר שהעניין הולך אחר הכוונה, יתבאר מזה גם כן שכל המצוות שבתורה הן יהיו מצוות עשה או מצוות לא תעשה, הם דרך להקנאת השלמות האנושי או מדרגה מה ממנו, בהיותן נעשות על הכוונה הראויה... וזה כי לפי מה שבא מפורש בתורה 'והלכת בדרכיו' נראה שההליכה בדרכי השם היא עיקר העבודה שיעבוד בה האדם את השם... כי בעשיית כל מצוות ומצווה יש שתי בחינות: האחד מצד העשות מעשה המצווה והגיעה אל הפועל השלם, והשנית מצד כוונת העושה אותה. והשלמות הנמשך אל המצווה איננו מצד המעשה, שהרי אמרו רבותינו ז"ל במסכת נזיר גדולה עבירה לשמה ממצווה שלא לשמה, ואמרו שם משל לשני בני אדם שצלו פסחיהם, אחד אכלו לשם פסח ואחד אכלו לשם אכילה גסה. זה שאכלו לשם פסח עליו הכתוב אומר: וצדיקים ילכו בם, וזה שאכלו לשם אכילה גסה עליו הכתוב אומר: ופושעים יכשלו בם. הנה ביארו בפירוש שהמצווה בלא כוונה אינו עולה לשם מצווה. (ספר העיקרים לרבי יוסף אלבו, מאמר שלישי פרק כז-כח) והנה באמת זהו המבחן שבו נבחנים ונבדלים עובדי ה' עצמם במדרגתם: כי מי שיודע לטהר לבו יותר, הוא המתקרב יותר והאהוב יותר אצלו ית'. הם המה הראשונים אשר בארץ המה, אשר גברו ונצחו בדבר הזה, האבות ושאר הרועים אשר טהרו לבם לפניו. הוא מה שדוד מזהיר את שלמה בנו (דברי הימים א כח, ט) כי כל לבבות דורש ה' וכל יצר מחשבות מבין. וכן אמרו זכרונם לברכה 'רחמנא לבא בעי', כי אין די לאדון ברוך הוא במעשים לבדם שיהיו מעשי מצוה, אלא העיקר לפניו שהלב יהיה טהור לכוין בה לעבודה אמיתית. והנה הלב הוא המלך לכל חלקי הגוף ונוהג בם, ואם הוא אינו מביא עצמו אל עבודתו יתברך, אין עבודת שאר האברים כלום, כי אל אשר יהיה שמה רוח הלב ללכת ילכו. ומקרא כתוב בפירוש (משלי כג, כו) תנה בני לבך לי. (מסילת ישרים פרק ט"ז) ואמנם כבר ידעת שהנרצה יותר בעבודת הבורא יתברך שמו הוא חפץ הלב ותשוקת הנשמה, והוא מה שדוד המלך מתהלל בחלקו הטוב ואומר 'כאיל תערג על אפיקי מים כן נפשי תערוג אליך אלקים'; 'צמאה נפשי לאלקים וגו; 'נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה; 'צמאה לך נפשי כמה לך בשרי'. (מסילת ישרים פרק ז') עיקר האדם הוא החשק שבלב, שבו הוא יתרונו על המלאכים, והוא הנקרא 'יצר' - יצר טוב ויצר רע. כאשר הוא מגביר חשקו לטוב - הרי זה טוב... ואז"ל כל הגדול - יצרו גדול, כי גדלות אחד על חבירו הוא רק כפי גודל החשק שלו לטוב. (רבי צדוק הכהן - צדקת הצדיק, רמ"ח) כמו שבמעשה הטוב העיקר הוא הכוונה, לא המעשה עצמו הסותר אל כוונתו, כן ברשע מלבד שה' שונא את הרשע שהיא הפעולה הרעה, גם הדרך של הרשע שבו ילך להתקרב אל הרשע זה תועבה אצלו, כי ילך בדרך הגאוה והנקמה והאכזריות ונפשו איותה רע, וזה תועבה יותר מן המעשה עצמה, כי זה צומח מרעת תכונת הנפש שקשה יותר מרוע המעשה שהיא בפעולת הגוף, כמ"ש הרמב"ם בפי' הרהורי עבירה קשים מעבירה, ומרדף צדקה - הגם שלא השיג את הצדק רק רודף להשיגה מרוב חשקתו אליה וכוונת לבו, אותו יאהב ה', כי עיקר אצלו הכוונה הנפשיית. (מלבי"ם משלי טו) דבריו הבאים של המשגיח ר' ירוחם ממיר יאירו לנו באור יקר את היחס שבין הלב למעשה: הנה העלנו יסוד כולל כי העיקר הוא כוונת הלב והיא תכלית העבודה. ולכאורה יסוד זה סותר למה שדיברנו פעמים רבות על התייחסות המעשה שהוא בגדר דין קדימה. ולהבהיר זה נקח לנו למשל פתילה ושמן הדולקים, הנה שניהם - הפתילה והשמן - הלא משתתפים בהדלקת האור, אבל מי הוא באמת העיקר שבאור? הלא זה ודאי השמן. בשמן נמצא מציאות כח האור, והוא הוא הדולק, אלא שמחוק הטבע הוא שאם לא יקח הפתילה להמשיך ולשום האור עליה אזי לא יודלק השמן בשום אופן, וכל כח האור ילך כליל לאיבוד. למעשה צריך לעשות פעולה קטנטנה - רק להדליק את הפתילה, ואח"כ השמן כבר ידלק מעצמו, לא מעשה ההדלקה הוא שדולק, אלא שכוח האור המונח בשמן הוא הדולק באמת. כמו כן נבין בעניין עשיית המצוות. אם שאול נשאל לנו איפה כאן נמצאת כח האור, האור האמיתי, אור הרוחני, ודאי נשיב ונאמר כי המעשה הפשוט אין בו ואין לו שום שייכות לאור הגדול. כל כח האור וכל המאור הריהו פנימיות הלב. שם ודאי נמצא הכח הגדול. אבל אם נשאל למי יש דין הקדימה בפועל, על זה כבר נאמר שאין הכי נמי - למעשה יש ודאי דין הקדימה, אבל זה רק בגדר המשל הנ"ל שמפעולת המעשה באה ההדלקה, וצריכים אנו להמעשה על ידו להתקיים ההדלקה. (דעת תורה, במדבר עמ' קג) ובעניין זה מצאנו פנינה נאה באוצר לשון-הזהב של הרש"ר הירש: כל מעשה טוב וישר צריך לעלות מתוך הלב פנימה, וכל רחש טוב שבלב צריך לבא לידי מעשה. (הרש"ר הירש, יתרו)  בספר "עלי שור" הקדיש פרק מיוחד ושמו "לב" (ח"ב פ"י), כך מסיים הגר"ש וולבה את פרקו: יאות לסיים פרק זה בדברי צופר הנעמתי: "וְאִישׁ נָבוּב יִלָּבֵב וְעַיִר פֶּרֶא אָדָם יִוָּלֵד. אִם אַתָּה הֲכִינוֹתָ לִבֶּךָ וּפָרַשְׂתָּ אֵלָיו כַּפֶּךָ. אִם אָוֶן בְּיָדְךָ הַרְחִיקֵהוּ וְאַל תַּשְׁכֵּן בְּאֹהָלֶיךָ עַוְלָה. כִּי אָז תִּשָּׂא פָנֶיךָ מִמּוּם וְהָיִיתָ מֻצָק וְלֹא תִירָא" (איוב יא, יב-טו). התחלת האדם היא שיפתח לבו ויצא מהריקנות שבו, ורק אז - "אדם יוולד". במה יתבטא היותו איש "נלבב"? כשמכין לבו ויתפלל, וירחקי אוון ועוולה, ובזה יהיה אדם מוצק. זוהי תפילתינו תמיד: "הוא יפתח לבנו בתורתו, וישם בלבנו אהבתו ויראתו, ולעשות רצונו לעבדו בלבב שלם". לב שלם ולב גדול - בזה נמדדות המדרגות. (עלי שור ח"ב מערכת האדם פ"י) דברי חכמינו חדים כדרבנות ובנויים לתלפיות, ועל כן מכאן ואילך "דבר שפתיים אך למחסור". ובחתימת העניין נתחמם שוב כנגד אורם ומכבשונם של רבי יעקב (רבנו תם) ורבי יעקב (מדובנא): העמוד האחד - הלב הטוב והזך. כי בהיות האדם טוב - יהיה טוב עם אלוקים ויהיה טוב עם אנשים, כאשר אמר הכתוב (ש"א פ"ב) 'וטוב עם ה' וגם עם אנשים'. (ספר הישר, השער השני) ראה גם ראה כי אדְני התורה נוסדו על שתי אהבות - על 'ואהבת את ה' אלוקיך' ועל 'ואהבת לרעך כמוך'. על 'ואהבת את ה' אלוקיך' תלויים המצוות שבין אדם למקום, ועל 'ואהבת לרעך כמוך' תלויים המצוות שבין אדם לחבירו. ואהבַת האדם את ה' יתברך, גם כי דרכה בקודש נפלאה מאוד מהמוני בני אדם, אבל קרובה לבוא כאשר ישלים האדם את נפשו במה שבידו להשלים, היינו כאשר אסף במלא חפניו כל המצוות הכלולות במצות 'ואהבת לרעך כמוך'. ולכן יפה אמר הכתוב 'ואהבת לרעך כמוך - אני ה, לאמר: כאשר תאהב את רעך כנפשך - תזכה לדעת כי אני ה' ולבא אל אהבתו יתברך... כי החלק האחד הוא סיבה אל החלק השני. והאהבה אשר תהיה בך - תזכך נפשך אל 'ואהבת את ה' אלוקיך'. ('אוהל יעקב' להמגיד מדובנא, פרשת קדושים) ומכאן נותר לנו לעלות על הגשר, ומ"ואהבת" הראשון נגיע מיד ל"ואהבת" השני.

התכלית - לאור ספר דברים

פרק כ"ו

"כיצד לאהוב?"

וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹקֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ: (דברים ו, ה) כדתניא 'ואהבת את ה' אלקיך' - שיהא שם שמים מתאהב על ידך, שיהא קורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים, ויהא משאו ומתנו בנחת עם הבריות. מה הבריות אומרות עליו? אשרי אביו שלמדו תורה, אשרי רבו שלמדו תורה, אוי להם לבריות שלא למדו תורה, פלוני שלמדו תורה - ראו כמה נאים דרכיו, כמה מתוקנים מעשיו, עליו הכתוב אומר: 'ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר'. (יומא פו.) 'והיו הדברים' למה נאמר? - לפי שהוא אומר 'ואהבת את ה' אלקיך' איני יודע כיצד לאהוב! תלמוד לומר 'והיו הדברים האלה' - תן הדברים האלה על לבך, שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם, ומידבק בדרכיו. (ילקוט שמעוני) כפי שכבר נוכחנו בפרק ב', על אף שתכלית המצוות היא בעלת שתי פנים - "שתי שלמויות" כלשון הרמב"ם - להידבק בה', וללכת בדרכיו, הרי שיש יחסים הדדיים ביניהם, ואם ננקוט כלשון הרמב"ם - "שלמות האדם אשר בו יתהלל באמת הוא - להגיע אל השגת האלוה כפי היכולת... וללכת אחרי ההשגה ההיא בדרכים שיתכוון בהם תמיד לעשות חסד צדקה ומשפט - להידמות בפעולות האלוה". גם בפרשת שלנו, השגורה בפינו פעמיים ביום, אנחנו רואים שחז"ל מבינים את מצות אהבת ה' גם בצורה כזו שהיא מצוה בעלת השלכה מעשית - בין אם המצוה דורשת שיהא שם שמים מתאהב על הבריות ע"י מעשים טובים בין אדם לחבירו, ובין אם ע"י שהיו דברי התורה על לבך ועל ידי כך "אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם - ומידבק בדרכיו", שזהו ממש כדרך שכתב הרמב"ם, שע"י שאנחנו מכירים ומשיגים ואוהבים את ה' - נבא לדבוק בדרכיו וללכת בהם. ואהבת. תשמח לעשות דבר שייטב בעיניו כאשר תבין שאין תכלית נכבד כזה: (ספורנו) כי אמנם אהבת ה' לכשעצמה היא תכלית נפלאה ובראש סולם ערכי התורה, אך האהבה גוררת רצון וחשק לדבוק בה' בצורה מעשית - ללכת בדרכיו - להיות טוב ולעשות טוב. הנה גם את מצות הדבקות בה' ("ובו תדבקון") גופא, חז"ל פירשו: "הדבק בדרכיו - גמול חסדים, קבור מתים, בקר חולים, כמו שעשה הקב"ה" (רש"י יג, ה). מונח בזה שמצות אהבת ה' ומצות הדבקות בה' מלבד היותן הכרה שכלית וריגשת הלב אליו יתברך, ומלבד מה שהן מולידות את החיוב והרצון ללכת בדרכיו, הרי חלק מעניין האהבה והדבקות בה' הוא ההליכה בדרכיו וההידמות אליו (והרחבנו בעניין זה לעיל פרק כ"ב בפרשת י"ג מידות של רחמים). אף מבלי להעמיק חקר ולהתבונן מהם בדיוק דרכי ה', הדבר הראשון והפשוט שניכר לכל בר דעה החי בעולם - הוא שהקב"ה מחיה וזן את העולם בטובו, נותן ומשפיע ומעניק. ולכן הדבר המתבקש ביותר לכל אוהב ה' הוא ללכת בדרכו הברורה הזו - לתת ולהשפיע ולהעניק. בא וראה יסוד גדול בכל עניין התקרבות האדם אל הקב"ה: איתא בספרי... "לפי שהוא אומר ואהבת את ה' אלקיך איני יודע כיצד לאהוב, ת"ל והיו הדברים האלה על לבבך - שמתוך אתה מכיר בהקב"ה ומידבק בדרכיו". הרי מההדבקות בקב"ה צריכה לצאת מיד ההליכה בדרכיו. הכרה שאין עמה הליכה בדרכיו איננה הכרה אמיתית! ...המתיימר שהכיר את הבורא מבלי שהיטיב מידותיו - את הבורא יתברך לא הכיר! (עלי שור ח"ב מערכת האדם פ"ב) לאורך כל ספרי הנביאים הוזהרנו שלא להיצמד רק למצוות שבין אדם למקום, אלא שעצם ידיעת ה' והקירבה אליו היא היא המעשים הטובים שהם דרך ה': דָּן דִּין עָנִי וְאֶבְיוֹן אָז טוֹב - הֲלוֹא הִיא הַדַּעַת אֹתִי נְאֻם ה': (ירמיה כג) ...בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל, הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי - כִּי אֲנִי ה' עֹשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ, כִּי בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי נְאֻם ה': (ירמיה ט) באר כי ידיעת הש"י היא ידיעת מידותיו שיכיר אדם חכמתו איך ינהיג בהם עולמו, זהו שאמר הכתוב 'כי אני ה' עושה חסד משפט וצדקה בארץ וגו, שהרי אין תחבולה בעולם להכיר אותו ית' מצד עצם כבודו רק מצד פעולותיו לפי שהוא רחוק מכל רחוק מצד עצם כבודו והוא קרוב מכל קרוב מצד דרכיו ופעולותיו (י"ג מידות). (רבינו בחיי, שמות לג) והטעם על שאמר 'הוו מתונין בדין' כדי להזהיר יותר על הדינין (עניינים שבין אדם לחבירו) משאר הוראות, שהם עיקר גדול בידיעתו יתברך ויתעלה, וכמו שאמר ירמיה הנביא ע"ה 'השכל וידוע אותי כי אני ה' עשה חסד משפט וצדקה בארץ כי באלה חפצתי נאם ה. ואיך ישכיל אדם לדעת את ה' והוא דבר הנמנע? אך בזאת ידענו - לעשות דין ומשפט, כי ה' עושה אלה. וזהו שנאמר 'דן דין עני ואביון אז טוב - הלא היא הדעת אתי נאם ה. וכתיב במקום אחר 'ומה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד'. כי הדינין הם שורש גדול לתורה ומהם נשתת העולם. (רבינו יונה ע"מ אבות א, א) נקודה זו אנו לומדים מדברי רבינו יונה - כי ידיעת ה' יתברך שהיא שיא השלמות - מונחת בצרור קטן של הדינים... הבורא עולם כרך את כל התורה כולה בכמות קטנה, ההתדבקות לבורא עולם ארוזה באמת בגלולה קטנה... כי יסוד הכל הוא צלם אלוקים. (ר' ירוחם ממיר, דעת תורה דברים א' עמ' צז) "את ה' האמרת היום להיות לך לאלוקים וללכת בדרכיו" (דברים כו, יז), פירוש הכתוב הוא, דעניין של הליכה בדרכי ה' יתברך אינו רק כמצות עשה בפני עצמה, אלא היסוד הוא שמטעם "את ה' האמרת היום להיות לך לאלוקים" ממילא נמשך ויוצא העניין של הליכה בדרכיו יתברך... האדם המתבונן באלוקותו יתברך, רואה נפלאות מעשיו והנהגתו, כשמרגיש גם קרבותו יתברך אלינו ע"י חסדיו עלינו, או אז "מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאווה תאווה גדולה" (לשון הרמב"ם) - אליו יתברך, להיות מחקה מעשיו ולהדמות אליו. איש כזה לא נצרך כבר להיות מצטווה על הליכה בדרכיו יתברך, המצוה של והלכת בדרכיו היא כבר אצלו ממילא ובטבע. (ר' ירוחם ממיר, דעת תורה במדבר עמ' נד) מה הוא רחום וכו' אין זה עניין של חיקוי בעלמא והתלמדות מן דרכיו יתברך שאחר שהקב"ה הוא רחום וחנון זה הוא ראיה כי זה הטוב באמת. לא כן הוא הדבר. אלא כי אחרי שהשגנו את ההארת פנים של הי"ג מידות, הנה עכשיו באמת ה"הוא" הנה זה ה"אתה", וה"אתה" ההנה זה "ה"הוא", כי אין פירוד כלל אלא דבוק וחשוק בקשר אמיץ. (ר' ירוחם ממיר, דעת תורה שמות עמ' שיא) "ללכת בדרכיו" מתאר את התכלית של "לאהבה את ה' אלוקיך". מצפים ממך לאהוב את ה' ולבטא את אהבתך על ידי הליכה בדרכיו. (הרש"ר הירש, דברים ל, טו) המכיר את בוראו באמת, מכיר גם את דרכי חסדו יתברך ומתדבק בהם. הכרה שאין עמה קנין מידות טובות - אינה אלא דמיון! כך הכיר אברהם אבינו ע"ה את בוראו ונהיה איש החסד - "תתן... חסד לאברהם". וכיון שהכיר וידע התחיל להשיב תשובות לבני דורו, חידוש וגילוי גדול היה זה, כי גדלו ית' היא מידת טובו, ועד כמה שהוא יתברך מגביהי לשבת - הוא משפיל לראות בשמים ובארץ, וכל תכלית השגחתו היא והנהגתו היא שהוא "מקימי מעפר דל מאשפות ירים אביון להושיבי עם נדיבים עם נדיבי עמו", לרומם ולגדל את האדם ברוב חסדו. (עלי שור ח"ב מערכת האדם פי"ב) ובזה אנו מבינים מה צדקו דברי חז"ל, שפירשו הכתוב "ולדבקה בו" שהוא הדביקות במדותיו: מה הוא רחום אף אתה רחום, מה הוא חנון אף אתה חנון. כי לא הוציאו הכתוב מפשוטו, אלא להיפך, שפירשו הכתוב לפי פשוטו בתכלית, כי הדביקות הרוחנית לא תצויר כלל בדרך אחרת אלא ב'השוואת הצורה'. ולפיכך ע"י זה שאנו משווים צורתנו לצורת מדותיו יתברך, אנו נמצאים דבוקים בו. וזה שאמרו מה הוא רחום וכו' כלומר, מה הוא יתברך כל מעשיו הם להשפיע ולהועיל לזולתו ולא לתועלת עצמו כלל, שהרי הוא יתברך אינו בעל חסרון שיהיה צריך להשלימו, וכן אין לו ממי לקבל. אף אתה כל מעשיך יהיו להשפיע ולהועיל לזולתך, ובזה תשווה צורתך לצורת מדות הבורא יתברך שזו הדביקות הרוחנית ב'השוואת הצורה' האמורה. (בעל הסולם בספרו "מתן תורה")  וכערך המצוה של הנתינה וההטבה, שהיא עצם הדבקות בה' - כך ערך האדם המיטיב. הנה כך לימדנו רב האי גאון: ואפילו אנשי מעשה שמכניסים אורחים ומהנין תלמידי חכמים ומשיאין בתם לתלמיד חכם, עליהם הכתוב אומר 'ולדבקה בו', וחשובים הם כאילו נדבקו בשכינה, וחייב אדם לנהוג בהם כבוד ולעמוד מפניהם. כי חכמים הראשונים אף על פי שהיו חכמים גדולים, משתבחין היו במעשים טובים ובמדות טובות, כדאמרינן בעלמא (ב"ר פ"ד ב) נהי דבתורה גדול ממני, במעשים טובים מי גדול ממני? (רב האי גאון, תשובות הגאונים סי' בב)

פרק כ"ז

"גם באשר לא ציוך - תן דעתך"

וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב בְּעֵינֵי ה' (דברים ו, יח) ...ועתה יאמר: גם באשר לא צוך - תן דעתך לעשות הטוב והישר בעיניו, כי הוא אוהב הטוב והישר. וזה ענין גדול, לפי שאי אפשר להזכיר בתורה כל הנהגות האדם עם שכניו ורעיו וכל משאו ומתנו ותקוני הישוב והמדינות כלם, אבל אחרי שהזכיר מהם הרבה כגון 'לא תלך רכיל', 'לא תקום ולא תטור', 'ולא תעמוד על דם רעך', 'לא תקלל חרש', 'מפני שיבה תקום' וכיוצא בהן, חזר לומר בדרך כלל שיעשה הטוב והישר בכל דבר עד שיכנס בזה הפשרה ולפנים משורת הדין, וכגון מה שהזכירו בדינא דבר מצרא (ב"מ קח) ואפילו מה שאמרו (יומא פו) פרקו נאה ודבורו בנחת עם הבריות, עד שיקרא בכל ענין תם וישר. (הרמב"ן) במרוצת פסוקי התורה ישנם משפטים רבים מפורטים ומגוונים בענייני בין אדם לחבירו, אך מדי פעם מבליחות אלומות אור המהוות נר לרגלינו ואור לנתיבות התורה כולה. אלומות אור בצורת כללים ולא פרטים, בצורת ערכים ולא הנחיות מקומיות, בצורת רוח הדברים ולא הדברים הטכניים. כך ראינו כבר בחוק ומשפט ששם לפניהם במרה ("לאהוב איש את רעהו, ולהתנהג בעצת הזקנים, והצנע לכת באהליהם... ושינהגו שלום... ותוכחות מוסר". רמב"ן) וציום שם "והישר בעיניו תעשה"; כך ראינו בעשרת הדיברות; כך ראינו שאסר להתנבל ברשות התורה אלא להיות "קדושים תהיו כי קדוש אני"; כך ראינו ב"ואהבת לרעך כמוך"; וכך אנחנו נוכחים בפסוק זה - המוכיח מעל לכל ספק שיש לתורה תכלית העוטפת את המצוות, ומלמדת אותנו שפרטי המצוות הן הדרך - ולא סוף הדרך - אל תיקון האדם ושלמותו "עד שיקרא בכל ענין תם וישר". הציווי "ועשית הישר והטוב" דורש מהאדם לא לצמצם את עצמו במסגרת החוק הפרטי, אלא להיות נאמן לרוח הכללית העולה ממנו: להיות ישר וטוב. לא להסתפק בקיום ציווי ה', אלא להיות קשוב לרצון ה'. והוא אשר השיב ר' ישראל סלנטר זצ"ל כאשר שאלו אותו על איזה מעשה אחד - היכן מצא החיוב עליו? והשיב: "לי יש חושן-משפט יותר גדול ממה שיש לעולם, ובחושן-משפט שלי שם נמצא החיוב מפורש". ...ואחרי שביררנו שזה עיקר כתרה ותפארתה של תורתינו הקדושה - ע"י כל התורה לצרף את הבריות, הלא לפ"ז כבר יש לנו תורה גדולה ומורחבת מאוד, ותרי"ג פעמים תרי"ג מצוות וחיובים ישנן בה, ואין כלל מקום לשאול "היכן כתובים חיובים כאלה". (ר' ירוחם ממיר, דעת תורה שמות עמ' יב)  ראוי לשים לב לדרש הנפלא שדרשו חז"ל מהפסוק: הישר והטוב. זו פשרה לפנים משורת הדין: (רש"י) מעולם לא נמצא מדינה או חוקה שתחוקק לאזרחיה חוקים, ולאחר מכן תצוה אותם לנהוג לפנים משורת אותם דינים. הלא זה מופרך: אם ציוית דינים - לך לאורם, ויקוב הדין את ההר! אבל כפי שכבר נוכחנו בהנהגות אברהם אבינו וכן אצל כלתו רבקה, וכנראה כך אבות ואימהות האומה טבעו במהות צאצאיהם וחקקו בלשד עצמותם: לנהוג כמשפט המדינות ולהוות מופת החברה - זהו ערך ראוי, אך נשגבות מכך הן הרדיפה ואהבת החסד, וכמו גביע שהתמלא על גדותיו - אנשי החסד האמיתיים יבלשו אחר כל בדל הטבה שניתן לעשות ויחפשו היכן ועד היכן אפשר לעשות צדקה ומשפט. וגם אם הדין בא על סיפוקו - יחפשו הללו לנהוג לפנים משורתו. עם ישראל - בהיותו ממלכת כהנים ואור לגויים - לא יצמצם עצמו בגבולות החסד המתקבל על דעת האדם הבינוני. הוא יוכיח את עצמו מנצל עד תום את צלם האלוקים המוטמע בנשמתו, מגביה את המושג "אדם" טפח וטפחיים מעל קרקע הסבירות והבינוניות, כראוי לגזע האציל שלו כנצר למשפחת אבירי החסד, הצדקה והמשפט. אותו משפט שבזכותו ציון תיפדה, אותה צדקה שתשיב את שבות ישראל - לאחר שהללו גלו בחורבנה של ירושלים ש"לא חרבה אלא על שהעמידו דיניהם על דין תורה ולא עבדו לפנים משורת הדין" (ב"מ ל:). אך באמת עומק העניין הוא ע"פ המתבאר למעלה: אבא שמבקש מבנו להכין לו כוס תה, והבן יודע שהאב אוהב גם עוגיה בצידה, אילו הבן יישמע לציווי האב - יגיש לו כוס תה ותו לא. אך אם הבן יישמע לרצון האב - הרי ימלא את כל משאלותיו גם אם לא נאמרו בפה מלא. הוא יעשה הישר והטוב בעיני האב. כשהתורה מצוה "ועשית הישר והטוב בעיני ה'" - מונח בזה לעשות "לפנים משורת הדין". משום שלעיתים הציווי לא ממצא את הרצון. רצון ה' לא תמיד יתכנס בתוך שורת הדין. משום כך מצופה מאיתנו לראות את התמונה הכוללת, להתייחס לתורה ככתב שמבטא את רצון ה', ולא רק צווים נקודתיים, להבין מתוכה את דרך ה' הרחבה, וללכת לאורה.  תוך כדי הציווי הכולל הזה, מעלה הסבא מקלם פנינת הבנה נפלאה בערך הרב שהתורה מייחסת לשכל האדם: הנה ידענו שעולמנו עומד על המצוה הזאת - "ועשית הישר והטוב", ומזה ידענו כמה יקר ואהוב וחשוב השכל הישר בעיני המקום ב"ה שעל זה עומד כל העולם וקיום התורה כולה, ומזה ידענו כמה נזהרים למעלה בכבודו של שכל הישר שלא להקטין ערכו בעיני בני אדם שלא יבואו לזלזל בהוראתו ופקודתו, ויהיו נזהרים לעשות לכל אשר יצוה השכל הזך והישר. (הסבא מקלם, יסודי הדעת עמ' כא) כלומר, התורה משאירה לאדם שטח עבודה נרחב ביותר שבו הוא יפעל כפי הוראת שכלו! ואותה 'רשות' - שהיא חובה - שהתורה נותנת לאדם לפעול ע"פ שכלו - נשענת על המציאות של האדם שנברא בצלם אלוקים ש"צדיק וישר הוא" ו"טוב ה' לכל", ולכן התורה סומכת על האדם שהאלוקים עשאו ישר - שיוכל להישמע לצו מצפונו ויוכל להחליט ע"פ עצת שכלו מהו "הטוב והישר". וכך גם נלמד מדברי רבינו הגדול: אֵיזוֹהִי דֶרֶךְ יְשָׁרָה שֶׁיָּבֹר לוֹ הָאָדָם, כֹּל שֶׁהִיא תִפְאֶרֶת לְעוֹשֶׂיהָ וְתִפְאֶרֶת לוֹ מִן הָאָדָם. (אבות ב, א) הדרך לדעת כיצד לנהוג בצורת "ועשית הישר" - "דרך ישרה", איננה טמירה ונעלמה, אלא פשוט פוק חזי מאי עמא דבר. בני האדם שנבראו בצלם אלוקים נוהגים בצורה טבעית ב"דרך ישרה", וממילא כאשר מעשיך יהיו מקובלים בעיני הבריות, הנה אתה כבר מהלך בדרך הישר.

  פרק כ"ח

מה ה' אלוקיך שואל מעמך?

לגודל חשיבות הפרשה הזו, נבארה מתון מתון, דבר דבור על אפניו, ברובד הפשט המוחלט. במהלך החיבור אנו אוספים מלקט שכחה ופאה, מן הגורן ומן היקב, וחותרים כל הדרך להיווכח מפינות התורה השונות שיש תכלית עליונה לכלל המצוות. לפתחנו כעת פרשיה שכל עניינה הוא בדיוק עניין זה, לקשור את מצוות התורה באגד אחד, לאספן אל כלי אחד. משה רבינו בנאומו האחרון לפני הסתלקותו, לאחר שמספר ומזכיר לעם ישראל את כל הקורות אותם במדבר - מעמד הר סיני ונתינת התורה, חטא העגל, חטא המרגלים, חטא קורח ועדתו, ירידת המן, המסע המופלא והמסוכן במדבר וההכנה לכניסה לארץ [שתתרחש בעוד שבועות מספר תחת הנהגת יהושע], מיד בסיום הסקירה הזו - משה רבינו כאילו מסכם את התורה במספר פסוקים: וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה' אֱלֹקֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ? (דברים י, יב) לפני שנבאר, נקשה: הרי ודאי שעם ישראל ידע מה ה' שואל מעמם! הם קיבלו את כל התורה והמצוות. לא נשאר דבר שאינו ברור. מה ה' שואל?! - לקיים את המצוות. יש עוד משהו שלא שמענו? א"כ מדוע לא שמענו את זה בסיני או במשך ארבעים השנים? ואם שמענו - למה לחזור עליו? ואם משה בא לסכם את המצוות - איך ניתן לסכם 613 מצוות במספר פסוקים? ועוד, מהמשפט הנ"ל נשמע שמשה בא לומר דבר אחד או שניים, אך בפסוקים הבאים אנחנו מוצאים כמה וכמה ציוויים! אלא כך ביאורו: ועתה ישראל - לאחר שקיבלת את כל המצוות ועברת את כל הדרך הארוכה הזו - מה ה' שואל מעמך כאשר אתה כבר מקיים את המצוות? את המצוות כולן שמעת, קיבלת, קיימת. כעת לאן זה מוביל אותך? לאיזו תכלית המצוות מוליכות אותך? מהו היעד הסופי? כִּי אִם (שם) - רק לתכלית שתיאמר מיד, התכלית האחת בעלת "שתי השלמויות", שתיזכרנה כאן בכמה רבדים וסגנונות שונים. עשיית כל המצוות - לא ירוכזו 'כי אם' אל מטרה אחת, כל כוחות הנפש - לא יתכוונו 'כי אם' אל תכלית אחת, כל התקדמות ומעלה - לא יעלו 'כי אם' אל יעד אחד. "צריך לאדם שישעבד כוחות נפשו כולם וישים לנגד עיניו תמיד תכלית אחת, והיא: השגת השם יתברך, כפי יכולת האדם לדעת אותה. וישים פעולותיו כולן: תנועותיו ומנוחותיו וכל דבריו מביאים לזו התכלית, עד שלא יהיה בפעולותיו דבר מפועל שלא יביא אל זאת התכלית: לקנות החכמות וקנות מעלות המידות ומעלות השכליות" (ע"פ שמונה פרקים להרמב"ם פ"ה). "כי אם" - אינו בא להפחית מאיזשהו ערך, אלא לברר ולהבהיר שיש תכלית שממסגרת את כלל המצוות, שכאשר נקיים כל מצוה שהיא - אל מול עינינו נשים את התכלית הזו. והנה נוכל לשים לב לדבר מופלא: הדברים הנדרשים ממנו הנאמרים כאן תמיד יבואו בזוגות - "שתי השלמויות", כאשר הדבר הראשון יהיה שייך לדבקות בה' - "מעלות השכליות", והשני (כפועל יוצא מהראשון) יהיה שייך לעשיה בפועל וההליכה בדרכיו - "מעלות המידות", וכסדר שהתווה הרמב"ם: "להגיע אל השגת האלוה כפי היכולת - וללכת אחרי ההשגה ההיא בדרכים שיתכוון בהם תמיד לעשות חסד צדקה ומשפט - להדמות בפעולות האלוה" (סוף מו"נ). ובכן, ה' אלוקיך שואל מעמך את אלו: לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ - לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו (שם) - היראה היא בעצם הכרת ה' וההתפעלות ממנו, תכלית קיום המצוות שבין אדם למקום. ההליכה בדרכיו (אשר יורחב בביאורה בפרק הבא) תגיע לאחר השגת והכרת ה' הטוב, שאז מתקיים הציווי והרצון ללכת בעקבותיו ולהידמות לו בפועל - במימוש הנהגותיו הטובות. כלומר, שמצוות בין אדם לחבירו תכליתן ומהותן היא להידמות לקב"ה. ומכאן ואילך ייאמרו "שתי השלמויות" הללו באופנים מגוונים: וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ - וְלַעֲבֹד אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ לִשְׁמֹר אֶת מִצְוֹת ה' וְאֶת חֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְטוֹב לָךְ: (שם י, יב-יג) - כמו היראה, גם האהבה (שאף היא בכפיפה אחת עם היראה במעלות השכליות, אך היא מעלה גדולה יותר מהיראה) גוררת אחריה עבודת ה' בפועל, אלא שהעבודה הבאה בעקבות האהבה - גדולה ומהותית יותר, שכן אז תעבוד את ה' "בכל לבבך ובכל נפשך" מחמת אהבתך אותו. וכן בפרק הבא בחומש, בפרשת "והיה אם שמוע" ייאמר: "לאהבה את ה' אלוקיכם - ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם". ...אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ תִּירָא - אֹתוֹ תַעֲבֹד (שם י, כ) - שוב היראה גוררת עבודה בפועל. וּבוֹ תִדְבָּק - וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ: (שם) - גם הדבקות (המעלה הגדולה ביותר בקרבת ה') גוררת מעשה: להוכיח את עליונות הקב"ה מעל כל הנבראים ע"י השבועה בשמו הגדול. ...וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹקֶיךָ - וְשָׁמַרְתָּ מִשְׁמַרְתּוֹ וְחֻקֹּתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וּמִצְוֹתָיו כָּל הַיָּמִים: (שם יא, א)

- שוב האהבה מביאה בעקבותיה את שמירת משמרת ה' שפירושה "שתשמור מה שהשם שומר - שהוא שומר את הגרים וחונן דלים ואביונים ועושה משפט יתום ואלמנה, וכענין שנאמר במקום אחר 'לשמור את משמרת ה' אלקיך - ללכת בדרכיו' ואמרו: מה הוא חנון ורחום אף אתה היה חנון ורחום" (רמב"ן).

 אמנם נפר מעט את סדר הכתובים, אך לצורך העניין נביא כאן כמה פסוקים שנכתבו באמצע כל הפרשה הנ"ל, וכאילו יצאו מגדר התמציתיות שמאפיינת את הפסוקים הנ"ל: ...כִּי ה' אֱלֹקֵיכֶם הוּא אֱלֹקֵי הָאֱלֹהִים וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים הָאֵל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד: עֹשֶׂה מִשְׁפַּט יָתוֹם וְאַלְמָנָה וְאֹהֵב גֵּר לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִׂמְלָה: וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם: (שם י, יז) אך נראה שמונח בזה הרחב-דבר ל"שתי השלמויות" וכאותו סדר שמובא כאן (היראה והאהבה ובעקבותיהן ההליכה בדרכיו), כלומר שהדרך ליראת ואהבת ה' היא ע"י ההתבוננות בגדלותו ורוממותו - "אלוקי האלוהים ואדוני האדונים האל הגדול הגיבור והנורא", ואילו ההליכה בדרכיו תהיה בדרכי טובו שהוא "עושה משפט יתום ואלמנה ואוהב גר", ומה הוא רחום אף אתם - "ואהבתם את הגר". ועוד טעימה קטנה מהפסוקים הנ"ל: אמר ר' יוחנן: כל מקום שאתה מוצא גבורתו של הקב"ה - אתה מוצא ענוותנותו. דבר זה כתוב בתורה, ושנוי בנביאים, ומשולש בכתובים. כתוב בתורה - 'כי ה' אלקיכם הוא אלקי האלהים ואדוני האדונים' וכתיב בתריה 'עושה משפט יתום ואלמנה'. שנוי בנביאים - 'כה אמר רם ונשא שוכן עד וקדוש וגו וכתיב בתריה 'ואת דכא ושפל רוח'. משולש בכתובים - דכתיב 'סולו לרוכב בערבות ביה שמו' וכתיב בתריה 'אבי יתומים ודיין אלמנות'. (מגילה לא.) למדנו מכאן שני דברים: שהתורה אינה מניחה לנו שנחשוב שמידותיו של הקב"ה מסתכמות בגדולתו ונוראותו, משום שמידתו העיקרית היא מידת הרחמים, ולכן ענוותנותו נסמכה תמיד לגדולתו. ועוד, שכדי להגיע לקרבת ה' אמיתית אין די להכיר בגדולתו ולירא ממנו, אלא להמשיך לדבוק במידותיו ולהידמות לו. "אשרי כל ירא ה' - ההולך בדרכיו" (תהלים קכ"ח). לסיכום העניין: בפרשה זו נמצאנו למדים שמשה רבינו ע"ה מכמת את כלל ושלל המצוות לכדי התכלית האחת: קרבת ה' - ע"י היראה והאהבה והדבקות בו, וע"י ההידמות אליו וההליכה בדרכי טובו. ומכאן עלינו להרחיב מעט את הדיבור במצוה שנאמרה לא פחות משמונה פעמים בספר דברים: והלכת בדרכיו.

  פרק כ"ט

והלכת בדרכיו

וְשָׁמַרְתָּ אֶת מִצְוֹת ה' אֱלֹקֶיךָ לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וּלְיִרְאָה אֹתוֹ: (דברים ח, ו) וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה' אֱלֹקֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו (דברים י, יב) לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹקֵיכֶם לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְדָבְקָה בוֹ: (דברים יא, כב) אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ וְלָלֶכֶת בִּדְרָכָיו כָּל הַיָּמִים (דברים יט, ט) אַחֲרֵי ה' אֱלֹקֵיכֶם תֵּלֵכוּ וְאֹתוֹ תִירָאוּ וְאֶת מִצְוֹתָיו תִּשְׁמֹרוּ וּבְקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ וְאֹתוֹ תַעֲבֹדוּ וּבוֹ תִדְבָּקוּן: (דברים יג, ה) אֶת ה' הֶאֱמַרְתָּ הַיּוֹם לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹקִים וְלָלֶכֶת בִּדְרָכָיו (דברים כו, יז) יְקִימְךָ ה' לוֹ לְעַם קָדוֹשׁ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָךְ כִּי תִשְׁמֹר אֶת מִצְוֹת ה' אֱלֹקֶיךָ וְהָלַכְתָּ בִּדְרָכָיו: (דברים כח, ט) אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וְלִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו (דברים ל, טז) וכאשר רצונינו לקיים את הציווי הזה, ובעצם לממש את התכלית הנאצלת הזו של כל מצוות בין אדם לחבירו - ללכת בדרכי ה' ולהידמות לו, עלינו לדעת בדיוק רב מהי דרך ה'. הראשון ששאל זאת היה משה רבינו: "הודיעני נא את דרכך - ואדעך". ואמנם עוד לפני כן העידה התורה בשלוש מילים מהי דרך ה': "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' - לעשות צדקה ומשפט" (בראשית יח), אך משה רבינו ברצונו להנהיג את העם בדיוק בדרך ה', מבקש לדעת היטב מהי דרך ה', והקב"ה ביפעת רחמיו מגלה לו ולנו את דרכו - דרך ה': וַיַּעֲבֹר ה' עַל פָּנָיו וַיִּקְרָא - ה' ה' אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת: נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים נֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה וְנַקֵּה (שמות לג) וכבר הרחבנו בזה במקומו, ונוכחנו שלמרות ההנהגות השונות של הקב"ה בעולמו הרי שבפרשת י"ג מידות הקב"ה גילה למשה ש"במידת הרחמים אני נוהג בעולמי" - המידה העיקרית של הקב"ה היא מידת הרחמים וההטבה, ובטוב העולם נידון.  לפנינו לקט דברי חכמים בעניין קיום התכלית המוטלת עלינו - ההליכה בדרכיו: 'ללכת בכל דרכיו' - אלו דרכי הקב"ה, שנאמר 'ה' אל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד ואמת נוצר חסד לאלפים נושא עון ופשע וחטאה ונקה'. ואומר 'כל אשר יקרא בשם ה' ימלט'. וכי היאך אפשר לו לאדם להיקרא בשמו של הקב"ה? אלא נקרא המקום 'רחום' שנאמר 'רחום וחנון ה - אף אתה הוי רחום ועשה מתנת חנם. נקרא המקום 'צדיק' שנאמר 'כי צדיק ה' צדקות אהב' - אף אתה הוי צדיק. נקרא המקום 'חסיד' - 'כי חסיד אני נאם ה - אף אתה הוי חסיד. (ספרי מ"ט) 'ואנוהו' - הוי דומה לו, מה הוא חנון ורחום - אף אתה היה חנון ורחום. (שבת קלג:) בשעה שהכעיסו המרגלים את הקב"ה, אמר משה: רבש"ע, תפוס דרכך, תפוס אומנותך... ומהו אומנותי? אמר לו: אל רחום וחנון. הדא הוא דכתיב 'ועתה יגדל נא כח ה' וגו. 'ויאחז צדיק דרכו' - זה הקב"ה דכתיב 'כי צדיק ה' צדקות אהב'. 'וטהר ידים' - זה הקב"ה דכתיב 'וטהור עינים מראות ברע'. 'יוסיף אומץ' - זה הקב"ה שהוא מעצים כחן של צדיקים שיעשו רצונו. (ילקו"ש איוב) ואמר רבי חמא ברבי חנינא: מאי דכתיב 'אחרי ה' אלקיכם תלכו'? וכי אפשר לו לאדם להלך אחר שכינה? והלא כבר נאמר 'כי ה' אלקיך אש אוכלה הוא'? אלא להלך אחר מידותיו של הקב"ה. מה הוא מלביש ערומים דכתיב 'ויעש ה' אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם' - אף אתה הלבש ערומים. הקב"ה ביקר חולים דכתיב 'וירא אליו ה' באלוני ממרא' - אף אתה בקר חולים. הקב"ה ניחם אבלים דכתיב 'ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלקים את יצחק בנו' - אף אתה נחם אבלים. הקב"ה קבר מתים דכתיב 'ויקבר אותו בגיא' - אף אתה קבור מתים. (סוטה יד.) ובאו אליך כל הברכות האלה והשיגוך כי תשמע בקול ה׳ אלוקיך. אימתי יבואו עליך כל הברכות האלה? אם תשמע בקול ה׳ אלוקיך ותלך בדרכיו שהם דרכי שמים. ומה הם דרכי שמים? שהוא רחמן ומרחם אפילו על הרשעים ומקבל אותם בתשובה שלימה, וזן ומפרנס את כל הבריות - כך תהיו רחמנים זה לזה לפרנס זה לזה ותאריכו פנים זה לזה בטובה. דבר אחר: מה הם דרכי שמים? שהוא חנון ונותן מתנת חינם ליודעין אותו ולשאינן יודעין אותו - כך אתם תנו מתנת חינם זה לזה. ד"א: מה הם דרכי שמים? שהוא רב חסד ומטה כלפי חסד - כך אתם תהיו נושאים פנים זה לזה ותהיו מטין כלפי טובה לעשות טובות זה לזה יותר מן הרעה: (תנא דבי אליהו כ"ו) כָּךְ לָמְדוּ בְּפֵרוּשׁ מִצְוָה זוֹ (והלכת בדרכיו): מַה הוּא נִקְרָא חַנּוּן - אַף אַתָּה הֱיֵה חַנּוּן. מַה הוּא נִקְרָא רַחוּם - אַף אַתָּה הֱיֵה רַחוּם. מַה הוּא נִקְרָא קָדוֹשׁ - אַף אַתָּה הֱיֵה קָדוֹשׁ. וְעַל דֶּרֶךְ זוֹ קָרְאוּ הַנְּבִיאִים לָאֵל בְּכָל אוֹתָן הַכִּנּוּיִין: אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד, צַדִּיק וְיָשָׁר, תָּמִים, גִּבּוֹר וְחָזָק, וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. לְהוֹדִיעַ שֶׁהֵן דְּרָכִים טוֹבִים וִישָׁרִים וְחַיָּב אָדָם לְהַנְהִיג עַצְמוֹ בָּהֶן וּלְהִדַּמּוֹת אֵלָיו כְּפִי כֹּחוֹ: (רמב"ם דעות פ"א ה"ו) "אֶת ה' הֶאֱמַרְתָּ הַיּוֹם לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹקִים וְלָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וְלִשְׁמֹר חֻקָּיו וּמִצְוֹתָיו" וְגוֹ'. מִזֶּה הַפָּסוּק אָנוּ לְמֵדִין גֹּדֶל מַדְרֵגַת הַמִּתְחַזֵּק לֵילֵךְ בְּדַרְכֵי מִידוֹתָיו שֶׁל הַקָדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִהְיוֹת רַחוּם וְחַנּוּן וְכַדּוֹמֶה, שֶׁהֲרֵי מָנָה הַכָּתוּב מַעַלָה זוֹ קֹדֶם שְׁמִירַת הַחֻקּים וִהַמִּצְוֹת וְהַמִּשְׁפָּטִים. הָא לָמַדְתָּ שֶׁהִיא קוֹדֶמֶת בַּמַּעֲלָה... וּבֶאֱמֶת, כֵּיוָן שֶׁבְּרָאוֹ הַקָדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּצַלְמוֹ, כַּכָּתוּב בַּתּוֹרָה, יֵשׁ לְהִתְדַּמּוֹת לְהַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ בְּכָל מַה שֶּׁיּוּכַל. וְהִנֵּה בַּעֲבוּר גְּדֻלַּת הַמִּדָּה הַזֹּאת (ההליכה בדרכיו) שֶׁהוּא הָעִקָּר הַגָּדוֹל בַּעֲבוֹדַת ה' יִתְבָּרַךְ, פֵּרֵט לָנוּ הַכָּתוּב בְּפֵרוּשׁ "וְלָלֶכֶת בִּדְרָכָיו כָּל הַיָּמִים". וְהַיְנוּ, שֶׁלֹּא דַּי שֶׁיִּהְיֶה הָאָדָם בְּמִקְרֶה אִישׁ טוֹב, רַחוּם וְחַנּוּן וְרַב חֶסֶד וְכַדּוֹמֶה, כִּי אִם כָּל הַיָּמִים יִהְיֶה זָהִיר בַּמִּדָּה הַקְּדוֹשָׁה הַזּוֹ לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו. (שמירת הלשון פכ"ג) זוהי אפוא הדרך בה נלך: לעשות טוב. לא מפני שזו אחת ממצוות התורה, אלא שזוהי כל התורה כולה. כל הנחלים הולכים אל הים וכל המצוות - אל התכלית האחת: קרבת ה' ע"י יראתו ואהבתו, וההידמות אליו ע"י שנלך בדרכיו "שהוא העיקר הגדול בעבודת ה' יתברך".  הנה כאשר נשים לב לכל הפסוקים שנאמרו למעלה - המקורות להליכה בדרכי ה', נראה שתמיד מופיעות "שתי השלמויות" יחד - היראה או האהבה או עבודת הלב - יחד עם ההליכה בדרכיו. אמנם סדר הדברים משתנה מפסוק לפסוק, ולביאור עניין זה נטה אוזנינו לביאורו הנפלא של הכהן הגדול אוהב החסד: ונראה דיש שלש מדרגות בעבודת ה': אחד - היראה, ולמעלה מזה - האהבה, ולמעלה מזה - הדבקות בה'. והחילוק בין האהבה לדבקות הוא, דאהבה נקרא אפילו כשמתעורר בלבו האהבה לה' לפרקים; מה שאין כן דבקות - מקרי אם האהבה תקועה בלבו תמיד, ועל ידי זה נדבק נפשו לה', כן כתב הרמב"ן. ועתה יבוא הכל על נכון בעזרת ה': דהתורה מלמדנו, שהאדם אינו זוכה לשום מדרגה, עד שירגיל נפשו מתחלה ללכת בדרכי טובו של הקב"ה להיות רחום וחנון וגומל חסד. ולזה כתב בתחלת עקב 'ללכת בדרכיו - וליראה אתו', להורות דלהשיג מדרגת היראה צריך שיקדמנה המדה טובה הזו. ואחר כך גלה לנו הכתוב עוד בפרשה חמישי, דאפילו אחר שהשיג יראת ה', לא יחשב בנפשו: עתה ראוי לי רק להתבונן כל ימי חיי בענייני היראה ורוממות ה' וללמוד תורתו הקדושה ולא להסתכל כלל בעניני טובות זולתי. ולזה בא הכתוב ואמר בפרשה חמישי: 'ועתה ישראל וגו' ליראה את ה' אלקיך - ללכת בכל דרכיו ולאהבה אתו', להורות דאף מי שזכה ליראת ה' וצריך לעלות למדרגה היותר גבוה מזה, והיינו האהבה, ומסתמא האיש ההוא נבדל מעניני העולם, אף על פי כן לא יזכה למדרגת האהבה עד שיקים עתה גם כן 'ללכת בכל דרכיו', דהיינו להיות רחום וגומל חסד, וכדפרש רש"י בסוף עקב (שם י"א כ"ב), עין שם. ולכך הקדים ההליכה בדרכיו קודם האהבה. ואחר כך בפרשה שביעי הוסיף הכתוב עוד לנו לאמר, דאף מי שזכה למדרגת האהבה, ובודאי האיש ההוא נבדל מעניני העולם לגמרי, לא יחשוב בנפשו: עתה בודאי ראוי לי רק להתבונן בתורה ובגדולת ה' תמיד כדי שאזכה להיות דבק בה' בתמידות, שזהו באמת העיקר; על כן איני צריך לבלות זמן כלל ולהסתכל בעניני טובות זולתי. ולזה בא הכתוב ואמר: 'כי אם שמר תשמרון וגו' לאהבה את ה' אלקיכם ללכת בכל דרכיו - ולדבקה בו', להורות דאף לזכות להשיג מדרגת הדבקות בה', צריך גם כן שיתחזק עוד במדה טובה הזו של הליכה בדרכיו, דהיינו, להיות רחום וגומל חסד. ובזכות זה יעזרהו ה', ויתחסד עמו לזכותו להיות דבק בה' בתמידות... דלהשיג אהבה ודבקות, צריך שיתחזק האדם לילך בכל השלש עשרה מידות דווקא. (אהבת חסד, בהערה שבסוף הפתיחה)

פרק ל'

מלך משפט אהב

שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק: לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט לֹא תַכִּיר פָּנִים וְלֹא תִקַּח שֹׁחַד כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם: צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה"א נֹתֵן לָךְ: (דברים יח) בצורה מאוד עקבית ושיטתית לאורך כל המקראות אנו מוצאים צמד מושגים-מידות שהקב"ה דורש את קיומם מהאדם, מאחר והם דרכו - דרך ה': צדקה ומשפט. המושג "צדקה" ידוע ומפורסם: נתינה וחסד. לעיתים הוא מתפרש גם כ"צדק". המושג "משפט" [או "דין"] צריך יותר ביאור, משום שהוא מעורר קצת ריחוק. הסיבה לכך היא שאנו סבורים ש"משפט" הוא פעולה של נוקשות פוגעת ולא רחימאית. נשתדל להעמיד את ה"משפט" במקומו הראוי. כאשר התורה דורשת מאיתנו להיות שופטים, מונח בזה ציווי וקריאת השכמה לאדם להשתמש בחוש הצדק שלו, לא להעלים עיניים מעוול שמתרחש מולו, ולתפוס במידת האחריות. האדם כביכול שותף לקב"ה במעשה בראשית ובבריאה כשמוטל עליו לעבדה ולשמרה! השמים לה' והארץ נתן לבן האדם, לדאוג שהוא או חבירו יתן דעתו ש"לא יחריב את עולמי". חז"ל קבעו לנו אינספור הלכות של זהירות בממון האחר, הלכות של "תיקון העולם", ואפילו הלכות "איכות הסביבה" - "מרחיקין את הנבילות / האילן / השובך מן העיר" (ב"ב פ"ב) וכדומה. על אדם להיישיר מבט אל העולם ויושביו ולהיות אכפתי, להיות אחראי. האדם אינו מורשה להשפיל עיניים לקרקע ולהתכנס בארבע אמותיו. במהלך חיי האדם מקרים רבים מתרחשים למול עיניו - הדורשים עשיית צדק ומניעת עוול. להיות שופט אין הכוונה רק בבית משפט, אלא לדאוג לכל צר בצרתו ולכל חסר-ישע אל מול גורלו המר. לחוש לעזרה לכל ילד מוכה בקרן רחוב, לכל אזרח שנפגע מרשות נוקשית, לכל פתי שיכול "להיעקץ", ועוד רבות הדוגמאות. תני רבי חייא: 'לא תעשו עול במשפט [במידה במשקל ובמשורה]'... מלמד שהמודד נקרא דיין. (רות רבה, א, ב) התורה רואה אפוא בכל אדם מקור כח יציב ואיתן שיוכל להיות כתובת לכל עוול הדורש תיקון! לנהוג במשפט היא ההוראה הברורה שהתורה רואה באדם יצור חזק, בעל חוש צדק מובנה, יצור אחראי לא רק על עצמו - אלא לכל סביבתו, ואפילו לכל עולמו. פרשתינו - פרשת שופטים - כולה מלאה במצוות הנוגעות לרשות ולראשות: שופטים, שוטרים, נביא, כהנים ולוויים, מלך, מלחמה, זקני העיר. כל הפרשה מלאה ציוויים ודרישות למנוע עוולות - לדאוג שהחברה תהיה מתוקנת והוגנת. לא להעלים עין מעניים ועשוקים, אלא ללכת בדרכיו של "הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט", "מלך משפט אהב", "עושה משפט לעשוקים". עד כמה ה"משפט" חשוב, נלמד מהמדרש הבא: שופטים ושוטרים. א"ר לוי למה הדבר דומה? למלך שהיו לו בנים הרבה והיה אוהב את הקטן יותר מכולן, והיה לו פרדס אחד והיה אוהבו יותר מכל מה שהיה לו, אמר המלך: נותן אני את הפרדס הזה שאני אוהבו מכל מה שיש לי לבני הקטן שאני אוהבו מכל בני. כך אמר הקב"ה: מכל האומות שבראתי איני אוהב אלא לישראל שנאמר 'כי נער ישראל ואוהבהו', מכל מה שבראתי אינו אוהב אלא את הדין שנאמר 'כי אני ה' אוהב משפט'. אמר הקב"ה: נותן אני מה שאהבתי - לעם שאני אוהב, הוי שופטים ושוטרים. אמר הקב"ה לישראל: בני חייכם בזכות שאתם משמרים את הדין אני מתגבה, מנין? שנאמר 'ויגבה ה' צבאות במשפט'. ועל ידי שאתם מגביהין אותי בדין אף אני עושה צדקה ומשרה קדושתי ביניכם, מנין? שנאמר 'והאל הקדוש נקדש בצדקה'. ואם שמרתם את שניהם - הצדקה והדין - מיד אני גואל אתכם גאולה שלימה, מנין? שנאמר 'כה אמר ה' שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבוא וצדקתי להגלות': (דברים רבה, שופטים) בא וראה כח מידת המשפט: למען תחיה וירשת. כדאי הוא מנוי הדיינין הכשרים להחיות את ישראל ולהושיבן על אדמתן: (רש"י)

צדק צדק תרדוף וכתיב בתריה למען תחיה וירשת את הארץ, אם תדין עצמך - תחיה.

(רמב"ן)  ולצד האחריות והאיתנות הנדרשת מהאדם, יש לזכור של"משפט" הוסמכה תמיד ה"צדקה". הרצון להושיע עשוק מעושקו צריך להיות מחמת הנפש האנושית / היהודית מלאת-הרחמים, צדקה - ומשפט. רצה הקב"ה לברוא את העולם במידת הדין, אך ראה שהעולם אינו יכול להתקיים בו, ולכן שיתף עמו את מידת הרחמים. מידת הדין והמשפט הכרחית לקיום העולם, אך ללא מידת הרחמים - המשפט עלול להשחית את עושהו. לכן גם השופטים והשוטרים קיבלו הבטחה אלוקית: "ונתן לך רחמים" (עי' אוה"ח דברים יג, יח). את אלו שאמורים לנהוג מתוקף תפקידם בקשיחות - הקב"ה ימלא ברחמים וחמלה, שאלמלא כן הרי האמצעים (המשפט) יבטלו את המטרה (היות האדם והעולם נוהג בטוב). ובעניין זה רצוי להאיר, שלצד ציווי התורה לנהוג במשפט, לעיתים יש לאדם דווקא "לא לשפוט". כאשר השיפוט של האדם לא יוביל לתוצאה חיובית או שאין שני צדדים וכדו', אל תדין את חברך. הראשון שהיה בעל "צדקה ומשפט" - אברהם אבינו ("כי ידעתיו... לעשות צדקה ומשפט") כביכול "הניח" לקב"ה לאחוז ביד מידת משפט ולשפוט ולהחריב את סדום - רק לאחר שהשתדל בכל כוחו להציל את נפשותם בזכות צדיקיהם. רק משהבין שלא נותרו בעיר מספיק צדיקים שישפיעו על החוטאים וייטיבו את דרכיהם - שב אל מקומו. ..."כך התורה, דינין מלפניה ודינין מאחריה (בפ' בשלח ומשפטים), והיא באמצע. וכן הוא אומר 'באורח צדקה אהלך וכו'" (שמו"ר ל, ג). ולכאורה קשה להבין, כי האם המשפט, כל סדר נזיקין, אינו תורה? [ומדוע לא נכלל ב'תורה' אלא הוא רק 'לפניה ולאחריה']? חז"ל גילו לנו בזה סוד גדול ונורא, כי אמנם בתורה ישנם כמה מדורים: משפט, אמת, יושר, ענוה וכדו'. כל אחד הוא אמנם מדור גדול ורב, עולם מלא וחשוב לעצמו. אבל החוט השדרה של התורה שהכל מכוון אליו, שהכל סובב הולך סביבו - הנה זה חסד, אבל משפט - הוא רק לשמירת החסד. היסוד שעליו נבנית הבריאה הוא חסד. על יסוד המשפט לא תוכל הבריאה להיבנות, כי העולם אינו יכול להתקיים על בני בית-האסירים, הבריאה נבנית על נדבה וחסד. היסוד הגדול הוא חסד, ולזה יש משפט - עונשים בעד אלה המפריעים וסותרים את הבריאה, סותרים לחסד, ושכר בעד אלה המקיימים ובונים את החסד. בזה נבין היטב דברי הרבינו יונה (שע"ת ג, טו): "ומצאנו בענין אנשי סדום שהיו רעים לה' מאד בכמה עלילות נשחתות כמו הגזל והחמס ועיוות הדין וגילוי עריות, עם כל זה הזכיר הכתוב כי אבדו ונשמדו בעון בטול הצדקות. שנאמר (יחזקאל טו) הנה זה היה עון סדום אחותך - גאון שבעת לחם וגו' ויד עני ואביון לא החזיקה". בעד שום חטא אחר לא חרבה סדום, עיקר העיקרים הוא מפני שחסד לא היה אצלם - "ויד עני ואביון לא החזיקה", כי חסד הוא החיים, ובלי חסד - זה חורבן. (ר' ירוחם ממיר, דעת תורה בראשית עמ' פט)

  פרק ל"א

לא בשמים היא

וְהָיָה כִי יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לְפָנֶיךָ - וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ בְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִדִּיחֲךָ ה' אֱלֹקֶיךָ שָׁמָּה: וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹקֶיךָ (דברים ל) פרשת התשובה אוצרת בתוכה פניני הבנה נפלאים במהות הקשר בין הקב"ה לאדם, אנו נעלה כמה מהם הנוגעים לעניינינו. ראשית יש להבין שכאשר התורה מדברת על התשובה, היא איננה מדברת על איזושהי מצות עשה בודדה; פרוטקציה לחוטא ששב; קיצור דרך לקירבת ה'. האפשרות לתשובה היא חסד עצום של הבורא - לא רק חסד נקודתי - אלא חסד גדול שממלא ומאפיין את כל היחס של הקב"ה אלינו, ולאידך גיסא - את הקשר שלנו עם האב הרחמן שאנו אמורים לדבוק בו. ה"תשובה" היא ההוראה שהקב"ה אינו חפץ במות המת או בעונש החוטא, אלא בשובו מחטאו, בשוב הבן אל אביו המתגעגע, בשוב המרוחק אל אוהבו. "הרוצה בתשובה". כשהקב"ה ברא את האדם הוא ידע שהוא יחטא ואעפ"כ בראו יחד עם האפשרות לתיקון , כדי שהאדם ינוע וישאף ויגיע במידת האפשר לקירבת ה' מענגת, ויתכן שאף יותר מלפני כן, כעניין "במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד". ההדגשה הזו היא חשובה על מנת שנבין ש"תשובה" היא איננה רק התקווה להתנקות מזוהמת החטא, אלא השיבה אל חיק אבינו שבשמים: "ושבת - עד ה' אלוקיך". ומעתה נמצאנו למדים שלא רק המצוות תכליתן להביא לידי קירבת ה' בעולם הזה, אלא גם השיבה מן העבירות, ההתנקות מן החטאים - גם היא תכליתה הרצויה להביא לקירבת ה', לשוב עד ה' אלוקיך.  ולאחר תשובת האדם ולאחר שהקב"ה ישוב את שבותו וירחמהו, האדם מקבל מתנה נפלאה: וּמָל ה' אֱלֹקֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ לְמַעַן חַיֶּיךָ: (שם) וכאן צריך להבין מדוע הכתוב משתמש במונח של "מילה"? בזאת שבנו אל יסוד נפלא שכבר נוכחנו בו והרחבנו בו (בפרק ז') ועתה הוא מונח בפנינו בפשט הכתוב: כל הטוב והישר שהאדם צריך להגיע אליו ולדבוק בו - כבר קיים באדם. הטוב טבוע באדם מרגע שנופחה בו נשמת חיים, מרגע שהוא נברא בצלם אלוקים. שהרי הקב"ה הוא רק טוב, והנברא בצלמו ודאי גם בו נצרבה תכונת הטוב, הצדק, החסד, היושר, כי "מאן דנפח - מדיליה נפח". וממילא גם הרצון והשאיפה לדבוק בטוב - קיימת אצל האדם. בהמשך נראה את הדברים בפסוקים מפורשים, אך לרגע נתעכב על הפסוק דלעיל - "ומל ה' אלוקיך את לבבך": על מנת להפיק מן האדם את הטוב המוחלט ואת אהבת ה' הטוב, לא צריך לברוא בריאה חדשה, לא צריך ללכת בדרכים חדשות זרות ומנוגדות לטבע האדם, אלא לשוב - לחזור אל ה' ואל צלמו הטבוע בנו. להסיר את המחיצות, את המניעות ואת המפריעים לנו לחיות בשלום עם הטוב שבתוכנו. "הסרת המחיצות וגילוי התוכן הקיים" הוא משפט ארוך שמסתכם בתורה במילה אחת - תרתי משמע. "ומל". "ומל" הכוונה שהקב"ה יעניק לנו עזרה גם אם אין יד טבענו משגת, עזרה בצורת הסרת הדברים החוסמים בפנינו את הדרך הנכונה, עזרה שבסך הכל מגלה לנו את התוכן הנפלא הקיים זה מכבר: הטוב, ואהבַת הטוב. ומל ה' אלקיך את לבבך. כתב הרמב"ן ז"ל שיסיר מהם ערלת הלב, כי החמדה ושאר התאוות הן ערלת הלב, והחומד והנוטה אל התאוות נקרא ערל, כענין שכתוב (ירמיה ט) וכל בית ישראל ערלי לב, וכל מי שאינו חומד ולא מתאוה נקרא 'מול לב', ולכך הבטיחם בזמן שיעשה הלב בטבעו מה שהשכל מחייב. (רבינו בחיי) ומל ה' אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך לאהבה. יגלה עיניך לסור מכל טעות מערבב השכל מידיעת האמת כשתשתדל לדבקה בו באופן שתכיר טובו ותאהבהו בהכרח. (ספורנו) כעת אנו מבינים ששני הכוחות המנוגדים שהם בעצם "המלחמה החזקה" שהאדם מושם בה (עי' מס"י פ"א) - הטוב והרע - הם לא שתי ישויות באדם עצמו, ולא שתי ישויות נפרדות מן האדם, אלא הם האדם עצמו - שהוא הטוב - "עשה האלוקים את האדם ישר", אל מול יצרו הרע שהוא מפריעו ומבלבל אותו מבחוץ - "יצר לב האדם רע", "יצר מחשבות לבו רק רע כל היום" (והורחב בזה לעיל פרק י'). היצר הוא הערלה, ולאחר ה"מילה" - מתגלה הטוב. שבעה שמות יש לו ליצר הרע. הקב"ה קראו רע, שנאמר 'כי יצר לב האדם רע מנעוריו'. משה קראו ערל, שנאמר 'ומלתם את ערלת לבבכם'. (סוכה נב.) ומל ה' אלקיך את לבבך. שיסיר מהם ערלת הלב ויבטל היצר הרע... והתועלת מבטול היצר תהיה: לאהבה את ה' אלהיך וגו' שבהסר רק את המונע תהיה לכם מעצמכם אהבת ה'. (מלבי"ם) הרמב"ן ז"ל (בראשית ב, ט) בביאורו על האדם וחטאו, כותב: והיפה בעיני כי האדם היה עושה בטבעו מה שראוי לעשות כפי התולדת, כאשר יעשו השמים וכל צבאם פועלי אמת שפעולתם אמת ולא ישנו את תפקידם ואין להם במעשיהם אהבה או שנאה... וזו (מידת הרצון והבחירה) מדה אלהית מצד אחד, ורעה לאדם בהיות לו בה יצר ותאוה. ואפשר שנתכוון הכתוב לענין הזה כשאמר 'אֲשֶׁר עָשָׂה הָאֱלֹקִים אֶת הָאָדָם יָשָׁר וְהֵמָּה בִקְשׁוּ חִשְּׁבֹנוֹת רַבִּים' (קהלת ז) ה"יושר" שיאחוז דרך אחת ישרה, וה"בִקְשׁוּ חִשְּׁבֹנוֹת רַבִּים" שיבקש לו מעשים משתנים בבחירה ממנו. עיי"ש. וברמב"ן דברים (ל, ו) מפורש יותר, כי כל העניין של היכולת לעשות דבר והיפוכו - הוא מצד אחיזת היצר, ולולא אחיזת היצר שבדבר - לא היה במציאות כל אפשרות לשנות את תפקידו ["וזהו בטול יצר הרע ועשות הלב בטבעו מעשהו הראוי"]... עלינו לידע כי באמת מצד עצם הטבעים אין צריכים להיות יכולים לעשות מה שהוא בהיפך... כדי "לשוב בזמן ההוא לאשר היה קודם החטא של אדם הראשון" אין צריכים על זה לבריאה חדשה, אלא רק להסיר ערלת הלב וטמטמו, ואז יתגלה וישאר בטבעיו האמיתיים, כי עצם טבעיו לא נשתנו מעולם, מצד טבעיו הינהו באמת אותו האדם עצמו, ואותם הטבעים כלפנים, והחילוק הוא רק באחיזת היצר, וכשיבטל יבטל! (ר' ירוחם ממיר, נצבים) כי מצד הנפש שהיא חלק אלוה ממעל הלא מטבעה תשתוקק למקור מחצבתה... הפלא הגדול הוא למה באמת האדם שונה בזה מכל החי אשר על פני האדמה. שיודע תכליתו ועכ"ז לא יעשהו וגם יעשה הפך תכליתו? ואין לתלות סבת הדבר בזה שהשגת תכליתו הוא דבר קשה הלא כל תכליתו תלוי רק בשלשה דברים, שהם המה האדם בעצמו, והוא הפה והלב והמעשה ובהכרח שיש מונע באחד משלשה אלה, והנה אנו רואים שאין המונע הזה לא בפינו ולא במעשינו, לכן המונע הזה הוא ברור בלבבנו, והנה אנחנו מרגישים זאת שיש כח בלבבנו להטותנו להשתוקק לדברים שהם הפך תכליתנו, והכח הזה יכונה בשם ערלת הלב (כי כל דבר שהוא מיותר ועוד יסתיר תחתיו דבר הכרחי יקרא בשם ערלה) וגם הכתוב יכנהו בשם ערלת לב כמ"ש (ירמיה ט) 'וכל בית ישראל ערלי לב', ואחרי שידענו את המונע ובאחרית הימים שיסיר ה' את המונע שהוא "ומל ה' אלהיך את לבבך", הלא אז ישאר כח הטבעי לבדו להשתוקק אל התכלית שהוא החיים. (מלבי"ם) הדברים אינם רק משחק מילים משעשע ואינם מנועי השגה בפועל, הנה התורה עצמה בחרה להרחיב בזה ולכתוב זאת מפורשות בפרשתינו: כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא: לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה: וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה: כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ: (דברים ל) התורה איננה מתייחסת כאן לקלות בה ניתן להשיג את התשובה עד ה', אין ספק שהתשובה היא עבודה לא קלה. היא איננה מתבצעת כלאחר יד. התורה מדברת כאן על ה"מיקום", על מקום הימצאות הדבר שאליו אנו אמורים לשוב. בשלילה: לא נפלאת ממך ולא רחוקה, לא בשמים ולא מעבר לים. ובחיוב: "הדבר" אליו אתה אמור לחתור ולשוב נמצא "קרוב אליך מאוד" - "בפיך ובלבבך".  עתה ראוי להבהיר מדוע התורה "ממקמת" את יעד התשובה בתוך האדם פנימה, הלא התשובה היא "עד ה' אלוקיך", שבאמת על השמים כבודו והודו, ומה שייך לשוב אל הלב? אלא שהמשמעות המעשית והמובנת של קירבת ה' נמצאת באדם עצמו, שהרי האדם נברא בצלם אלוקים והוא נושא וטומן בחובו את הטוב, ומשנתן לב לשוב עד ה' מיד לבו צריך להתמלאות ברצון וחשק לדבוק בפועל בדרך ה' - לעשות צדקה ומשפט, להנהיג את עצמו ואת סביבתו בחסד ונתינה. הנה בפירוש רבינו בחיי מצאנו הקבלה נפלאה בין תיבות התורה "בפיך ובלבבך לעשותו" לשלושת עמודי העולם, נראה את דבריו ונפיק את לקחינו: בפיך ובלבבך לעשותו. הזכיר בכאן שלשה דברים - הפה והלב והמעשה. והנה כל המצות נכללות בשלשה חלקים אלו, כי יש מצות תלויות בפה ויש תלויות בלב ויש במעשה, ועל זה דרשו רז"ל "על שלשה דברים העולם עומד, על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים", על התורה - זהו 'בפיך', ועל העבודה - זהו 'בלבבך' זו עבודה שבלב (תפילה), ועל גמילות חסדים - זהו 'לעשותו'. (רבינו בחיי) מבואר שלאחר שהאדם התקדש בקדושת התורה והתקרב לה' בקשר של תפילה-עבודה, הרי העבודה המעשית ("לעשותו") הנגררת והמתבקשת מקירבת ה' היא "גמילות חסדים". וכעין זאת אנו מוצאים בסדר התפילה בימים נוראים, שהתשובה היא פתח לקירבת ה' בעבודה שבלב, ולאחריה עבודה מעשית - דווקא של הליכה בדרך ה' - לעשות צדקה: ותשובה ותפילה וצדקה - מעבירין את רוע הגזרה. (תפילה לימים נוראים) וכעין זה הורונו הכתובים מהי הדרך הנכונה לתשובה: וְאַתָּה בֵּאלֹקֶיךָ תָשׁוּב - חֶסֶד וּמִשְׁפָּט שְׁמֹר, וְקַוֵּה אֶל אֱלֹקֶיךָ תָּמִיד: (הושע יב) וַחֲטָאָךְ בְּצִדְקָה פְרֻק וַעֲוָיָתָךְ בְּמִחַן עֲנָיִן הֵן תֶּהֱוֵא אַרְכָה לִשְׁלֵוְתָךְ: (דניאל ד, כד) משום כך התורה מקפידה להאיר את עינינו שנגלה בתוכינו את המקום והדבר אותו אנו מחפשים לשוב אליו. כאשר שבתָ עד ה' אלוקיך - אל 'תתפוס מלאכים', כי "לא בשמים היא", אל תרוץ רחוק מידי, כי "לא רחוקה היא". פשוט תסתכל אל תוך עצמך, אל הטוב שטמון בך, כי קרוב אליך הדבר מאוד, רק תוציא אותו אל הפועל. תעשה טוב. לרבים מוכרת התחושה או התופעה שבעת שהאדם מגיע להרגש נפלא בקירבת ה' או שחזר בתשובה וחש כחסוי תחת כנפי השכינה, כאשר "ראשו מגיע השמימה", קשה עליו להיות "מוצב ארצה". הוא מעדיף להישאר בתחושה מרוממת ונשגבה של רגש ואולי דמיון מענג. אבל לעולם באנו, ואליו אנו שייכים. תורתינו תורת חיים, ואליהם אנו מחוברים. אין ספק שהקשר הפרטי והאישי עם הקב"ה הוא הכרחי והוא מקור כח הרצון של המעשים הטובים, אבל כל עוד על האדמה אנו דורכים, תפקידנו הוא לפעול בה, להיות שותפים בבריאה - בקיומה, בעידודה, בחיזוקה, לעבדה ולשמרה, בהשפעת טובה וברכה לסביבתינו. משל למה הדבר דומה - למכשיר חשמלי, מאוורר לדוגמא. מקור הכח שלו הוא חיבורו לחשמל, אך עיקר פעילותו הוא בגופו - ע"י המנוע והכנפיים. אם ננתקו מהחשמל - הוא יאבד את מקור כוחו ויפסיק לעבוד. אך לא תהיה שום משמעות לחיבורו לחשמל אם לא נפעיל אותו... העניינים העיוניים לבד אשר אין תכליתם מגיע למעשה - הלימוד בהם לבטלה, כי לא יימצא בהם רושם ההצלחה האנושית - או גופנית או נפשית. (הרלב"ג, דעות ומידות) וכן אמר הנביא ע"ה (ירמיה ט) 'כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי - כי אני ה' עושה חסד משפט וצדקה בארץ', באר כי ידיעת הש"י היא ידיעת מידותיו שיכיר אדם חכמתו איך ינהיג בהם עולמו, זהו שאמר הכתוב 'כי אני ה' עושה חסד משפט וצדקה בארץ וגו, שהרי אין תחבולה בעולם להכיר אותו יתעלה מצד עצם כבודו רק מצד פעולותיו לפי שהוא רחוק מכל רחוק מצד עצם כבודו והוא קרוב מכל קרוב מצד דרכיו ופעולותיו... (רבינו בחיי) ואהבַת האדם את ה' יתברך, גם כי דרכה בקודש נפלאה מאוד מהמוני בני אדם, אבל קרובה לבוא כאשר ישלים האדם את נפשו במה שבידו להשלים, היינו כאשר אסף במלא חפניו כל המצוות הכלולות במצות 'ואהבת לרעך כמוך'. ולכן יפה אמר הכתוב 'ואהבת לרעך כמוך - אני ה, לאמר: כאשר תאהב את רעך כנפשך - תזכה לדעת כי אני ה' ולבא אל אהבתו יתברך... כי החלק האחד הוא סיבה אל החלק השני.

('אוהל יעקב' להמגיד מדובנא, פרשת קדושים)

 כבסיס לביטחון זה (שהתורה לא תאבד מאיתנו ולא נאבד לה) מציין הכתוב שתוכן התורה קרוב לטבע האדם וניתן להשגה בשכלו. לא נפלאת היא ממך. התורה איננה עוסקת בסודות על-טבעיים ובלתי מובנים לשכל האנושי... הידע והמעשים שהתורה מתכוונת אליהם אינם בתחום העל-טבעי השמיימי, וכל הגילויים האלוקיים הנצרכים להבנת התורה ולקיומה כבר ניתנו במלואם; דבר מהם לא נותר בשמים... הנושא והתוכן של התורה הזאת קרובים מאוד אליך, קרובים יותר מכל דבר אחר, שכן אתה עצמך הוא הנושא, וחייך עלי אדמות הם התוכן. כדי להבין את שניהם עליך רק להתעמק בעצמיותך הפנימית ולבחון את יחסיך הארציים-אנושיים בעיניים פקוחות. ...ורבי חנינא מוסיף (דב"ר ח, ו): "היא וכל כלי אומנותה ניתנה, ענוותנותה צידקה וישרותה ומתן שכרה". התורה ניתנה יחד עם כל תכונות האופי המוסריות הנצרכות ללימודה: ענוה, נאמנות לקיום חובה, יושר, ועם כל שכרה המובטח. (הרש"ר הירש)

שער הנ"ך

פתיחה לשער הנ"ך

"נבואה שהוצרכה לדורות - נכתבה" (מגילה יד.). כסיפור הדברים - ברור מדוע כל נבואה נאמרה וכל ספר נביאים נכתב: כל נבואה בזמנה ועל אודות מקרי הזמן והדור. אך כיון שהנבואות נכתבו משום שהוצרכו לכל הדורות, יש להבין מדוע צריך ספרי נביאים, וכי לא די לנו לדעת מה צריך לעשות ע"י מה שכתוב בחמשת חומשי תורה?! בפשטות נראה כך: התורה מצוה עלינו 613 מצוות, יתכן שניתן להבין מתוכן מה חשוב יותר ומה פחות, איזוהי מצוה קלה ואיזו חמורה. אך את כולן צריך לקיים. הנביאים, ככאלו שהיו קרובים ודבקים ביותר (לא רק בתורה, אלא) בנותן התורה, ידעו לבנות עבורינו את סולם הערכים של התורה, להבהיר לנו את לב ליבה של התורה, ולהזכיר לנו שהקב"ה נוכח בכל עת - ולא רק בהר סיני - ועיניו למטה יביטו לראות היש דורש את ה' באמת. על כן במקומות רבים מאוד בספרי הנ"ך אנחנו רואים שהנביא 'מתווכח' עם אנשי תורה ומצוות! כלומר, שהיו מקרים רבים של 'ויכוח' אידיאולוגי בין שני צדדים ששניהם חפצי קירבת אלוקים. ולכן נותרו הנבואות הללו חקוקות בספר, כדי שאנחנו - במרחק אלפי שנים - נוכל לדעת מה העיקר ומה הטפל. ואם לתרגם ללשונינו: מהי התכלית, ומהם האמצעים. והנה, עד כה - לאורך חומשי התורה - נוכחנו שהתכלית בנויה משתי הקומות, "שתי השלמויות": הדבקות בה' ע"י יראה ואהבה, וההידמות אליו ע"י ההליכה בדרכיו הטובות. ואמנם רוב הנביאים שמו דגש עצום דווקא על העניין השני - ההנהגה הטובה והנאותה בין אדם לחבירו, ובלשון הנביא: "צדקה ומשפט". וליתר הבנה, העיוות שעליו צווחו הנביאים היה בכך שעם ישראל קיימו מצוות בצורה טכנית וסברו שבכך הם עובדים את ה' כיאות - ע"י שהם "עושים" לו נחת, "מספקים" לו קרבנות, צמים "עבורו". כל זאת במקום ועל חשבון תיקון עצמם וטהרת הלב. אך כמו שנוכחנו וכפי שניווכח ביתר שאת בספרי הנביאים - תכלית הדבקות בה' היא להגיע למצב של "מה הוא רחום - אף אתה", להידמות לו, לעשות טוב, לעשות צדקה ומשפט. "אשר בחר בנביאים טובים... נביאי האמת וצדק" - הנביאים העמידו את סולם ערכי התורה על הצד הנכון - האמת, ולכן האירו את הנהגת היושר - הצדק - באור יקר. כמובן שאין בכוונת הספר הנוכחי לפרש ולפרט את כל הנ"ך בראי תכלית המצוות, אלא רק את המקומות העיקריים שיאירו את התכלית באור בהיר וחד.

התכלית - לאור ספר ישעיה

פרק ל"ב למה לי רוב זבחיכם? הפסוקים הבאים - המוכרים לנו כ"כ מהפטרת שבת חזון שלפני תשעה באב, מתארים את מה שעלול להתרחש בעקבות עוונותיהם של ישראל. אך נעקוב אט אט אחר הדברים כדי לרדת לשורש החטאים שעליהם צועק הנביא ישעיה - שחי ופעל והוכיח באמצע תקופת בית ראשון: חֲזוֹן יְשַׁעְיָהוּ בֶן אָמוֹץ אֲשֶׁר חָזָה עַל יְהוּדָה וִירוּשָׁלָיִם בִּימֵי עֻזִּיָּהוּ יוֹתָם אָחָז יְחִזְקִיָּהוּ מַלְכֵי יְהוּדָה: (ישעיה א) ע"מ שלא להאריך יתר על המידה, לא נעתיק את כל הפרק למרות חשיבותו. תחילה רק נתרשם מהתיאורים המזעזעים שהנביא מתאר בשם ה' את ישראל, כדי שנוכל להבין את עומק מצבם הרע וחטאיהם שאותם ואת הדרך לתיקונם יפרט הנביא: וְהֵם פָּשְׁעוּ בִי... גּוֹי חֹטֵא, עַם כֶּבֶד עָוֹן, זֶרַע מְרֵעִים, בָּנִים מַשְׁחִיתִים, עָזְבוּ אֶת ה', נִאֲצוּ אֶת קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל... קְצִינֵי סְדֹם... עַם עֲמֹרָה. (שם) ובצל התיאורים הקשים, מגיעה התוכחה הגדולה: לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם? יֹאמַר ה', שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי: כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמֹס חֲצֵרָי? לֹא תוֹסִיפוּ הָבִיא מִנְחַת שָׁוְא. קְטֹרֶת - תּוֹעֵבָה הִיא לִי. חֹדֶשׁ וְשַׁבָּת קְרֹא מִקְרָא לֹא אוּכַל אָוֶן וַעֲצָרָה: חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם - שָׂנְאָה נַפְשִׁי, הָיוּ עָלַי לָטֹרַח, נִלְאֵיתִי נְשֹׂא: וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם - אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם. גַּם כִּי תַרְבּוּ תְפִלָּה - אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ, (שם) מבעד לכל התוכחות הקשות הנ"ל אנחנו מתוודעים למצב 'האידיאלי' ששרר אז: בית המקדש היה פעיל. הקרבנות הוקרבו, הקטורת הוקטרה, המועדים נחגגו, התפילות נאמרו, ירושלים מן הסתם שקקה חיים בשלושת הרגלים כאשר כל בני יהודה באו להראות את פני ה', עבודת המקדש היתה בשיאה! נו, אז מה הבעיה? יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ... וְעַתָּה מְרַצְּחִים... שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים, כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים, יָתוֹם לֹא יִשְׁפֹּטוּ וְרִיב אַלְמָנָה לֹא יָבוֹא אֲלֵיהֶם: (שם) לא עבודה זרה או כפירה, לא ביטול תורה, לא מחשבות פיגול בקרבנות, לא חוסר בתפילות, לא פריצות, ולא שום דבר אחר מלבד - עיוות מוסרי! עוולות בין איש לרעהו, אכזריות, חוסר צדק, חברה לא מתוקנת, מנהיגות לא הגונה, ידיים עושקות. כך גם נוכל לראות מהתיקון שהנביא מיד דורש שיתרחש בעם: רַחֲצוּ, הִזַּכּוּ, הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם מִנֶּגֶד עֵינָי, חִדְלוּ הָרֵעַ: לִמְדוּ הֵיטֵב , דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט, אַשְּׁרוּ חָמוֹץ , שִׁפְטוּ יָתוֹם רִיבוּ אַלְמָנָה: (שם) כל הדברים ה'פשוטים' וה'זניחים' הללו גרמו לכך שהקב"ה שבֵע מהקרבנות, מתנער מביאת העם אל מקדשו, מונע את המנחות, מתעב את הקטורת, לא מקשיב לקריאות החודש והשבת, שונא את המועדות והם מטריחים אותו, ומעלים עיניו ואזניו מתפילות העם. וכאן הבן שואל: מדוע העיוות החברתי גורם להסתרת פנים כה גדולה? מדוע הקב"ה לא יכול לקבל את הקרבנות ואת התפילות ולתת עליהם שכר, לצד העונש היחסי שיקבל העם על חוסר הצדק השורר בו? האם עם ישראל חייב להיות מושלם בכל מצוה ומידה טובה? אך הדברים מדברים בעד עצמם, והלקח חריף ומהדהד: כאשר עבודת ה' אינה מובילה לתכלית הרצויה - תיקון האדם - אין לה טעם! כשהדרך אינה מכוונת מטרה - אין סיבה ללכת בה. הצדק והחסד אינם 'עוד' מצוות ברשימת התרי"ג. הם מסמלים את התיקון האמיתי של האדם, את טוהר המידות, את זכּות הלב, את הדבקות האמיתית והנכונה בקב"ה, את הרחמנות שינקת ממי שבראך בצלמו, את הטוּב שהשגת ע"י השתדלותך להיות דומה למלך הטוב. זוהי התכלית. לשם המצוות מייעדות אותנו. עבודת ה' היא איננה נגמרת בפולחן יבש, היא איננה מסתיימת בטקסים מעושנים וכפיים פרושות. היא אפילו לא מסתכמת בתפילות ושמירת שבת ומועדים. עבודת ה' והמקדש נועדה להביא אותנו אל דבקות בה' - ומשם לדבקות בדרכיו הטובות. "כי אני ה' אוהב משפט - שונא גזל בעולה" (ישעיה סא), וכאשר העולות והזבחים קריבות אל המזבח כשתחת רגלי בעליהן נרמס המשפט, נמחה הצדק ונרקב היושר - הרי זה שנוא על ה'! לכן למרות עבודת המקדש המצויינת והתפילות המעולות, עדיין העם "עזבו את ה', ניאצו את קדוש ישראל" בהיותם מקיימים את מצוותיו אך אינם חותרים לדבקות אמיתית בדרכיו ולתיקון אישי. וכל עוד התכלית - קירבת ה' והליכה בדרכיו - איננה קיימת, הקב"ה שואל: למה לי? למה לי רוב זבחיכם? למה לי ולמה לכם? לאן זה מוביל אתכם? אם המעשים נעשים מכם והחוצה, מבלי להשיב אל הלב ולחפוץ לדבוק בה' - המעשים טפלים! נמצאנו למדים שלמרות קדושתה של ירושלים, קדושתו של המקדש, קדושת המקום שבו שורה השכינה - ועד היום לא זזה ממנו שכינה - הרי שתיקון האדם הוא מעלה גדולה לא פחות ממעלת הקודש והמקדש. וממילא בימינו אנו - כאשר עינינו מייחלות לבניין עיר הקודש ואין אנחנו יכולים לעשות חובותינו שבין אדם למקום שם, למרות זאת עדיין תיקון עצמינו ועשות עצמנו טובים וישרים - בידינו, וכך מספרים חז"ל: פעם אחת היה ר' יוחנן בן זכאי יוצא מירושלים והיה ר' יהושע הולך אחריו, וראה בית המקדש חרב. אמר ר' יהושע: אוי לנו על זה שהוא חרב, מקום שמכפרים בו עונותיהם של ישראל! אמר לו: בני, אל ירע לך. יש לנו כפרה אחת שהיא כמותה. ואיזו? זו גמילות חסדים, שנאמר 'כי חסד חפצתי ולא זבח'. (אבות דרבי נתן ד, ה) וכמו המעשים שבין אדם למקום - כך לימוד התורה תכליתו להביא את האדם לידי מעשה וטהרת הלב. ואם באותו הזמן בית המקדש היה המקום הקדוש ביותר, ולמרות זאת העבודה שם היתה נתעבת ושנואה כלפי הקב"ה, הרי שבדורינו המקומות הקדושים ביותר וששם עסוקים יומם ולילה בעבודת ה' - הם בתי המדרשות, וא"כ שומה עלינו דווקא שם להקפיד מאוד שעבודתינו תהיה רצויה, ושנמצא חן בעיני אלוקים, אבל גם בעיני אדם. ואולי ה"נבואה שהוצרכה לדורות" הוצרכה לאותם מקומות תורה, שמאירים את העולם בתורה, ומְאור התורה יאירו לומדיה גם במעשים טובים וישרים. הנה כך כתב הגאון מוילנא בפסוקים שלנו: למה לי רוב זבחיכם... רמז בזה על הלומדים שלא ע"מ לעשות - נוח לו שלא נברא... והנה נמצא הרבה לומדים משנה וגמרא בכדי לקנטר... (ביאור הגר"א, ישעיה א) ומכיון ש"אין עיקר החכמה אלא יושר המידות" (רבנו בחיי שמות י"ח. ויורחב בזה לקמן פרק נ"ה). הרי שהלימוד ראוי שיהיה בשאיפה לדעת את דרכי ה' הטובים וללכת לאורם, שהלימוד יביא לידי מעשה טוב, וודאי לא לקינטור אשר גם עליו יתאונן הנביא בשם ה': "למה לי"?  לאחר שהנביא הוכיח מהו העיוות ומה צריך לתקן, זאת תהיה אפוא התשובה והתיקון שהקב"ה יערה ממרום: וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה וְיֹעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה, אַחֲרֵי כֵן יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק קִרְיָה נֶאֱמָנָה: צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה: (ישעיה א) ירושלים תהיה שלימה כאשר האור שיזרח ממנה והכתר שיתנוסס עליה יהיה המשפט והצדקה. העיטור הגדול ביותר שירושלים יכולה להתעטר בו בהיותה מכוונת מטרה - הוא ששמה אז יהיה "עיר הצדק". זהו המאפיין הרצוי לעיר האלוקים, זוהי התכלית הנדרשת מעובד האלוקים: להיות ישר ונאמן (קריה נאמנה), למנוע עוול (משפט), ולנהוג בצדק (צדקה). פסוקים אלו הם ההשראה לברכה הנאמרת שלוש פעמים ביום: הָשִׁיבָה שׁוֹפְטֵינוּ כְּבָרִאשׁוֹנָה, וְיוֹעֲצֵינוּ כְּבַתְּחִלָּה. וְהָסֵר מִמֶּנוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה, וּמְלֹךְ עָלֵינוּ מְהֵרָה אַתָּה ה' לְבַדְּךָ, בְּחֶסֶד וּבְרַחֲמִים, וְצַדְּקֵנוּ (בְּצֶדֶק וּ)במִשְׁפָּט. בָּרוּךְ אַתָּה ה', מֶלֶךְ אוֹהֵב צְדָקָה וּמִשְׁפָּט: (תפילת שמונה עשרה) וכשאנחנו נלך בדרך ה' ונעשה צדקה ומשפט, נזכה לצדקת ה' וישועתו בגאולת עולמים: כֹּה אָמַר ה', שִׁמְרוּ מִשְׁפָּט וַעֲשׂוּ צְדָקָה, כִּי קְרוֹבָה יְשׁוּעָתִי לָבוֹא וְצִדְקָתִי לְהִגָּלוֹת: (ישעיה נו)

פרק ל"ג

האל הקדוש נקדש - בצדקה

לאורך ספרי הנביאים בכלל, ובפרט בספר ישעיה, אנחנו מוצאים לעיתים אשמות שונות שהביאו את גזירת החורבן, אך האשמה המרכזית והעיקרית ביותר שהנביא מוכיח עליה היא חוסר הצדק והעדר המשפט. הנה בפסוקים שלפנינו הנביא מתאר את הקב"ה עומד כביכול בדין וניצוח מול עם ישראל, ושוב האשמה היא על הדברים ה'פשוטים' ביותר: נִצָּב לָרִיב ה' וְעֹמֵד לָדִין עַמִּים: ה' בְּמִשְׁפָּט יָבוֹא עִם זִקְנֵי עַמּוֹ וְשָׂרָיו - וְאַתֶּם בִּעַרְתֶּם הַכֶּרֶם גְּזֵלַת הֶעָנִי בְּבָתֵּיכֶם: מַה לָּכֶם תְּדַכְּאוּ עַמִּי וּפְנֵי עֲנִיִּים תִּטְחָנוּ נְאֻם ה' (ישעיה ג) ומהו אותו כרם שהזקנים והשרים ביערו וכילו? כִּי כֶרֶם ה' צְבָאוֹת - בֵּית יִשְׂרָאֵל, וְאִישׁ יְהוּדָה - נְטַע שַׁעֲשׁוּעָיו (ישעיה ה) ובלשון מליצית והדמיית מילים הנביא מתאר את הציפיה והתקוה של הקב"ה מעמו: וַיְקַו לְמִשְׁפָּט - וְהִנֵּה מִשְׂפָּח, לִצְדָקָה - וְהִנֵּה צְעָקָה: (שם) במקום המשפט המיוחל ותיקון החברה - החזקים מספחים אליהם את בתי החלשים (כפי שהנביא יתאר מיד), ובמקום לעשות צדקה ולהעניק טוב - העניים נרמשים תחת כפות רגלי העשירים וצועקים לעזרה. וממשיך הנביא: הוֹי מַגִּיעֵי בַיִת בְּבַיִת, שָׂדֶה בְשָׂדֶה יַקְרִיבוּ עַד אֶפֶס מָקוֹם וְהוּשַׁבְתֶּם לְבַדְּכֶם בְּקֶרֶב הָאָרֶץ: (שם) - המסיגים את גבול החלשים בגוזלם את הבתים הסמוכים ואת השדות, ויושבים כאילו הם אדוני הארץ, זה יהיה עונשם, מידה כנגד מידה: בְּאָזְנָי ה' צְבָאוֹת, אִם לֹא בָּתִּים רַבִּים לְשַׁמָּה יִהְיוּ גְּדֹלִים וְטוֹבִים מֵאֵין יוֹשֵׁב... וְיָרַד הֲדָרָהּ וַהֲמוֹנָהּ וּשְׁאוֹנָהּ וְעָלֵז בָּהּ: וַיִּשַּׁח אָדָם וַיִּשְׁפַּל אִישׁ וְעֵינֵי גְבֹהִים תִּשְׁפַּלְנָה: (שם) וכנגד העליבות האנושית וכפיפת הקומה שבאה בעקבות המעשים הרעים וחוסר ההתחשבות והצדק שהיה בארץ, הנביא מתאר את העליונות והקדושה שבהם משתבח הקב"ה: וַיִּגְבַּה ה' צְבָאוֹת - בַּמִּשְׁפָּט, וְהָאֵל הַקָּדוֹשׁ נִקְדָּשׁ - בִּצְדָקָה: (שם) בדיוק כאותו "אחד היה אברהם" שנבחר מכל מליוני דרי תבל רק משום ששמר "דרך ה' - לעשות צדקה ומשפט", כך מתואר כאן שהקב"ה מתפאר ומתעלה ומתקדש דווקא בדברים ה'קטנים' הללו - עשיית צדק וצדקה, וקיום המשפט. הנה בתפילות הימים הנוראים אנו מוסיפים את הפסוק הנזכר, כאילו להורות שדווקא בימים הנעלים והנוראים הללו - כאשר אנו מחפשים ומשתדלים להמליך את המלך הקדוש, נזכור שעיקר קדושתו ויחודו הוא בצדקה ומשפט, ומשכך, גם אנחנו כאשר פנינו מועדות לשוב אליו בתשובה, נשוב עד ה' אלוקינו ונלך בדרכיו - דרך ה' לעשות צדקה ומשפט. הנה בזמן המרומם ביותר בכל מערכת הימים הנוראים - בעת נעילת שער, בשמו"ע של נעילה, אנו אומרים פעמיים שסיבת נתינת יום הכיפורים ואפשרות התשובה היא "למען נחדל מעושק ידינו". כלומר, שנהיה נקיים מעוול ונדבק בצדק. וכך גם מצינו בפיוט המפורסם "ונתנה תוקף": "ותשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזירה", שהנה שלוש העבודות הללו מכוונות כנגד שלושת החושים העיקריים בהם האדם עובד את בוראו: במחשבה - "ותשובה", בדיבור - "ותפילה", במעשה - "וצדקה". א"כ שוב אנו רואים שהמעשה העיקרי המוטל על האדם החפץ בחיים של קרבת ה' - הוא הצדקה. [עוד במשמעות התשובה ועניינה - הרחבנו לעיל בפרק ל"א].

פרק ל"ד

גואל - צדק

כנגד כל העוולות וחוסר הצדק והמשפט ששרר בישראל, הנחמה תהיה בבא מלך המשיח - שכפי שמתגלה לנו בפסוקים הבאים - עיקר מעשיו ותיקונו בעם הוא על העניינים שבין אדם לחבירו, על שיבת הצדק והמשפט, על הטוב שהוא יפיץ בעם ובעולם, ישמיע שלום, יבשר טוב: וְיָצָא חֹטֶר מִגֵּזַע יִשָׁי וְנֵצֶר מִשָּׁרָשָׁיו יִפְרֶה: וְנָחָה עָלָיו רוּחַ ה' רוּחַ חָכְמָה וּבִינָה רוּחַ עֵצָה וּגְבוּרָה רוּחַ דַּעַת וְיִרְאַת ה': וַהֲרִיחוֹ בְּיִרְאַת ה' וְלֹא לְמַרְאֵה עֵינָיו יִשְׁפּוֹט וְלֹא לְמִשְׁמַע אָזְנָיו יוֹכִיחַ: וְשָׁפַט בְּצֶדֶק דַּלִּים וְהוֹכִיחַ בְּמִישׁוֹר לְעַנְוֵי אָרֶץ וְהִכָּה אֶרֶץ בְּשֵׁבֶט פִּיו וּבְרוּחַ שְׂפָתָיו יָמִית רָשָׁע: וְהָיָה צֶדֶק אֵזוֹר מָתְנָיו וְהָאֱמוּנָה אֵזוֹר חֲלָצָיו: (ישעיה יא) וכשהאדם מתעלה - העולם מתעלה עמו, ולא רק בעם ובאנושות ישרור הצדק ותרבה האחווה, גם בעלי החיים לא יחרצו לשונם ויתנהגו ברחמים ושלום: וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם גְּדִי יִרְבָּץ וְעֵגֶל וּכְפִיר וּמְרִיא יַחְדָּו וְנַעַר קָטֹן נֹהֵג בָּם: וּפָרָה וָדֹב תִּרְעֶינָה יַחְדָּו יִרְבְּצוּ יַלְדֵיהֶן וְאַרְיֵה כַּבָּקָר יֹאכַל תֶּבֶן: וְשִׁעֲשַׁע יוֹנֵק עַל חֻר פָּתֶן וְעַל מְאוּרַת צִפְעוֹנִי גָּמוּל יָדוֹ הָדָה: לֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ בְּכָל הַר קָדְשִׁי - כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה' כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים: (ישעיה יא) דעת ה' שתמלא את הארץ, קרבת האלוקים שתעטוף את היקום, "רוח דעת ויראת ה'" של מלך המשיח - תגרור בעקבותיה את החשק ללכת בדרכי ה' ולהידמות לו בעשות צדקה ומשפט, וכמאמר הנביא (ירמיה ט) "השכל וידוע אותי - כי אני ה' עושה חסד צדקה ומשפט בארץ, כי באלה חפצתי". התכלית הגדולה של התורה והמצוות, התכלית הגדולה של כל אדם, התכלית הגדולה של האנושות כולה, של העולם כולו, יבא להשלמתו בגאולה השלמה. באותה גאולה שמכונה בפי חכמינו כ"גילוי כבוד השם", הטוב יתגלה בעולם ולא כשכר או פרס לנאמני ה', אלא משום שכבוד ה' והנהגתו האמיתית תתגלה בעולם, והיא הרי הטוב האמיתי והשלם, מקור כל הטוב והישר והעונג והנכון שקיים בעולם. משום כך הנביא ישעיה בשם ה' מתנֵה את הגאולה בעשיית צדקה ומשפט: "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה", "בצדקה תיכונני", משום שהדרך לקרב את הגאולה ולגלות את הנהגת ה' בעולם - היא לפעול בעולם את התיקון הזה, לנהוג בדרך ה' לעשות צדקה ומשפט. הנה בפסוקים רבים המזכירים את גאולת מצרים אנו מוצאים הזכרות רבות לשמו של הקב"ה [ובפרט שם הוי"ה שהוא שם העצם, והוא מורה על מידת הרחמים], וכביכול הגאולה וההתוודעות של הקב"ה היתה ותהיה בשמו ולמען שמו: זֶה שְּׁמִי לְעֹלָם וְזֶה זִכְרִי לְדֹר דֹּר: ...וַיְדַבֵּר אֱלֹקִים אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי הוי"ה: וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי, וּשְׁמִי הוי"ה לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם: וָאַעַשׂ לְמַעַן שְׁמִי לְבִלְתִּי הֵחֵל לְעֵינֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הֵמָּה בְתוֹכָם אֲשֶׁר נוֹדַעְתִּי אֲלֵיהֶם לְעֵינֵיהֶם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: וַיַּמְרוּ עַל יָם בְּיַם סוּף: וַיּוֹשִׁיעֵם לְמַעַן שְׁמוֹ לְהוֹדִיעַ אֶת גְּבוּרָתוֹ: (שמות ג. שמות ו. יחזקאל כ. תהלים קו) וכן בתפילה אנו מזכירים ומבקשים גאולה שתהיה למען שמו: "ומביא גואל לבני בניהם למען שמו", "וגאלנו למען שמך" ועוד. ויש להבין באמת מהו פשר עניין שמו של ה' והשתייכותו לגאולה? אלא, שמו של הקב"ה - הוא בעצם מהותו והנהגתו האמיתית והעיקרית, כפי שהתוודע למשה רבינו בי"ג מידות של רחמים - שהם רק טוב. וממילא הגאולה שהיא "גילוי כבוד השם" היא התגלות הטוב והחסד, היא שפע של רחמים ושלוה שיבואו לעולם בו ברגע שתיפסק הסתרת פניו. כל גאולה שהיא - בין אם היא פרטית או לאומית או עולמית, גאולת מצרים או הגאולה העתידית, היא גילוי אור פני ה', היא התגלות שמו והנהגתו האמיתית - הרעפת שפע של שלום, טובה וברכה.

פרק ל"ה

"מצות אנשים מלומדה" - ללא חתירה לתכלית

וַיֹּאמֶר ה', יַעַן כִּי נִגַּשׁ הָעָם הַזֶּה בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי - וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי, וַתְּהִי יִרְאָתָם אֹתִי מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה: לָכֵן הִנְנִי יוֹסִף לְהַפְלִיא אֶת הָעָם הַזֶּה הַפְלֵא וָפֶלֶא וְאָבְדָה חָכְמַת חֲכָמָיו וּבִינַת נְבֹנָיו תִּסְתַּתָּר: (ישעיה כט) כפי שהוכיח הנביא בתוכחתו הקשה בפרק א' (פרק ל"ב בספר דנן) על המעשים שבאים ללא תיקון אישי, ללא השבה אל הלב, גם כאן אנחנו נתקלים שוב באנשים שמקיימים את המצוות, יראים את ה', לומדים ומתפללים, אך כל חסרונם הוא בכך ש"ליבם ריחק ממני" - הלב, הרצון, המהות של האנשים איננה שלימה עם מעשיהם, איננה מתוקנת ומיטהרת על ידי תפילותיהם. מה שהם יראים אותי - אינה באה מן הלב. (מצודות) לא בלב שלם. (רש"י) וכאילו כל הנרצה מן המצוה והתורה הוא רק מעשים חיצונים בלא מחשבה וכוונה... מבלי דעת איזה טעם להמצוה, רק מצד הלימוד וההרגל (מלבי"ם) ובדרך אגב המלבי"ם מאלפינו בינה בחסר שיכול להיות ע"י ההרגל מבלי התבוננות - והוא שהאדם לא ישים לב לטעם ותכלית המצוות: כי ע"י טענות כאלה יתפקרו להכחיש בכלל שיצוה ה' לאדם מצוות וחוקים ושיוכל האדם לעמוד על כוונת המצוות וטעמיהם הישרים: (שם) והרד"ק מלמד אותנו שהדרך לדעת האם המעשים באים מהלב או מהרגל ושיגרה היא ה"טביעת אצבע" והתוספת העצמית שהאדם יוצק במעשה המצוה: כי מי שאינו עושה אלא מה שמצוּוה לבד ואינו מוסיף מעצמו - אינו עושה הדבר מחפצו. (רד"ק) אדהכי והכי נשבץ כאן אימרת שפר של המהר"ל: ואם הוא מקיים את המצוה כאילו הוא מוכרח מגזירת המלך - אין זה הודאה שהוא יתברך עשה את הכל, ולפיכך צריך לקיים כאילו הוא רשות. (המהר"ל) ב"כלל הגדול בתורה" - ואהבת לרעך כמוך (פרקים כד-כה), הרחבנו בחשיבות ונחיצות עבודת וכוונת הלב במעשה המצוות. וגם כאן אנו שוב פוגשים את כובד המשקל שהתורה נותנת לטהרת הלב ולתיקון האדם עצמו, "כי אין העיקר מעשה המצוות ובקשת השפתיים, אלא אחרי כוונת הלב הן הדברים, כי הכוונה היא העיקר במצוות" (דרשות הר"ן).

פרק ל"ו

הניצחון על האויב - בתיקון המידות

הפסוקים הבאים - המתארים את המגן היחיד שיכול להציל את ירושלים מ-185,000 חיילי אשור - נתיני סנחריב, שוב מוכיחים לנו כי המעלה הגבוהה ביותר של עבודת ה' היא בתיקון המידות והמעשים שבין אדם לחבירו, כי הם ורק הם יצילו את ישראל ויוכיחו שמגיע להם בצדק להיות העם הנבחר, זרעו של המחנך הגדול שחינך את בניו "לעשות צדקה ומשפט", ומכח היותם דבקים באמת בקב"ה - יביסו ללא קרב ובלא חרב אחת אפילו, את הגדולה שבאימפריות אותו הדור, ממלכת אשור: פָּחֲדוּ בְצִיּוֹן חַטָּאִים, אָחֲזָה רְעָדָה חֲנֵפִים: מִי יָגוּר לָנוּ אֵשׁ אוֹכֵלָה? מִי יָגוּר לָנוּ מוֹקְדֵי עוֹלָם? (ישעיה לג) החוטאים שהיו בציון פחדו כאשר ראו מחנה אשור הגדול... מי יעמוד בעבורנו כנגד מחנה הזה שהוא אש אוכלה? (רד"ק) הֹלֵךְ צְדָקוֹת וְדֹבֵר מֵישָׁרִים, מֹאֵס בְּבֶצַע מַעֲשַׁקּוֹת, נֹעֵר כַּפָּיו מִתְּמֹךְ בַּשֹּׁחַד, אֹטֵם אָזְנוֹ מִשְּׁמֹעַ דָּמִים וְעֹצֵם עֵינָיו מֵרְאוֹת בְּרָע - הוּא מְרוֹמִים יִשְׁכֹּן , מְצָדוֹת סְלָעִים מִשְׂגַּבּוֹ, לַחְמוֹ נִתָּן מֵימָיו נֶאֱמָנִים: (ישעיה לג) לא בחיל ולא בכח, ואפילו לא די בתפילות ולימוד תורה, לא עולות ושלמים ואפילו לא רק בטחון בה'. כח הנצחון שינחיל תבוסה היסטורית (185,000 חיילים מתים בלילה אחד!) לסנחריב - הוא רק היושר וההוגנות, הצדקה והמשפט. הכח העצום הזה - ההידמות לה' וההליכה בדרכיו - הוא התריס בפני כל פורענות.  אמנם בספר ישעיה עסקינן, אך בעניין זה - שהמידות הן התריס בפני הפורעניות, ובהן האדם אדם, נקשיב לפסוקים אחדים מתוך תוכחתו של אליפז התימני רעה איוב, בהטעימו מדוע התייסר איוב: הֲלֹא רָעָתְךָ רַבָּה וְאֵין קֵץ לַעֲוֹנֹתֶיךָ: כִּי תַחְבֹּל אַחֶיךָ חִנָּם וּבִגְדֵי עֲרוּמִּים תַּפְשִׁיט: לֹא מַיִם עָיֵף תַּשְׁקֶה וּמֵרָעֵב תִּמְנַע לָחֶם: וְאִישׁ זְרוֹעַ לוֹ הָאָרֶץ וּנְשׂוּא פָנִים יֵשֶׁב בָּהּ: אַלְמָנוֹת שִׁלַּחְתָּ רֵיקָם וּזְרֹעוֹת יְתֹמִים יְדֻכָּא: עַל כֵּן סְבִיבוֹתֶיךָ פַחִים וִיבַהֶלְךָ פַּחַד פִּתְאֹם: (איוב כב) ישמע חכם ויוסף לקח, שהנה בהגדרת "רעתך רבה ואין קץ לעוונותיך" נכללו מעשים רעים 'פעוטים' של הנהגת קלוקלת בין איש לרעהו, ובגלל אלו "יבהלך פחד פתאום" ויסורי מוות! ולעומת זאת, האדם שיפרוס לרעב לחמו - ברכות עד בלי די יחולו על ראשו, כאשר ישעיה יתנבא בשם ה' (ויורחב בפרק ל"ח). וגם ישעיהו הנביא עצמו תיאר וגילה שהחורבן והשואה (חושך, סופה, חורבן) יבואו רק בעקבות הזנחת העניינים שבין אדם לחבירו: הוֹי הַחֹקְקִים חִקְקֵי אָוֶן וּמְכַתְּבִים עָמָל כִּתֵּבוּ: לְהַטּוֹת מִדִּין דַּלִּים וְלִגְזֹל מִשְׁפַּט עֲנִיֵּי עַמִּי, לִהְיוֹת אַלְמָנוֹת שְׁלָלָם וְאֶת יְתוֹמִים יָבֹזּוּ: וּמַה תַּעֲשׂוּ לְיוֹם פְּקֻדָּה וּלְשׁוֹאָה מִמֶּרְחָק תָּבוֹא עַל מִי תָּנוּסוּ לְעֶזְרָה וְאָנָה תַעַזְבוּ כְּבוֹדְכֶם: (ישעיה י)

פרק ל"ז

תלמידי חכמים - מרבים שלום

כפי שכבר נוכחנו, רבות מתוכחות הנביא היו דווקא כלפי אנשי תורה ומצוות, המקפידים על עבודת המקדש, תפילות ומועדים, אלא שאינם מובילים את מעשיהם ועבודתם אל התכלית של קרבת ה' והליכה בדרכיו. גם בפסוקים שלפנינו הנביא פונה דווקא לאנשים המעולים שבעובדי ה', ולמרות עבודתם ומעשיהם - הנביא מחשיבם לעיוורים וחרשים מאחר ואינם מכוונים את מעשיהם אל התכלית: הַחֵרְשִׁים שְׁמָעוּ, וְהַעִוְרִים הַבִּיטוּ לִרְאוֹת: מִי עִוֵּר - כִּי אִם עַבְדִּי, וְחֵרֵשׁ - כְּמַלְאָכִי אֶשְׁלָח, מִי עִוֵּר - כִּמְשֻׁלָּם , וְעִוֵּר - כְּעֶבֶד ה': רָאוֹת רַבּוֹת - וְלֹא תִשְׁמֹר, פָּקוֹחַ אָזְנַיִם - וְלֹא יִשְׁמָע: (ישעיה מב) ומאחר והם שלמי מעשים ועבדי ה', לומדי תורה ושומרי מצוות, את מה אינם רואים? מה אינם שומעים? באיזו דרך קלוקלת הם הולכים? בכך שתורתם ומעשיהם אינם מכוונים למען המטרה הנכספת של תיקון האדם ומידותיו שיהיו בדרך ה', בעוד שלתורה אכן יש תכלית: ה' חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ - יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר: (שם) - הסיבה לתורה ומצוותיה - היא הצדק, "דרך ה' - לעשות צדקה ומשפט". ה' חפץ בצדק - לכן הגדיל והאדיר את התורה, כדי שהאדם יהיה בעל צדק וצדקה, שהאדם יהיה זך, וכמו שפירש רבי חנניא בן עקשיא את הפסוק הזה: רצה הקב"ה לזכות את ישראל - לפיכך הרבה להם תורה ומצוות, שנאמר: ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר. (סוף מסכת מכות) הקב"ה רצה לזכך (לזכות) ולטהר את ישראל, לכן הוא הירבה להם תורה ומצוות, כדי שנהיה מורגלים במעשים שישפיעו על הפנימיות שלנו, שיטהרו את ליבנו. ואת לומדי התורה ומקיימי מצוותיה שאינם מכוונים לאותה תכלית - טהרת הלב ותיקון המידות שיהיו בדרך ה' - הנביא 'מכתיר' כעיוורים וחרשים, יען כי אינם רואים נכוחה את כוונת התורה. והראיה, שהנה כך נראה העם: וְהוּא עַם בָּזוּז וְשָׁסוּי, הָפֵחַ בַּחוּרִים כֻּלָּם וּבְבָתֵּי כְלָאִים הָחְבָּאוּ, הָיוּ לָבַז וְאֵין מַצִּיל, מְשִׁסָּה וְאֵין אֹמֵר הָשַׁב: (ישעיה מב) - הנה העם נגזל ונרמס, בחוריו סובלים, ואין מי שיעזור, שיתקן, שיעשה צדק, שיתן את הדין והמשפט. אבל מי באמת עומד מאחורי המציאות הזו? ומדוע? מִי נָתַן לִמְשִׁסָּה יַעֲקֹב וְיִשְׂרָאֵל לְבֹזְזִים? הֲלוֹא ה' זוּ חָטָאנוּ לוֹ - וְלֹא אָבוּ בִדְרָכָיו הָלוֹךְ, וְלֹא שָׁמְעוּ בְּתוֹרָתוֹ: (שם) - הקב"ה סובב את המציאות הזו, משום שלמרות קיום התורה והמצוות - לא אבו בדרכיו הלוך, העם לא הולך ב"דרך ה' - לעשות צדקה ומשפט", העם לא מקיים את "והלכת בדרכיו - מה הוא רחום אף אתה היה רחום", שזוהי מטרת התורה ומצוותיה. ולא 'שמעו' בתורתו - להבין את תכליתה, למרות שלמדו אותה.  ומנגד ל"עיוורים והחרשים", ניצבים התלמידי-חכמים האמיתיים, אלו שמפיקים מן התורה את מלא הודה והדרה: וְכָל בָּנַיִךְ לִמּוּדֵי ה' - וְרַב שְׁלוֹם בָּנָיִךְ: בִּצְדָקָה תִּכּוֹנָנִי, רַחֲקִי מֵעֹשֶׁק כִּי לֹא תִירָאִי, וּמִמְּחִתָּה כִּי לֹא תִקְרַב אֵלָיִךְ: (ישעיה נד) אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא: תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, שנאמר 'וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך', אל תקרי בניך אלא בוניך. שלום רב - לאוהבי תורתך, ואין למו מכשול. יהי שלום - בחילך, שלוה - בארמנותיך. למען אחי ורעי - אדברה נא שלום בך. למען בית ה' אלקינו - אבקשה טוב לך. ה' עוז לעמו יתן, ה' יברך את עמו - בשלום: (סוף מסכת ברכות, נזיר, יבמות, כריתות [ ר"ת בני"ך. הגר"א]) הנה שוב מגמת פני עוסקי התורה ותכלית לימודי ה' הנרצית - היא השלום, המצב החברתי הטוב והשלו. כי זוהי כל התורה, לשם מועדות דרכיה הנעימות ופני נתיבותיה, אל השלום. לא משום שזו מצוה, אלא תכלית המצוות. לא משום שזו דרך טובה, אלא עצם דרך ה'. 'חבר' נקרא תלמיד חכם, וכן יקראו לתלמידי חכמים "חברים". ואולם נקראו בזה השם, כי חברתם זה לזה חברה נאמנה, כי היא חברה לשם שמים. (פיה"מ להרמב"ם דמאי ב, ג) גדול השלום שכל התורה ניתנה לעשות שלום בעולם, שנאמר דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. (רמב"ם חנוכה ד, יד) שאין משפטי התורה נקמה בעולם, אלא רחמים וחסד ושלום בעולם.

(רמב"ם שבת ב, ג)

דווקא בצל אוהבי תורתך - יהיה שלום רב. בארמונות התורה - שלוה. לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל - אלא השלום (במדב"ר פנחס א') ולכן ברכם בשלום. המצב החברתי התקין והשלם - בו הצדק שולט והשלום רווח, בו העוול נעלם ותהי המחלוקת נעדרת - הוא יבנה את בית ישראל. או אז הרחמן יקים לנו את סוכת דוד הנופלת ויפרוס עלינו סוכת שלום. בצדקה - תיכונני, בשלום - יברך ה' את עמו.

  פרק ל"ח

פרוס לרעב לחמך - אז תקרא וה' יענה

ושוב אנחנו נפגשים בתוכחת הנביא בשם ה' - דווקא אל עובדי ה', חפצי קרבת האלוקים. אך הפעם התוכחה חריפה מאוד ונוקבת, ולא מותירה ספק במסר החד שמלמדנו שוב מהי תכלית מעשי המצוות - הן מצד התוכחה הנוקבת כלפי נעדריה, והן מצד שלל הברכות המאליפות שיחולו על ראש שואפיה ומקיימיה. תחילה הקב"ה מדבר אל הנביא וכביכול מציג בעצמו את טענת העם: קְרָא בְגָרוֹן אַל תַּחְשֹׂךְ, כַּשּׁוֹפָר הָרֵם קוֹלֶךָ, וְהַגֵּד לְעַמִּי פִּשְׁעָם וּלְבֵית יַעֲקֹב חַטֹּאתָם: וְאוֹתִי יוֹם יוֹם יִדְרֹשׁוּן וְדַעַת דְּרָכַי יֶחְפָּצוּן. כְּגוֹי אֲשֶׁר צְדָקָה עָשָׂה, וּמִשְׁפַּט אֱלֹקָיו לֹא עָזָב - יִשְׁאָלוּנִי מִשְׁפְּטֵי צֶדֶק, קִרְבַת אֱלֹקִים יֶחְפָּצוּן: לָמָּה צַּמְנוּ וְלֹא רָאִיתָ? עִנִּינוּ נַפְשֵׁנוּ וְלֹא תֵדָע? (ישעיה נח) - הנה העם מקיים את 'חובותיו' כלפי שמיא, צם ומתפלל ומקוה אל ה', דורש את ה' וחפץ קרבת אלוקים. ולכן בכל אלו הם חשים שלמים ומושלמים כלפי המקום, כאילו הם עם העושה צדקה ומשפט - שזו באמת תכלית עבודת ה'. הֵן בְּיוֹם צֹמְכֶם תִּמְצְאוּ חֵפֶץ וְכָל עַצְּבֵיכֶם תִּנְגֹּשׂוּ: הֵן לְרִיב וּמַצָּה תָּצוּמוּ וּלְהַכּוֹת בְּאֶגְרֹף רֶשַׁע. לֹא תָצוּמוּ כַיּוֹם לְהַשְׁמִיעַ בַּמָּרוֹם קוֹלְכֶם: (שם) - הרי בעודכם צמים ומתפללים ודורשים קרבתי ומייחלים לישועתי - אתם מתנהגים באלימות ומריבה, תרים בכח אחר ממון וגוזלים וחומסים. תפילה כזו אינה נשמעת במרום. כל עוד עבודתכם כלפי שמיא היא מכם והלאה ואינכם הולכים בדרכי שמים, אינכם חותרים לתיקון האדם והעולם, אינכם שואפים לטהרת וזוך לבכם, הרי שעינוי נפשכם לשוא ותפילתכם תפילת סרק: הֲכָזֶה יִהְיֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ - יוֹם עַנּוֹת אָדָם נַפְשׁוֹ? הֲלָכֹף כְּאַגְמֹן רֹאשׁוֹ וְשַׂק וָאֵפֶר יַצִּיעַ? הֲלָזֶה תִּקְרָא צוֹם וְיוֹם רָצוֹן לַה'? (שם) וכי יש לקב"ה עניין בכפיפת הראש? בשק ואפר? בטקסים מעני-נפש ללא תכלית? "כלום חסרתי דבר שאבקש מכם"? הֲלוֹא זֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ - פַּתֵּחַ חַרְצֻבּוֹת רֶשַׁע, הַתֵּר אֲגֻדּוֹת מוֹטָה, וְשַׁלַּח רְצוּצִים חָפְשִׁים, וְכָל מוֹטָה תְּנַתֵּקוּ: הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ, וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת, כִּי תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ, וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם: (שם) - זהו ה'צום' הרצוי! כפיפת ראש ועינוי נפש אינם רצון ה' - אלא אם כן הם מביאים עמם ברכת צדק ושפעת חסד. "ומה אני מבקש מכם - אלא שתהיו אוהבים זה את זה, ותהיו מכבדים זה את זה, ותהיו יראים זה מזה, ולא יימצא בכם עוול" (תנדב"א כ"ח). ולכן אם אכן העם "קרבת אלוקים יחפצון" ודורשים משפט צדק - זאת עשו: פשוט תהיו טובים, ישרים, הגונים, רחמנים. או אז שפע ברכת ה' שלא מצאנו כמותו בכתובים כולם - יושפע עליכם: אָז יִבָּקַע כַּשַּׁחַר אוֹרֶךָ וַאֲרֻכָתְךָ מְהֵרָה תִצְמָח וְהָלַךְ לְפָנֶיךָ צִדְקֶךָ כְּבוֹד ה' יַאַסְפֶךָ: אָז תִּקְרָא וַה' יַעֲנֶה, תְּשַׁוַּע וְיֹאמַר הִנֵּנִי. אִם תָּסִיר מִתּוֹכְךָ מוֹטָה, שְׁלַח אֶצְבַּע וְדַבֶּר אָוֶן: וְתָפֵק לָרָעֵב נַפְשֶׁךָ וְנֶפֶשׁ נַעֲנָה תַּשְׂבִּיעַ - וְזָרַח בַּחֹשֶׁךְ אוֹרֶךָ וַאֲפֵלָתְךָ כַּצָּהֳרָיִם: וְנָחֲךָ ה' תָּמִיד וְהִשְׂבִּיעַ בְּצַחְצָחוֹת נַפְשֶׁךָ, וְעַצְמֹתֶיךָ יַחֲלִיץ, וְהָיִיתָ כְּגַן רָוֶה וּכְמוֹצָא מַיִם אֲשֶׁר לֹא יְכַזְּבוּ מֵימָיו: וּבָנוּ מִמְּךָ חָרְבוֹת עוֹלָם, מוֹסְדֵי דוֹר וָדוֹר תְּקוֹמֵם, וְקֹרָא לְךָ גֹּדֵר פֶּרֶץ, מְשֹׁבֵב נְתִיבוֹת לָשָׁבֶת: (שם) כל אלו הברכות-לראש-משביר יחולו על האדם הטוב. ברכות כאלו לא נאמרו על המאריכים בתפילה, לא על לומדי התורה, לא על כהני המקדש, לא על מעני-הנפש, ולא על הפרושים מתענוגות העולם. כי אם על עושי הצדקה ופועלי החסד - מקיימי תכלית עבודת ה', הדבקים בו והולכים בדרכיו. הנה בימינו עלוני מכירת-הברכות וגליוני משתטחי המצבות - מושלכים בראש כל חוצות, הברכות של 40 יום רצופים במערות גליליות - מסווגות ע"פ סכום התרומה, והטיסות למזרח אירופה - מלאות בשלוחי עמך בית ישראל שבוודאי יביאו עמם ישועות אין קץ... במקום כל אלו, או לכל הפחות לצד כל אלו, נוכל להיוושע בה' בכבודו ובעצמו תשועת עולמים. הקב"ה פותח בפנינו שערי ישועות וגאולות עד בלי די, רק אם בדרכיו נלך ונהיה אנשים טובים. לא יותר.

פרק ל"ט

מהם עוונותיהם של דור עקבתא דמשיחא?

אם שפע ברכת ה' וקרבתו אל עמו תלויים במעשי החסד הצדקה והמשפט, כפי שנוכחנו למעלה, הרי שהריחוק ממנו והסתרת פניו מישראל - היא בעיקר בעוון חוסר הצדק והעדר המשפט. הפסוקים הבאים הנדרשים בגמרא (סנהדרין צח:) על דור שבן דוד בא, יאלפו אותנו לקח כיצד אנחנו נוכל לסתור את המחיצות המבדילות בינינו לאבינו שבשמים, ובמעשינו נביא לציון גואל. הֵן לֹא קָצְרָה יַד ה' מֵהוֹשִׁיעַ, וְלֹא כָבְדָה אָזְנוֹ מִשְּׁמוֹעַ: כִּי אִם עֲוֹנֹתֵיכֶם הָיוּ מַבְדִּלִים בֵּינֵכֶם לְבֵין אֱלֹקֵיכֶם, וְחַטֹּאותֵיכֶם הִסְתִּירוּ פָנִים מִכֶּם מִשְּׁמוֹעַ: (ישעיה נט) וכי תשאלו - מהם העוונות ומהם החטאים המרחיקים מה' ומסתירים את פניו? כִּי כַפֵּיכֶם נְגֹאֲלוּ בַדָּם וְאֶצְבְּעוֹתֵיכֶם בֶּעָוֹן, שִׂפְתוֹתֵיכֶם דִּבְּרוּ שֶׁקֶר, לְשׁוֹנְכֶם עַוְלָה תֶהְגֶּה: אֵין קֹרֵא בְצֶדֶק וְאֵין נִשְׁפָּט בֶּאֱמוּנָה, בָּטוֹחַ עַל תֹּהוּ וְדַבֶּר שָׁוְא, הָרוֹ עָמָל וְהוֹלֵיד אָוֶן... מַעֲשֵׂיהֶם מַעֲשֵׂי אָוֶן וּפֹעַל חָמָס בְּכַפֵּיהֶם: רַגְלֵיהֶם לָרַע יָרֻצוּ וִימַהֲרוּ לִשְׁפֹּךְ דָּם נָקִי, מַחְשְׁבוֹתֵיהֶם מַחְשְׁבוֹת אָוֶן שֹׁד וָשֶׁבֶר בִּמְסִלּוֹתָם: דֶּרֶךְ שָׁלוֹם לֹא יָדָעוּ וְאֵין מִשְׁפָּט בְּמַעְגְּלוֹתָם, נְתִיבוֹתֵיהֶם עִקְּשׁוּ לָהֶם כֹּל דֹּרֵךְ בָּהּ לֹא יָדַע שָׁלוֹם: עַל כֵּן רָחַק מִשְׁפָּט מִמֶּנּוּ וְלֹא תַשִּׂיגֵנוּ צְדָקָה, נְקַוֶּה לָאוֹר וְהִנֵּה חֹשֶׁךְ לִנְגֹהוֹת בָּאֲפֵלוֹת נְהַלֵּךְ... נְקַוֶּה לַמִּשְׁפָּט וָאַיִן, לִישׁוּעָה רָחֲקָה מִמֶּנּוּ: כִּי רַבּוּ פְשָׁעֵינוּ נֶגְדֶּךָ וְחַטֹּאותֵינוּ עָנְתָה בָּנוּ, כִּי פְשָׁעֵינוּ אִתָּנוּ וַעֲוֹנֹתֵינוּ יְדַעֲנוּם: פָּשֹׁעַ וְכַחֵשׁ בַּה' וְנָסוֹג מֵאַחַר אֱלֹקֵינוּ, דַּבֶּר עֹשֶׁק וְסָרָה, הֹרוֹ וְהֹגוֹ מִלֵּב דִּבְרֵי שָׁקֶר: וְהֻסַּג אָחוֹר מִשְׁפָּט וּצְדָקָה מֵרָחוֹק תַּעֲמֹד כִּי כָשְׁלָה בָרְחוֹב אֱמֶת וּנְכֹחָה לֹא תוּכַל לָבוֹא: וַתְּהִי הָאֱמֶת נֶעְדֶּרֶת וְסָר מֵרָע מִשְׁתּוֹלֵל, וַיַּרְא ה' וַיֵּרַע בְּעֵינָיו כִּי אֵין מִשְׁפָּט... (שם) בכל "רשימת החטאים" הללו שבגינם הגלות משתרכת לאיטה כבר אלפיים שנה, מוזכרים רק החטאים שהאדם חוטא לחבירו, רק העדר הצדקה והמשפט מעם ישראל. בשנאת חינם נחרב הבית השני, וכל דור שלא נבנה הבית בימיו - כאילו נחרב, ומאותה סיבה! כל 'הרשימה' הזו היא שגרמה ש"עוונותיכם היו מבדילים בינכם לבין אלוקיכם", ושמא לא רק מחמת רצון ה' להתרחק ממנו, אלא משום שחלק ניכר מהדבקות של היהודי בה' מתבטא בהתדמות אליו ובהליכה בדרכיו הטובות (עי' לעיל פרק כ"ו), וממילא כאשר "אין קורא בצדק" הרי שממילא סרה הדבקות וקירבת ה', ובאה ההבדלה בינכם לבין אלוקיכם! הנביא חותם את הפרק בנחמת ציון, שיבא אליה גואל כאשר נשוב מן הפשע ונתקן אדם ועם ועולם במלכות החסד שדווקא אנחנו - עם ה' וזרע אברהם איש החסד - צריכים להיות מוארים בו ומאירים את העולם בתורה שמביאה למעשים טובים וישרים. אז, כאשר העם ילך בדרך הטוב והישר - המחיצות המבדילות בין העם לקונו תסתרנה, וה' ישם פניו אליו ויגאלו גאולה שלמה, כשציון במשפט תפדה ושבי-פשעיה בצדקה: וּבָא לְצִיּוֹן גּוֹאֵל וּלְשָׁבֵי פֶשַׁע בְּיַעֲקֹב נְאֻם ה': (שם)

 

התכלית - לאור ספר ירמיה

פרק מ'

תופסי התורה לא ידעוני

הנביא ירמיה - שניבא את החורבן שאכן התרחש בימיו, ממשיך את דרכם של הנביאים ומוסַר הנביאים - החותרים אל רוח הדברים של התורה ולא רק אל המעשים, אל תכלית המצוות ולא רק אל עשייתן - וגם הוא, ירמיה, מוכיח פעמים רבות דווקא את גדולי העם ומקיימי המצוות: הַכֹּהֲנִים לֹא אָמְרוּ אַיֵּה ה' וְתֹפְשֵׂי הַתּוֹרָה לֹא יְדָעוּנִי וְהָרֹעִים פָּשְׁעוּ בִי (ירמיה ב) והכהנים - שהם לפני ה' כל היום ומקריבים קרבנות לפניו... ותופסי התורה - הם החכמים לומדי התורה, לא ידעוני - שלא למדו התורה לשמה לקיים מה שכתוב בה, אלא לומדים בפה ולא בלב... כי המחשבה הטובה והמעשים הטובים הוא דעתה (כוונתה), לא הלימוד לבד. (רד"ק) הכהנים - אלו העסוקים יום ולילה בעבודת הקודש, לא מוצאים זמן לבקש את ה', לומר "איה ה'", לכוון את מעשיהם לשמים, והרי מעשיהם טפלים בכך. ותופשי התורה - תלמידי החכמים, אמנם הם ממיתים עצמם באוהלה של תורה והוגים בה יומם ולילה, אבל ללא חתירה לקיים את תכליתה, לעשות מה שהיא דורשת - לדעת את ה' ("לא ידעוני"). ותופשי התורה - ראוי שידעו את ה', כי זה תכלית הלימוד, והם לא ידעוני. (מלבי"ם) אין כאן טרוניה שמצוה אחת מתקיימת ומצוה אחרת אינה מתקיימת. אלא שהמצוות שכבר נעשות - אינן נעשות בצורתן הנכונה, מפספסות את מטרתן ומחטיאות את תכליתן - לבקש את קרבת ה' - ("איה ה'"), ולדעת אותו ("ידעוני") - להתדבק בו ובדרכיו. [בעניין צורת לימוד התורה - הורחב לקמן פרק נ"ה].

פרק מ"א

אלכה לי אל הגדולים

ושוב אנחנו מוצאים שהנביא מבקש דווקא את עובדי ה' והעוסקים בתורתו. ושוב אנחנו רואים שהחורבן תלוי בעיקר במעשים שבין אדם לחבירו, והצלת ירושלים והמקדש תלויה בשיפור המעשים הללו: שׁוֹטְטוּ בְּחוּצוֹת יְרוּשָׁלַיִם וּרְאוּ נָא וּדְעוּ וּבַקְשׁוּ בִרְחוֹבוֹתֶיהָ אִם תִּמְצְאוּ אִישׁ אִם יֵשׁ עֹשֶׂה מִשְׁפָּט מְבַקֵּשׁ אֱמוּנָה וְאֶסְלַח לָהּ: (ירמיה ה) הסליחה שה' מוכן לסלוח לירושלים - תלויה במשפט (מניעת העוולות) והיושר (אמונה) השוררים בין איש לרעהו. אך זוהי הנהגת העם: וְאִם חַי ה' יֹאמֵרוּ - לָכֵן לַשֶּׁקֶר יִשָּׁבֵעוּ: (שם) עד שהם נשבעים בשם ה' - הם מפירים את האמונה (האמת) ונשבעים לשקר. אבל אולי ההנהגה הקלוקלת הזו מצויה בין פשוטי ודלי העם. אולי אצל גדולי האומה ועבדי ה' ההנהגה אחרת? ...וַאֲנִי אָמַרְתִּי אַךְ דַּלִּים הֵם נוֹאֲלוּ, כִּי לֹא יָדְעוּ דֶּרֶךְ ה' מִשְׁפַּט אֱלֹקֵיהֶם: אֵלֲכָה לִּי אֶל הַגְּדֹלִים וַאֲדַבְּרָה אוֹתָם - כִּי הֵמָּה יָדְעוּ דֶּרֶךְ ה' מִשְׁפַּט אֱלֹקֵיהֶם, אַךְ הֵמָּה יַחְדָּו שָׁבְרוּ עֹל נִתְּקוּ מוֹסֵרוֹת... עֲוֹנוֹתֵיכֶם הִטּוּ אֵלֶּה וְחַטֹּאותֵיכֶם מָנְעוּ הַטּוֹב מִכֶּם: כִּי נִמְצְאוּ בְעַמִּי רְשָׁעִים יָשׁוּר כְּשַׁךְ יְקוּשִׁים הִצִּיבוּ מַשְׁחִית אֲנָשִׁים יִלְכֹּדוּ: כִּכְלוּב מָלֵא עוֹף כֵּן בָּתֵּיהֶם מְלֵאִים מִרְמָה עַל כֵּן גָּדְלוּ וַיַּעֲשִׁירוּ: שָׁמְנוּ עָשְׁתוּ גַּם עָבְרוּ דִבְרֵי רָע דִּין לֹא דָנוּ דִּין יָתוֹם וְיַצְלִיחוּ וּמִשְׁפַּט אֶבְיוֹנִים לֹא שָׁפָטוּ: הַעַל אֵלֶּה לֹא אֶפְקֹד נְאֻם ה' אִם בְּגוֹי אֲשֶׁר כָּזֶה לֹא תִתְנַקֵּם נַפְשִׁי? (שם) גם כאן הנביא מוצא אנשים גדולים ש"ידעו דרך ה', משפט אלוקיהם", אך כיון שמעשיהם לא היו מכוונים למטרה העליונה והאמיתית של בקשת האלוקים וההליכה בדרכיו - גם הם אטמו אזניים משמוע ולא השכילו להציל את ירושלים והעם ע"י הנהגות פשוטות וטובות שבין אדם לחבירו, דרך ה' האמיתית - צדקה ומשפט.

פרק מ"ב

בית המקדש - מערת פריצים!

במשך שנים ירמיהו הוכיח והזהיר את העם ממה שיתרחש אם לא ישנו את דרכם, אך העם לא התרגש מדבריו. למרות מעשיהם הדלים וחוסר דבקותם בה', העם בטח והשליך את יהבו ובטחונו במבצר הגדול והבלתי-מנוצח: בית המקדש. הבניין קיים 410 שנים, איש לא יוכל עליו! בפרק הבא, הנביא מוכיח את העם בתוכחה קשה לאחר שהעם חוטא בכל עניין והנהגה שבין אדם לחבירו ולקונו, העוול חוגג, השחיתות בכל פינה, האכזריות שולטת, אבל העם ניגש עדיין לבית המקדש כאילו שחטאיו יתכפרו ע"י בשרים מעושנים וסממנים מוקטרים בלבד. אַל תִּבְטְחוּ לָכֶם אֶל דִּבְרֵי הַשֶּׁקֶר לֵאמֹר: הֵיכַל ה' הֵיכַל ה' הֵיכַל ה' הֵמָּה: כִּי אִם הֵיטֵיב תֵּיטִיבוּ אֶת דַּרְכֵיכֶם וְאֶת מַעַלְלֵיכֶם - אִם עָשׂוֹ תַעֲשׂוּ מִשְׁפָּט בֵּין אִישׁ וּבֵין רֵעֵהוּ: גֵּר יָתוֹם וְאַלְמָנָה לֹא תַעֲשֹׁקוּ וְדָם נָקִי אַל תִּשְׁפְּכוּ בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאַחֲרֵי אֱלֹקִים אֲחֵרִים לֹא תֵלְכוּ לְרַע לָכֶם: וְשִׁכַּנְתִּי אֶתְכֶם בַּמָּקוֹם הַזֶּה בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבוֹתֵיכֶם לְמִן עוֹלָם וְעַד עוֹלָם: הִנֵּה אַתֶּם בֹּטְחִים לָכֶם עַל דִּבְרֵי הַשָּׁקֶר לְבִלְתִּי הוֹעִיל: הֲגָנֹב רָצֹחַ וְנָאֹף וְהִשָּׁבֵעַ לַשֶּׁקֶר וְקַטֵּר לַבָּעַל וְהָלֹךְ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם: וּבָאתֶם וַעֲמַדְתֶּם לְפָנַי בַּבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו וַאֲמַרְתֶּם - נִצַּלְנוּ, לְמַעַן עֲשׂוֹת אֵת כָּל הַתּוֹעֵבוֹת הָאֵלֶּה: הַמְעָרַת פָּרִצִים הָיָה הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו בְּעֵינֵיכֶם? גַּם אָנֹכִי הִנֵּה רָאִיתִי נְאֻם ה': (ירמיה ז) - הנכם משתמשים בבית ה' כמערת מחבוא ומחסה של אנשים רעים ופריצים שעושים עוול ואח"כ הולכים להתחבא או לבקש מחילה על עוונות ועוולות שעשיתם בכוונה תחילה. אבל הבית הזה לא יחזיק עוד מעמד במצב כזה. הנה כבר לפני בית המקדש הראשון היה משכן ה' שעמד על תילו במשך 369 שנה! אך נחרב בעוונותיכם. לעצים המשופים ולאבנים המסותתות אין משמעות אם אתם אינכם יוצקים לתוכם תוכן ועבודת הלב, אם אינכם שואבים משם רוח הקודש, רוח טהרה ותיקון אמיתי: כִּי לְכוּ נָא אֶל מְקוֹמִי אֲשֶׁר בְּשִׁילוֹ אֲשֶׁר שִׁכַּנְתִּי שְׁמִי שָׁם בָּרִאשׁוֹנָה וּרְאוּ אֵת אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לוֹ מִפְּנֵי רָעַת עַמִּי יִשְׂרָאֵל: וְעַתָּה יַעַן עֲשׂוֹתְכֶם אֶת כָּל הַמַּעֲשִׂים הָאֵלֶּה נְאֻם ה' וָאֲדַבֵּר אֲלֵיכֶם הַשְׁכֵּם וְדַבֵּר וְלֹא שְׁמַעְתֶּם וָאֶקְרָא אֶתְכֶם וְלֹא עֲנִיתֶם: וְעָשִׂיתִי לַבַּיִת אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו אֲשֶׁר אַתֶּם בֹּטְחִים בּוֹ וְלַמָּקוֹם אֲשֶׁר נָתַתִּי לָכֶם וְלַאֲבוֹתֵיכֶם כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְשִׁלוֹ: (שם) וכי תאמרו, למרות מעשינו הרעים וחוסר הצדק והמשפט - אולי יחוס על עמלינו ומאמצינו כאשר אנחנו באים אל בית המקדש ומקריבים קרבנות? אולי העולות והזבחים יכפרו בעדנו? - כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל, עֹלוֹתֵיכֶם סְפוּ עַל זִבְחֵיכֶם וְאִכְלוּ בָשָׂר: (שם) את העולות שאמורות לעלות כליל לריח ניחוח לה', תוסיפו ותצרפו אותם עם הזבחים (שלמים) שאתם אוכלים. חבל על הבשר שאתם משחיתים על המזבח. הרי לפני ה' הוא לא מתקבל לרצון כל עוד מעשיכם מכחישים את כוונותיכם ומוכיחים שלבכם רחק ממנו, שאין לכם כוונה לתקן את עצמכם, להתקרב לה' וללכת בדרכיו, אז לפחות תהנו ממנו, תאכלו משהו... וכי כל תכלית התורה ומצוותיה היה בשביל שתשרפו בהמות על המזבח?! וכי זו כל התורה?! - כִּי לֹא דִבַּרְתִּי אֶת אֲבוֹתֵיכֶם וְלֹא צִוִּיתִים בְּיוֹם הוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם עַל דִּבְרֵי עוֹלָה וָזָבַח: כִּי אִם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה צִוִּיתִי אוֹתָם לֵאמֹר - שִׁמְעוּ בְקוֹלִי וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹקִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם וַהֲלַכְתֶּם בְּכָל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אֶתְכֶם לְמַעַן יִיטַב לָכֶם: (שם) והנה שוב נפגשנו במאזניים העתיקות, כאשר גם הנביא ירמיה מעמיד על כף אחת - את מעשה המצוה, ועל הכף השנית - את הלב, את קרבת ה', את תיקון המידות. ואם המקום הקדוש ביותר בעולם - גם כאשר הוא תוחזק בצורה טובה: בהקרבת קרבנות, בהקטרת קטורת, בהדלקת המנורה, באפיית לחם הפנים - גם הוא לא הבטיח את בטחונם ושגשוגם של ישראל, כי הכל תלוי בתיקון הלב ובקרבת ה' אמיתית, ואלמלא אלו הרי בית המקדש נקרא "מערת פריצים" - מחסה לעבריינים, החי יתן אל לבו לחזק את העיקר ולכוון את האמצעים - אלו המצוות המעשיות - אל התכלית העליונה, לזכך את הלב ליראה ולאהבה את ה' וללכת בכל דרכיו הטובות.

פרק מ"ג

תורת ה' איתנו?

רבות נוכחנו בפסוקי התורה, ובפרט בספר בראשית בטרם ניתנה התורה, שהקב"ה דורש מכל אדם להתנהג בהוגנות, ביושר וצדק - למרות שעדיין האנושות או העם לא הצטוו על כך. הסיבה היא שהטוּב כבר הוטבע באדם ברגע שהוא נוצר בצלם אלוקים, וכי הוא גורם מחייב בפני עצמו, וכבר הורחב כזה. גם בנביאים מצאנו דרישה כזו - ללכת אחר המצפון, ללמוד לקח ודוגמא אפילו מבעלי החיים: כפי שהם הולכים אחר הטבע הבסיסי הטבוע בהם (האינסטינקט) כך האדם צריך ללכת אחר הטבע הכ"כ מתבקש והפשוט - להיות טוב, לרחם, ללחום צדק ולהמנע מעוול. כך ראינו בתחילת ספר ישעיה: "ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו, ישראל לא ידע עמי לא התבונן". וכך אצל הנביא ירמיה: גַּם חֲסִידָה בַשָּׁמַיִם יָדְעָה מוֹעֲדֶיהָ, וְתֹר וְסִיס וְעָגוּר שָׁמְרוּ אֶת עֵת בֹּאָנָה, וְעַמִּי לֹא יָדְעוּ אֵת מִשְׁפַּט ה': (ירמיה ח) ההקבלה בין העופות שיודעות ע"פ טבען מתי ולהיכן לנדוד - לבין ישראל שאמורים "לדעת את משפט ה'", מלמדת אותנו שמשפט ה' ודרישותיו מהאדם לא בשמים היא, אלא בתוך תוכינו אנו יודעים היטב שהרע הוא רע והטוב הוא טוב. התורה ומצוותיה מכוונות אותנו אל הידיעה הבסיסית והפשוטה הזו, מזכירות לנו את הדרך - דרך ה', מונעות ממנו מלסור ממנה, מקרבות אותנו יותר ויותר אל ה' ואל דרכיו הטובים, אך הדרך עצמה פשוטה ומתבקשת ומוטמעת בנו. אפילו העופות - שאין להם שכל, בכח הדמיון שיש להם, יש להם ידיעה להתרחק מן הנזק ולהתקרב אל הטוב ושומרים מנהגם ומה שגדלו עליו, ועמי - שיש להם שכל לא ידעו את משפט ה', שהיה להם לדעת מן השכל גם לשמרו. (רד"ק) ומכאן עובר הנביא להוכיח דווקא את לומדי התורה - שהלימוד אינו מוביל אותם אל התכלית העליונה - לקיים את המצוות ע"מ להיות דבקים בה' ובדרכיו, והם דבקים בלימוד כאילו הוא התכלית ואין לו מטרה אחרת: אֵיכָה תֹאמְרוּ חֲכָמִים אֲנַחְנוּ וְתוֹרַת ה' אִתָּנוּ? אָכֵן הִנֵּה לַשֶּׁקֶר עָשָׂה עֵט שֶׁקֶר סֹפְרִים: הֹבִישׁוּ חֲכָמִים חַתּוּ וַיִּלָּכֵדוּ, הִנֵּה בִדְבַר ה' - מָאָסוּ, וְחָכְמַת - מֶה לָהֶם? (ירמיה ח) אם תורת ה' אתכם - מה תועיל אם לא תקיימו אותה? (רד"ק) שחכמת התורה אינה אלא להשיב את האדם מדרך הרע, ומאחר שאינו שב מדרכו הרעה - מה הנאה יש לו מן החכמה שלמד? אדם שלמד תורה ואינו מקיים מה שכתוב בה - אין הילולו בכך שלמדה, אלא גנאי הוא לו שלמדה ואינו מקיים מה שכתוב בה... שאין החכמה מזהיר את האדם על הלימוד - אלא בשביל המעשה, דכתיב 'ושמעת ישראל - ושמרת לעשות': (מהר"י קרא, פ"ח-פ"ט) וכל עוד התורה נלמדת מבלי להפיק ממנה לקח דעת וצדק, הרי שאתם מראים שחכמי וסופרי התורה כאילו שיקרו וכתבו את חכמתה ומצוותיה לשוא, וכל החכמה הצפונה בתורה משתוממת ונמאסת.

פרק מ"ד

באלה חפצתי!

בפרק הבא אנחנו יוצאים למסע בירור של עיקר מול טפל. בירור של השאלה - על מה בדיוק אבדה הארץ, במה יש לאדם להתהלל - ובמה לא, מה מצופה באמת מעם ישראל - תיקון המעשה או תיקון הלב. הנביא מתחיל בתיאור עוונותיהם של ישראל, כשבמוקד - העוולות בין איש לרעהו והריחוק מהרצון האמיתי של התורה, כשנשים לב שתמיד התוכחה שהעם אינם "יודעים את ה'" מתייחסת על העבירות של בין לחבירו, והקשר יתבאר בסוף הפרק: מִי יִתְּנֵנִי בַמִּדְבָּר מְלוֹן אֹרְחִים וְאֶעֶזְבָה אֶת עַמִּי וְאֵלְכָה מֵאִתָּם - כִּי כֻלָּם מְנָאֲפִים עֲצֶרֶת בֹּגְדִים: וַיַּדְרְכוּ אֶת לְשׁוֹנָם קַשְׁתָּם שֶׁקֶר וְלֹא לֶאֱמוּנָה גָּבְרוּ בָאָרֶץ, כִּי מֵרָעָה אֶל רָעָה יָצָאוּ וְאֹתִי לֹא יָדָעוּ נְאֻם ה': אִישׁ מֵרֵעֵהוּ הִשָּׁמֵרוּ וְעַל כָּל אָח אַל תִּבְטָחוּ, כִּי כָל אָח עָקוֹב יַעְקֹב וְכָל רֵעַ רָכִיל יַהֲלֹךְ: וְאִישׁ בְּרֵעֵהוּ יְהָתֵלּוּ וֶאֱמֶת לֹא יְדַבֵּרוּ לִמְּדוּ לְשׁוֹנָם דַּבֶּר שֶׁקֶר הַעֲוֵה נִלְאוּ: שִׁבְתְּךָ בְּתוֹךְ מִרְמָה בְּמִרְמָה מֵאֲנוּ דַעַת אוֹתִי נְאֻם ה': לָכֵן כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת הִנְנִי צוֹרְפָם וּבְחַנְתִּים כִּי אֵיךְ אֶעֱשֶׂה מִפְּנֵי בַּת עַמִּי: חֵץ שָׁחוּט לְשׁוֹנָם מִרְמָה דִבֵּר בְּפִיו שָׁלוֹם אֶת רֵעֵהוּ יְדַבֵּר וּבְקִרְבּוֹ יָשִׂים אָרְבּוֹ: הַעַל אֵלֶּה לֹא אֶפְקָד בָּם נְאֻם ה' אִם בְּגוֹי אֲשֶׁר כָּזֶה לֹא תִתְנַקֵּם נַפְשִׁי? (ירמיה ט) ומהרשימה המפוקפקת הזו, הנביא עובר לבירור סיבת החורבן והגלות: מִי הָאִישׁ הֶחָכָם וְיָבֵן אֶת זֹאת וַאֲשֶׁר דִּבֶּר פִּי ה' אֵלָיו וְיַגִּדָהּ - עַל מָה אָבְדָה הָאָרֶץ? נִצְּתָה כַמִּדְבָּר מִבְּלִי עֹבֵר? וַיֹּאמֶר ה' עַל עָזְבָם אֶת תּוֹרָתִי אֲשֶׁר נָתַתִּי לִפְנֵיהֶם וְלֹא שָׁמְעוּ בְקוֹלִי וְלֹא הָלְכוּ בָהּ: וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי שְׁרִרוּת לִבָּם וְאַחֲרֵי הַבְּעָלִים אֲשֶׁר לִמְּדוּם אֲבוֹתָם: (שם) - כהרגלינו, נעקוב אחר רובד הפשט: הנביא ירמיה כבר פעמים רבות הוכיח דווקא את לומדי התורה שאינם מקיימים את מה שהם לומדים ("תופסי התורה", "אלכה לי אל הגדולים", "ותורת ה' איתנו"). כלומר, ביטול מצות תלמוד תורה לא היה הפגם של דור החורבן. אדרבה, הפגם היה העדר הפנמת התורה וחוסר הפקת לקחיה. גם בפסוק הנ"ל הנביא מוכיח את העם על אשר "עזבו את תורתי" בכך ש"לא שמעו בקולי - ולא הלכו בה". הדרישה מהם היתה לא רק לעסוק בתורה, אלא בעיקר ללכת בה, לתקן את הלב - ו"הלב הטוב והזך יהיה טוב עם אלוקים ויהיה טוב עם אנשים" (ספר הישר), אך במקום שהתורה תרכך את ליבם, הרי שהעם הלכו "אחרי שרירות לבם" - הקשו את לבם (שריר = חוזק). התורה לא היוותה גורם מסייע לעבודת ה' האמיתית של תיקון האישיות, של קרבת ה' והליכה בדרכיו, ומשם הדרך קצרה ללכת "אחרי הבעלים". מאי דכתיב 'מי האיש החכם ויבן את זאת'? דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולא פירשוהו, עד שפירשו הקב"ה בעצמו , דכתיב ויאמר ה' על עזבם את תורתי וגו' [ולא שמעו בקולי ולא הלכו בה]. היינו 'לא שמעו בקולי' היינו 'לא הלכו בה'! אמר רב יהודה אמר רב: שאין מברכין בתורה תחלה. (נדרים פא.) היו עוסקים כולם בתורה בהתמדה רבה ולא היתה בזה שום טענה עליהם. וכשלמדו בהתמדה כזאת בודאי אהבו את עסק התורה. מהו אפוא חוסר החשיבות והזלזול? רק זאת שאהבו 'חכמת' התורה עצמה, אבל לא למדו כדי להכיר בקב"ה ולהדבק בדרכיו, נטלו התורה בלי הקב"ה, וזה נקרא "שלא ברכו בתורה תחלה", שלא הלכו בכוונתה ו"לשמה"! ...לפני שאדם ניגש ללימוד תורה עליו לדעת כי תורת השי"ת ורצונו ית' הוא לומד, וכל כוונתה היא שיכיר בהקב"ה וידבק בדרכיו. וראה חומרת העונש על העדר כוונה זו, שעל זה אבדה הארץ! הדברים נוראים. אך מה נעשה - זהו עסק התורה הקדושה. (עלי שור ח"ב מערכת התורה פ"ג) ובסיום הפרק הנביא חוזר על הדרישה המיוחדת - טהרת הלב - דווקא מעם ישראל: הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' וּפָקַדְתִּי עַל כָּל מוּל בְּעָרְלָה: עַל מִצְרַיִם וְעַל יְהוּדָה וְעַל אֱדוֹם וְעַל בְּנֵי עַמּוֹן וְעַל מוֹאָב וְעַל כָּל קְצוּצֵי פֵאָה הַיֹּשְׁבִים בַּמִּדְבָּר - כִּי כָל הַגּוֹיִם עֲרֵלִים, וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל עַרְלֵי לֵב: (ירמיה ט) שוב ניצבת התוכחה והדירשה הנוקבת מעם ישראל: אמנם בתורה נצטוויתם על מילת הבשר, אבל עיקר העיקרים הוא תיקון הלב. ולכן למרות שמלתם את בשרכם, הרי כל עוד שלבכם לב אבן ולא יעדתם את עצמכם אל יעודי התורה האמיתיים, הלכם "בשרירות לבכם" ולא כיוונתם עצמכם את תכלית התורה - אזי אתם ברשימה אחת עם גויי הסביבה, ערלי הבשר! צאו וראו - קורא הנביא - איזוהי דרך רעה שיתרחק ממנה אדם, ואיזוהי דרך טובה שידבק בה: כֹּה אָמַר ה', אַל יִתְהַלֵּל חָכָם בְּחָכְמָתוֹ, וְאַל יִתְהַלֵּל הַגִּבּוֹר בִּגְבוּרָתוֹ, אַל יִתְהַלֵּל עָשִׁיר בְּעָשְׁרוֹ: כִּי אִם בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל - הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי, כִּי אֲנִי ה' עֹשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ, כִּי בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי נְאֻם ה': (ירמיה ט) יש מן המפרשים שפירשו את החכם והגיבור והעשיר - שהם מיני דעת וחכמה, ואפילו חכמת התורה ("חכם בחכמתו - אדם שלומד תורה ואינו מקיים" ומתאים לתחילת הפרק, וק"ל). אך גם אם נצמד כדרכינו לפשט הפסוק, נתבונן בדרך הטובה שסולל לנו הנביא, הלא היא תכלית המצוות כולן ומטרת התורה כולה. הנביא אינו אומר "בזאת יתהלל - קיים את מצוות השם" , כיון שברור הדבר שיש לקיים את המצוות. הדגש כאן הוא על תכלית המצוות, על המטרה שהאדם אמור להגיע לאחר שהוא כבר מקיים אותן. לאן המצוות מובילות? עתה ניזכר ב"שתי השלמויות" - שתי הקומות שבונות יחדו את התכלית: האחת - דבקות שכלית ורגשית בה', אהבת ויראת ה', ובמילות הנביא כאן - "השכל וידוע אותי", ומאהבת ה' ירדוף האדם אחר הנהגותיו ודרכיו ויחפוץ ללכת בהם, ובמילות הנביא כאן - "כי אני ה' עושה חסד, משפט וצדקה". באלה חפץ ה' שנדבק. הנה את פרקו האחרון של ספר "מורה נבוכים" מקדיש הרמב"ם לבאר באריכות את הפסוקים שלנו (ובחלק העוסק בשיטת הרמב"ם [נח-ס] נעסוק בהרחבה בדבריו), וכה מבאר המורה: והוא אמרו "כי אני ה' עושה חסד משפט וצדקה בארץ" ואחר כן השלים הענין ואמר "כי באלה חפצתי נאום ה'" - רצונו לומר שכוונתי שיצא מכם חסד וצדקה ומשפט בארץ - כמו שבארנו בשלש עשרה מידות כי הכוונה להדמות בהם ושנלך על דרכם. א"כ הכוונה אשר זכרה בזה הפסוק היא באורו - ששלמות האדם אשר בו יתהלל באמת הוא - להגיע אל השגת האלוה כפי היכולת ולדעת השגחתו בברואיו בהמציאו אותם והנהיגו אותם איך היא, וללכת אחרי ההשגה ההיא בדרכים שיתכוון בהם תמיד לעשות חסד צדקה ומשפט - להדמות בפעולות האלוה, כמו שבארנו פעמים בזה המאמר. (מו"נ ח"ג פנ"ד) וכן אמר הנביא ע"ה (ירמיה ט) 'כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי - כי אני ה' עושה חסד משפט וצדקה בארץ', באר כי ידיעת הש"י היא ידיעת מידותיו שיכיר אדם חכמתו איך ינהיג בהם עולמו, זהו שאמר הכתוב 'כי אני ה' עושה חסד משפט וצדקה בארץ וגו, שהרי אין תחבולה בעולם להכיר אותו יתעלה מצד עצם כבודו רק מצד פעולותיו לפי שהוא רחוק מכל רחוק מצד עצם כבודו והוא קרוב מכל קרוב מצד דרכיו ופעולותיו. (רבנו בחיי, פ' כי תשא) נוכחנו אפוא ש"ידיעת ה'" אינה מסתיימת ומסתכמת באהבת ה', בהבנה מעמיקה או ברגש עילאי, אלא עצם הידיעה והחיבור לה' הוא בהכרת דרכיו והליכה בהם, בעשות חסד משפט וצדקה. הוא ששילש הנביא בפרק הזה: וַיַּדְרְכוּ אֶת לְשׁוֹנָם קַשְׁתָּם שֶׁקֶר וְלֹא לֶאֱמוּנָה... וְאֹתִי לֹא יָדָעוּ נְאֻם ה': שִׁבְתְּךָ בְּתוֹךְ מִרְמָה בְּמִרְמָה - מֵאֲנוּ דַעַת אוֹתִי נְאֻם ה': הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי - כִּי אֲנִי ה' עֹשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ: (ירמיה ט) וכך מוכיח הנביא (ירמיה כב) את צדקיהו: "דן דין עני ואביון אז טוב - הלא היא הדעת אותי נאום ה'". והטעם על שאמר 'הוו מתונין בדין' כדי להזהיר יותר על הדינין (עניינים שבין אדם לחבירו) משאר הוראות, שהם עיקר גדול בידיעתו יתברך ויתעלה, וכמו שאמר ירמיה הנביא ע"ה 'השכל וידוע אותי כי אני ה' עשה חסד משפט וצדקה בארץ כי באלה חפצתי נאם ה. ואיך ישכיל אדם לדעת את ה' והוא דבר הנמנע? אך בזאת ידענו לעשות דין ומשפט כי ה' עושה אלה. וזהו שנאמר 'דן דין עני ואביון אז טוב - הלא היא הדעת אתי נאם ה. וכתיב במקום אחר 'ומה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד'. כי הדינין הם שורש גדול לתורה ומהם נשתת העולם, כמו שאמר במדרש: כתיב לפני עשרת הדברות 'ושפטו את העם בכל עת' וכתיב לאחר עשרת הדברות 'ואלה המשפטים'. משל למטרוניתא שהיתה הולכת בדרך ועבדים הולכים לפניה ולאחריה בכלי זיין. (רבינו יונה ע"מ אבות א, א) אם רצונך אפוא להיות דבק בבוראך בתכלית הדבקות, לדעת את ה' בתכלית הידיעה, להיות קשור ומחובר למי שאמר והיה העולם - הידבק בדרכיו. לך לאור חסדו וצדקתו. ושורש כל המצות - עד שיאהב את ה' בכל נפשו, וידבק בו. וזה לא יהיה שלם אם לא יכיר מעשי ה' בעליונים ובשפלים וידע דרכיו. וככה אמר הנביא: 'כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי', אז יתברר לו כי 'השם עושה חסד משפט וצדקה בארץ'. (אבן עזרא, שמות יח)

פרק מ"ה

הגלות והגאולה - תלויים במשפט וצדקה

שעת חורבן המקדש הראשון מתקרבת, נבוכדנצר כבר עלה עם חייליו הרבים. בצר לו פונה מלך יהודה אל נביא ה', לדעת האם ועל מה תאבד הארץ ויותץ המקדש. כל המוסיף על פשוטי המקראות - גורע. הדברים ידברו בעד עצמם ויוכיחו שמעל כל התורה והמצוות ניצבת התכלית העליונה והפשוטה, לעשות טוב ולהיות טוב, ללכת בדרכי ה', אם תיטיבו - מה טוב, ואם תמשיכו בדרכיכם האכזריים - תיגלו. הקב"ה נותן ביד נביאו הזדמנות אחרונה למלך יהודה שיתקן את העוולות. אם רק העם ינהג בצדקה ומשפט - החורבן ייחסך, הגלות תימנע, המקדש ישאר יציב ונכון. בדיוק כנביא ישעיה התולה את פדות ציון בצדקה ומשפט, כך 200 שנה אח"כ ממשיך ירמיה את דרכו: הַדָּבָר אֲשֶׁר הָיָה אֶל יִרְמְיָהוּ מֵאֵת ה' בִּשְׁלֹחַ אֵלָיו הַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ אֶת פַּשְׁחוּר בֶּן מַלְכִּיָּה וְאֶת צְפַנְיָה בֶן מַעֲשֵׂיָה הַכֹּהֵן לֵאמֹר: דְּרָשׁ נָא בַעֲדֵנוּ אֶת ה' כִּי נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל נִלְחָם עָלֵינוּ, אוּלַי יַעֲשֶׂה ה' אוֹתָנוּ כְּכָל נִפְלְאֹתָיו וְיַעֲלֶה מֵעָלֵינוּ: וַיֹּאמֶר יִרְמְיָהוּ... וּלְבֵית מֶלֶךְ יְהוּדָה שִׁמְעוּ דְּבַר ה': בֵּית דָּוִד כֹּה אָמַר ה' דִּינוּ לַבֹּקֶר מִשְׁפָּט וְהַצִּילוּ גָזוּל מִיַּד עוֹשֵׁק, פֶּן תֵּצֵא כָאֵשׁ חֲמָתִי וּבָעֲרָה וְאֵין מְכַבֶּה מִפְּנֵי רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם... כֹּה אָמַר ה' עֲשׂוּ מִשְׁפָּט וּצְדָקָה וְהַצִּילוּ גָזוּל מִיַּד עָשׁוֹק וְגֵר יָתוֹם וְאַלְמָנָה אַל תֹּנוּ אַל תַּחְמֹסוּ וְדָם נָקִי אַל תִּשְׁפְּכוּ בַּמָּקוֹם הַזֶּה: כִּי אִם עָשׂוֹ תַּעֲשׂוּ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וּבָאוּ בְשַׁעֲרֵי הַבַּיִת הַזֶּה מְלָכִים יֹשְׁבִים לְדָוִד עַל כִּסְאוֹ רֹכְבִים בָּרֶכֶב וּבַסּוּסִים הוּא וַעֲבָדָיו וְעַמּוֹ: וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בִּי נִשְׁבַּעְתִּי נְאֻם ה' כִּי לְחָרְבָּה יִהְיֶה הַבַּיִת הַזֶּה: ...הוֹי בֹּנֶה בֵיתוֹ בְּלֹא צֶדֶק וַעֲלִיּוֹתָיו בְּלֹא מִשְׁפָּט בְּרֵעֵהוּ יַעֲבֹד חִנָּם וּפֹעֲלוֹ לֹא יִתֶּן לוֹ: הָאֹמֵר אֶבְנֶה לִּי בֵּית מִידוֹת וַעֲלִיּוֹת מְרֻוָּחִים וְקָרַע לוֹ חַלּוֹנָי וְסָפוּן בָּאָרֶז וּמָשׁוֹחַ בַּשָּׁשַׁר: הֲתִמְלֹךְ כִּי אַתָּה מְתַחֲרֶה בָאָרֶז אָבִיךָ הֲלוֹא אָכַל וְשָׁתָה וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה אָז טוֹב לוֹ: דָּן דִּין עָנִי וְאֶבְיוֹן אָז טוֹב, הֲלוֹא הִיא הַדַּעַת אֹתִי נְאֻם ה': כִּי אֵין עֵינֶיךָ וְלִבְּךָ כִּי אִם עַל בִּצְעֶךָ וְעַל דַּם הַנָּקִי לִשְׁפּוֹךְ וְעַל הָעֹשֶׁק וְעַל הַמְּרוּצָה לַעֲשׂוֹת: ...הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' וַהֲקִמֹתִי לְדָוִד צֶמַח צַדִּיק וּמָלַךְ מֶלֶךְ וְהִשְׂכִּיל וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ: בְּיָמָיו תִּוָּשַׁע יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל יִשְׁכֹּן לָבֶטַח וְזֶה שְּׁמוֹ אֲשֶׁר יִקְרְאוֹ ה' צִדְקֵנוּ: (ירמיה כא-כג)

התכלית - לאור ספרי הנביאים

פרק מ"ו

מיהו "צדיק"?

הנביא יחזקאל, בתקופת גלות בבל, שהרבה להוכיח את העם על ריחוקם מהקב"ה, בפרק י"ח שבו, עוסק בגמול החוטא לחוטא בלבד ולא לבניו, ושכר הצדיק לצדיק, ולא לבנו - אם הרשיע. תוך כדי הדברים אנחנו מקבלים הגדרה למושג "צדיק": וְאִישׁ כִּי יִהְיֶה צַדִּיק - וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה: אֶל הֶהָרִים לֹא אָכָל, וְעֵינָיו לֹא נָשָׂא אֶל גִּלּוּלֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל, וְאֶת אֵשֶׁת רֵעֵהוּ לֹא טִמֵּא וְאֶל אִשָּׁה נִדָּה לֹא יִקְרָב: וְאִישׁ לֹא יוֹנֶה חֲבֹלָתוֹ, חוֹב יָשִׁיב, גְּזֵלָה לֹא יִגְזֹל, לַחְמוֹ לְרָעֵב יִתֵּן, וְעֵירֹם יְכַסֶּה בָּגֶד: בַּנֶּשֶׁךְ לֹא יִתֵּן, וְתַרְבִּית לֹא יִקָּח, מֵעָוֶל יָשִׁיב יָדוֹ, מִשְׁפַּט אֱמֶת יַעֲשֶׂה בֵּין אִישׁ לְאִישׁ: בְּחֻקּוֹתַי יְהַלֵּךְ וּמִשְׁפָּטַי שָׁמַר לַעֲשׂוֹת אֱמֶת - צַדִּיק הוּא, חָיֹה יִחְיֶה נְאֻם ה' אֱלֹקִים: (יחזקאל יח) מלבד איזכור אחד על הימנעותו מעבודת גילולים ומפריצות, כל ה"רשימה" מדברת על זהירותו של הצדיק מלהונות ולצער את הבריות, לשמור על הנהגה ראויה בינו לזולתו, לתת מהונו לאחרים, לשמור על עצמו מעשות עוול, וגם לפשר ולשפוט בין אחרים - גם זו אחריותו של הצדיק - להביט מחוצה לו ולהשתדל לתקן עולם בצדקה ומשפט. וביתר דקדוק ראינו זאת בפרק ל"ג: וּבְאָמְרִי לָרָשָׁע מוֹת תָּמוּת וְשָׁב מֵחַטָּאתוֹ וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה: חֲבֹל יָשִׁיב רָשָׁע גְּזֵלָה יְשַׁלֵּם, בְּחֻקּוֹת הַחַיִּים הָלַךְ לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת עָוֶל - חָיוֹ יִחְיֶה לֹא יָמוּת: כָּל חַטֹּאתָיו אֲשֶׁר חָטָא לֹא תִזָּכַרְנָה לוֹ, מִשְׁפָּט וּצְדָקָה עָשָׂה - חָיוֹ יִחְיֶה: (יחזקאל לג) הנה הרשע שהרשיע כל חייו, ברגע שהחל לעשות צדקה ומשפט - להשיב את אשר גזל ולהימנע מעשות עוול, כאשר "בחוקות החיים הלך", או אז "כל חטאותיו אשר עשה - לא תזכרנה לו"! אין זה אומר ששאר מצוות ה' אינן חשובות חלילה, אך קיבלנו כאן הצצה לסולם ערכי התורה, מהי התכלית של המצוות. ברגע שהתכלית העליונה מקויימת - כשהאדם הולך בחוקות החיים, בדרך ה', כשהוא מתקן את עצמו ומטהר את לבו שיהיה לב טוב, הרי הוא מהלך בארצות החיים האמיתיים, ולכן כאשר "משפט וצדקה עשה - חיו יחיה".

פרק מ"ז

וארסתיך לי בצדק ובמשפט

הנביא הושע - שחי בתקופה הקדומה המקבילה לישעיה הנביא (בימי עוזיה, יותם, אחז, חזקיה - מלכי יהודה, ובימי ירבעם מלך ישראל) התנבא והוכיח וניחם את ישראל. מתוך שלל נבואותיו, עולה וניצבת ומאירה תכלית המצוות על "שתי השלמויות" שלה - דבקות בה' ("דעת אלוקים") ועשיית הטוב והישר ("חסד"), שתי הקומות של בניין תכלית עבודת ה', שתי הנדבחים העיקריים בסולם קרבת האלוקים. בראשונה הנביא מציב ומציג את המציאות בה הקב"ה כביכול בה במריבה עם עמו על העדר החסד ודעת האלוקים: שִׁמְעוּ דְבַר ה' בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כִּי רִיב לַה' עִם יוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ, כִּי אֵין אֱמֶת וְאֵין חֶסֶד וְאֵין דַּעַת אֱלֹקִים בָּאָרֶץ: אָלֹה וְכַחֵשׁ וְרָצֹחַ וְגָנֹב וְנָאֹף פָּרָצוּ וְדָמִים בְּדָמִים נָגָעוּ: עַל כֵּן תֶּאֱבַל הָאָרֶץ (הושע ד) ואין דעת אלקים בארץ. לעשות צדקה ומשפט, כמו 'ועשה משפט וצדקה... הלא היא הדעת אותי נאם ה. או יהיה פירוש 'דעת אלוקים' - החקירה בידיעת אלקותו. (רד"ק) ...במצוות שבין אדם לחבירו ששורשם שיעשו אמת וחסד איש את אחיו, וזה לא נמצא בארץ. ובמצוות שבין אדם למקום ששורשם הוא דעת אלוקים - שידעו את ה' ואת דרכיו, וגם זה לא נמצא בארץ, רק נמצא ההפך. (מלבי"ם) ובפעם נוספת, הנביא - בדיוק כמו ישעיה וירמיה - מחדד את סולם ערכי התורה אל מול הטועים הבטוחים בקרבנותיהם ובית המקדש ומזלזלים בעיקר העיקרים - הקשר עם ה' וההליכה בדרכיו הטובים, ומעמיד את הדברים על דיוקם וסדרם: כִּי חֶסֶד חָפַצְתִּי - וְלֹא זָבַח, וְדַעַת אֱלֹקִים - מֵעֹלוֹת: (הושע ו) ובשלישית, הנביא מורה להם את דרך הישר, במה לעסוק ולדבוק בדרכם חזרה אל חיק אביהם שבשמים, ושוב: הדבקות בה' ועשיית הטוב: וְאַתָּה בֵּאלֹקֶיךָ תָשׁוּב חֶסֶד וּמִשְׁפָּט שְׁמֹר וְקַוֵּה אֶל אֱלֹקֶיךָ תָּמִיד: (הושע יב) לא פלא שכאשר הנביא מבשר על הקשר העצום והחזק שהקב"ה יקשור עם ישראל, הוא מבסס אותו על הנהגת הצדק והמשפט , החסד, הרחמים והאמונה (אמת), ובעקבות כל אלו - "וידעת את ה'", בידיעה ודבקות אמיתית כיאה להולכים ב"דרך ה' - לעשות צדקה ומשפט": וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים: וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה וְיָדַעַתְּ אֶת ה': (הושע ב)

פרק מ"ח

שלושה פשעי ישראל

כמו אצל שאר הנביאים, גם הנביא עמוס - תולה את עיקר עוון ישראל בתקופת בית ראשון במחדל המעשים הטובים שבין אדם לחבירו ובחוסר צדק והיושר השורר בעם, ובעוולות והעושק הפושים בהם: כֹּה אָמַר ה' עַל שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ - עַל מִכְרָם בַּכֶּסֶף צַדִּיק, וְאֶבְיוֹן בַּעֲבוּר נַעֲלָיִם: הַשֹּׁאֲפִים עַל עֲפַר אֶרֶץ בְּרֹאשׁ דַּלִּים, וְדֶרֶךְ עֲנָוִים יַטּוּ, וְאִישׁ וְאָבִיו יֵלְכוּ אֶל הַנַּעֲרָה לְמַעַן חַלֵּל אֶת שֵׁם קָדְשִׁי: וְעַל בְּגָדִים חֲבֻלִים יַטּוּ אֵצֶל כָּל מִזְבֵּחַ, וְיֵין עֲנוּשִׁים יִשְׁתּוּ בֵּית אֱלֹהֵיהֶם: (עמוס ב) מעניין ומזעזע שהתוכחה היא שהחומסים - "יין ענושים ישתו בית אלוהיהם", ובכל זאת הנביא אינו מתייחס במודע לעצם ההימצאות שלהם בבית עבודה זרה, אלא רק לעובדה שכאשר הם נוכחים שם - הם שותים יין חמס וגזל! עד כדי כך דרשו חכמינו "רבי אומר: גדול השלום, שאפילו ישראל עובדים עבודת כוכבים ושלום ביניהם, אמר המקום: כביכול איני יכול לשלוט בהן, כיון ששלום ביניהם. שנאמר 'חבור עצבים אפרים - הנח לו' (הושע ד), אבל משנחלקו מה הוא אומר? 'חלק לבם - עתה יאשמו' (שם), הא למדת: גדול השלום ושנואה המחלוקת" (ב"ר לח, ו).  שִׁמְעוּ הַדָּבָר הַזֶּה פָּרוֹת הַבָּשָׁן אֲשֶׁר בְּהַר שֹׁמְרוֹן הָעֹשְׁקוֹת דַּלִּים הָרֹצְצוֹת אֶבְיוֹנִים הָאֹמְרֹת לַאֲדֹנֵיהֶם הָבִיאָה וְנִשְׁתֶּה: נִשְׁבַּע ה' אֱלֹקִים בְּקָדְשׁוֹ כִּי הִנֵּה יָמִים בָּאִים עֲלֵיכֶם וְנִשָּׂא אֶתְכֶם בְּצִנּוֹת וְאַחֲרִיתְכֶן בְּסִירוֹת דּוּגָה: (עמוס ד) שִׁמְעוּ זֹאת הַשֹּׁאֲפִים אֶבְיוֹן וְלַשְׁבִּית עֲנִיֵּי אָרֶץ: לֵאמֹר מָתַי יַעֲבֹר הַחֹדֶשׁ וְנַשְׁבִּירָה שֶּׁבֶר, וְהַשַּׁבָּת וְנִפְתְּחָה בָּר, לְהַקְטִין אֵיפָה וּלְהַגְדִּיל שֶׁקֶל וּלְעַוֵּת מֹאזְנֵי מִרְמָה: לִקְנוֹת בַּכֶּסֶף דַּלִּים וְאֶבְיוֹן בַּעֲבוּר נַעֲלָיִם וּמַפַּל בַּר נַשְׁבִּיר: נִשְׁבַּע ה' בִּגְאוֹן יַעֲקֹב אִם אֶשְׁכַּח לָנֶצַח כָּל מַעֲשֵׂיהֶם: הַעַל זֹאת לֹא תִרְגַּז הָאָרֶץ וְאָבַל כָּל יוֹשֵׁב בָּהּ וְעָלְתָה כָאֹר כֻּלָּהּ וְנִגְרְשָׁה וְנִשְׁקְעָה כִּיאוֹר מִצְרָיִם: (עמוס ח) וכשם שהפורענות והגלות תלויה בעיקר במעשים שבין אדם לחבירו, שבהם האדם נבדק האם הוא דבק בדרך ה', כך הגאולה והחנינה מאת ה' תהיה לאור תיקון הנהגות האדם בינו לזולתו:

הַהֹפְכִים לְלַעֲנָה מִשְׁפָּט, וּצְדָקָה לָאָרֶץ הִנִּיחוּ...

דִּרְשׁוּ טוֹב וְאַל רָע לְמַעַן תִּחְיוּ, וִיהִי כֵן ה' אֱלֹקֵי צְבָאוֹת אִתְּכֶם כַּאֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם: שִׂנְאוּ רָע וְאֶהֱבוּ טוֹב וְהַצִּיגוּ בַשַּׁעַר מִשְׁפָּט - אוּלַי יֶחֱנַן ה' אֱלֹקֵי צְבָאוֹת שְׁאֵרִית יוֹסֵף: ...שָׂנֵאתִי מָאַסְתִּי חַגֵּיכֶם וְלֹא אָרִיחַ בְּעַצְּרֹתֵיכֶם: כִּי אִם תַּעֲלוּ לִי עֹלוֹת וּמִנְחֹתֵיכֶם לֹא אֶרְצֶה וְשֶׁלֶם מְרִיאֵיכֶם לֹא אַבִּיט: הָסֵר מֵעָלַי הֲמוֹן שִׁרֶיךָ וְזִמְרַת נְבָלֶיךָ לֹא אֶשְׁמָע: וְיִגַּל כַּמַּיִם מִשְׁפָּט, וּצְדָקָה כְּנַחַל אֵיתָן: הַזְּבָחִים וּמִנְחָה הִגַּשְׁתֶּם לִי בַמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה בֵּית יִשְׂרָאֵל?! (עמוס ה) - הנה גם בזאת התנבא הנביא עמוס בסגנון אחד עם שאר הנביאים, כאשר הנביא מניח בראש סולם הערכים את הנהגת היושר והטוב של האדם - על פני מעשי המצוות כקרבנות ושמירת המועדים. מהסיבה הזאת: שעיקר העליה לרגל והקרבת הקרבנות היה ללמוד שם חוקי ה' ומשפטיו, כמו שכתוב 'למען תלמד ליראה את ה' אלקיך', וא"כ משפט וצדקה - היא התכלית הנרצה, לא הקרבנות. ...ועיקר עבודתם (במדבר) היה מה שעשו משפט וצדקה, כמ"ש 'צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל'. (מלבי"ם)

פרק מ"ט

מה ה' דורש ממך?

מיכה הנביא שהתנבא בימי המלך חזקיה, גם הוא תלה את עיקר סיבת הגלות בעוולות והעושק וחוסר הצדק שקיים בעם: הוֹי חֹשְׁבֵי אָוֶן וּפֹעֲלֵי רָע עַל מִשְׁכְּבוֹתָם בְּאוֹר הַבֹּקֶר יַעֲשׂוּהָ כִּי יֶשׁ לְאֵל יָדָם: וְחָמְדוּ שָׂדוֹת וְגָזָלוּ וּבָתִּים וְנָשָׂאוּ וְעָשְׁקוּ גֶּבֶר וּבֵיתוֹ וְאִישׁ וְנַחֲלָתוֹ: לָכֵן כֹּה אָמַר ה' הִנְנִי חֹשֵׁב עַל הַמִּשְׁפָּחָה הַזֹּאת רָעָה אֲשֶׁר לֹא תָמִישׁוּ מִשָּׁם צַוְּארֹתֵיכֶם וְלֹא תֵלְכוּ רוֹמָה כִּי עֵת רָעָה הִיא: (מיכה ב) ושוב מוכיח הנביא, כשאר הנביאים, את ישראל על תלותם בבית המקדש ובקרבנות שהם מביאים ועל היסמכם על "השראת השכינה" ביניהם, בעוד שמעשיהם רחוקים מאוד מדרך ה' לעשות צדקה ומשפט ולנהוג בטוב ויושר: שִׁמְעוּ נָא זֹאת רָאשֵׁי בֵּית יַעֲקֹב וּקְצִינֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל - הַמֲתַעֲבִים מִשְׁפָּט וְאֵת כָּל הַיְשָׁרָה יְעַקֵּשׁוּ: בֹּנֶה צִיּוֹן בְּדָמִים וִירוּשָׁלַיִם בְּעַוְלָה: רָאשֶׁיהָ בְּשֹׁחַד יִשְׁפֹּטוּ וְכֹהֲנֶיהָ בִּמְחִיר יוֹרוּ וּנְבִיאֶיהָ בְּכֶסֶף יִקְסֹמוּ, וְעַל ה' יִשָּׁעֵנוּ לֵאמֹר - הֲלוֹא ה' בְּקִרְבֵּנוּ, לֹא תָבוֹא עָלֵינוּ רָעָה: לָכֵן בִּגְלַלְכֶם צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ וִירוּשָׁלַיִם עִיִּין תִּהְיֶה וְהַר הַבַּיִת לְבָמוֹת יָעַר: (מיכה ג) - בדרך אגב יסופר כי הנבואה הזו דווקא התקבלה ונשמעה בבית המלכות, וכה מסופר בירמיה - כאשר 200 שנה אח"כ השרים והזקנים משכנעים את המלך לשמוע ולקבל את נבואת ירמיה על החורבן: מִיכָה הַמּוֹרַשְׁתִּי הָיָה נִבָּא בִּימֵי חִזְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה וַיֹּאמֶר אֶל כָּל עַם יְהוּדָה לֵאמֹר - כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת, צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ וִירוּשָׁלַיִם עִיִּים תִּהְיֶה וְהַר הַבַּיִת לְבָמוֹת יָעַר: הֶהָמֵת הֱמִתֻהוּ חִזְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה וְכָל יְהוּדָה? הֲלֹא יָרֵא אֶת ה' וַיְחַל אֶת פְּנֵי ה' וַיִּנָּחֶם ה' אֶל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר עֲלֵיהֶם (ירמיה כו)  גם בתוכחה הבאה הנביא מעמיד על הסדר הנאות והנכון את ערכי התורה ודרישתה מהאדם, וכפי שנוכחנו פעמים רבות בתורה ובספרי הנביאים - התורה מכוונת אותנו ודורשת ממנו לכוון את כל מעשינו ומצוותינו אל התכלית האחת על שתי קומותיה - דבקות בה' והליכה בדרכיו. ולבד מהעמדת הדברים על תילם, הנביא - כמו נביאים אחרים - משוה את התכלית הנרצית אל מול מעשים פולחניים - שהם מצוות חשובות, אך בעודן נעשות בידי אנשים מקולקלים במעשיהם ונעדרי חסד ומשפט - אינן רצויות: בַּמָּה אֲקַדֵּם ה' אִכַּף לֵאלֹקֵי מָרוֹם הַאֲקַדְּמֶנּוּ בְעוֹלוֹת בַּעֲגָלִים בְּנֵי שָׁנָה? הֲיִרְצֶה ה' בְּאַלְפֵי אֵילִים בְּרִבְבוֹת נַחֲלֵי שָׁמֶן? הַאֶתֵּן בְּכוֹרִי פִּשְׁעִי פְּרִי בִטְנִי חַטַּאת נַפְשִׁי? הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב וּמָה ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ - כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹקֶיךָ: (מיכה ו) - מה שהקב"ה דורש ומבקש ממך בעשותך את מצוותיו - הוא להגיע אל היעד והתכלית הנעלית והפשוטה: לעשות טוב וללכת בדרכי ה', ולדבוק בו בצנעה (דבר המעיד על פנימיות העבודה). פסוק זה מזכיר פסוק מפורש בתורה שכבר הרחבנו בו - בו התורה מעלה על סדר נכון את ערכיה ותכליתה - הדבקות בה' וההליכה בדרכיו, וכך פירש המפרש: כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע כת עם אלקיך. וכן הוא אומר 'ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך - כי אם ליראה את ה' אלקיך, וללכת בכל דרכיו': (מהר"י קרא) 'והצנע לכת עם אלקיך' - הוא יחוד האל יתברך ואהבתו בכל לבבו ובכל נפשו, ואמר 'והצנע' כי הוא דבר המסור ללב... 'עשות משפט' - אלו הדינים, 'אהבת חסד' - זו גמילות חסדים. (רד"ק) כשהנביא מפרש בעצמו את יסוד תורת ה' ואומר "מה ה' דורש ממך" ומבקש בסך הכל לעשות טוב ולהגיע לדבקות אמיתית בה', אנחנו שוב מבינים שהתורה אינה בשמים ולמרות אינספור מצוותיה ופרטותיהן - אין זה אומר שכל אחת מהן היא תכלית ויעד סופי, אלא כל המצוות כולן מובילות אותנו ודורשות ממנו ומוליכות אותנו אל דבקות בה' והליכה בדרכיו בעשות צדקה ומשפט. כי חייב אדם לטרוח בדרישת טוב לעמו ולשקוד בעמל נפשו על תקנת חבירו אם דל ואם עשיר. וזאת מן החמורות ומן העיקרים הנדרשים מן האדם, שנאמר 'הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד'. (שערי תשובה שער ג' י"ג) אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל: בָּנַי אֲהוּבַי, כְּלוּם חָסַרְתִּי דָּבָר שֶׁאֲבַקֵּשׁ מִכֶּם? וּמָה אֲנִי מְבַקֵּשׁ מִכֶּם? - אֶלָּא שֶׁתִּהְיוּ אוֹהֲבִין זֶה אֶת זֶה, וְתִהְיוּ מְכַבְּדִין זֶה אֶת זֶה, וְתִהְיוּ יְרֵאִים זֶה מִזֶּה, וְלֹא יִמָּצֵא בָּכֶם עֲבֵרָה וְגֶזֶל וְדָבָר מְכֹעָר, שֶׁלֹּא תָּבוֹאוּ לִידֵי פְּסוּל מֵעוֹלָם, לְכָךְ נֶאֱמַר: הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב וּמָה ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ, כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ. (תנא דבי אליהו, פרק כ"ח)

פרק נ'

והעמידן על אחת

את הפסוק הבא בדברי הנביא חבקוק - שנערמו עליו תילי תילים של רעיונות ופירושים, נראה להאיר בדרך פשט מוחלטת ומאירת עיניים: הִנֵּה עֻפְּלָה לֹא יָשְׁרָה נַפְשׁוֹ בּוֹ, וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה: (חבקוק ב) רגילות העולם להסביר את דברי חבקוק כך: הצדיק משתית עולמו הרוחני וחי על האמונה בה' (בניגוד לרעות-הרוח האווילית הגורסת שכל אחד יכול לחיות ע"פ אמונתו, ודברי פי אויל הבל). אך נראה שביאורו הפשטני של הפסוק שונה בתכלית מהמקובל, ודווקא חלקו הראשון של הפסוק, הפחות מוכר ומובן, יאיר ויעיד על חלקו השני, אך בל נקדים את המאוחר. לכאורה פירסומו וחשיבותו של הפסוק באו בעקבות סוף דברי הגמרא הבאים: דרש רבי שמלאי שש מאות ושלש עשרה מצות נאמרו לו למשה... בא דוד והעמידן על אחת עשרה, דכתיב מזמור לדוד ה' מי יגור באהלך מי ישכון בהר קדשך הולך תמים ופועל צדק ודובר אמת בלבבו לא רגל על לשונו לא עשה לרעהו רעה וחרפה לא נשא על קרובו נבזה בעיניו נמאס ואת יראי ה' יכבד נשבע להרע ולא ימיר כספו לא נתן בנשך ושוחד על נקי לא לקח עושה אלה לא ימוט לעולם... בא ישעיהו והעמידן על שש, דכתיב הולך צדקות ודובר מישרים מואס בבצע מעשקות נוער כפיו מתמוך בשוחד אוטם אזנו משמוע דמים ועוצם עיניו מראות ברע... בא מיכה והעמידן על שלש, דכתיב הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלקיך... חזר ישעיהו והעמידן על שתים, שנאמר כה אמר ה' שמרו משפט ועשו צדקה... בא חבקוק והעמידן על אחת, שנאמר וצדיק באמונתו יחיה. (מכות כג:) הנה לפי כל ה'שיטות' - נראה שהעניין הוא להעמיד את התורה על בסיסים אחדים שהם יסודות התורה שמהם תצא תורה ומהם נובעות מצוותיה. והנה זה פלא, כל השיטות הראשונות מדברות על הנהגות שבין אדם לחבירו וצחצוח טוב לבו, ורק חבקוק שזיקק את הכל לעניין אחד העמידן על עניין שבין אדם למקום - האמונה בה'. הלא צריך עיון! ונראה שהביאור הידוע ל"צדיק באמונתו" - שהצדיק חי באמונה בה' - אינו קולע אל הפשט, והביאור הנפוץ נובע משתי אפשרויות לטעות: האחת - הרגילות לפרש "צדיק" כעושה רצון ה', השנית - הרגילות לפרש "אמונה" כהכרה במציאות ה'. אמנם בשיטוט בפסוקי התנ"ך אנו מוצאים שלמילה "צדיק" יש לפעמים ביאור נוסף: בעל צדק, או בעל צדקה. כאשר אנחנו משווים צדיק לרשע, כגון "והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע" - הכוונה לאדם ישר וזכאי לעומת הרשע שדרכיו עקלקלות. אך כאשר למשל אנחנו אומרים "צדיק ה' בכל דרכיו" - הכוונה שהקב"ה בעל צדקה והטבה (כמו "וחסיד בכל מעשיו" - בעל חסד), ולא שאיננו רשע ח"ו. או למשל "חוקים ומשפטים צדיקים" - הכוונה שהם מכילים ומובילים צדק. הכל תלוי בהקשר שבו נאמרת המילה. וכן, ברוב מוחלט של המקומות בהן מופיעה ה"אמונה" - הכוונה היא לאמינות ויושר, ולא לאמונה בה', ויוכח בהערה . כמובן שהפירושים הנ"ל ל"צדיק" ו"אמונה" - משתנים ומתאמתים לפי השתייכות העניין. והנה כמו בפסוקים רבים בתנ"ך - גם הפסוק שלנו מתחיל בשלילת צד אחד, ומסיים בהיפוכו הטוב. הפסוק מתחיל ב"הנה עופלה - לא ישרה נפשו בו", שפירושו: האדם קשה הלב (עופלה מלשון 'ויעפילו', ויתחזקו) - נפשו אינה ישרה ואינו הגון. ממילא, חלקו השני של הפסוק יפורש בהיפוך מראשיתו: "וצדיק - באמונתו יחיה" - האדם טוב הלב בעל הצדקה (היפך החזק בעל העופל) - באמינותו ויושרו - יחיה. על היושר והנדיבות עולמו הרוחני של האדם בנוי! חיי העולם הנטועים באדם - תלויים בליבו הטוב והישר! לא הוזקקנו להאריך ולהעמיד את פשט הפסוק על תילו אלמלא החשיבות הרבה שיש לו והמעמד שהגמרא מייחסת לו. כשהנביא מעמיד את התורה על אחת - חובה עלינו להבין היטב מהו אותו יסוד - על מה התורה עומדת, מהו הדבר החשוב ביותר בתורה, מהי תכלית התורה. ומעתה נמצאנו למדים שחבקוק - כמו הנביאים האחרים (ובפרט אלו שהזכירה הגמ' לעיל) שהעמידו את מצוות התורה על דברים אחדים - גם הוא מעמיד את התורה על הרגל האחת והיציבה של הצדק והיושר, כי כשהאדם הוא טוב וישר באמת - הרי שהוא הולך בדרך ה' ומממש את דבקותו בה' ואת רצונו להתקרב אליו ולהידמות לו - בכל מעשיו והנהגותיו.  ומעניין לעניין באותו לעניין - לצדיק אחר שהעמידן על אחת: מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי, א"ל: גיירני ע"מ שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת. דחפו באמת הבנין שבידו. בא לפני הלל, גייריה. אמר לו: דעלך סני לחברך לא תעביד - זו היא כל התורה כולה, ואידך פירושה הוא זיל גמור. (שבת לא.) היינו שהיה (הגר) חפץ לדעת איך יקח את כל התורה "על רגל אחת", כלומר על חלק אחד, שיהיה החלק הזה הרֶגל לכל התורה כולה, אשר אם ידע כאן - ידע בכל הכלל. ואמר לו הלל: דעלך סני לחברך לא תעביד. אם תקח את החלק הזה ותשלים את כל החלקים שיש בזה, תוכל גם כן לקיים את כל התורה כולה. ולכן נתן לו את החלק הזה לפי שכל התורה ניתנה לתקן המידות. והיות שהמעלה היותר גדולה היא לב טוב כמבואר (אבות ב, יג) לכן בחר לו זה. (הסבא מנובהרדוק בספרו "מדרגת האדם", פרק ברור המידות) ...דרך הקודש הוא אהבת רעים והמצוות וההנהגות שבין אדם לחבירו, כי זה עיקר דרך הקודש ושורש כל התורה הקדושה, כמו שאמרו שבא אחד מן העמים להלל... (ספר הברית עמ' תקכ"ו)

פרק נ"א

השאלה שהתחבטו בה גדולי הדור

מעשה שהיה כך היה: אל הנביא זכריה, שחי בתקופת תקומת בית המקדש השני, הגיעה משלחת נכבדת של גדולי הדור ובפיהם שאלה הלכתית: לאחר חורבן בית ראשון תיקנו להם לישראל שיצומו ארבעה צומות - באב, בטבת, בתמוז ובתשרי (צום גדליה). והנה כעת - כשנבנית שוב עיר על תילה והבית נכון על מקומו כבראשונה - האם ממשיכים לצום, או שהצומות מתבטלים? כך מתאר זאת זכריה: וַיִּשְׁלַח בֵּית אֵל שַׂר אֶצֶר וְרֶגֶם מֶלֶךְ וַאֲנָשָׁיו לְחַלּוֹת אֶת פְּנֵי ה': לֵאמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים אֲשֶׁר לְבֵית ה' צְבָאוֹת וְאֶל הַנְּבִיאִים לֵאמֹר - הַאֶבְכֶּה בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִשִׁי? הִנָּזֵר כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי זֶה כַּמֶּה שָׁנִים? (זכריה ז) וכאשר הנביא משיב להם בשם ה', הוא משחזר באזני השואלים את השתלשלות וסיבת חורבן בית ראשון, כדי שהם יבינו ויפנימו מה העיקר ומה הטפל, על מה נפל הבית ועל מה יקום תמורתו: וַיְהִי דְּבַר ה' צְבָאוֹת אֵלַי לֵאמֹר: אֱמֹר אֶל כָּל עַם הָאָרֶץ וְאֶל הַכֹּהֲנִים לֵאמֹר - כִּי צַמְתֶּם וְסָפוֹד בַּחֲמִישִׁי וּבַשְּׁבִיעִי וְזֶה שִׁבְעִים שָׁנָה הֲצוֹם צַמְתֻּנִי אָנִי? וְכִי תֹאכְלוּ וְכִי תִשְׁתּוּ - הֲלוֹא אַתֶּם הָאֹכְלִים וְאַתֶּם הַשֹּׁתִים: הֲלוֹא אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר קָרָא ה' בְּיַד הַנְּבִיאִים הָרִאשֹׁנִים בִּהְיוֹת יְרוּשָׁלַיִם יֹשֶׁבֶת וּשְׁלֵוָה וְעָרֶיהָ סְבִיבֹתֶיהָ וְהַנֶּגֶב וְהַשְּׁפֵלָה יֹשֵׁב: וַיְהִי דְּבַר ה' אֶל זְכַרְיָה לֵאמֹר: כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת לֵאמֹר - מִשְׁפַּט אֱמֶת שְׁפֹטוּ, וְחֶסֶד וְרַחֲמִים עֲשׂוּ אִישׁ אֶת אָחִיו: וְאַלְמָנָה וְיָתוֹם גֵּר וְעָנִי אַל תַּעֲשֹׁקוּ, וְרָעַת אִישׁ אָחִיו אַל תַּחְשְׁבוּ בִּלְבַבְכֶם: וַיְמָאֲנוּ לְהַקְשִׁיב וַיִּתְּנוּ כָתֵף סֹרָרֶת וְאָזְנֵיהֶם הִכְבִּידוּ מִשְּׁמוֹעַ: וְלִבָּם שָׂמוּ שָׁמִיר מִשְּׁמוֹעַ אֶת הַתּוֹרָה וְאֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר שָׁלַח ה' צְבָאוֹת בְּרוּחוֹ בְּיַד הַנְּבִיאִים הָרִאשֹׁנִים וַיְהִי קֶצֶף גָּדוֹל מֵאֵת ה' צְבָאוֹת: ...כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלָיִם וְאִישׁ מִשְׁעַנְתּוֹ בְּיָדוֹ מֵרֹב יָמִים: וּרְחֹבוֹת הָעִיר יִמָּלְאוּ יְלָדִים וִילָדוֹת מְשַׂחֲקִים בִּרְחֹבֹתֶיהָ: ...אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּ - דַּבְּרוּ אֱמֶת אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ, אֱמֶת וּמִשְׁפַּט שָׁלוֹם שִׁפְטוּ בְּשַׁעֲרֵיכֶם: וְאִישׁ אֶת רָעַת רֵעֵהוּ אַל תַּחְשְׁבוּ בִּלְבַבְכֶם, וּשְׁבֻעַת שֶׁקֶר אַל תֶּאֱהָבוּ, כִּי אֶת כָּל אֵלֶּה אֲשֶׁר שָׂנֵאתִי נְאֻם ה': (שם) - עד שאתם באים לשאול ולהתפלפל בדבר הלכה האם לצום או לא, תנו לבכם אל העיקר הנדרש מכם עתה. "הודיע להם שהצום אין מועיל כלל לתקן את העבר ולהשיב את חמת ה', ולא יתוקן עניינם רק אם תסור הסיבה שבעבורה חרבה ירושלים... אם יעשו צדקה ומשפט" (מלבי"ם). הנביא - כשאר הנביאים - תולה את עיקר סיבת חורבן בית ראשון, ואת עיקר סיבת הצלחת בית שני - במעשים שבין אדם לזולתו, ביושר ואמינות, בצדקה ומשפט, ואפילו במחשבות אדם על חבירו ("ואיש את רעת רעהו אל תחשבו בלבבכם"). והמלך, שבמשפט יעמיד ארץ ועל צדקה יכוננה, לא יחפוץ בעינוי הנפש לחינם. ולכן כאשר הצדקה והמשפט ישררו בעם - הצומות לא רק שיתבטלו, אלא יהפכו לששון ולשמחה - בתנאי שהעם יאהב את האמת והשלום: וַיְהִי דְּבַר ה' צְבָאוֹת אֵלַי לֵאמֹר: כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים - וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ: (שם)  הרמב"ם בשמונת פרקיו מגולל את הסיפור הזה, ונוקט שהנביא התנה את ביטול הצומות ב"שתי השלמויות" של התכלית (ולא רק בשיפור המידות שבין אדם לחבירו). נחכים מלשונו: ובדברי נביאינו וחכמי תורתנו ראינו, שהיו מכוונים על השווי ושמירת נפשם וגופם , על מה שתחייבם התורה. וענה השם יתברך על יד נביאו למי ששאל לצום יום אחד בעולם אם יתמיד אם לאו, והוא אמרם לזכריה הנביא: "האבכה בחודש החמישי, הנזר כאשר עשיתי זה כמה שנים?", וענה אותם: "כי צמתם וספוד בחמישי ובשביעי וזה שבעים שנה, הצום צמתני אני? וכי תאכלו וכי תשתו הלוא אתם האוכלים ואתם השותים". ואחר כך צוה אותם ביושר ובמעלה לבד לא בצום, והוא אמרו להם: "כה אמר ד' צבאות לאמור: משפט אמת שפטו, וחסד ורחמים עשו איש את אחיו. ואלמנה ויתום, גר ועני אל תעשוקו, ורעת איש אחיו אל תחשבו בלבבכם", ואמר אחר כך: "כה אמר ד' צבאות: צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים, והאמת והשלום אהבו". ודע שה"אמת" - הן המעלות השכליות, מפני שהן אמיתיות לא ישתנו, כמו שזכרנו בפרק השני. וה"שלום" - הן מעלות המידות, אשר בהן יהיה השלום בעולם. (שמונה פרקים להרמב"ם פ"ד)

התכלית - לאור ספר תהילים

פתיחה לספר תהילים

על כן יסד המלך דוד ספרו זה על אדני תהילה ותפילה ותודה ווידוי. וזה כי כאשר יהלל האדם את יוצרו בהכירו רוב גדלו - יקנה יראת האל המכוונת, כאמרו מה ה' אלקיך מעמך כי אם ליראה, ולזה כיוון הנביא באמרו יראת ה' היא אוצרו. וכאשר יתן תודה לאל יתברך בהכירו את דרכי טובו וחסדו - יקנה האהבה המכוונת, כאמרו ואהבת את ה' אלקיך. ובתפילה ווידוי אשר בהם האדם ייחס את הצלחתו או הפכה לאל יתברך... הנה ידבק בו ויפנה אליו בכל מעשיו - וישתדל ללכת בדרכיו למצוא חן בעיניו. (ספורנו בהקדמתו לתהילים) - הרי לנו שמדרגות הדבקות בה' - היראה והאהבה והדבקות - כולן מובילות את חשק האדם ללכת בדרכי בוראו ולעשות טוב, כפי שמופיע רבות בספר תהילים שזהו דרך ה' ושכך ראוי שינהג האדם הקרוב לה', בדיוק כפי שנוכחנו רבות בתורה ובדברי הנביאים - שאלו הן שתי הקומות של התכלית האחת - קירבת ה': הדבקות בו וההליכה בדרכיו במעשה. א. ההדרכה של דוד המלך איך ללכת בדרך הטוב ומהי דרך הטוב של העולם ("אשרי כל ירא ה' - ההולך בדרכיו") ב. מיהו האדם הראוי להיות קרב לה' ולדור באוהלו ("בצדק - אחזה פניך") ג. טפלות העבודה הטכנית אל מול תיקון האדם והלב ("מה לך לספר חוקי ואתה שנאת מוסר?"), וכהמשך לו - בירור בסוגיית לימוד התורה אל מול המעשה ("והגית בו יומם ולילה - למען תשמור לעשות!") ד. מהי דרך ה' ומהן הנהגותיו ("מלך אוהב צדקה ומשפט") 

פרק נ"ב

אשרי כל ירא ה' - ההולך בדרכיו

כי חלק ה' עמו מכל האדם אשר כדמותו ובצלמו, ויוכל להידמות אליו בעיון ובמעשה בצד מה יותר מכל זולתו, כאמרו יתברך 'והתקדשתם והייתם קדושים - כי קדוש אני', התחיל המלך דוד ספרו זה בזה המזמור אשר בו הגיד הכוונה האלוקית בבריאת האדם, שהיתה שיהיה האדם מאושר ונצחי, ולזה בחר בעמו המוכנים לתכליתו זה משאר האומות... והגיד במזמור הלזה הדרך להשיג זה התכלית המכוון מאת האל יתברך ברוב חסדו, כי זה כל האדם, ואמר: (ספורנו) אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לֹא עָמָד וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב: כִּי אִם בְּתוֹרַת ה' חֶפְצוֹ וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה: (תהילים א) כדי להגיע אל האושר שעליו מדבר דוד המלך - יש תחילה להמנע מללכת בדרך הרשעים והחטאים, ואז לדבוק בדרך הטוב - בתורת ה' ובתורתו. באורח מופלא משתלבים ביאוריהם של הספורנו ושל המלבי"ם על הפרק, כאשר לדברי שניהם הדרך אל האושר היא בעיסוק בשני חלקי התכלית - העיון והמעשה: אמר שזה האושר יושג בשלימות המידות ובשלימות המושכלות. אמנם שלימות המידות הוא "אשר לא הלך בעצת רשעים" - והם החוטאים בדברים שבין אדם לחבירו, והיפך דרכם הוא לעשות צדקה ומשפט, כאמרו 'ואיש כי יהיה צדיק ועשה משפט וצדקה'. והוסיף ואמר "ובדרך חטאים לא עמד" - והם החוטאים בדברים שבין אדם ליוצרו, כאמרו 'וחטאים לה' מאוד', והוסיף ואמר "ובמושב לצים לא ישב" - והם הנמשכים אחר התאוות ובזה נמנעים מהשכלת האמת ומשלימות המושכלות. (ספורנו בספרו 'אור עמים' נ"ג) כי אם בתורת ה' - בחלק העיוני, לדעת אותו ליראה ולאהבה. ובתורתו - בחלק המעשי אשר בו הורה האל יתבך ללכת בדרכיו. (ספורנו) אשרי האיש - בא לבאר התנאים שבעבורם יהיה האיש מאושר... אולם לא די במניעת הרע לבד כי מתנאי האושר שיעשה טוב... והנה שלמות הזה מתחלק לשנים, שלמות העיון ושלמות המעשה, שלמות העיוני נקרא תורת ה', כי היא תורהו דעת ה' ודרכיו ואמתתו, אבל חלק זה לא ישיגהו האדם עד תכליתו, ודי אם בתורת ה' חפצו ומאוייו ומשתדל להשיגו ודורש אחריו, הגם שלא ישיגהו ופניו לא יראו. ושלמות המעשי הוא תורת האדם, היא תלמדהו את אשר יעשה או לא יעשה, וזה נקרא תורתו, ובחלק זה יהגה יומם ולילה ללמוד על מנת לעשות: (מלבי"ם)  מכאן נעבור לחלק התועלת והשמחה שהאדם ישיג כאשר יעסוק בתורה ובמצוותיה, כי כפי שנוכחנו כבר - התורה איננה אוסף מצוות אקראיות ושרירותיות, אלא מטרתה להשיג מעלה ותיקון באדם, והאדם שישיג את המעלות הנכבדות שהתורה מציעה לו ע"י קיום המצוות - ודאי ישמח ויכיר באור הנפלא של התורה: תּוֹרַת ה' תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ עֵדוּת ה' נֶאֱמָנָה מַחְכִּימַת פֶּתִי: פִּקּוּדֵי ה' יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב מִצְוַת ה' בָּרָה מְאִירַת עֵינָיִם: יִרְאַת ה' טְהוֹרָה עוֹמֶדֶת לָעַד מִשְׁפְּטֵי ה' אֱמֶת צָדְקוּ יַחְדָּו: הַנֶּחֱמָדִים מִזָּהָב וּמִפַּז רָב וּמְתוּקִים מִדְּבַשׁ וְנֹפֶת צוּפִים: (תהלים יט) - אולי לא כפי הרגילות להסביר פסוקים אלו, מפרשי התהילים מבארים את הפסוקים לא רק על לימוד תורה אלא גם על קיום מצוותיה וההליכה בנתיבותיה: והנה התורה מורה האדם הדרך הישרה ומסירה אותו מתאוות העולם וממכשולות רבים, והנה היא משיבה את הנפש משביה וממאסרה אל תולדתה ואל מקום כבודה... (רד"ק) פקודי ה' - החלק של המצות הנקראים בשם פקודים, שהם מיוחדים לזכר ע"י דברים אמוניים [כמו המועדים על יציאת מצרים] או במידות [כמו מצות פריקה וטעינה, פאה ומתנות עניים וכדומה]... פקודי ה' המה ישרים שנעשו עפ"י היושר והצדק, וגם שפקודי בני אדם אינם משמחי לב באשר אין רצוף בם תכלית נכבד שהוא המשמח לב עושהו בידעו התועלת שיגיע מן המעשה, אבל פקודי ה' הם משמחי לב עושיהם. מצות ה' - החלק המיוחד בשם מצוה שהוא רוב המצות שבתורה, נבדלו ממצות אנשים, שהם הולכים חשכים ואור השכל לא נגה עליהם, אבל מצות ה' ברה שכולם יש להם טעמים נכונים להישיר הדעות ולאושר הנפשות, וגם היא מאירת עינים שהם החושים, כי ילמדוהו רחמים וחנינה ונדיבות וכל המידות הטובות אשר יעשה וחי בהם בחיי העולם הזה. (מלבי"ם)  הנה כעין הדרכה וחינוך הבן, דוד המלך מתפלל ושואל מה' שישפיע על שלמה בנו לכשיהיה מלך כמה בקשות, אשר כולן סובבות סביב מעשיו הטובים והישרים של שלמה, שבזכותן תיכון מלכותו. כי המקיים את תכלית התורה והולך בדרך ה' ועושה צדקה ומשפט - לו יאתה המלוכה: לִשְׁלֹמֹה, אֱלֹקִים מִשְׁפָּטֶיךָ לְמֶלֶךְ תֵּן וְצִדְקָתְךָ לְבֶן מֶלֶךְ: יָדִין עַמְּךָ בְצֶדֶק וַעֲנִיֶּיךָ בְמִשְׁפָּט: יִשְׂאוּ הָרִים שָׁלוֹם לָעָם וּגְבָעוֹת בִּצְדָקָה: יִשְׁפֹּט עֲנִיֵּי עָם יוֹשִׁיעַ לִבְנֵי אֶבְיוֹן וִידַכֵּא עוֹשֵׁק... וְיִשְׁתַּחֲווּ לוֹ כָל מְלָכִים כָּל גּוֹיִם יַעַבְדוּהוּ: כִּי יַצִּיל אֶבְיוֹן מְשַׁוֵּעַ וְעָנִי וְאֵין עֹזֵר לוֹ: יָחֹס עַל דַּל וְאֶבְיוֹן וְנַפְשׁוֹת אֶבְיוֹנִים יוֹשִׁיעַ: מִתּוֹךְ וּמֵחָמָס יִגְאַל נַפְשָׁם וְיֵיקַר דָּמָם בְּעֵינָיו: (תהלים עב)  כאשר נדרש מן האדם לפעול בצדק ויושר, אין זאת רק מחמת ציווי שרירותי של האלוקים, אלא כפי שכבר נתבאר בהרחבה - האדם בעצם בריאתו נוצר בצלם אלוקים ובדמות המלך הטוב. על האדם אפוא לשוב אל כור מחצבתו, אל מצפונו, אל הטוב שכבר קיים בו. הלא עוד לפני מתן תורה וציויי הקב"ה בתורה - גם אז העולם נדרש לנהוג ביושר. נמצא שציווי הקב"ה מותאם ומשתלב עם טבע האדם. מיד ניווכח שלא רק האדם נברא כך, אלא גם העולם עומד על ציר היושר. נטה אוזנינו לדברי המשורר אסף ("מזמור לאסף") ולביאור המלבי"ם: כִּי אֶקַּח מוֹעֵד אֲנִי מֵישָׁרִים אֶשְׁפֹּט: נְמֹגִים אֶרֶץ וְכָל יֹשְׁבֶיהָ אָנֹכִי תִכַּנְתִּי עַמּוּדֶיהָ סֶּלָה: אָמַרְתִּי לַהוֹלְלִים אַל תָּהֹלּוּ וְלָרְשָׁעִים אַל תָּרִימוּ קָרֶן: אַל תָּרִימוּ לַמָּרוֹם קַרְנְכֶם תְּדַבְּרוּ בְצַוָּאר עָתָק: כִּי לֹא מִמּוֹצָא וּמִמַּעֲרָב וְלֹא מִמִּדְבַּר הָרִים: כִּי אֱלֹקִים שֹׁפֵט זֶה יַשְׁפִּיל וְזֶה יָרִים: כִּי כוֹס בְּיַד ה' וְיַיִן חָמַר מָלֵא מֶסֶךְ וַיַּגֵּר מִזֶּה אַךְ שְׁמָרֶיהָ יִמְצוּ יִשְׁתּוּ כֹּל רִשְׁעֵי אָרֶץ: וַאֲנִי אַגִּיד לְעֹלָם אֲזַמְּרָה לֵאלֹקֵי יַעֲקֹב: וְכָל קַרְנֵי רְשָׁעִים אֲגַדֵּעַ תְּרוֹמַמְנָה קַרְנוֹת צַדִּיק: (תהלים עה) השיר הזה יסדו אסף בשם היושר והמישרים, בו חשפה המליצה את זרוע קדשה ותדבר נשגבות, בו יתיצב היושר והמישור והמישרים כעצם מופשט חי, וישיר שיר נשגב לספר כח המישרים, עד ש"מישרים" הוא המחבר ומדבר זה השיר, הוא עשו ויכוננהו, להגיד בו גודל כח המישרים ותעצומו וגבורתו... כי אקח מועד - ימליץ שהמישרים והיושר הוא היסוד שעליו העולם עומד, ויצייר כאלו הארץ עומדת על עמודים, ועמודי הארץ מכוננים על בסיס אחד שהיא המישרים והיושר, כמו שהמליצו חז"ל על עמוד אחד העולם עומד וצדיק שמו... אנכי (מישרים) תכנתי עמודיה, אחר שאני מישרים אני הוא הכן והבסיס שעלי מכוננים עמודי הארץ, א"כ אם אני מישרים אמעד ממקומי - בהכרח שתפול ותמוג הארץ שהיא מכוננת ונסמכת עלי. סלה נשלם הדבור הראשון, של מישרים: אמרתי, גם זה דברי היושר ומישרים, הנה היושר הוא נטוע בטבע כל אדם ובנפשו, שנפש כל אדם נבראת באופן שנטוע בלבה אהבת היושר והצדק, והרשע הנוטה מן המישרים הוא דבר שהוא נגד טבע נפשו, ונפשו תיסרהו ותאלצהו בכח היושר הנטוע בה להשיבו אל הטוב, וע"כ הרשעים מלאים חרטה... טבע היושר הנטוע בנפשם הוא האומר להם ומיסרם לבל יהולו ובל ירימו קרנם, כי היושר שבטבע האדם ייסרהו וישים בלבו שישוב אל היושר והטוב ולא ירים קרן נגד ה': ...ואני - מישרים - אגיד לעולם, ואני הוא המשורר על הכוס הזה, ומגיד לעולם גבורות ה', ואזמרה לאלקי יעקב, והמליצה שהיושר והמישרים יודיעו לבני האדם גבורותיו וכבוד הדר מלכותו: וכל קרני, גם זה מדברי יושר ומישרים, ואני מישרים אגדע קרנות רשעים ועל ידי תרוממנה קרנות צדיק, שעל ידי היושר הנטוע בטבע האנשים יכירו כבוד ה' וגדולתו, וילמדו לעשות צדק ומישרים, ויגדעו קרן רשעים הנושאים קרן אל היושר והצדק לזרותם, ויכניע את הרשעים וירוממו את הצדיקים. כל זה מיוחס אל המישרים השתולים בטבע הנפשות, בכח זה צדק לימדו יושבי תבל להרחיק עוול ולפעול צדק ויושר, ולהגדיל כבוד הצדיקים ומעלתם: (מלבי"ם)  כמו פסוקים אחרים בתנ"ך שמשלבים בתוכם את "שתי השלמויות" של התכלית, הלא הם הדבקות בה' וההליכה בדרכיו, כך גם בפרק הבא: הוֹרֵנִי ה' דַּרְכֶּךָ - אֲהַלֵּךְ בַּאֲמִתֶּךָ, יַחֵד לְבָבִי לְיִרְאָה שְׁמֶךָ: (תהילים פו) הוריני ה' דרכך - דרך ה', ואני אלך בדרכך (שמבוארת בפרק הזה) ובאמת שלך, וכן יחד לבבי להתקרב אליך - ליראה אותך. ועוד נראה שבפרק הזה דוד המלך גם מתאר את דרכי ה' שבהם צריך ללכת, וגם את גדלות ונוראות ה' - המביאים לידי יראת ה': כִּי אַתָּה ה' טוֹב וְסַלָּח וְרַב חֶסֶד לְכָל קֹרְאֶיךָ... וְאַתָּה ה' אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת: אֵין כָּמוֹךָ בָאֱלֹקִים ה' וְאֵין כְּמַעֲשֶׂיךָ: כָּל גּוֹיִם אֲשֶׁר עָשִׂיתָ יָבוֹאוּ וְיִשְׁתַּחֲווּ לְפָנֶיךָ אֲדֹנָי וִיכַבְּדוּ לִשְׁמֶךָ: כִּי גָדוֹל אַתָּה וְעֹשֵׂה נִפְלָאוֹת אַתָּה אֱלֹקִים לְבַדֶּךָ: (שם) הורני ה' - בקש שיודיעהו ג' דברים: א. דרכך, שהוא דרכי הנהגתו איך מנהיג העולם בחסד ורחמים, למען ילמד ללכת בדרכים אלה כמו שאמרו והלכת בדרכיו מה הוא רחום וכו'. ב. שיודיעהו האמתיות הנעלמים משכל האדם והם האמתיות בענין הליכתו ומנהגיו שהם חוקי התורה ומצותיה למען ידע ללכת בם. ועל זה אמר 'אהלך באמתך'. ג. האמתיות באמונות ודעות שישיג בשכל העיוני אחדות ה' השגחתו ויכלתו וכדומה, שבזה תיחד לבבי ליראה שמך, שעי"כ לא יירא רק מה' לבדו: (מלבי"ם) וכעין זה מצאנו בפרק קי"א שבתהילים - שהעולם והתורה בנויים ומושתתים על היושר והאמת, אך לקח נוסף ניטול ממנו, כפי שהורחב לעיל - שהחסד והצדק ראויים רק כאשר הם באים מתוך יראת ה': מַעֲשֵׂי יָדָיו אֱמֶת וּמִשְׁפָּט, נֶאֱמָנִים כָּל פִּקּוּדָיו: סְמוּכִים לָעַד לְעוֹלָם עֲשׂוּיִם בֶּאֱמֶת וְיָשָׁר: ...רֵאשִׁית חָכְמָה יִרְאַת ה' שֵׂכֶל טוֹב לְכָל עֹשֵׂיהֶם תְּהִלָּתוֹ עֹמֶדֶת לָעַד: (תהלים קיא) ...שמעשי ידיו הם אמת ומשפט, שהכח של המעשה אשר עשה והבריאה אשר ברא - הוא אמת ומשפט, שזאת היא הכח הפנימי המעמיד כל הבריאה, עד שהאמת והמשפט הוא הכח והנפש והחיות של כלל מעשה ה', שה' ערך את הבריאה שתהיה בגוף וגויה אל האמת בדברים העיונים, שיכירו ע"י הבריאה מציאת ה' ואחדותו והאמונה האמתיית, ואל המשפט בין אדם לחברו, ואם אין אמת ומשפט - אין כח ואין חיות ונפש בכל הבריאה והמעשה שעשה, והיא כגוף בלא נשמה, ועל כן הכנענים שהפרו אמת ומשפט לא יכלו להתקיים בעולם, וצוה למחות זכרם כמו שמבערים את גופת המת אשר אין לו כח ונשמה פנימית. נאמנים כל פקודיו - ומזה מבואר שפקודי ה' הם נאמנים וקיימים מצד עצמם, וגם הם 'סמוכים לעד לעולם' - ר"ל שהם הסמוכים של העולם לעד, דהיינו שהם העמודים והיסודות שהעולם סמוך ונשען עליהם לעד ולנצח... והיושר והמישרים הם סמוכים ועמודים של העולם, כמו שכתוב (למעלה סימן ע"ה) 'אני מישרים אנכי תכנתי עמודיה' - שהמישרים הם הסמוכים של עמודי העולם, וכמו שפרשתי שם... אולם ראשית החכמה ושרשה - היא יראת ה'. שבאשר החכמה היא מקובלת מאדון החכמה, ואין חוקיה ושרשיה מתבררים במופתים, והתאוה והיצר מסיתים את האדם לסור מחוקי החכמה, צריך לאסור את הנפש במוסרות היראה, שאם יירא את ה' לא יעבור מחוקי החכמה אשר צוה וישמור פקודיו ומצותיו, ואז יהיה שכל טוב לכל עושיהם, כינוי 'עושיהם' מוסב אל ה'פקודים' הנזכר למעלה, שאז ימצא העושה את הפקודים בם שכל טוב, ורוח ה' ישכילהו להבין טעמם וסודותם, ואז תהלתו עומדת לעד, כי ימצא בם אושר הנצחי ולישרים נאוה תהלה: (מלבי"ם) וכעין המשך ישיר לפרק זה, דוד המלך מסמיך את הפרק הבא (אגב, שני הפרקים כתובים כסדר הא"ב) שגם הוא מתאר את האדם השלם והמאושר, כאשר יראת ה' היא אוצרו וממנה יפיק טוב ורחמים לזולתו: הַלְלוּיָהּ אַשְׁרֵי אִישׁ יָרֵא אֶת ה' בְּמִצְוֹתָיו חָפֵץ מְאֹד: גִּבּוֹר בָּאָרֶץ יִהְיֶה זַרְעוֹ דּוֹר יְשָׁרִים יְבֹרָךְ: הוֹן וָעֹשֶׁר בְּבֵיתוֹ וְצִדְקָתוֹ עֹמֶדֶת לָעַד: זָרַח בַּחֹשֶׁךְ אוֹר לַיְשָׁרִים, חַנּוּן וְרַחוּם וְצַדִּיק: טוֹב אִישׁ חוֹנֵן וּמַלְוֶה יְכַלְכֵּל דְּבָרָיו בְּמִשְׁפָּט: כִּי לְעוֹלָם לֹא יִמּוֹט לְזֵכֶר עוֹלָם יִהְיֶה צַדִּיק: מִשְּׁמוּעָה רָעָה לֹא יִירָא, נָכוֹן לִבּוֹ בָּטֻחַ בַּה': סָמוּךְ לִבּוֹ לֹא יִירָא עַד אֲשֶׁר יִרְאֶה בְצָרָיו: פִּזַּר נָתַן לָאֶבְיוֹנִים צִדְקָתוֹ עֹמֶדֶת לָעַד קַרְנוֹ תָּרוּם בְּכָבוֹד: רָשָׁע יִרְאֶה וְכָעָס שִׁנָּיו יַחֲרֹק וְנָמָס תַּאֲוַת רְשָׁעִים תֹּאבֵד: (תהלים קיב) - שוב נהירה ומאירה הדרך השלימה הנדרשת מן האדם, התכלית שהתורה מכוונת אליה בכל מצוותיה: להתדבק בה' וללכת בדרכי טובו. וכך מצאנו גם בפרק קכ"ח, בסגנון מתומצת: שִׁיר הַמַּעֲלוֹת אַשְׁרֵי כָּל יְרֵא ה' - הַהֹלֵךְ בִּדְרָכָיו: (תהלים קכח)

  פרק נ"ג

בצדק - אחזה פניך

מעתה נסקור שוב פרקים נבחרים בתהילים, בהם ניווכח שקרבת ה' האמיתית והאפשרות להיות דבק בה' באמת - הם רק על ידי עשיית הטוב בין איש לרעהו, כי "הלב הטוב - יהיה טוב עם אלוקים ויהיה טוב עם אנשים" (ספר הישר). הפרק הבא - מעמיד ומייסד את כל התורה על מספר יסודות איתנים, שחוט השני העובר ביניהם הוא טוב הלב והצדק והמשפט, וכפי שמתואר בגמ' (מכות כג:) שבפרק זה "בא דוד והעמידן על אחת עשרה": מִזְמוֹר לְדָוִד ה' מִי יָגוּר בְּאָהֳלֶךָ, מִי יִשְׁכֹּן בְּהַר קָדְשֶׁךָ? הוֹלֵךְ תָּמִים וּפֹעֵל צֶדֶק וְדֹבֵר אֱמֶת בִּלְבָבוֹ: לֹא רָגַל עַל לְשֹׁנוֹ, לֹא עָשָׂה לְרֵעֵהוּ רָעָה וְחֶרְפָּה לֹא נָשָׂא עַל קְרֹבוֹ: נִבְזֶה בְּעֵינָיו נִמְאָס, וְאֶת יִרְאֵי ה' יְכַבֵּד, נִשְׁבַּע לְהָרַע וְלֹא יָמִר: כַּסְפּוֹ לֹא נָתַן בְּנֶשֶׁךְ וְשֹׁחַד עַל נָקִי לֹא לָקָח, עֹשֵׂה אֵלֶּה לֹא יִמּוֹט לְעוֹלָם: (תהלים ט"ו) - הרי לנו שהמגורים בצל כנפי השכינה תלויים במעשה ודיבור ומחשבה טובים של האדם כלפי זולתו. כמו שאר הנביאים שהעמידו את מצוות התורה על יסודות אחדים שמהם תצא תורה והם תכליתה - לא מוזכר כאן כמות שעות של לימוד תורה, גם לא מספר אגדי של קרבנות, לא פרטי לבוש בצבעים מסויימים, גם לא נוסח תפילה רצוי ומהודר. מבלי לזלזל חלילה בכל הנ"ל, אנחנו רואים בצורה עקבית שעיקר העיקרים של עבודת ה' ושל האפשרות להיות דבקים וקרובים לה' - הוא בסך הכל להיות אנשים טובים.  והנה מקום נוסף בו אנו רואים שהדרך הנכונה לקרבת ה' היא ע"י צדקה ומשפט: אֲנִי בְּצֶדֶק אֶחֱזֶה פָנֶיךָ אֶשְׂבְּעָה בְהָקִיץ תְּמוּנָתֶךָ: (תהלים יז) והצדקות שבידי אחוז ובהם אחזה פניך: (רש"י) בעבור הצדק שעשיתי - אזכה לחזות פניך. (מצודות דוד) ...רק אני אחזה פניך בצדק שאני עוסק בו, שבו אשלים את נפשי ועל ידו אתהלך לפני ה' לחזות אור פניו ולדבקה בו. ...רק אז אשבעה עת יקיץ תמונתך, ימליץ כי תמונת ה' נמצא באדם, שהיא נפשו האלהית שהיא צלם אלקים ותמונתו, כי היא חלק אלוה ובה מצוייר האלהית ותמונתו... (ולעתיד לבא) אז תקיץ התמונה האלהית משינתה, והצלם האלהי ודמותו שהיא הנפש יתעורר ויקוץ, ואז אשבעה מעדן הנצחי ומפרי הצדק שעשיתי בעודי בחיים, אשר בו אחזה פניך. (מלבי"ם) בוא וראה שלא כמידת הקב"ה מידת בשר ודם. מידת בשר ודם - אדם מביא דורון גדול למלך, ספק מקבלין אותו הימנו ספק אין מקבלין אותו הימנו, ואם תמצא לומר מקבלים אותו ממנו - ספק רואה פני המלך ספק אינו רואה פני המלך. והקב"ה אינו כן, אדם נותן פרוטה לעני - זוכה ומקבל פני שכינה, שנאמר 'אני בצדק אחזה פניך'. (ב"ב י.)  ושוב נפגוש פרק שהוא "ועדת קבלה" להיות במחיצת הקב"ה ובצל השכינה, ושוב נראה שהתנאים הם יושר וצדק: מִי יַעֲלֶה בְהַר ה' וּמִי יָקוּם בִּמְקוֹם קָדְשׁוֹ? נְקִי כַפַּיִם וּבַר לֵבָב אֲשֶׁר לֹא נָשָׂא לַשָּׁוְא נַפְשִׁי וְלֹא נִשְׁבַּע לְמִרְמָה: (תהלים כד) אל מול הדחיה שישעיה הנביא מתאר בשם ה' כלפי הטובלים בהילת וקדושת בית המקדש ושרץ העוול בידם, דוד המלך - כבר מאות שנים קודם לכן - מתריע ומזהיר: העליה לבית ה' מיועדת ומיוחדת רק לברי הלב ונקיי הכפיים והזהירים בלשונם. מי יעלה. ר"ל עם שכולם המה לה' מכל מקום אין כולם ראויים לבוא בהר ה' והוא בית המקדש, וכמ"ש (ישעיה א) מי בקש מידכם רמוס חצרי, וכאילו ישאל: ומי אם כן ראוי לעלות בהר ה'? נקי כפים. וכאילו השיב: זהו הראוי - מי שכפיו נקיים מממון שאינו של יושר, ולבו ברור ביראת ה' ולא מפחד אדם: (מצודות דוד) מי יקום במקום קדשו - שיעמוד שם בדבקותו ויתהלך לפני האלקים בקודש? הלא לזה צריך שיהיה נקי כפים במעשים, ובר לבב במחשבותיו ודעותיו, אשר לא נשא לשוא נפשי. כי באמת נתן ה' אל האדם הכנות אל השלימות והאושר, א. מצד הנפש האלהית הנמצא בנו... ב. שהכוחות אשר נטע ה' באדם רובם נוטים לטוב, כמו כח החכמה והבינה כח המוסרי אשר באדם אשר יעוררהו ויאסרהו במוסר אל הטוב, ועל כוונה זאת אמרו חז"ל במליצתם 'כשנוצר האדם - נר דולק על ראשו, וכשיוצא לאויר העולם משביעים אותו היה צדיק ואל תהיה רשע', הנר - היא הנשמה האלהית נר אלקים נשמת אדם, והשבועה - הם הכחות המוסריות והתבוניות והמידות הטובות השתולים בנפש שהם יאסרוהו לעשות טוב, כמו שאוסרים את האדם ע"י נדר ושבועה, ועל זה אמר אם לא נשבע למרמה, ר"ל שלא עבור על השבועה והרגשת המוסר והטוב הנמצא בנפשו הכופה אותו אל עשות הטוב והיושר: (מלבי"ם) כאשר נפנים ונשיב אל לבנו שהטוב לא בשמים הוא, אלא הוא בפינו ובלבבנו זה מכבר ולנו לא נותר אלא לעשותו, הרי שהדברים נוסכים כח ביודעינו שהדבר ממש בידינו, שעשיית הטוב היא הדבר הפשוט והנכון לעשות, שזהו הדבר המתקבל על הדעת והדבר שמביא אותנו בדרך הבטוחה ביותר אל קרבת אלוקים אמיתית.  גם בפרק הבא דוד המלך מתאר את מעשיו הטובים שהם מכשירים אותו להיות סביב מזבח ה', וכן את התרחקותו מאנשים רעים: לְדָוִד שָׁפְטֵנִי ה' כִּי אֲנִי בְּתֻמִּי הָלַכְתִּי וּבַה' בָּטַחְתִּי לֹא אֶמְעָד... כִּי חַסְדְּךָ לְנֶגֶד עֵינָי וְהִתְהַלַּכְתִּי בַּאֲמִתֶּךָ: לֹא יָשַׁבְתִּי עִם מְתֵי שָׁוְא וְעִם נַעֲלָמִים לֹא אָבוֹא: שָׂנֵאתִי קְהַל מְרֵעִים וְעִם רְשָׁעִים לֹא אֵשֵׁב: אֶרְחַץ בְּנִקָּיוֹן כַּפָּי וַאֲסֹבְבָה אֶת מִזְבַּחֲךָ ה': לַשְׁמִעַ בְּקוֹל תּוֹדָה וּלְסַפֵּר כָּל נִפְלְאוֹתֶיךָ: ה' אָהַבְתִּי מְעוֹן בֵּיתֶךָ וּמְקוֹם מִשְׁכַּן כְּבוֹדֶךָ: אַל תֶּאֱסֹף עִם חַטָּאִים נַפְשִׁי וְעִם אַנְשֵׁי דָמִים חַיָּי: אֲשֶׁר בִּידֵיהֶם זִמָּה וִימִינָם מָלְאָה שֹּׁחַד: וַאֲנִי בְּתֻמִּי אֵלֵךְ פְּדֵנִי וְחָנֵּנִי: רַגְלִי עָמְדָה בְמִישׁוֹר בְּמַקְהֵלִים אֲבָרֵךְ ה': (תהילים כו) וכשארחץ בנקיון כפי - שלא יהא בי שום עוון, כשאבוא להקריב עולות אז אסובבה את מזבחך ה', לא כרשעים שמביאים עולות בידיהם שדמים מלאו: (רד"ק)  והנה מקום נוסף המתאר את הזכות להיות דבק ושמח בה', אך נשים לב להבדל הנפלא שהמלבי"ם ממקד אותנו אליו: שִׂמְחוּ בַה' וְגִילוּ צַדִּיקִים וְהַרְנִינוּ כָּל יִשְׁרֵי לֵב... רַנְּנוּ צַדִּיקִים בַּה' לַיְשָׁרִים נָאוָה תְהִלָּה: (תהלים לב-לג) כי ה'ישרים' הם מדרגה יותר גדולה מן ה'צדיקים' , שהם לבם ושכלם הולך ישר ואינו מסתפק כלל ואינו נוטה כלל מדרכי ה', וזה מדרגה יותר גדולה מן הצדיקים שעושים מעשה הצדק בפועל אבל עוד לא שבו מן המלחמה הפנימית, הן מלחמת שכלם בעניני האמונות והדעות, הן מלחמת יצרם במעשים ופעולות, ע"כ צוה שהצדיקים - ישמחו בלב, ומוסיף לישרים - שירננו בפועל... וגם להם עצמם מגיע תהלה על יושר שכלם ועל שהשיגו את האמיתיות: (מלבי"ם) דבר נפלא וחשוב למדנו כאן. האדם יכול לעשות את רצון ה' בשלמות, ולהיקרא "צדיק", ועדיין לא הגיע למעלת ה"ישר" - שלבו בטוח עמו והוא שליו ורגוע ושלם עם מעשיו, והוא מבין את רצון ה' - לא בעקמומיות, לא בדרך עקלקלה ופתלתלה ולא בחקירות ופלפולים, אלא ביושר ופשטות, כי הרי מעצם היותו אדם ש"האלוקים עשה את האדם ישר" לא נותר לו אלא להמשיך בדרך זו, להבין שכל מה שהקב"ה חפץ בברואיו - זה להידמות אליו ולעשות טוב, לחשוב ישר ולנהוג ביושר. האיש הישר לא הגיע אל מעלתו הזו בכושר שכלו, בכח עבודתו, או בעמל ויזע מעשיו, אדרבה - במקום שיהיה "מסתפק ונוטה מדרכי ה'" ועסוק וטרוד ב"מלחמה הפנימית", הרי הוא בפשטותו מתהלך באמת ובתמים וביושר בדרכי ה'. ללכת ישר זאת הדרך הפשוטה ביותר, הקצרה ביותר , הנכונה ביותר.  כעת לפסוק בו דוד המלך מבקש שהקב"ה יפרע שכר הגון למקיימי "שתי שלמויות" התכלית, יודעי ה' הדבקים בו, וההולכים בדרכיו, דרכי היושר והצדק: מְשֹׁךְ חַסְדְּךָ לְיֹדְעֶיךָ וְצִדְקָתְךָ לְיִשְׁרֵי לֵב: (תהלים לו) ע"פ הצעה זאת מבקש מאת ה' שימשך חסדו וצדקתו אל אותם הבלתי נפתים אחר טענות הפשע הבא להתעות את האדם - בין בעיון בין במעשה, רק הם מיישרים דרכם בין בעיון - לדעת את ה' כמ"ש 'ליודעיך', ובין במעשה - ליישר את הלב לקיים מצותיו בלי שום נטיה ופקפוק, רק בלב ישר. (מלבי"ם)  בפסוקים הבאים נראה שדוד המלך מבקש את קרבת ה' השלימה - "מתי תבא אלי?" - כאשר הוא מתאר שהוא מוכן לקרבת ה' ודבקות בו כיון שהוא (דוד) ישר-לב והנהגתו חסד וצדק ומתרחק מהרע, ולכן הוא ראוי להסתופף בצל ה': לְדָוִד מִזְמוֹר חֶסֶד וּמִשְׁפָּט אָשִׁירָה לְךָ ה' אֲזַמֵּרָה: אַשְׂכִּילָה בְּדֶרֶךְ תָּמִים מָתַי תָּבוֹא אֵלָי? אֶתְהַלֵּךְ בְּתָם לְבָבִי בְּקֶרֶב בֵּיתִי: לֹא אָשִׁית לְנֶגֶד עֵינַי דְּבַר בְּלִיָּעַל, עֲשֹׂה סֵטִים שָׂנֵאתִי לֹא יִדְבַּק בִּי: לֵבָב עִקֵּשׁ יָסוּר מִמֶּנִּי רָע לֹא אֵדָע: מְלָשְׁנִי בַסֵּתֶר רֵעֵהוּ אוֹתוֹ אַצְמִית גְּבַהּ עֵינַיִם וּרְחַב לֵבָב אֹתוֹ לֹא אוּכָל: עֵינַי בְּנֶאֶמְנֵי אֶרֶץ לָשֶׁבֶת עִמָּדִי, הֹלֵךְ בְּדֶרֶךְ תָּמִים הוּא יְשָׁרְתֵנִי: לֹא יֵשֵׁב בְּקֶרֶב בֵּיתִי עֹשֵׂה רְמִיָּה, דֹּבֵר שְׁקָרִים לֹא יִכּוֹן לְנֶגֶד עֵינָי: לַבְּקָרִים אַצְמִית כָּל רִשְׁעֵי אָרֶץ לְהַכְרִית מֵעִיר ה' כָּל פֹּעֲלֵי אָוֶן: (תהלים קא)  בפרק הבא דוד המלך מתאר את הראויים להיות קרובים לה' ולהשמיע תהילתו, ומשתמש בצמד המילים הקמאיות "צדקה ומשפט" - בהן הלך אברהם ("לעשות צדקה ומשפט"), בהם נהג משה ("צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל"), בהם עתיד להשתמש ישעיה ("שמרו משפט ועשו צדקה", "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה"), בהם עתיד להשתמש ירמיה ("ועשה משפט וצדקה - אז טוב לו") ויחזקאל ("משפט וצדקה עשה - חיה יחיה") ועמוס ("ההופכים ללענה משפט וצדקה לארץ הניחו"), ועוד נביאים רבים בסגנונות שונים. מִי יְמַלֵּל גְּבוּרוֹת ה' יַשְׁמִיעַ כָּל תְּהִלָּתוֹ? אַשְׁרֵי שֹׁמְרֵי מִשְׁפָּט עֹשֵׂה צְדָקָה בְכָל עֵת: (תהלים קו) אלו המקיימים את שני חלקי הנהגת היושר: הצדקה - עשיית הטוב והצדק, והמשפט - מניעת העוול, אלו הם הראויים לשבח את ה', ויותר מכך - במעשיהם הרי הם כבר עושים זאת: אשרי אלה השומרים משפטי התורה ועושים צדקה בכל עת, כי זה יחשב להילול אל המקום, כי הרודף אחר התורה יורה בזה גדולת הנותן את התורה: (מצודות דוד)

פרק נ"ד

מה לך לספר חוקי ואתה שנאת מוסר?

כמו הנביאים ומוּסריהם שהחשיבו את רעיון הצדק והמוסר לעיקר - כי בזה האדם אדם וקרוב לה' באמת - לעומת הקרבת הקרבנות, כך דוד המלך, בפרק ד' ופרקים אחרים כפי שנראה בהמשך: זִבְחוּ זִבְחֵי צֶדֶק וּבִטְחוּ אֶל ה': (תהלים ד) זבחו זבחי צדק. הצדיקו מעשיכם והרי אתם כמקריבים זבחים: (רש"י) זבחו. הצדיקו מעשיכם - ויחשב לה' כזבחים ואז בטחו בו כי יש תקוה: (מצודות דוד) ובפרק מ' דוד המלך מעמיד על כפות המאזניים את הקרבת הזבח והעולה אל מול הפנמת רצון ה' ועבודת הלב האמיתית, כרבו - שמואל הנביא - שהוכיח את שאול חמיו: "החפץ לה' בעולות וזבחים כשמוע בקול ה'? הנה שמוע - מִזֶבַח טוב, להקשיב - מחלב אילים" (שמואל טו, כב), כך דוד בלשונו ובסגנונו המיוחד: זֶבַח וּמִנְחָה לֹא חָפַצְתָּ - אָזְנַיִם כָּרִיתָ לִּי, עוֹלָה וַחֲטָאָה לֹא שָׁאָלְתָּ: אָז אָמַרְתִּי הִנֵּה בָאתִי בִּמְגִלַּת סֵפֶר כָּתוּב עָלָי: לַעֲשׂוֹת רְצוֹנְךָ אֱלֹקַי חָפָצְתִּי וְתוֹרָתְךָ בְּתוֹךְ מֵעָי: בִּשַּׂרְתִּי צֶדֶק בְּקָהָל רָב הִנֵּה שְׂפָתַי לֹא אֶכְלָא ה' אַתָּה יָדָעְתָּ: (תהלים מ) החטאת והאשם הם הקרבנות הבאים בגלל אשמה של אדם. לפיכך אין הם פרי של רצונו של ה', אלא דרכים ואמצעים לשוב ולהגיע אל דרגת מילוי החובה המתאמת לרצון ה'. לעולה, למנחה ולשלמים יש ערך רק כאשר הם "זבחי צדק", היינו, שהם באים מתוך שאיפה ומתוך חיים של צדק ונאמנות לחובה של בני אדם המבקשים להתעלות מעלה מעלה. (הרש"ר הירש) הקב"ה אינו חפץ במעשה הטפל והטכני של ההקרבה, כמו שרצונו שהאדם יקשיב בקול ה'. אמנם הקרבנות הם מן המצוות החשובות של התורה ועיקר עבודת הקודש והמקדש, אך אין תכליתן להעלות עשן או למלאות כרס. תכליתן היא לקרב את האדם אל בוראו, להשיב אל ליבו את רצון ה', להידבק בה' ובתורתו עד שהתורה תיטמע בתוכו - "ותורתך בתוך מעי", וללכת בדרכיו - "בישרתי צדק". המלבי"ם מדייק כאן דבר נפלא שנוכחנו בו פעמים רבות: תכלית מצוות התורה - היות האדם טוב ומיטיב - אינה המצאה חדשנית או חוק שרירותי, אלא התורה מתאימה בדיוק לנפש האדם שנברא בצלם אלוקים - המלך הטוב: קרבן התודה אשר הוא מביא עתה להודות לה' חסדו, לא יביאנו בעבור החיוב התוריי לבד יען שמחויב ע"פ התורה להביא תודה על הנס, (אלא) כי הוא מביאו בעבור הערת השכל, שהערת השכל נעלה מן הערת התורה, שזה בא באמצעות ההכרה והתנדבות הנפש והלב, לא כן העושה ע"פ הערת התורה שהוא ע"פ הכרח, וכמ"ש בחובת הלבבות. ויבאר בזה כי מצות התורה - יש להם שורש בשכל האדם וטבע נפשו , עד שגם אם לא היינו מצווים עליהם מאת ה' תבינם נפש המשכיל מעצמו וימצאם כתובים בקירות לבו... שמצא כן כתוב בספר האלקים אשר חרות על לוח לבבו ובשכלו ובמצפונו. ...(וגם) אם לא היית מצוה על הקרבנות בספר התורה, הייתי אומר 'הנה באתי במגלת ספר כתוב עלי', ר"ל אז הגם שלא הייתי מוצא חיוב זה מהבאת הקרבנות בספר התורה - הייתי מוצא חיוב זה כתוב בספר אחר שהוא הספר הכתוב על לוח לבי, והייתי בא להקריב הקרבן ע"י מגלת ספר אשר הוא כתוב עלי בעצמי, היינו שהייתי מוצא חיוב זה מצד שכלי ומצד רגשת נפשי, שהשכל וטבע האדם מחייב אותי... כי אחר שחפצתי לעשות רצונך, שזה אני חפץ מעצמי לעשות דבר המרוצה לך, ואני מוכן מצד טבעי להראות לך אות שאני מכיר טובה וא"א להראות זה בפועל רק ע"י איזה פעולה מעשיית הרגילה בין בני אדם שיתנדב אדם להביא למי שהיטיב עמו דורון ומנחה ותודה, א"כ ותורתך בתוך מעי, איני צריך לבקש את תורתך בספר הכתוב בקלף ודיו וחרט אנוש, כי התורה הזאת מהבאת תודה היא כתובה בתוך מעי, היינו שהיא נמצאת בקרבי ובמצפוני ושכלי: (מלבי"ם) ואם ניוותר נאמנים לפשט הפסוקים, הרי שדוד המלך מתאר ומספר שלאחר שנודע שהעיקר הוא השמיעה בקול ה' - אז אפשר לבוא במגילת ספר (התורה) ולהחזיק בתורה, ללמוד ולקיים.  ומכאן - לפסוקים מפורשים ומאירים בדיוק בעניין הזה: הקרבת הקרבנות והעסק בתורה אל מול הפנמת רצון התורה וקיום תכליתה בהיות האדם דבק בבוראו והולך בדרכי טובו ויושרו: אִסְפוּ לִי חֲסִידָי - כֹּרְתֵי בְרִיתִי עֲלֵי זָבַח... לֹא עַל זְבָחֶיךָ אוֹכִיחֶךָ וְעוֹלֹתֶיךָ לְנֶגְדִּי תָמִיד: לֹא אֶקַּח מִבֵּיתְךָ פָר מִמִּכְלְאֹתֶיךָ עַתּוּדִים: כִּי לִי כָל חַיְתוֹ יָעַר בְּהֵמוֹת בְּהַרְרֵי אָלֶף: יָדַעְתִּי כָּל עוֹף הָרִים וְזִיז שָׂדַי עִמָּדִי: אִם אֶרְעַב לֹא אֹמַר לָךְ כִּי לִי תֵבֵל וּמְלֹאָהּ: הַאוֹכַל בְּשַׂר אַבִּירִים וְדַם עַתּוּדִים אֶשְׁתֶּה? זְבַח לֵאלֹקִים תּוֹדָה וְשַׁלֵּם לְעֶלְיוֹן נְדָרֶיךָ: וּקְרָאֵנִי בְּיוֹם צָרָה אֲחַלֶּצְךָ וּתְכַבְּדֵנִי: ...זֹבֵחַ תּוֹדָה יְכַבְּדָנְנִי, וְשָׂם דֶּרֶךְ - אַרְאֶנּוּ בְּיֵשַׁע אֱלֹקִים: ...כִּי לֹא תַחְפֹּץ זֶבַח וְאֶתֵּנָה עוֹלָה לֹא תִרְצֶה: זִבְחֵי אֱלֹקִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה, לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה אֱלֹקִים לֹא תִבְזֶה: הֵיטִיבָה בִרְצוֹנְךָ אֶת צִיּוֹן תִּבְנֶה חוֹמוֹת יְרוּשָׁלָיִם: אָז תַּחְפֹּץ זִבְחֵי צֶדֶק עוֹלָה וְכָלִיל אָז יַעֲלוּ עַל מִזְבַּחֲךָ פָרִים: (תהלים נ-נא) - בצורה ציורית ומוחשית אנחנו עדים לדחיית הקב"ה את מעשה הקרבנות לבדם כאשר עולמו מלא בהמות בשרניות, אל מול חשקו ורצונו דווקא בהרגשת הלב של האדם, בהכרת טוב ה' כלפיו, בהודאה השוקלת כקרבן, בקריאה והכניעה אל ה', בשׁומת ושׂימת הדרך הנכונה ("מי ששם אורחותיו שיהיו ביושר ובמשפט עם בני אדם". רד"ק), בזבח הזה שהוא צדק - בצדק הזה שהוא הזבח הבא לרצון. אז - כשהאדם יהיה טוב ומתוקן - יעלו על מזבחו פרים לרצון. עד הנה מוכיח מקרבי הקרבן ואינם שבים מרשעם, ועתה מוכיח הלומדים ואינם עושים, מי שמראה עצמו טוב ועובד אלוקים - ולבו רע ומעשיו רעים בסתר, מי שהוא לומד התורה ואינו עושה והוא חושב להתכסות בלימוד התורה: (ע"פ רד"ק) ועתה ממשיך המזמור להוכיח את עמלי התורה שאינם הולכים בדרך שהיא מתווה - צדקה ומשפט: וְלָרָשָׁע אָמַר אֱלֹקִים - מַה לְּךָ לְסַפֵּר חֻקָּי וַתִּשָּׂא בְרִיתִי עֲלֵי פִיךָ? וְאַתָּה שָׂנֵאתָ מוּסָר וַתַּשְׁלֵךְ דְּבָרַי אַחֲרֶיךָ: אִם רָאִיתָ גַנָּב וַתִּרֶץ עִמּוֹ וְעִם מְנָאֲפִים חֶלְקֶךָ: פִּיךָ שָׁלַחְתָּ בְרָעָה וּלְשׁוֹנְךָ תַּצְמִיד מִרְמָה: תֵּשֵׁב בְּאָחִיךָ תְדַבֵּר בְּבֶן אִמְּךָ תִּתֶּן דֹּפִי: (תהלים נ') ולרשע וגו'. מאלף ביותר הוא תיאור אופיו של הרשע שעליו נחרץ המשפט הקשה. עומד הוא - אם אפשר לומר כן - על קרקע יהודית חוקית מוצקת בהציגו לראוה את אמונתו ועקרונותיו. גדולה מזו: הוא בן תורה, למדן, יודע לבאר ואף מבאר את מצוות ה' בדקדוקיהן ופרטיהן, מחוה דעתו על החובות המוטלים על שומר המצוות ונושא את אמונת ה', את ברית ה', על פיו. ואף על פי כן: כל ידיעתו בתורה ודיבורו בה אינם אלא סיפור חוקי ה', אינם אלא סיפור דברים חיצוני, אובייקטיבי, על החוקים. הדינים אינם נוגעים אל לבו. לימודם וידיעתם שעשועי-רוח הם לו, התעסקות רוחנית - ולבו בל עמו, רק עלי פיו ישא את ברית ה' וקירבו אינו יודע מאומה. (הרש"ר הירש) יאמר אלקים אל הרשע החושב שישחד את ה' בקרבנותיו שמרבה להביא: מה לך לספר חוקי? הנה ה' צוה חקים שהם מצות שאין להם טעם כמו מצות הקרבנות, ומצות שכליות שטעמם ידוע כמו על הגניבה והניאוף ולשון הרע והוצאת דבה וכדומה. ואתה - המרשיע במצות השכליות - תספר חוקי במה שאתה מביא קרבנות שהם חוקים, ובזה תשא בריתי עלי פיך - כאילו בעבור זה כרתי אתך ברית לאהבה אותך... והלא אתה שנאת מוסר - שהם מצות שהמוסר והשכל מחייבם, ותשלך דברי שדברתי במצות השכליות שהזהרתי עליהם בעשרת הדברות השלכת אחריך... ומה תועלת מן החוקים אם השלכת אחרי גוך המצות העיקריות גניבה וניאוף, ובכל זה הגם שאתה עושה עבירות חמורות תלבש לבוש הצביעות והחונף, שע"י שתתמיד ללכת אל היכל ה' להביא קרבנות. (מלבי"ם) ולרשע. אבל לרשע שאינו מתודה על פשעיו בעת הבאת הקרבן ולא שב מהם אליו, יאמר אלקים מה לך לספר חוקי, ר"ל לעשות מצוותי מבלי כוונת הלב, כאשר יספר האדם ספורי דברים מבלי כוונה מכוונת: ותשא בריתי. את דברי התורה הנתונה בברית תשא לבד על פיך לדבר בהם מן השפה ולחוץ ובלא לב תדבר: (מצודות דוד) הדרך הנכונה אל לימוד התורה - תהיה כאשר האדם בעצמו ישר דרך ושואף לתיקון אישיותו. כצידה לדרך נעתיק פסוקים ראשונים מפרק קי"ט, כאשר נחזה שהיושר והתמימות ועבודת הלב היא כתנאי ללימוד וקיום התורה, ותן לחכם ויחכם עוד: אַשְׁרֵי תְמִימֵי דָרֶךְ - הַהֹלְכִים בְּתוֹרַת ה': אַשְׁרֵי נֹצְרֵי עֵדֹתָיו - בְּכָל לֵב יִדְרְשׁוּהוּ: אַף לֹא פָעֲלוּ עַוְלָה, בִּדְרָכָיו הָלָכוּ... אוֹדְךָ בְּיֹשֶׁר לֵבָב בְּלָמְדִי מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ: (תהלים קיט)  להותיר סוגיא זו מבלי להעמיק בה חקר ולהעמידה על בוריה - זו תהיה התעלמות מאחת הסוגיות הקיומיות הבאות לפתחו של האדם השואף אל תכלית המצוות ומטרת התורה: לימוד התורה אל מול המעשה. בפרק הבא.

  פרק נ"ה

והגית בו יומם ולילה - למען תשמור לעשות!

מעניין לעניין באותו עניין, נלקט כאן אמרות חז"ל בעניין צורת מצות לימוד תורה, המלמדות ומוכיחות שמטרת הלימוד להביא לידי מעשה וזיכוך אמיתי של הלומד. לעיתים נראה כאן שהלימוד מביא לידי מעשה, ולעיתים נראה שהמעשה הטוב הוא תנאי ללימוד, כי הא בלא הא לא סגיא - הקירבה האמיתית לקב"ה היא איננה רק בידיעת רצונו וביגיעה העיונית והשכלית, אלא גם בהליכה בדרכיו בפועל - בהיות האדם טוב וישר. אין בדברים בכדי להפחית חלילה מערך מצות לימוד תורה, שאין גדולה הימנה, אדרבה - רק כדי להפיק מהמצוה את ערכה הרם ביותר ולחתור לצורה הנכונה שלה. לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה - לְמַעַן תִּשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכָל הַכָּתוּב בּוֹ כִּי אָז תַּצְלִיחַ אֶת דְּרָכֶךָ וְאָז תַּשְׂכִּיל: (יהושע א) רבי יוסי אומר כל האומר אין לי אלא תורה... אפילו תורה אין לו. מאי טעמא, אמר רב פפא אמר קרא 'ולמדתם ועשיתם' - כל שישנו בעשיה ישנו בלמידה, כל שאינו בעשיה אינו בלמידה. (יבמות קט:)  וכבר היה רבי טרפון וזקנים מסובין בעלית בית נתזה בלוד נשאלה שאילה זו בפניהם: תלמוד גדול או מעשה גדול? נענה רבי טרפון ואמר מעשה גדול, נענה ר"ע ואמר תלמוד גדול, נענו כולם ואמרו: תלמוד גדול שהתלמוד מביא לידי מעשה. (קדושין מ:) גדול לימוד תורה שהלימוד מביא לידי מעשה. (ב"ק יז.) מביא לידי מעשה. אלמא מעשה עדיף: (רש"י שם) מבואר, אחר שהתלמוד גדול מצד שהוא מביא לידי מעשה, שהמעשה שהוא התכלית הוא העיקר. (ספר העיקרים לרבי יוסף אלבו, מאמר שלישי פכ"ח) ואודיעך בזה סוד גדול. עיקר התלמוד הוא המעשה... וכל זה הוא כי אין עיקר תיקון האורות אלא בהתפשטותם לפעול. (הרמח"ל, אדיר במרום עמ' כב) ללמוד וללמד לימוד למעשה, אשר זהו עיקר גדולת התלמוד ממעשה - שתלמוד מביא לידי מעשה! (אור ישראל, אגרת כ"א)  מרגלא בפומיה דרבא תכלית חכמה - תשובה ומעשים טובים. (ברכות יז.) תכלית ועיקר עסק התורה הוא כדי לידע הדרך הכבושה והישרה לילך בה לעבוד ה' ובל יגוף רגליו. (אורות הגר"א [ליקוטים] עמ' לז)  רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר, אִם אֵין תּוֹרָה - אֵין דֶּרֶךְ אֶרֶץ. אִם אֵין דֶּרֶךְ אֶרֶץ - אֵין תּוֹרָה. אִם אֵין חָכְמָה - אֵין יִרְאָה. אִם אֵין יִרְאָה - אֵין חָכְמָה. (מסכת אבות ג, יז) ר"ל שצריך תחילה לתקן את עצמו במידות - ובזה תשכון התורה עליו, שאיננה שוכנת לעולם בגוף שאינו בעל מידות טובות. לא שילמד תורה ואח"כ יקח לו המידות, כי אי אפשר... כי מאחר שאין לו תיקון המידות תחילה ואינו ירא את ה' יתעלה 'למה זה מחיר ביד כסיל לקנות חכמה ולב אין' (משלי יז) להקים את דבר ה'? (רבינו יונה שם) כי העניינים העיוניים לבד אשר אין תכליתם מגיע למעשה - הלימוד בהם לבטלה, כי לא יימצא בהם רושם ההצלחה האנושית - או גופנית או נפשית. (הרלב"ג) וכל זה להורות כי אין עיקר החכמה אלא יושר המידות , כשם שאין האילן עיקר אלא הפרי, וכן דרשו רז"ל 'שכל טוב לכל עושיהם' - לכל לומדיהם לא נאמר, אלא לכל עושיהם. (רבינו בחיי, שמות י"ח)  וְלֹא הַמִּדְרָשׁ עִקָּר, אֶלָּא הַמַּעֲשֶׂה. (מסכת אבות א, יז) שֶׁאֲפִלּוּ הַמִּדְרָשׁ וְהַדְּרָשׁ וְהַדִּבּוּר בַּתּוֹרָה שֶׁאֵין לְךָ מִדָּה טוֹבָה הֵימֶנָּה, אֵין עִקַּר קִבּוּל הַשָּׂכָר - אֶלָּא בִּשְׁבִיל הַמַּעֲשֶׂה, וְהַדּוֹרֵשׁ וְאֵינוֹ מְקַיֵּם, נוֹחַ לוֹ אִם הָיָה שׁוֹתֵק וְלֹא הָיָה דּוֹרֵשׁ: (ברטנורא שם) הורונו חכמינו שלימוד התורה עולה על הכל, ושכרו מרובה מאור, וכדבריהם במשנה לאחר שמנו את כל המעלות: "ותלמוד תורה כנגד כולם" (פאה א, א). ונראה לנו שהדברים אמורים בלימוד התורה ואין זה קשור בקיום התורה. תלמוד תורה לחוד ומעשה לחוד, כאילו שני ערכים אלו מושגים נפרדים הם. אולם לא כן הדבר. תורת ה' אחוזה ודבוקה בקיום מצוותיה וכל ערכה הוא במעשה ואין להפריד ביניהם. ולא עוד, אלא שיש להקדים המעשה ללימוד, כמו שהכריזו אבותינו בהר סיני: "נעשה ונשמע". התנאי הקודם ללימוד התורה הוא המעשה, וזוהי משמעותו של המושג תורה - שגזירתו היא מלשון הוראה, כלומר שהיא מורה לנו ומלמדת אותנו מה לעשות. ובה במידה שחסר במעשה - חסר בתורה, כי בלי מעשה חסרה כל המשמעות שבתורה. ולפי זה, מה שאמרו חז"ל "לא המדרש עיקר אלא המעשה" - אין הפירוש שבלי המעשה אין המדרש עיקר, אלא בלי המעשה אין לו ערך כלל! (הסבא מסלבודקא, אור הצפון ח"ג עמ' ט)  יוֹתֵר מִלִּמּוּדְךָ עֲשֵׂה. (אבות ו, ה) יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁלָּמַדְתָּ - עֲשֵׂה מַעֲשִׂים טוֹבִים וְקַיֵּם מִצְוֹת, כִּדְאָמְרִינַן כָּל שֶׁמַּעֲשָׂיו מְרֻבִּין מֵחָכְמָתוֹ חָכְמָתוֹ מִתְקַיֶּמֶת: (רש"י שם)  ועוד אנו רואים בדברי חז"ל שהניחו כביכול על כפות המאזניים את עסק התורה מול המעשים הטובים: כי חכמים הראשונים אף על פי שהיו חכמים גדולים, משתבחין היו במעשים טובים ובמדות טובות, כדאמרינן בעלמא (ב"ר פ"ד ב) נהי דבתורה גדול ממני, במעשים טובים מי גדול ממני? (רב האי גאון, תשובות הגאונים סי' בב) אמר רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי, תינוקות שהיו בימי דוד עד שלא טעמו טעם חטא היו יודעין לדרוש את התורה בארבעים ותשעה פנים... ואחר כל השבח הזה - יוצאין למלחמה ונופלין, על ידי שהיה בהן דלטורין. (תנחומא חוקת ד') שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא מגבת עד אנטיפרס, וכולן מתו בפרק אחד - מפני שלא נהגו כבוד זה לזה. (יבמות סב:) רבי אלעזר בן עזריה אומר: אם אין תורה אין דרך ארץ. הוא היה אומר: אדם שיש בו מעשים טובים ולמד תורה הרבה למה הוא דומה? לאילן שעומד על המים - ענפיו מועטין ושרשיו מרובין, אפילו ארבע רוחות העולם באות ונושבות בו אין מזיזין אותו ממקומו. שנאמר: והיה כעץ שתול על פלגי מים וגו'. אדם שאין בו מעשים טובים ולמד תורה למה הוא דומה? לאילן שעומד במדבר ענפיו מרובין ושרשיו מועטין, כשרוח נושבת בו עוקרתו והופכתו על פניו, שנאמר: והיה כערער בערבה וגו'. (אבות דרבי נתן כב, א) 'לכן נשבעתי לבית עלי אם יתכפר עון בית עלי בזבח ובמנחה', אמר רבא בזבח ובמנחה אינו מתכפר אבל מתכפר בתורה, אביי אמר בזבח ומנחה אינו מתכפר אבל מתכפר בתורה ובגמילות חסדים. רבה ואביי מדבית עלי קאתו, רבה דעסק בתורה חיה ארבעין שנין אביי דעסק בתורה ובגמילות חסדים חיה שיתין שנין. (ר"ה יח.) להיות למדן גדול - אין זו תכלית הבריאה, כי העולם הזה הוא עולם המעשה, ו"הלימוד [רק] מביא לידי מעשה" וזהו תכלית הבריאה... ולכן אדון כל הנביאים לא נשתבח אלא במעשה, כמ"ש "ענו מכל האדם", דבר שכל ישראל ישראל יכולים למעשה זו. (הסבא מקלם, בית קלם עמ' רנט) רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה לִשְׁמָהּ, זוֹכֶה לִדְבָרִים הַרְבֵּה. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁכָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ כְדַאי הוּא לוֹ. נִקְרָא רֵעַ, אָהוּב, אוֹהֵב אֶת הַמָּקוֹם, אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת, מְשַׂמֵּחַ אֶת הַמָּקוֹם, מְשַׂמֵּחַ אֶת הַבְּרִיּוֹת. וּמַלְבַּשְׁתּוֹ עֲנָוָה וְיִרְאָה, וּמַכְשַׁרְתּוֹ לִהְיוֹת צַדִּיק וְחָסִיד וְיָשָׁר וְנֶאֱמָן, וּמְרַחַקְתּוֹ מִן הַחֵטְא, וּמְקָרַבְתּוֹ לִידֵי זְכוּת, וְנֶהֱנִין מִמֶּנּוּ עֵצָה וְתוּשִׁיָּה בִּינָה וּגְבוּרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ח) לִי עֵצָה וְתוּשִׁיָּה אֲנִי בִינָה לִי גְבוּרָה. וְנוֹתֶנֶת לוֹ מַלְכוּת וּמֶמְשָׁלָה וְחִקּוּר דִּין, וּמְגַלִּין לוֹ רָזֵי תוֹרָה, וְנַעֲשֶׂה כְמַעְיָן הַמִּתְגַּבֵּר וּכְנָהָר שֶׁאֵינוֹ פוֹסֵק, וֶהֱוֵי צָנוּעַ וְאֶרֶךְ רוּחַ, וּמוֹחֵל עַל עֶלְבּוֹנוֹ, וּמְגַדַּלְתּוֹ וּמְרוֹמַמְתּוֹ עַל כָּל הַמַּעֲשִׂים: (אבות ו, א) - הנה חזינן שהעוסק בתורה לשמה התורה איננה נשארת בגפה, אלא היא מכשרת ומעצבת את הלומד אותה להיות אדם זך וטוב יותר.  גם במשנה הפותחת את מסכת פאה נראה שהמעלה העצומה של לימוד התורה היא דווקא מחמת מה שהיא מביאה לידי מעשה ותיקון האדם: אֵלּוּ דְבָרִים שֶׁאֵין לָהֶם שִׁעוּר: הַפֵּאָה, וְהַבִּכּוּרִים, וְהָרֵאָיוֹן, וּגְמִילוּת חֲסָדִים, וְתַלְמוּד תּוֹרָה. אֵלּוּ דְבָרִים שֶׁאָדָם אוֹכֵל פֵּרוֹתֵיהֶן בָּעוֹלָם הַזֶּה וְהַקֶּרֶן קַיֶּמֶת לוֹ לָעוֹלָם הַבָּא: כִּבּוּד אָב וָאֵם, וּגְמִילוּת חֲסָדִים, וַהֲבָאַת שָׁלוֹם בֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, וְתַלְמוּד תּוֹרָה כְּנֶגֶד כֻּלָּם: (פאה א, א) ועניין מה שאמר: אוכל פירותיהן והקרן קיימת לו – מה שאומר לך, כי המצוות כולן נחלקין בתחילה על שני חלקים: החלק האחד, במצוות המיוחדות לאדם בנפשו במה שיש בינו ובין הקדוש ברוך הוא, כגון ציצית ותפילין ושבת ועכו"ם; והחלק השני, במצוות התלויות בתועלת בני אדם קצתם עם קצתם, כגון אזהרה על הגניבה והאונאה והאיבה והנטירה, וכגון הציווי באהבת איש את חבירו, ושלא יסית אדם להזיק לחבירו, ואל יעמוד על דם רעהו, וכבוד אבות והחכמים שהם אבות. והכל כשיעשה האדם המצוות המיוחדות לנפשו מה שיש בינו ובין בוראו, תחשב לו לצדקה ויגמלהו הקב"ה עליה לעוה"ב, כמו שנבאר בפרק חלק. וכשיעשה האדם המצוות התלויות בתועלת בני אדם זה עם זה, כמו כן תחשב לו לצדקה לעוה"ב, לפי שעשה המצוות; וימצא טובה בעוה"ז, בעבור שנהג מנהג הטוב בין בני אדם, כי כשינהג מנהג הזה וינהגו אחרים כמנהגו יקבל כמו כן שכר מהעניין ההוא. וכל המצוות שבין אדם לחבירו נכנסות בגמילות חסדים, ושים לבך עליהם כי כן תמצאם, שהרי הלל הזקן (שבת לא א) כשאמר לו הנכרי: למדני תורה על רגל אחד, אמר לו: דעלך ביש לחברך לא תעביד. וכשתחקור על העניין הזה, תמצא תלמוד תורה שקול כנגד הכל, כי בתלמוד תורה יזכה האדם לכל זה, כמו שביארנו בתחילת דברינו, שהתלמוד מביא לידי מעשה: (פירוש המשניות להרמב"ם) כי כך היא דרכה של תורה: גדול השלום שכל התורה ניתנה לעשות שלום בעולם, שנאמר דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. (רמב"ם חנוכה ד, יד)  במערכה זו הננו מעמידים את האדם עצמו בתור 'אדם' במקום מרכזי בעבודתנו, וזה טעון הסברה, כי למה ענין "האדם" חשוב כל כך בתורה, הלא עיקר עבודתנו לקיים מצוות וללמוד תורה באשר זהו רצון ה', ורק קיום רצונו הוא העיקר, ואיה מקום בתורה לשים את "האדם" במרכז? וניצבת לפנינו השאלה: האם התורה עצמה העיקר - או האדם המקיים אותה? והנה שאלה זו נשאלה בחז"ל והם גם הכריעו בה בתנדב"א... "שני דברים יש בעולם ואני אוהבם בלבבי אהבה גמורה ואלו הן: תורה וישראל. אבל אינני יודע איזה מהם קודם. אמרתי לו: בני, דרכן של בני אדם אומרים התורה קדמה, שנאמר ה' קנני ראשית דרכו וכו', אבל אני אומר ישראל קדמו". ...כאן עסקו חז"ל בשאלתנו מי "קודם" - היינו מי העיקר: התורה או האדם, והכריע אליהו ז"ל ש"ישראל קדמו"... תכלית התורה היא שיצא כלל-ישראל מושלם בכללו וכל אחד ואחד מישראל בפרט. תכלית הבריאה - האדם מישראל! האם יש עוד שאלה איזה מקום תופס "האדם" בתורה? הלא הוא התכלית!... על ידי התורה הוא מגיע לשלמותו. התורה עוזרת לאדם בלי גבול, אבל התכלית היא שהוא יגיע לשיעור קומתו בתכלית השלמות... היש עוד ספק אם יש להעמיד את האדם עצמו למרכז עבודתנו? ומה נוראה היא הטעות לחשוב שע"י קיום המצוות 'ממילא' יהי האדם השלם ובאופן מיכני ח"ו יזכה לחיי העוה"ב! כלל גדול הוא בעבודת השם: אין "ממילא"! מדרגה שאין אדם משים לבו אליה - לא תבא אליו. שלמות שאדם אינו שוקד עליה - לא תהיה לו! אין הקב"ה מקפח שכרן של מצוות, ובעד המצוות שאדם עשה יקבל שכר, אך אם לא שקד על 'השלימות' שלו ולא 'נהיה' אדם שלם - צרה גדולה היא לו בזה ובבא. בחתירה לשלימות עוסק כל הספר הזה, ומן ההכרח להעמיד בראשיתו את "האדם" במרכז של שימת ליבנו. (עלי שור, הקדמה למערכת האדם) "הלימוד קודם למעשה. קניית דרכי הלימוד הוא הפתח להכנס בדרכי עבודתו יתברך" (אור ישראל סי' יח). לכאורה - מה עניין דרך הלימוד לעבודת ה'? אך הנה כל ענין עסק התורה הוא בירור סוגיות ממש עד הלכה למעשה, ומבירור הסוגיות הולך ובונה הת"ח לעצמו עולם ברור בעבודתו ובכל עניניו באשר זוהי תכלית תורתינו הקדושה - לברר את העולם ולהאיר מחשכיו. אנשי התורה חיים גם כאן בעולם הזה בעולם ברור. (עלי שור ח"ב מערכת התורה פ"ב)  אמר רבי אמי, אין תורתו של דואג (האדומי) אלא משפה ולחוץ... אמר רבי יצחק, איה סופר כל אותיות שבתורה, איה שוקל ששוקל כל קלים וחמורים שבתורה, איה סופר את המגדלים - שהיה (דואג האדומי) סופר שלש מאות הלכות פסוקות במגדל הפורח באויר. אמר רב, ארבע מאה בעיין בעו דואג ואחיתופל במגדל הפורח באויר... דלא הוה סלקא להו שמעתא אליבא דהלכתא. (סנהדרין קו:)  ומידי דברינו בתורת בני דורו של דוד המלך, לפתחינו סיפור פלאי (המופיע בהמשך הגמ' שם) המניח על כפות המאזניים את 'הדרך' מול 'התכלית' זו מול זו, כאשר נשואי הסיפור הם תלמידי חכמים מופלגים, שמתוך כותלי בית המדרש ומתוך לימודם מצאו דרכים פתלתלות להכלים את דוד המלך לאחר שחטא (לפום דרגתו) בחטא בת שבע: בשעה שהם עוסקין בארבע מיתות בית דין, פוסקין ממשנתן ואומרים לי: דוד, הבא על אשת איש מיתתו במה? אמרתי להם: הבא על אשת איש מיתתו בחנק - ויש לו חלק לעולם הבא, אבל המלבין פני חבירו ברבים - אין לו חלק לעולם הבא. (סנהדרין קז.) ובמילים שלנו: מי שעובר על איסור א"א החמור, עוונו גדול מנשוא אבל הקלקול שלו הוא ב"דרך" אל קרבת ה', הוא עבר עבירה נוראה והתרחק מה' אך הוא יכול לתקון את שעיוות. לעומתו - מי שעובר על הלבנת פני חבירו, יתכן שעונשו הוא לא הגדול ביותר שיש, אבל הקלקול שלו הוא בכך שפגם בהידמות שלו לקב"ה, המלך הטוב, הוא פגם ב"תכלית" עצמה של הדבקות בה' וההידמות אליו, ולכן אין לו חלק לעוה"ב, כי ה' אינו מנת חלקו ואין הקב"ה יכול לדור עמו בכפיפה אחת!  עוד דבר אנו רואים: כאשר תלמיד חכם - אדם העוסק בתורה - מתנהג בדרך שמאוסה בעיני הבריות, אין זה רק נחשב כהתנהגות רעה אל מול התנהגותו הטובה בכך שהוא עוסק בתורה, אלא יתירה מכך: העסק שלו בתורה גורם להחשיב את מעשיו המקולקלים כחילול ה' - דבר שאין לו כפרה בעולם הזה! משום שכעת יאמרו הבריות שהתורה גורמת לאנשים להיות מכוערים במעשיהם והרי הוא בוזה את דבר ה': ...אבל מי שיש חילול השם בידו אין לו כח בתשובה לתלות ולא ביוה"כ לכפר ולא ביסורין למרק אלא כולן תולין ומיתה ממרקת שנאמר 'ונגלה באזני ה' צבאות אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון'. היכי דמי חילול השם? ...יצחק דבי ר' ינאי אמר כל שחביריו מתביישין מחמת שמועתו... כדתניא, ואהבת את ה' אלהיך שיהא שם שמים מתאהב על ידך... אבל מי שקורא ושונה ומשמש ת"ח ואין משאו ומתנו באמונה ואין דבורו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו? אוי לו לפלוני שלמד תורה, אוי לו לאביו שלמדו תורה, אוי לו לרבו שלמדו תורה. פלוני שלמד תורה ראו כמה מקולקלין מעשיו וכמה מכוערין דרכיו. (יומא פו.) ויש דברים אחרים שהן בכלל חילול השם. והוא שיעשה אותם אדם גדול בתורה ומפורסם בחסידות דברים שהבריות מרננים אחריו בשבילם, ואע"פ שאינן עבירות, הרי זה חילל את השם. כגון שלקח ואינו נותן דמי המקח לאלתר, והוא שיש לו ונמצאו המוכרים תובעין והוא מקיפן. או שירבה בשחוק או באכילה ושתיה אצל עמי הארץ וביניהן. או שדבורו עם הבריות אינו בנחת ואינו מקבלן בסבר פנים יפות אלא בעל קטטה וכעס. וכיוצא בדברים האלו הכל לפי גדלו של חכם צריך שידקדק על עצמו ויעשה לפנים משורת הדין. (רמב"ם יסודי התורה ה, יא) שחכמת התורה אינה אלא להשיב את האדם מדרך הרע, ומאחר שאינו שב מדרכו הרעה - מה הנאה יש לו מן החכמה שלמד? אדם שלמד תורה ואינו מקיים מה שכתוב בה - אין הילולו בכך שלמדה, אלא גנאי הוא לו שלמדה ואינו מקיים מה שכתוב בה... שאין החכמה מזהיר את האדם על הלימוד - אלא בשביל המעשה, דכתיב 'ושמעת ישראל - ושמרת לעשות': (מהר"י קרא, ירמיהו פ"ח-פ"ט)  דרש ר' שמלאי: תורה תחילתה גמילות חסדים וסופה גמילות חסדים. תחילתה גמילות חסדים, דכתיב ויעש ה' אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם, וסופה גמילות חסדים, דכתיב ויקבור אותו בגיא. (סוטה יד.) הוא הוראה במעלת התורה כי התורה כולה מראשה ועד סופה כולה חסד, כמ"ש ותורת חסד על לשונה. (מהרש"א שם) ובאמת מתבטאת כל צורת התורה שלנו בחסד, כדברי חז"ל: "תורה תחילתה גמילות חסדים וסופה גמילות חסדים", כשם שרצונו של הקב"ה בבריאה משתקף במעשי חסד, כן גם בתורה מתגלה רצונו בחסד, ובזכות החסד קיים כל העולם, כדכתיב "עולם חסד יבנה". אמנם שנינו: "על שלושה דברים העולם עומד - על התורה, ועל העבודה ועל גמילות חסדים" (אבות א, ב), אבל כאמור צורת כל הדברים - הן של התורה והן של העבודה - הוא החסד, והוא היסוד העיקרי שעליו מושתת העולם, ואי אפשר לומר אחרת, כי לכאורה היאך היה קיים העולם לפני מתן תורה ובנין בית המקדש (התורה והעבודה)? אלא בעל כורחינו שהיה קיים על החסד, שהיא תמציתה ותכליתה של התורה והעבודה! (הסבא מסלבודקא, אור הצפון עמ' קו)

פרק נ"ו

מלך אוהב צדקה ומשפט

כפי שנוכחנו וכפי הידוע, ספר התהלים עמוס וגדוש בדרך הישרה שבה רצוי וראוי לאדם ללכת, לנהוג ואף להרגיש; בהארת והחשבת העיקר על פני הטפל ובשבחים והודיות רבות לקב"ה. ובתוך כל אלו - כשם שהתורה עצמה פירטה את דרך ה' (י"ג מידות) - דוד המלך מרבה לתאר את דרך ה' והנהגותיו, אותה דרך שנצטווינו ללכת בה, אותה דרך שאליה שואפות ומובילות מצוות התורה, אותה הדרך שבהליכתינו בה הרינו דבקים בקב"ה ומתדמים אליו. כדי להחכים מכך, נפרוט כאן - מבלי לפרש או להעתיק ביאורים - טעימה מדרכי ה' המופיעות בספר התהלים, וטעמו וראו כי טוב ה': כִּי לֹא אֵל חָפֵץ רֶשַׁע אָתָּה לֹא יְגֻרְךָ רָע: (תהלים ה) כִּי יָשָׁר דְּבַר ה' וְכָל מַעֲשֵׂהוּ בֶּאֱמוּנָה: אֹהֵב צְדָקָה וּמִשְׁפָּט חֶסֶד ה' מָלְאָה הָאָרֶץ: (תהלים לג) כִּי אָמַרְתִּי עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה שָׁמַיִם תָּכִן אֱמוּנָתְךָ בָהֶם... צֶדֶק וּמִשְׁפָּט מְכוֹן כִּסְאֶךָ חֶסֶד וֶאֱמֶת יְקַדְּמוּ פָנֶיךָ: (תהלים פט) וְעֹז מֶלֶךְ מִשְׁפָּט אָהֵב אַתָּה כּוֹנַנְתָּ מֵישָׁרִים מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בְּיַעֲקֹב אַתָּה עָשִׂיתָ: (תהלים צט) עֹשֵׂה צְדָקוֹת ה' וּמִשְׁפָּטִים לְכָל עֲשׁוּקִים: יוֹדִיעַ דְּרָכָיו לְמֹשֶׁה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲלִילוֹתָיו: רַחוּם וְחַנּוּן ה' אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חָסֶד: (תהלים קג) יוֹדוּךָ ה' כָּל מַלְכֵי אָרֶץ כִּי שָׁמְעוּ אִמְרֵי פִיךָ: וְיָשִׁירוּ בְּדַרְכֵי ה' כִּי גָדוֹל כְּבוֹד ה': כִּי רָם ה' וְשָׁפָל יִרְאֶה וְגָבֹהַּ מִמֶּרְחָק יְיֵדָע: (תהלים קלח) חַנּוּן וְרַחוּם ה' אֶרֶךְ אַפַּיִם וּגְדָל חָסֶד: טוֹב ה' לַכֹּל וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו: (תהלים קמה) הַשֹּׁמֵר אֱמֶת לְעוֹלָם: עֹשֶׂה מִשְׁפָּט לָעֲשׁוּקִים נֹתֵן לֶחֶם לָרְעֵבִים ה' מַתִּיר אֲסוּרִים: ה' פֹּקֵחַ עִוְרִים ה' זֹקֵף כְּפוּפִים ה' אֹהֵב צַדִּיקִים: ה' שֹׁמֵר אֶת גֵּרִים יָתוֹם וְאַלְמָנָה יְעוֹדֵד וְדֶרֶךְ רְשָׁעִים יְעַוֵּת: (תהלים קמז) לא באנו לחדש דבר בליקוט זה, אלא להיווכח שלמרות הנהגותיו השונות של הקב"ה - רחמים ודין - הרי שעיקר מידותיו הן חסד ורחמים, ה' אוהב צדקה ולא יגורהו רע, לא אל חפץ רשע אלא חפץ בצדקת הצדיק, וכמו שנוכחנו בפרשת י"ג מידות. ומתהילותיו של נעים זמירות ישראל ומהדרך שהאיר בפנינו - זוהרת ומאירה דרך ה' ותכלית ומטרת התורה: דבקות הלב בה' ועשיית הטוב והישר.

ה

תכלית - לאור ספר משלי

פרק נ"ז

הולך ביושרו - ירא ה'

ספר משלי גדוש בדברי חכמה ומוסר והדרכה ללכת בדרך הישר - "לקחת מוסר השכל, צדק ומשפט ומישרים", ואילו רצינו להחכים כדי לדעת את דרך הישר - היה עלינו להעתיק את הספר כולו על ל"א פרקיו. על כן נלקט רק מעט מזעיר מפניניו הנוגעים לעיקר תכלית המצוות, אלו שנוכל להחכים מהם בדבר לוז מטרת התורה. כפי שנוכחנו פעמים רבות, "שתי השלמויות" - הדבקות בה' וההליכה בדרכיו הישרים, שהן תכלית התורה ומצוותיה, משלימות זו את זו, כי תכלית האדם הדבק בה' ובדעת אלוקים היא להידמות לו וללכת בדרכי טובו. כך נראה גם בפסוקים הבאים, בהם שלמה המלך מלמדינו שהחכמה מביאה לידי יראת וקרבת ה' (דעת אלוקים), ומשם אל ההנהגה הנאותה של צדק ויושר: כִּי אִם לַבִּינָה תִקְרָא לַתְּבוּנָה תִּתֵּן קוֹלֶךָ: אִם תְּבַקְשֶׁנָּה כַכָּסֶף וְכַמַּטְמוֹנִים תַּחְפְּשֶׂנָּה - אָז תָּבִין יִרְאַת ה' וְדַעַת אֱלֹקִים תִּמְצָא: כִּי ה' יִתֵּן חָכְמָה מִפִּיו דַּעַת וּתְבוּנָה: יִצְפֹּן לַיְשָׁרִים תּוּשִׁיָּה מָגֵן לְהֹלְכֵי תֹם - לִנְצֹר אָרְחוֹת מִשְׁפָּט וְדֶרֶךְ חֲסִידָיו יִשְׁמֹר: אָז תָּבִין צֶדֶק וּמִשְׁפָּט וּמֵישָׁרִים כָּל מַעְגַּל טוֹב: כִּי תָבוֹא חָכְמָה בְלִבֶּךָ וְדַעַת לְנַפְשְׁךָ יִנְעָם: מְזִמָּה תִּשְׁמֹר עָלֶיךָ תְּבוּנָה תִנְצְרֶכָּה: לְהַצִּילְךָ מִדֶּרֶךְ רָע מֵאִישׁ מְדַבֵּר תַּהְפֻּכוֹת: הַעֹזְבִים אָרְחוֹת יֹשֶׁר לָלֶכֶת בְּדַרְכֵי חֹשֶׁךְ: (משלי ב) והסיבה שתכלית הדבקות בה' מביאה להטבת האדם ולב טוב, משום שאלו הדברים שהם עיקר רצון ה' ועיקר מידותיו. נלמד זאת מצד השלילה: שֶׁשׁ הֵנָּה שָׂנֵא ה' וְשֶׁבַע תּוֹעֲבַת נַפְשׁוֹ: עֵינַיִם רָמוֹת, לְשׁוֹן שָׁקֶר, וְיָדַיִם שֹׁפְכוֹת דָּם נָקִי: לֵב חֹרֵשׁ מַחְשְׁבוֹת אָוֶן, רַגְלַיִם מְמַהֲרוֹת לָרוּץ לָרָעָה: יָפִיחַ כְּזָבִים עֵד שָׁקֶר, וּמְשַׁלֵּחַ מְדָנִים בֵּין אַחִים: (משלי ו) וכעין זה בפרק ט"ו: זֶבַח רְשָׁעִים תּוֹעֲבַת ה' וּתְפִלַּת יְשָׁרִים רְצוֹנוֹ: תּוֹעֲבַת ה' דֶּרֶךְ רָשָׁע וּמְרַדֵּף צְדָקָה יֶאֱהָב: (משלי טו) בפסוקים אלו אנו עדים שוב לעיקר תועבת ה' - המעשים הרעים, הלשון הרעה והלב החושב רע, כי אלו הפך מידותיו ורצונו העיקרי של האל-הטוב. ויותר מכך, גם מעשיו הטובים של הרשע בעניינים שבין אדם למקום כהקרבת הקרבנות - נתעבים כלפי שמיא, כפי שראינו זאת פעמים רבות בדברי הנביאים (והורחב בזה לעיל פרק ל"ב - בתחילת ספר ישעיה), ובסיבת הדבר שיבארו לנו חכמינו: הנה זבח הרשעים הוא תועבת ה', כי אין הכוונה בזבחים כי אם להנקות מהחטאים ולעבוד השם יתברך, ואלו מביאים זבחים מזולת שיסורו מהרשע שהם בו, ואולם תפלת ישרים היא רצונו יותר מזבח הרשעים, כי יש בתפלה תועלת בעצמותה... דרך רשע הוא תועבת ה' - כי הוא דורך בה אל הרשע במידות ובדעות ואולם מי שהוא מרדף הצדק והיושר במידות ובדעות - יאהבהו השם יתברך: (רלב"ג) עיקר הזבח אין הנרצה ממנו הזבח עצמו, רק הכוונה שמראה שמתחרט על חטאיו, או שעם הזבח יתוודה ויתפלל לה' בשפיכת נפשו עם שפיכת דם הזבח. אבל הרשע, הבלתי עוזב רשעו וחושב להתרצות בהזבח עצמו, היא תועבת ה'. אבל הישרים אין צריכים הזבח, רק התפילה שזה רצונו, וישמע תפילתם גם בלא זבח. תועבת ה' דרך רשע. כמו שבמעשה הטוב העיקר הוא הכוונה, לא המעשה עצמה הסותרת אל כוונתו, כן ברשע מלבד שה' שונא את הרשע שהיא הפעולה הרעה, גם הדרך של הרשע שבו ילך להתקרב אל הרשע זה תועבה אצלו, כי ילך בדרך הגאוה והנקמה והאכזריות ונפשו איותה רע, וזה תועבה יותר מן המעשה עצמה, כי זה צומח מרעת תכונת הנפש שקשה יותר מרוע המעשה שהיא בפעולת הגוף, כמ"ש הרמב"ם בפי' הרהורי עבירה קשים מעבירה, ומרדף צדקה - הגם שלא השיג את הצדק רק רודף להשיגה מרוב חשקתו אליה וכוונת לבו, אותו יאהב ה', כי עיקר אצלו הכוונה הנפשיית. (מלבי"ם) ובעניין זה - שמעשה הקרבן לבדו הוא טפל לעומת יושרו האמיתי של האדם - לימדנו שלמה גם בפסוק הבא, וגם בו נחכים מביאורי המפרשים: עֲשֹׂה צְדָקָה וּמִשְׁפָּט נִבְחָר לַה' מִזָּבַח: (משלי כא) עשיית היושר והמשפט בדברים המדיניים והעיוניים נבחר לה' מהקרבת הזבח, כי אלו הדברים מקנים השלימות בעצמותם, ואולם הזבח - (גם) אם בו הערות להקנות השלימות כמו שביארנו בבאורינו לדברי התורה - הנה זה ממנו על הדרך הרמז והסימן, לא בעצמותו, והעיר עם זה גם כן בזה הפסוק על מה שהעיר שמואל באמרו 'הנה שמוע - מזבח טוב, להקשיב - מחלב אילים'... כי יותר נבחר לשם יתברך מי שיתנהג בצדק ובמשפט בשישמור דרכי התורה ממי שיחטא והקריב זבח על חטאו: (רלב"ג) מפני שהיו חושבים שהבאת הקרבנות היא עבודה רצויה אל ה' מצד עצמה, והיו משתדלים ומרבים בהבאת הקרבנות, וכבר הרבו הנביאים להוכיח על זה ולהראות שהקרבנות אינם תכליות לעצמם רק הם אמצעיים, שבזה מראים ההכנעה שמוכן להקריב את עצמו ולמסור נפשו על קדושת ה', ולשמוע דבריו ומצוותיו שציווה על המשפט והצדקה, שכולל מצוות שבין אדם לחברו ושבין אדם למקום והוא התכלית, אם כן 'עשות צדקה ומשפט - נבחר מזבח' אחר שהזבח הוא רק אמצעי אליהם, והתכלית נבחר מן האמצעי. ...והאיש המרבה בהבאת הקרבנות, נדמה לו שקיים מצוות ה', ובאמת אינו הדרך הישר שהיא הדרך היותר קצר, וזה (ע"י שמקריב קרבנות הוא) דרך ארוך להגיע אל עיר שהוא המשפט והצדקה, שהדרך היותר קצר אם עושה המשפט והצדקה בעצמם בלא הדרך הסיבובי שהוא הקרבנות, כי אין המעשה בעצמה נרצה, רק הלב והמחשבה והכוונה, שעל זה אמר "ותוכן ליבות ה'". (מלבי"ם) - דבריו המאלפים והחריפים של המלבי"ם מביאים אותנו אל פסוק נוסף במשלי, שגם שם מחכים אותנו המלבי"ם מאוצרו הטוב: הוֹלֵךְ בְּיָשְׁרוֹ יְרֵא ה', וּנְלוֹז דְּרָכָיו בּוֹזֵהוּ: (משלי יד) כבר בארתי כי הישר הוא מי ששכלו הולך ישר מצד טבעו, וגדר הישר הוא הקו היותר קצר בין שתי נקודות מונחות, והישר הוא ההולך בשכלו בדרך הקצר והישר... ששכל האדם עשוי באופן שאם לא יטה אל הצד יתבונן תמיד האמת כמו שכתוב 'כי האלקים עשה את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים', שה' עשה שכֶל האדם שישיג את האמת תמיד... וכן מי שנוטה מן הישרה ומבקש חשבונות רבים והיקשים פילוסופיים מתעים, יצא מן הקו הקצר הישר וילוז מדרכו. (מלבי"ם) והדברים חקוקים ומאירים שוב ושוב: תכלית רצון ה' ומטרת מצוותיו - שיהיה האדם ישר וטוב - אינה שרירותית, אינה המצאה חדשה נטולת קשר למציאות העולם וטבע האדם, אדרבה, העיקר הנדרש מן האדם הוא לדבוק בטבעו הטוב וההגון בצורה פשוטה וישרה, קצרה וקולעת אל צורתו הבסיסית שבה נוצר - בצלמו של המלך הטוב. האדם אינו צריך לעקם את דרכיו, אלא ללכת ישר. לא לשבור מידות - אלא להלך בהם בפשטות ובצדק. לא להמציא מחדש רעיונות וכלים איך לקיים את המצוות, אלא להבין שצורתו ויצירתו תואמים ומתואמים עם "דרך ה' - לעשות צדקה ומשפט". אין זה אומר שעשיית הטוב זו מלאכה קלה, הלא זהו עיקר מלחמת היצר, אבל זה לא מורכב, לא בשמים היא ולא מעבר לים. בפיך ובלבבך - כפי שנבראו מיסודם.  וכשם שהמידות הטובות נטועות ביושרו של האדם, כך הדעות הנכונות: כל שורש היהדות - להיות בעל שכל ישר. אל יעקם שכלו, ואז יצליח. וזהו שורש האמונה - לנהל שכלו בישרות, ואז תשתרש האמונה בלבו כיתד במקום נאמן, וכל אשר יוסיף תורה ומעשים טובים ישתרש ויתגדל בקרבו שורש האמונה, אשר היא תלויה בישרות. (הסבא מקלם, חכמה ומוסר סי' קעא)

בירור השיטות

התכלית - במשנת הרמב"ם

מעמודי התווך העיקריים של ביאור תכלית המצוות - הוא רבינו הרמב"ם. דא עקא, שכגודל חכמתו ואורך רוחו ורוחב שכלו הטהור - כך גודל כתביו וספריו: היד החזקה, ספר המצוות, מורה נבוכים, פירוש המשניות, אגרותיו והקדמותיו, עד שכמעט ואין יכולת להקיף את דעתו ולתמצת אותה. ובכל זאת נשתדל. על מנת להבין את משנתו ושיטתו בצורה ישרה ומעמיקה, עלינו להקדים כמה הקדמות חשובות הבנויות מדבריו הפזורים במקומות השונים, עד שנבנה את בניין דעתו הטהורה שתאיר לנו באור יקר את התכלית בצורה בהירה ומאירה.  פרק נ"ח

שש הקדמות

הקדמה א': ה' רק טוב ראשית חכמה מלמדנו הרמב"ם שמהותו ועיקר מידותיו של הקב"ה הוא רק טוב והטבה, כפי שהקב"ה בעצמו גילה לעבדו משה בי"ג מידות של רחמים, ואילו הרוע הקיים בעולם הוא העדר הטוב, אך אינו כוונת ה' כי לא אל חפץ רשע הוא: ואחר אלו ההקדמות יוודע באמת שהשם יתעלה לא ייאמר עליו סתם שהוא עושה רע בעצם כלל, ר״ל שיכוון כוונה ראשונה לעשות רע, זה לא יתכן. אלא פעולותיו כולם טוב גמור, שהוא אינו עושה רק מציאות וכל מציאות טוב, והרעות כלם העדרים... תהיה אם כן אמיתת פעולת השם כולה טוב, אחר שהיא מציאות. ולזה סיפר הספר אשר האיר מחשכי העולם (ספר בראשית) ואמר 'וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד'... ויתבאר לך כל מה שאמרוהו הנביאים והחכמים שהטוב כולו מפעולת השם בעצם. ולשון בראשית רבה 'אין דבר רע יורד מלמעלה'. (מו"נ ח"ג פ"י)  הקדמה ב': האדם טוב מטבעו לאחר שנוכחנו שה' הוא רק טוב, מלמדנו הרמב"ם שאף האדם מטבעו נוטה לטוב וליושר: אבל יש לעבוד על הדרך שֶׁאוֹמַר, וזה: כי כשיאמין שיש שם חכמה שהגיעה אל הנביאים מאת הבורא יתעלה, שהודיעם בזה המידות הטובות כך והמידות הרעות הם כך – ראוי לו מצד שהוא אדם ישר במזג שיעשה הטובות ויסור מן הרעות. וכשיעשה זה ישלם בו הענין האנושות, ויהיה נבדל מן הבהמה. וכשיהיה אדם שלם, הוא מִטבע האדם השלם אשר אין לו מונע שתחיה נפשו ותתקיים בקיום הידוע לה, וזה הוא העולם הבא כמו שאמרנו. וזהו שנאמר 'אַל תִּהְיוּ כְּסוּס, כְּפֶרֶד אֵין הָבִין, בְּמֶתֶג וָרֶסֶן עֶדְיוֹ לִבְלוֹם' - כמו שהמונע את הבהמות מן ההשתלחוּת הוא דבר מבחוץ כמו המתג והרסן, ואין ראוי שיהיה אדם כן. אבל יהיה המונעו מאתו ומעצמו, רצוני לומר צורת האנושות כשתהיה שלמה - היא תמנענו מאותן הדברים שמונעים ממנו השלמוּת, והם הנקראים "מידות רעות". והיא תזרז אותו ותדחנו אל מה שיביאהו אל השלמות, וזהו המידות הטובות. זהו המתבאר לי מכלל דבריהם בזה הענין הנכבד והנעלה. (הקדמה לפרק חלק)  הקדמה ג': תכלית ידיעתה - לעשותה לאחר שנבנה בניין האדם והוברר לנו מזגו כי טוב הוא בעיקרו, נעבור אל חלק התורה והמצוות שהצטווה האדם, להבין על מה ולמה ניתנו ומה מטרתן, וראשית ניווכח שהלימוד מטרתו להביא לידי מעשה. אכן זהו דבר פשוט ואינו מחודש כלל ואינו צריך אסמכתא, אך כדי לדייק את המסר של התורה ואת תכליתה, עלינו לעבור גם דרך הידיעה הפשוטה הזו. וזכרו החכמים ז"ל גם כן שהאדם נתבע בידיעת התורה תחילה ואחר כך הוא נתבע בחכמה ואחר כך הוא נתבע במה שראוי עליו מתלמודה של תורה - רצוני לומר להוציא ממנו מה שראוי לעשות. וכן ראוי שיהיה הסדר שיוודעו הדעות ההם תחילה על דרך קבלה ואחר כך יתבארו במופת ואחר כך ידוקדקו המעשים המטיבים דרכי האדם. (מו"נ ח"ג פנ"ד) והתורה אמיתית, ותכלית ידיעתה - לעשותה. (הקדמה לפרק חלק) ומטרת הלומדים איבוד הזמן במשא ומתן שבתלמוד כאילו המטרה והתכלית היא ההכשרה בויכוחים לא יותר, וזה לא היתה המטרה העיקרית, אלא המשא ומתן והויכוחים נעשו במקרה... (ש)הוזקק כל אחד מהם לברר אופן לימודו ולהכריע את ביאורו. ואין המטרה העיקרית - אלא ידיעת מה שצריך לעשות וממה להימנע, וזה ברור לאדם כמוך, ולפיכך נחלצנו למען המטרה העיקרית (בכתיבת 'היד החזקה') כדי להקל זכירתו. (אגרות הרמב"ם לר"י בן יהודה, כד) ואף אחר כל זאת אל לנו לשכוח שלימוד התורה היא המצוה הגדולה והחשובה מבין המצוות, ולעניין הלכה כך פסק: אין לך מצוה בכל המצוות כולן שהיא שקולה כנגד תלמוד תורה, אלא תלמוד תורה כנגד כל המצוות כולן - שהתלמוד מביא לידי מעשה. לפיכך התלמוד קודם למעשה בכל מקום. היה לפניו עשיית מצוה ותלמוד תורה, אם אפשר למצוה להיעשות ע"י אחרים לא יפסיק תלמודו, ואם לאו יעשה המצוה ויחזור לתלמודו. (רמב"ם הלכות ת"ת ג, ג) אך גם בדבריו אלו - המחשיבים את הלימוד על פני המעשה - אנו שמים לב שנימוקו עמו: "שהתלמוד מביא לידי מעשה לפיכך התלמוד קודם", כלומר חשיבות לימוד התורה נעוצה בכך שהלימוד מביא לכלל המעשים. וכך ביאר את דברי המשנה ש"תלמוד תורה כנד כולם" ("כולם" הכוונה לכיבוד אב ואם וגמילות חסדים והבאת שלום בין אדם לחבירו): וכשתחקור על העניין הזה, תמצא תלמוד תורה שקול כנגד הכל, כי בתלמוד תורה יזכה האדם לכל זה, כמו שביארנו בתחילת דברינו, שהתלמוד מביא לידי מעשה: (פירוש המשניות להרמב"ם) לסיכום: מצות לימוד תורה גדולה מכל מצוה אחרת, אך הסיבה לכך היא משום שהלימוד מביא את האדם לכל המצוות. ולכן גם צורת הלימוד צריכה להיות באופן שהלומד חותר למעשה, כי "תכלית ידיעתה - לעשותה".  הקדמה ד': לכל המצוות יש טעם ולאחר שהוברר שתכלית לימוד התורה והמצוות הוא לקיימן בפועל, מלמדנו הרמב"ם שלמצוות כולן יש טעם וכוונה ומטרה ותכלית: ראוי לאדם להתבונן במשפטי התורה הקדושה ולידע סוף עניינם כפי כחו. ודבר שלא ימצא לו טעם ולא ידע לו עילה - אל יהי קל בעיניו ולא יהרוס לעלות אל ה' פן יפרוץ בו. ולא תהא מחשבתו בו כמחשבתו בשאר דברי החול. (הל' מעילה ח, ח) ...כל המצוות אם כן יש להם אצלם סיבה - רצוני לומר כי למצוה ההיא או לאזהרה יש תכלית מועילה , מהם מה שהתבאר לנו צד התועלת בהם כאזהרה מן הרציחה ומן הגניבה, ומהם מה שלא התבארה תועלתם כמו שהתבאר בנזכרים - כאיסור הערלה וכלאי הכרם. והם אשר תועלתם מבוארת אצל ההמון יקראו 'משפטים', ואלו שאין תועלתם מבוארת אצל ההמון יקראו 'חוקים'. ויאמרו תמיד 'כי לא דבר רק הוא' ואם ריק הוא - 'מכם' - רצונו לומר שאין נתינת אלו המצוות דבר ריק שאין תכלית מועילה לו, ואם יראה לכם בדבר מן המצוות שעניינו כן - החסרון הוא מהשגתכם. (מו"נ ח"ג כ"ו) יש בבני אדם אנשים שקשה בעיניהם מתן טעם למצווה מן המצוות, ויותר חביב עליהם שאין להשכיל לציווי ולאזהרה עניין כלל, ואשר הביא אותם לידי כך הוא חולי שמצאוהו בנפשם, ואינם יכולים לבטא אותו, ואינם מצליחים להסבירו... אלא הדבר הוא בהיפך זה... ממה שנאמר 'לטוב לנו כל הימים לחיותנו כהיום הזה', ואמר 'אשר ישמעון את כל החוקים האלה, ואמרו: 'רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה'. הרי ביאר כי אפילו החוקים, כולם מורים אצל כל העמים שהם בחוכמה ובתבונה. ואם היה ציווי שאין לדעת לו סיבה ואינו מביא תועלת ואינו דוחה נזק, מדוע ייאמר על הסוברו או העושהו שהוא חכם ונבון ורם מעלה, ויהיה זה מופלא בעמים? אלא הדבר כפי שאמרנו בלי ספק, והוא שכל מצווה מאלו השש מאות ושלוש עשרה מצוות היא או למתן השקפה נכונה או לסילוק השקפה רעה, או למתן חוק צדק או לסילוק עוול, או להדריך במידה נעלה או להזהיר ממידה רעה. (מו"נ ח"ג ל"א)  הקדמה ה': ההרגל במצוות מביא לתיקון האדם כאמור, כל מצוה מכל סוג שהיא - יש לה כוונה וטעם. והנה רוב רובן של המצוות טעמן מושג בשכל האנושי - אם להיטיב את עושיהן ואם לקרבם לה'. כעת נלמד את הדרך להפיק מן המצוות את התכלית הרצויה (שתתבאר בהרחבה לאחר ההקדמות), והיא באופן שהאדם מרגיל עצמו לקיים ולהיטיב - הרי שאט אט מזגו וטבעו ייהפכו לטובים יותר. ומזה נלמד שהעיקר הוא תיקון האדם ולא עשיית המעשים. וכיצד ירגיל אדם עצמו בדעות אלו עד שיקבעו בו? יעשה וישנה וישלש במעשים שעושה על פי הדעות האמצעיות ויחזור בהם תמיד עד שיהיו מעשיהם קלים עליו ולא יהיה בהם טורח עליו ויקבעו הדעות בנפשו. ולפי שהשמות האלו נקרא בהן היוצר והם הדרך הבינונית שאנו חייבין ללכת בה, נקראת דרך זו דרך ה', והיא שלימד אברהם אבינו לבניו שנאמר 'כי ידעתיו למען אשר יצוה וגו. וההולך בדרך זו מביא טובה וברכה לעצמו שנאמר 'למען הביא ה' על אברהם את אשר דבר עליו'. (הל' דעות א, ז) וכן כל מה שבתורה: כנתינת המעשרות, והלקט, והשכחה, והפאה, והפרט, והעוללות, ודין שמיטה ויובל, והצדקה "די מחסורו" זה כולו קרוב מיתרון טוב לבב - עד שנתרחק מקצה הנבלה רחוק גדול ונתקרב לקצה יתרון טוב לבב, עד שיתחזק לנו לב טוב. ובזאת הבחינה בחן רוב המצוות, תמצאן כולם שהן מלמדות ומרגילות כוחות הנפש, כמו שאסרה הנקימה והנטירה וגאולת הדם, באמרו: 'לא תקום ולא תטור', 'עזוב תעזוב', 'הקם תקים עמו' - עד שיחלש כוח הכעס והרוגז. וכן 'השב תשיבם' - עד שתסור תכונת הכילות. וכן: 'מפני שיבה תקום והדרת פני זקן', 'כבד את אביך ואת אימך', 'לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך' - עד שתסור תכונת העזות ותגיע תכונת הבושת. ואחר כך הרחיק מן הקצה האחרון, רצוני לומר: רוב הבושת. ואמר: 'הוכח תוכיח את עמיתך', 'לא תגורו מפני איש' - עד שיסור רוב הבושת גם כן וישאר בדרך האמצעי... ואשוב אל כוונתי: כי כשיהיה האדם שוקל פעולותיו תמיד ומכוון אל אמצעותם, יהיה במדרגה עליונה ממדרגת בני אדם, ובזה יתקרב אל השם יתברך וישיג אל טובו - וזה הדרך השלם שבדרכי העבודה. (שמונה פרקים פ"ד)  הקדמה ו': כוונת הלב היא העיקר הארה אחרונה לפני שנעלה את התכלית על ראש מעיינינו. כאשר כבר הוברר לנו שהמצוות תכליתן לתיקון במהותו של האדם ובלבו, הרי ברור שכוונת הלב ושיפור האישיות הם נעלים יותר מן המעשים. וכך מעלה הרמב"ם מדיני המקווה: וכן הטבילה מן הטומאות מכלל החוקים הוא, שאין הטומאה טיט או צואה שתעבור במים, אלא גזירת הכתוב היא והדבר תלוי בכוונת הלב. ולפיכך אמרו חכמים טבל ולא הוחזק כאילו לא טבל. ואעפ"כ רמז יש בדבר: כשם שהמכוין לבו לטהר כיון שטבל - טהור, ואע"פ שלא נתחדש בגופו דבר, כך המכוין לבו לטהר נפשו מטומאות הנפשות שהן מחשבות האוון ודעות הרעות, כיון שהסכים בלבו לפרוש מאותן העצות והביא נפשו במי הדעת - טהור. הרי הוא אומר 'וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טומאותיכם ומכל גלוליכם אטהר אתכם'. השם ברחמיו הרבים מכל חטא עון ואשמה יטהרנו אמן: (הל' מקואות יא, יב)

פרק נ"ט

תכלית המצוות - במשנת הרמב"ם

לאחר יציקת ששת היסודות - הידיעה שה' רק טוב, הידיעה שהאדם מטבעו טוב, ההבנה שמטרת לימוד המצוות הוא לעשותן, ולכל המצוות יש טעם ועניין, והשגת כוונת המצוות תלויה ברוב ההרגל בעשייתן שאז האדם עצמו מיתקן, ושהעיקר הנרצה הוא כוונת הלב ותיקון האדם, לאחר כל אלו נשאלת השאלה: מהו התיקון המיוחל? מהי תכלית התורה? מהי מטרת המצוות? נאמר זאת בלשוננו בקצרה, ואח"כ נראה את הדברים במקומות שונים ובסגנונות שונים בדברי הרמב"ם: מטרת התורה היא להביא את האדם לשתי שלמויות עיקריות: האחת - שהאדם ישיג בדעתו את ה' וידבק בו, השנית - שהאדם ידמה לה' וילך בדרכיו - בהיותו בעל מידות טובות. בהמשך נבין יותר כיצד שתי השלמויות הן בעצם דבר אחד, ומה מהן קודמת לחברתה, אך תחילה נעיין בדברי הרמב"ם: כוונת כלל התורה - שני דברים והם תיקון הנפש ותיקון הגוף. אמנם תיקון הנפש הוא - שינתנו להמון דעות אמתיות כפי יכלתם. ומפני זה יהיה קצתם בפרוש וקצתם במשל - שאין בטבע ההמון לסבול הענין ההוא כפי מה שהוא. אמנם תיקון הגוף יהיה - בתיקון עניני מחייתם קצתם עם קצתם וזה הענין יושלם בשני דברים: האחד מהם - להסיר החמס מביניהם, והוא שלא יעשה כל איש מבני אדם הישר בעיניו וברצונו וביכולתו אלא יעשה כל אחד מהם מה שבו תועלת הכל; והשני - ללמד כל איש מבני אדם מידות מועילות בחברה עד שיסודר ענין המדינה. (מו"נ ח"ג כ"ז) ...ונתברר מאלו המוקדמות כי תכלית העולם וכל אשר בו הוא איש חכם וטוב , וכאשר יתברר לאיש שהוא ממיני האדם הדעת והמעשה. ר"ל 'בדעת' - לצייר בשכלו אמתות הדברים על פי מה שהם עליו ולהשיג כל מה שאפשר לאדם להשיג. וה'מעשה' - הוא תיקון ויושר הדברים הטבעיים ושלא יהיה שטוף בתענוגים ושלא יקח מהם אלא מה שיהיה בו תיקון גופו ותיקון המידות כולם. ועל כן האיש שיהיה על ענין זה - הוא התכלית והוא החפץ. וזה הדבר לא נודע מאת הנביאים בלבד אבל חכמי האומות החולפים ואשר לא ראו הנביאים ולא שמעו חכמתם כבר ידעו גם הם שאין האדם שלם אלא כשיהיה כולל הדעת והמעשה. ודי לך בדברי החכם המפורסם בפילוסופים שאמר: חפץ האל ממנו להיות נבונים חסידים . (הקדמה לפירוש המשניות) צריך לאדם שישעבד כוחות נפשו כולם לפי הדעת, כפי מה שהקדמנו בפרק שלפני זה, וישים לנגד עיניו תמיד תכלית אחת, והיא: השגת השם יתברך כפי יכולת האדם לדעת אותה, וישים פעולותיו כולן: תנועותיו ומנוחותיו וכל דבריו - מביאים לזו התכלית, עד שלא יהיה בפעולותיו דבר מפועל ההבל, ר"ל: פועל שלא יביא אל זאת התכלית. והמשל בו: שישים הכונה באכילתו ובשתיתו, ומשגלו, ושנתו ויקיצתו, ותנועתו ומנוחתו - בבריאות גופו לבד. והכונה בבריאות גופו - שתמצא הנפש כלים בריאים ושלמים לקנות החכמות וקנות מעלות המידות ומעלות השכליות עד שיגיע לתכלית ההיא. ...הנכון שישים תכלית כל מה שיתעסק בו בבריאות גופו והמשך מציאותו על השלמות, כדי שישארו כלי כוחות נפשו - אשר הם אברי הגוף - שלמים, ותתעסק נפשו מבלי מונע במעלות המידות ובמעלות השכליות. (שמונה פרקים פ"ה) וכל אלו הדברים כדי לכוף את יצרו ולתקן דעותיו. ורוב דיני התורה אינן אלא עצות מרחוק מגדול העצה - לתקן הדעות וליישר כל המעשים. (הל' תמורה ד, יג)

פרק ס'

היחס בין הדעות והמידות

הנה לאורך כל כתבי הרמב"ם ניכר והוברר כי שתי השלמויות שאליהן האדם צריך לכוון את כל פעולותיו ואליהן מייעדות מצוות התורה - הן מעלות השכליות ומעלות המידות, קרי: הדבקות בה' וההליכה בדרכיו. אלא שלכאורה ביחס שבין שתי השלמויות, כלומר בקדימה ובחשיבות שבין שתיהן - יש מבוכה בדברי הרמב"ם. נלקט תחילה מדבריו המחשיבים יותר את מעלות השכליות - הדעות הנכונות ודבקות בה', ולאחר מכן את דבריו שכנגד - שבהם משתמע שהמידות הן החשובות יותר, ובסוף הדברים תתבהר שיטתו ותואר באור יקר ובדרך הישר. בירור סוגיא זו נועדה לכאורה כדי להבין טוב יותר את דעת הרמב"ם ולקלוע אל שיטתו כפי היכולת בדיוק ובדקדוק, אך החכם ילקוט פניני חכמה רבים משלל הליקוטים המובאים כאן. ודע שכבר חיזק זה הענין בתורה ובארו וזכר שתכלית התורה כולה בכל מה שכללה אותו ממצות עשה וממצות לא תעשה ומיעודים וסיפורים אמנם הוא דבר אחד והוא - יראת האלוה יתברך; והוא אמרו 'אם לא תשמור לעשות את כל דברי התורה הזאת הכתובים בספר הזה ליראה את השם הנכבד והנורא הזה וגו. (מו"נ ח"ג כ"ד) וחקרו על כל פעולותיו פעל לדעת תכלית בריאתו מאלה הפעלים ומצאו כי תכליתו פועל אחד בלבד ובשבילו נברא ושאר פעליו הם לקיים עמידתו כדי שישלם בו הפעל האחד ההוא והפועל הזה הוא לצייר בנפשו הסודות המושכלות ולדעת האמתות... והאדם קודם שישכיל וידע הוא נחשב כבהמה לא נבדל משאר מין החיות אלא בהגיון שהוא חי בעל הגיון רוצה לומר בהגיון שהוא מצייר לנפשו המושכלות. והנכבד שבמושכלות לצייר לנפשו אחדות הקב"ה וכל הנלוה לענין ההוא מהאלהיים ששאר החכמות אינם אלא להרגיל בהם עד שיגיע לדעת האלהי. (הקדמה לפירוש המשניות) - הנה בשני המקומות הנ"ל חזינו שהתכלית היא יראת ה' והמעלות השכליות! בדברים הבאים הרמב"ם מתאר אמנם את המידות הטובות כמצע הכרחי לדבקות בה', אך עדיין מחשיב את הדבקות בה' והמעלות השכליות כעיקר וכדבר החשוב יותר: ודע ששתי הכוונות האלה האחת מהם בלא ספק קודמת במעלה והיא - תיקון הנפש - רצוני לומר נתינת הדעות האמיתיות; והשנית קודמת בטבע ובזמן - רצוני לומר תיקון הגוף והוא הנהגת המדינה ותיקון עניני אנשיה כפי היכולת. וזאת השנית (תיקון הגוף) היא הצריכה יותר תחילה והיא אשר הפליג לדקדק בה ולדקדק בחלקיה כולם, מפני שאין יכולת להגיע אל הכוונה הראשונה אלא אחר שיגיעו אל השנית הזאת. והוא שכבר התבאר במופת שהאדם יש לו שתי שלמויות שלמות ראשון והוא שלמות הגוף ושלמות אחרון והוא שלמות הנפש, ושלמותו הראשון הוא - שיהיה בריא על הטוב שבעניניו הגשמיים - וזה לא יתכן אלא במצאו צרכיו בכל עת אשר יבקשם והם מזונותיו ושאר הנהגת גופו כדירה והמרחץ וזולתם, וזה לא ישלם לאיש אחד לבדו כלל ואי אפשר להגיע כל אדם אל זה השעור אלא בקבוץ המדיני כמו שנודע כבר שהאדם מדיני בטבע. ושלמותו האחרון הוא - שיהיה משכיל בפועל - רצוני לומר שיהיה לו שכל בפועל - והוא שידע כל מה שבכח האדם לדעתו מכל הנמצאות כפי שלמותו האחרון. ומבואר שהוא זה השלמות האחרון אין בו מעשים ולא מידות ואמנם הוא דעות לבד כבר הביא אליהם העיון וחייבה אותם החקירה. ומבואר הוא גם כן שזה השלמות האחרון הנכבד אי אפשר להגיע אליו אלא אחר הגיע השלמות הראשון. כי האדם אי אפשר לו שיצייר מושכל ואפילו למדוהו אליו - כל שכן שיתעורר לו מעצמו בעוד שיש לו כאב או רעב חזק או צמא או חום או קור חזק. אבל אחר הגיע השלמות הראשון אפשר להגיע אל השלמות האחרון אשר הוא הנכבד בלא ספק והוא סיבת החיים המתמידים - לא זולתו. והתורה האמיתית אשר בארנו שהיא אחת ושאין זולתה והיא תורת משה רבנו, אמנם באה לתת לנו שתי השלמויות יחד - רצוני לומר תיקון ענייני בני אדם קצתם עם קצתם בהסיר העוול ובקנות המידות הטובות המעולות עד שתתכן עמידת אנשי הארץ והתמדתם על סדר אחד להגיע כל אחד מהם אל שלמותו הראשון; ותיקון האמונות ונתינת דעות אמתיות באשר יגיע השלמות האחרון. (מו"נ ח"ג כ"ז) הסיבות המונעות לפתוח הלימוד באלוהיות... והסיבה הרביעית, ההכנות הטבעיות. וזה שכבר התבאר במופת, כי מעלות המידות הם הצעות למעלות הדבריות, ואי אפשר היות דבריות אמתיות, רוצה לומר המושכלות שלמות, אלא לאיש מלומד המידות, בעל נחת וישוב. (מו"נ ח"א ל"ד) ולעומת כל הנ"ל, הנה מקום להיווכח בו שהתכלית העליונה יותר היא דווקא הטבת המידות - כמידותיו של הקב"ה: כי תכלית מעלת האדם - ההדמות בו ית' כפי היכולת - כלומר שנדמה פעולותינו בפעולותיו - כמו שבארו בפרוש 'קדושים תהיו' אמרו 'מה הוא חנון אף אתה היה חנון; מה הוא רחום אף אתה היה רחום'. (מו"נ ח"א נ"ד) גדול השלום שכל התורה ניתנה לעשות שלום בעולם, שנאמר דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. (רמב"ם חנוכה ד, יד) אך כדי לעמוד על דעתו של הרמב"ם בצורה ישרה, נלמד דווקא את הפרק החותם את ספרו "מורה נבוכים". ואולם כאשר נקרא את הדברים במבט ראשון - הסתירה תעלה במלוא עוזה, כאשר תחילה הרמב"ם יבאר ש"השלמות שראוי להתהלל ולבקשו הוא - ידיעת האלוה יתברך" ו"התכלית היא השגתו יתברך" ואפילו "המידות המועילות לבני אדם כולם בעסקיהם קצתם עם קצתם - כל זה אין לדמותו אל התכלית האחרון ולא ישוה בו", ואילו בסוף יבאר את דברי הקב"ה "שכוונתי - שיצא מכם חסד וצדקה"! אך דווקא ע"י פרק זה תעלה ארוכה ובהירות בדבריו, כאשר נבאר בסופם. הנה הפרק במו"נ שממנו הובאו לעיל ענייני "תיקון הנפש ותיקון הגוף" והיחס ביניהם (פרק כ"ז שבחלק ג'), הוא הפרק הפותח סדרת פרקים גדולה בחלק ג' שבמו"נ, שבהם הרמב"ם מאריך להטעים את המצוות ולבאר כוונתם, ולכן מקדים מראש את שתי השלמויות כדי שיוכל אח"כ לספר בכוונת המצוות כפי שכבר הגדירן. וכאשר הרמב"ם חותם את חלוקת המצוות וטעמן, ובעצם חותם את ספרו, הוא מאריך בפרקו האחרון בביאור של הפסוק הבא שבירמיה: כֹּה אָמַר ה', אַל יִתְהַלֵּל חָכָם בְּחָכְמָתוֹ, וְאַל יִתְהַלֵּל הַגִּבּוֹר בִּגְבוּרָתוֹ, אַל יִתְהַלֵּל עָשִׁיר בְּעָשְׁרוֹ: כִּי אִם בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל - הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי, כִּי אֲנִי ה' עֹשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ, כִּי בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי נְאֻם ה': (ירמיה ט) ויחל משה לבאר: הנה בארו לנו הנביאים גם הם אלו הענינים בעצמם ופרשו אותם לנו כמו שפרשום הפילוסופים, ואמרו לנו בפרוש שאין שלמות הקנין, ולא שלמות בריאות הגוף, ולא שלמות המידות - שלמות שראוי להתפאר ולהתהלל בו ולא לבקש אותו; ושהשלמות שראוי להתהלל ולבקשו הוא - ידיעת האלוה יתברך, שהיא החכמה האמיתית. אמר ירמיה באלו השלמיות הארבע 'כה אמר ה', אל יתהלל חכם בחכמתו, ואל יתהלל הגיבור בגבורתו, אל יתהלל עשיר בעשרו; כי אם בזאת יתהלל המתהלל - השכל וידוע אותי'. הסתכל - איך לקחם כפי סדרם אצל ההמון כי השלמות הגדול אצלם - עשיר בעשרו, ואחריו - גיבור בגבורתו, ואחריו - חכם בחכמתו, רצוני לומר בעל המידות הטובות, כי האיש ההוא גם כן גדול בעיני ההמון אשר להם נאמרו הדברים - ומפני זה סדרם על הסדר הזה. וכבר השיגו החכמים ז"ל מזה הפסוק אלו הענינים בעצמם אשר זכרנום ובארו לנו מה שבארתי לך בזה הפרק והוא - שהחכמה הנאמרת סתם בכל מקום והיא התכלית - היא השגתו יתברך, ושאלו הקנינים שיקנם האדם שישימם סגולתו ויחשבם שלמות - אינם שלמות; ושמעשי התורה כולם - רצוני לומר מיני העבודות, וכן המידות המועילות לבני אדם כולם בעסקיהם קצתם עם קצתם - כל זה אין לדמותו אל התכלית האחרון ולא ישוה בו, אבל הם הצעות בגלל זה התכלית. ושמע דבריהם באלו הענינים בלשונם והוא ב"בראשית רבה", שם נאמר "כתוב אחד אומר וכל - חפצים לא ישוו בה וכתוב אחר אומר וכל חפציך לא ישוו בה. חפצים - אלו מצוות ומעשים טובים, חפציך - אלו אבנים טובות ומרגליות. חפצים וחפציך לא ישוו בה, אלא כי אם בזאת יתהלל המתהלל - השכל וידוע אותי". ראה קוצר זה המאמר ושלמות אומרו ואיך לא חיסר דבר מכל מה שאמרנוהו והארכנו בבאורו ובהצעותיו. ואחר שזכרנו זה הפסוק ומה שכלל מן הענינים הנפלאים וזכרנו דברי החכמים ז"ל עליו, נשלים כל מה שהוא כולל. וזה שלא הספיק לו בזה הפסוק לבאר שהשגתו יתברך לבד היא הנכבדת שבשלמויות, כי אילו היתה זאת כונתו היה אומר 'כי אם בזאת יתהלל המתהלל - השכל וידוע אותי' והיה פוסק דבריו, או היה אומר 'השכל וידוע אותי - כי אני אחד' או היה אומר 'כי אין לי תמונה' או 'כי אין כמוני' ומה שדומה לזה; אבל אמר שאין להתהלל אלא בהשגתי ובידיעת דרכי ותארי - רצוני לומר פעולותיו - כמו שבארנו באמרו "הודיעני נא את דרכיך וגו'". ובאר לנו בזה הפסוק שהפעולות ההם שראוי שיוודעו ויעשה כהם, הם - חסד ומשפט וצדקה... ואחר כן השלים הענין ואמר "כי באלה חפצתי נאום ה'", רצונו לומר שכוונתי - שיצא מכם חסד וצדקה ומשפט בארץ, כמו שבארנו בשלש עשרה מידות, כי הכוונה להדמות בהם ושנלך על דרכם. א"כ הכוונה אשר זכרה בזה הפסוק היא באורו: ששלמות האדם אשר בו יתהלל באמת הוא - להגיע אל השגת האלוה כפי היכולת ולדעת השגחתו בברואיו בהמציאו אותם והנהיגו אותם איך היא, וללכת אחרי ההשגה ההיא בדרכים שיתכוון בהם תמיד לעשות חסד צדקה ומשפט - להדמות בפעולות האלוה, כמו שבארנו פעמים בזה המאמר. (סוף מו"נ, ח"ג נ"ד) לאחר העיון בדברי הרמב"ם הללו, וכן במקומות אחרים, נראה שהרמב"ם מתייחס לשני סוגים של תיקון המידות. כאשר הרמב"ם כותב שהמידות הטובות מוכרחות להיות לפני הדבקות בה' (בקדימה אך לא במעלה), כוונתו היא למעשים שבאים מתוך מטרה שתהיה סביבה טובה והוגנת, "הקיבוץ המדיני" כלשונו - כלומר - האפשרות לחיות בקהילתיות ובחיי חברה תקינים. מעשים כאלו ודאי נצרכים כדי שתהיה לאדם האפשרות והחירות לדבוק בה' ולהתעלות במעלות השכליות, אך הם אינם חלק מהותי מהתכלית העליונה של קרבת ה', אלא הכשר ומצע אליה. אבל תיקון המעשים ותיקון המידות שנעשה על מנת להידמות לקב"ה ולהתהלך בדרכיו, כמו שלמדנו בפרשת י"ג מידות, לא רק שזה חלק מהתכלית של דבקות לה', אלא יותר מכך - הדבקות בה' מולידה ומביאה לידי ההידמות לה' והשגת פעולותיו בפועל, וכסדר שערך הרמב"ם בסוף דבריו: "ששלמות האדם אשר בו יתהלל באמת הוא - להגיע אל השגת האלוה... וללכת אחרי ההשגה ההיא בדרכים שיתכוון בהם תמיד לעשות חסד צדקה ומשפט - להדמות בפעולות האלוה". וזה מה שכתב ש"תכלית מעלת האדם - ההדמות בו ית' כפי היכולת - כלומר שנדמה פעולותינו בפעולותיו... מה הוא רחום אף אתה היה רחום", כי בזה דיבר על המעשים שבאים מתוך כוונה להדמות לה', ולא רק לשמור על איכות הסביבה ונוחות קהילתית. ברא מזכה אבא, ומתוך דברי רבי אברהם בן הרמב"ם - יתבארו דברי אביו: ועליך לדעת כי המידות התרומיות הללו (רחמנות, נדיבות וכדו') יש מהן תכונות המיוחסות לו יתעלה, כגון הרחמנות והנדיבות ואריכות אפיים. ולפיכך לגבי הולכתן אליו הריהו בבחינת 'דרך', ולגבי ההתדבקות במידות הבורא הריהן בבחינת 'מטרה' . (רבי אברהם בן הרמב"ם, המספיק לעובדי ה' פ"ב) כלומר, כאשר המידות והמעשים הללו נעשים בצורה אקראית או בכוונה זרה (אפילו כוונה טובה - לדאוג לתיקון העולם, לרווחת הקהילה, ל"קיבוץ המדיני") - אמנם זה עיקר מעיקרי התורה, אך הרי הם בבחינת 'הדרך' אל התכלית. אך אם האדם עושה אותם מתוך רצון להידבק ולהידמות לה' - הרי הם כבר חלק מתכלית התורה.  ואמנם נראה שגם כאשר תיקון המידות נעשה בדרך כל הארץ - לתיקון הגוף והסביבה והקיבוץ המדיני, עדיין לשיטת הרמב"ם יש בו בחינה של מעלה גדולה יותר מאשר בדבקות השכלית בקב"ה! כלומר, זה ודאי ששתי השלמויות הנ"ל נצרכות לשלמות העבודה וכשתחסר אחת מהן אין כאן שלמות כלל, אך כאשר נניח אותן על המאזניים, כאשר נשקול כל אחת מהן לבדה - בעל המידות עדיף מבעל המושכלות: וכן מצאנו הנביא האשים וחשב לעוון למי שהתהלל שהוא חכם והוא מורד במצוה ומבקש תאות נפשו, והוא מה שאמר 'איכה תאמרו חכמים אנחנו ותורת ה' אתנו'. וכן אם יהיה האדם כמו כן עובד ונזיר ומרחיק המעדנים לבד ממה שיצטרך לתקון גופו והולך במנהגים הטבעיים כולם על קו המישור ומחזיק בנועם המידות כולם אבל אין לו חכמה - גם זה חסר השלמות, אבל הוא יותר שלם מן הראשון. (הרמב"ם בהקדמה לפירוש המשניות)  בסיכום שיטת הרמב"ם ולאחר שירדנו כמה שניתן לאמיתת דעתו, נבין את דבריו שהבאנו כהקדמות: עבודת הדבקות וההידמות לקב"ה וההליכה במידותיו בפועל תידרש ותיתכן משום - א) שמידותיו של הקב"ה הן רק טובות, ולכן בהן צריך לדבוק האדם, שמוטל עליו ואף נקל עליו לחזק את מזגו הטוב כאשר ידבק בבוראו ובמידותיו, משום - ב) שהאדם בעצמו וביסודו הוא טוב, וישיג את התכלית באופן שיעסוק ב - ג) לימוד התורה - שבה מופיעים דרכיו ומידותיו ומצוותיו של הקב"ה - שתכליתו של הלימוד לעשות ולקיים מצוות, שאף אותן יעשה ע"מ להשיג כוונה עליונה יותר, שהרי - ד) למצוות יש כוונה וטעם ולכן כאשר אנחנו מקיימים אותן שוב ושוב, שהרי - ה) ההרגל במצוות מביא לידי קיום כוונתן ותכליתן, עלינו לדבוק בכוונתן יותר מבעשייתן, שכן - ו) העיקר הנרצה מהן הוא תיקון האדם ולא ביצוע המעשה. ועל כן יש לכוון בקיומן אל התכלית - הדבקות בה' [תיקון הנפש] וקניית מידותיו [תיקון הגוף].

 

התכלית - במשנת רבותינו

"ודברי תורה כפטיש יפוצץ סלע, מתחלקים לכמה טעמים" (רש"י ריש בראשית). כמובן וכצפוי - גם בנושא זה של תכלית המצוות רבו הדעות והסגנונות. אנחנו הלכנו בתום לבבנו כדעתו המוצקה של הרמב"ם וסייעתו הרחבה ולאור פשוטי המקראות כפי שחזו עיני המעיין לאורך כל הספר, ואכן מניין ובניין רב מקהל חכמינו נטו כדעה זו - שיש תכלית למצוות, ומתוכם כתבו זאת בלשונות וסגנונות שונים. אמנם יש מחכמינו שלא הסכימו כדעת הרמב"ם. ויש כאלו שבדברים מסויימים נטו מדעתו ובדברים אחרים הסכימו כדעתו (כמובן שלא יחסו את דבריהם לדבריו דווקא). לפיכך, כדי להאיר את עיני המעיין והמתעניין, ליקטנו כאן את הדעות העיקריות השונות עד היכן שידינו השיגה. כמובן שלא תמיד תהיה התייחסות מפורשת לכל חלקי התכלית על כל סוגיותיה , ובכל זאת השתדלנו ללקט את הדברים הנוגעים לכלל פרטי התכלית. כל פירוש או פרשנות שיובאו כאן לדברי רבותינו, אל יסמוך על כך הלומד בצורה ודאית, כי דברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר, ושגיאות מי יבין. הדברים לא הובאו כסדר הדורות.

פרק ס"א

רבינו עובדיה ספורנו

מהעיקריים והמיוחדים שבמפרשי התורה הוא הספורנו. לדידן יצויין שהוא עקבי בדרכו המיוחדת והבהירה בנושא תכלית התורה, כפי שהקדים בחיבורו המקדים לפירושו לתורה - "כוונות התורה", וכפי שהמשיך בעקביות לפרש במקומות רבים בתורה ובתנ"ך ובספרו "אור עמים". בקצרה רק נאמר ששיטתו היא שהיות והקב"ה הוא טוב וברא את האדם בצלם אלוקים שהיא היכולת להיות טוב כמידות בוראו "בעיון ובמעשה ", הרי שעבודתו של האדם היא להידמות לבוראו - הטוב, וכפי שנצטווינו "קדושים תהיו - כי קדוש אני", וכן "והלכת בדרכיו". לאור הבהירות בדבריו נצטטם כלשונם (עם הערות מתבקשות), והם ידברו בעד עצמם: בתכונות נפשיות (שתהיינה) מכוונות אל המעשה הטוב - תהיה הנפש מוכנת אל האישור (האושר) הנצחי בהידמותה בזה לבוראה, שנאמר עליו 'טוב ה' לכל'. (ספורנו בפירושו למסכת אבות ה, י) מרוב עבודת וטרדת בני עמנו מאז נעתקו מארץ אבותם, אבדה בינינו חכמת טוב טעם ודעת התורה והמצוה, ובכן הרחיבו פיהם רבים חללים באו וחללוה באמרם היותה סרת טעם עם ספרי ספורי נמנעות ודעות אשר ציותה להאמין בלי שום מופת שכלי מעיד עליהם... ונמצא שם שמים מתחלל. לכן קדמתי אני הצעיר עובדיה יצ"ו בכמא"ר יעקב ספורנו זלה"ה להודיע קצת מופתים שכליים על יסודות החלק העיוני בתורת אלקינו בספר קראתיו 'אור עמים' נתונים נתונים המה מפי עליון בתורת קדשו בספור מעשה בראשית וזולתו כאשר בארתי שם כיד ה' הטובה דמטוביה ייטיב לעמיה. ובהיות הבדל מעלת כל פעולת משכיל בין רב למעט כפי מעלת התכלית המכוון ממנה הנה ראוי שהמכוון בתורת אל עליון אשר כתב להורות גדלו וטובו יהיה תכלית נכבד מאד מצד הידיעה והמודיע כאשר באר היות כן בפועל כאמרו ית' אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי. ובכן ראוי להתבונן כי אמנם התורה אשר שם משה מצווה ועושהו לפני בני עמנו היה המכוון בה לקדשם ולזכותם בה לחיי עולם לרצון לפני אל עליון מקדשם וזה בהדמותם אליו כפי האפשר בעיון ובמעשה כאשר היה המכוון מאתו בכל המין האנושי כאמרו יתברך 'נעשה אדם בצלמנו כדמותנו'. ...אמנם המכוון בחלק העיוני ממנו - הקודם בזמן במעלה ובסבה, כאמרם ז"ל 'נמנו וגמרו תלמוד גדול' הוא בלי ספק להבין ולהורות במופתים שכליים את מציאות האל יתברך ושהוא עצם משכיל נבדל מחומר ממציא כל זולתו בלתי נושא קודם יודע כל זולתו בידיעת עצמו. ובזה החלק יהיה הוא ית' נורא תהלות אצל המעיין, לא מיראת עונש אבל (אלא) בהכיר רוב גדלו אמנם בידיעה על היותו גומל ועונש תהיה יראתו יראת עונש ותקות שכר בלבד. ומזה החלק העיוני הוא להתבונן בדרכי טובו ורחמיו על כל מעשיו ובפרט על המין האנושי אשר ברא בצלמו בדמותו למען ישתדל המעיין בבחירתו להדמות לבוראו כפי האפשר לדבקה בו לרצון לפניו כי חפץ חסד הוא. ומזה ימשך היות האדם אוהב לאל יתברך בלי ספק ומה גם עם אשר בחר באבותיו ברחמיו וברוב חסדיו. ובידיעת שתי אלה יקנה המתבונן חיי עולם בעשותו את שכלו הכוחיי אשר אין לו מציאות בפועל בתולדתו זולתי בכח בלבד שיקנה בהתבוננתו עצמות כלי נמצא בפועל ויחיה עוד לנצח כפי טבעו כאמרו יתברך 'כי הוא חייכם'. וממנה כמו כן ימשך השתדל המתבונן ללכת בדרכי טובו ית' להדמות אליו בפרט להטיב אל הזולת כפי האפשר לרצון לפניו ולדבקה בו כאמרו ית' והתקדשם והייתם קדושים כי קדוש אני ואמרו ז"ל זה אלי ואנוהו מה הוא חנון וכו' וזה שהבינו ממילת 'ואנוהו' - אני והוא, כלומר אהיה כמותו ובזה יאושר לחיי עולם יותר מכל זולתו, כאמרו הן לה' אלקיך השמים כו' באבותיך חשק. ובכן אמרו ז"ל גדולים צדיקים יותר ממלאכי השרת ובזה יושג התכלית המכוון מאתו ית' במין האנושי. וכל אלה החלקים היו אצל אבותינו הקדושים ובקצת צדיקי הדורות קודם מתן תורה ובכן מצאו חן לפניו כמשפט לאוהבי שמו. אמנם המכוון בחלק המעשי ממנה הוא על צד הכוונה השנית וזה לכונן בני אדם ולהדריכם אל הכוונה הראשונה והנמשך ממנה... ואין ספק כי החיוּת בכל חי הוא כח מוכן לפעולה המיוחדת לו ובהיות הפעולה המיוחדת לעצם השכלי הכחיי הניתן לאדם הנקרא צלם אלקים היא ההשתדלות להשיג בפועל אותו השלמות אשר בו בכח והוא ההדמות לבוראו כפי האפשר אצלו בעיון במעשה. הנה כאשר יושג לו זה יושג לו חיות נצחי כאמרו יתברך כי היא חייכם. וכל אחד מאישי האדם נבדל במעלה מזולתו בזה כפי מעלת המושג בבחירתו בפחות וביתר. (ספורנו, כוונות התורה) אמר שזה האושר יושג בשלימות המידות ובשלימות המושכלות. אמנם שלימות המידות הוא "אשר לא הלך בעצת רשעים" - והם החוטאים בדברים שבין אדם לחבירו, והיפך דרכם הוא לעשות צדקה ומשפט, כאמרו 'ואיש כי יהיה צדיק ועשה משפט וצדקה'. והוסיף ואמר "ובדרך חטאים לא עמד" - והם החוטאים בדברים שבין אדם ליוצרו, כאמרו 'וחטאים לה' מאוד', והוסיף ואמר "ובמושב לצים לא ישב" - והם הנמשכים אחר התאוות ובזה נמנעים מהשכלת האמת ומשלימות המושכלות. (ספורנו בספרו 'אור עמים' נ"ג) כאשר חפץ הבורא להמציא נמצא דומה כפי האפשר, אשר יהיה בהכרח מבחר הנמצאות ותכליתם, היה מן המחויב שיברא האדם כדמותו בצלמו... וציונו לעשות האפשר אצלנו להדמות אליו, כאמרו "ללכת בדרכיו" וכאמרו "והתקדשתם והייתם קדושים - כי קדוש אני". (ר"ע ספורנו, בספרו 'אור עמים') שהכוונה בכל אלה האזהרות (המצוות) היא שיהיו קדושים וזה כדי שידמו ליוצרם כפי האפשר, כמו שהיתה הכוונה בבריאת האדם כאמרו 'נעשה אדם בצלמנו כדמותנו'... וראוי שתדמו אלי כפי האפשר בעיון ובמעשה. ולהשיג זה ההדמות באר שנצטרך לשמור את המצות הכתובות בלוח הראשון - שכל הכוונה בהם היא לחיי עולם בלבד כמו שבאר בסופם באמרו 'למען יאריכון ימיך' כאשר התבאר במקומו. ...(ו)אחר שקבלנו אותו לאלוקים, ראוי לנו ללכת בדרכיו - לעשות צדקה ומשפט... וזה באר באמרו 'אני ה' אלקיכם' כלומר - ומכיון שאני אלקיכם וכל ארחותי חסד ואמת, ראוי לכם לשמור מיני הצדקה אלה הרצויים לפני. (ספורנו, קדושים) שכשיתנהג האדם בחכמה המדינית בצדקה ומשפט ובהזהר מן החמס - וזה מפני יראת חטאו... תתקיים חכמתו... אמנם אם לא תהיה יראת חטאו אלא בשביל חכמתו המדינית שנזהר מהרע לבריות כדי שלא לקלקל המדינוּת, אין חכמתו מתקיימת. (ספורנו בפירושו למסכת אבות ג, יא)

פרק ס"ב

הרלב"ג - רבי לוי ב"ר גרשון

לשונו של הרלב"ג - נין הרמב"ן - לעיתים דורש עיון נוסף ומעמיק, ואעפ"כ נעתיק את לשונו כלשונו. גם הרלב"ג חושף את שיטתו בהקדמתו לתורה, ואמנם כל המעיין בפירושו הפרוס בספרי התנ"ך יראה שתמיד הוא חותר להסקת לקחים - "תועליות" - מסיפורי ודיני התורה, כאשר לרוב התועליות תהיינה או בחלק ה"מידות" הטובות, או בחלק ה"דעות" הנכונות. רצונינו לומר, שהרלב"ג אף הוא שואף תמיד להוכיח שתכלית התורה בסיפוריה ומצוותיה היא לעצב את דעות ומידות מקיימיה, שיהיו אנשים חכמים ודבקים בקב"ה, והולכים בדרכי טובו. שאי אפשר לנו להשיג בשלמות מה שבמציאות התורה מאופן החכמה והחנינה , אבל נדע מזה מעט ונסכל מזה הרבה... ולהיות כוונת התורה זאת הכוונה אשר זכרנו, נחלקו ענייניה בהכרח לשלושה חלקים גדולים: החלק הראשון - והוא אשר יחשב שאליו לבדו היתה הכוונה בתורה - הם המצוות המקיפות במה שנצטווינו להאמינו ולעשותו ובמה שהוזהרנו מהאמינו ומעשותו, והם תרי"ג מצוות לפי מה שנתפרסם ממספרם. והחלק השני - הוא החלק המקיף החכמה המדינית אשר לא יתכן בו מצוה ועבירה לרוחק הימצא השלמות אשר יישירו אליו במידות והתכונות בהמון האנשים כולם כמו שאפשר זה במצוות התוריות. והמשל, שאם ציותה אותנו התורה שלא נכעוס אלא על מה שראוי לכעוס עליו ובשיערו הראוי ובמקום הראיו ובעת הראוי... היו האנשים כולם בחטא תמיד, זולתי מעט מזער מהם... והחלק השלישי - הוא מה שהקנתנו התורה מחכמת הנמצאות אשר לא יתכן שנגיע אליו בדרכי העיון כי אם בקושי גדול, אם לא נעזר בזה בסיפוריה הנבואיים המישירים אל זאת ההשגה. (הרלב"ג בהקדמתו לתורה) הנה חרף מנותו את המצוות המעשיות כאחת ממטרות התורה, הרי שהרלב"ג אינו רואה בהן לבדן את התכלית, אלא שהן בעשייתן אמורות להביא את האדם לכלל מידות טובות ודעות נכונות. וכפי שנוכחנו פעמים רבות בפשטי המקראות ומפרשיהן השונים, התורה אינה מהלכת בשרירותיות כנגד הטבע העולמי והאנושי, אדרבה, היא משלימה את האדם ומיטיבה איתו ללכת בטבעו הרגיל וגורמת לתיקון ובריאות הנפש והגוף והסביבה באופן שמתקבל על הדעת. התורה אינה מתנגדת לאדם, היא הולכת איתו ומוליכה אותו אל מול רוחות רעות שיכולות לנשב לרעתו: אין התורה נימוס (ש)יכריח אותנו להאמין הדברים הכוזבים, אלא היא מיישרת אותנו בתכלית מה שאפשר להשגת האמת... לפי שהתורה תכוון להגיע המתנהגים בה אל השלמות האנושי בתכלית מה שאפשר. וכן אין התורה נימוס מכריח ההולכים בדרכיה לעשות דבר יכבד עליהם לפי האמת, אבל (אלא) היא הפך זה, שהיא תשים אותם בני חורין מכל אלו הפעולות המגונות... וזה כי התורה תכוון לבריאות הנפש והגוף ותכוון לקדש האנשים המפעולות המגונות אשר הם בלתי אנושיות. (רלב"ג, דעות ומידות) ...היותם (של המצוות) בתכלית השלמות והערבות ואין בהם דבר מהקושי כמו הענין בתורות שאר האומות אשר ישרפו באש לאלהיהם בניהם ובנותיהם, כי אלו המצות והמשפטים הם באופן שכולם מתיישרים אל מה שהוא בריאות הגוף והנפש וחייהם. (רלב"ג נחמיה ט) תמצא שהאריך בתורה בסיפורי קורות החשובים וסיפר בקיצור זולתם , כי מהחשובים ראוי שנלמוד המידות המשובחות כשנלך בעקבותיהם, כי נתלות בזה הפינות המיישרות את האדם אל הצלחתו המדעית והמדינית . (הרלב"ג, דעות ומידות)  ועוד נראה בדברי הרלב"ג בלשון חדה וחריפה, שהדבקות העיונית והמעלות השכליות - עד כמה שהן ממטרות התורה - תכליתן להביא את האדם לידי מעשה והליכה בדרכי ה' הטובים: השגחת ה' יתברך תדבק באדם מפני שמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט - עד שיהיה שלם בדעות ומידות, ולזה נתן בסיבת השגחת השם יתעלה בזרע אברהם - היותם שומרים דרך ה' לעשות צדקה ומשפט. כי העניינים העיוניים לבד אשר אין תכליתם מגיע למעשה - הלימוד בהם לבטלה, כי לא יימצא בהם רושם ההצלחה האנושית - או גופנית או נפשית. (הרלב"ג, שם)

פרק ס"ג

רס"ג - רבינו סעדיה גאון

ביקשנו ללקט דבר אחד מדברי הרס"ג בספרו "אמונות ודעות", דברי מהותי שהוא עיקר שיטתו ואולי אף רמוז בשם ספרו - היחס שבין אמונות והשקפות התורה לבין דעות האנשים. הרס"ג נוקט שהאדם יכול להשיג בשכלו את רצונות התורה - רצון ה', אך התורה ניתנה מפאת סיבה טכנית: שלא לבטל זמן על העיון הממושך, אלא שהמטרה ורצון ה' יהיה נגיש וידוע ומובן, ושלא לבטלה ממי שלא ישיגנה: מה שאנחנו חוקרים ומעיינים בענייני אמונתינו הוא לשני עניינים: האחד - כדי שיתאמת לנו בפועל מה שידענו מפי נביאי ה' בידיעה, והשני - כדי שנשיב לכל מי שיטען עלינו... ובהכרח צריך לספח לעניין זה דבר שאין לעבור מעליו, והוא שנשאל ונאמר: אם כל עניני הדת יושגו בחקירה ובעיון הנכון, וכפי שהודיעם ה', מה היא נקודת החכמה שנתנם לנו בדרך הנבואה, ועשה על כך מופתי האותות הגלויים לא המופתים השכליים? ונשיב בסיוע ה' יתעלה התשובה השלמה ונאמר, מפני שידוע לפני החכם שהלימודים הנלמדים על ידי העיון לא יגיעו לשלמותם אלא בזמן ממושך, ושהוא אם יפנה אותנו אליהם בידיעת הדת, היינו נשארים זמן רב ללא דת, עד אשר תשלם לנו המלאכה ויסתיים העסק בה. ואפשר שרבים ממנו לא תשלם להם המלאכה מחמת חסרונם, ויש שלא יסתיים לו העסק בה מחמת קוצר רוחו, או שישתלטו עליו הספקות ויביאוהו במבוכה ויעצרוהו. ולפיכך שיחרר אותנו יתהדר ויתרומם מיד מכל הטרדות האלה, ושגר אלינו את שליחו, ומסרם לנו בדרך הודעה, והראנו בעינינו עליהם אותות ומופתים מה שלא ישלוט בהם ספק, ולא תמצא שום דרך לדחייתם. כמו שאמר: אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם. ודבר עם שלוחו בנוכחותנו, ועשה הדבר מחייב להאמינו תמיד, כמו שאמר: בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם. ולכן נתחייבנו מיד לקבל עניני הדת עם כל מה שנכלל בו, מפני שכבר נתברר בהוכחה המוחשית. ונתחייבנו לקבלו כפי שנמסר לנו בראיית המסורת הנאמנה, כמו שנבאר. ונצטווינו לעיין לאיטנו עד אשר יושג לנו הדבר בעיון, ולא זזנו מאותו המעמד, עד אשר נתקיימה לנו ההוכחה בו, ונתחייבנו להאמין דתו במה שראו עינינו ושמעו אוזנינו. ואף אם ימשך זמן עיוננו בו עד אשר ישלם העיון אין בכך כלום, ומי שפגר בכך בגלל איזה מעצור לא יישאר ללא דת, אף הנשים והקטנים ומי שאינו מטיב לעיין הרי דתו שלם ומגובש, לפי שכל בני אדם שווים במדעים המוחשים. ישתבח החכם המנהיג, ולפיכך תמצא בתורה פעמים רבות מזכיר את הבנים והנשים יחד עם האבות כשהזכיר את האותות והמופתים. (האמונות והדעות, הקדמה פרק ו') והנה למרות שהתורה כבר ניתנה ואין צורך להעמיק בשכל כדי להשיגה שהרי היא ערוכה לפנינו כשולחן ערוך, על כל פנים נמצאנו למדים שהתורה איננה שרירותית, אלא מצוותיה ומשפטיה מתקבלות על הדעת ומתאימות לשכל האדם, דבר שהוכח רבות במהלך הספר. דבר זה הוא מאבני היסוד של תכלית המצוות, משום שרצון התורה הוא שהאדם יגיע לדבקות בה' וממנה להתהלך בדרכיו ולעשות טוב - כפי שאיפתו המקורית של האדם ומהותו הבראשיתית, שהרי האדם נברא בצלם אלוקים, כלומר כמידות הקב"ה שהן רק טוב, וממילא צריך לומר שהמצוות מתאימות ומותאמות להיגיון האנושי ולטבעו של האדם, וכי על האדם רק לחזק ולזכך את מה שהוא - טוב.  ולהשלמה ולמניעת טעות בעניין זה, הנה ציטוט נוסף מדברי הרס"ג: וכיון שאמרתי זה הכלל בשני חלקי המצות, והם השכליות והשמעיות, ראוי שאבאר מה היה הצורך ‏לשלוחים ולנביאים. כי שמעתי כי יש אנשי שאומרים כי אין לבני אדם צורך לנביאים, וששכליהם ‏מספיקים להם להישירם במה שיש בהם מן הטוב ומן הרע. ...ואחר כך הסתכלתי בענין, ומצאתי צורך הברואים אל השלוחים צורך גדול, לא מפני המצות ‏השמעיות בלבד להודיע אותם, אך מפני המצות השכליות, כי המעשה בהם לא ישלם כי אם ‏בשלוחים, שיעמידו בני אדם עליהם... כי אם היינו מונחים לעצתנו, היינו חולקים בדעותינו, ולא היינו מסכימים על ‏דבר, ועוד בעבור השמעיות כאשר בארתי. (אמונות ודעות מאמר שלישי ג')

==== פרק ס"ד הרמב"ן ==== רבינו הרמב"ן כאשר בא להגדיר את תכלית המצוות בסוף פרשת בא - מילותיו אמנם אינן מכוונות כדברי הרמב"ם וסייעתו, אך מרוח דבריו הפזורים במקומות שונים ודאי שדעתו נוטה לעיקר דברי תכלית המצוות כפי שהועלתה והתבהרה בספר. כלומר - הרמב"ן מסכים שיש טעם ומטרה למצוות מלבד עצם קיומן, ומסכים שהתורה חותרת לתיקונו של האדם - ולא רק ע"י המצוות המיוחדות בתורה. כדי לעמוד על אמיתות דעתו, תחילה נראה את לשונו בסוף פרשת בא: ועתה אומר לך כלל בטעם מצות רבות... כי המופת הנפלא מורה שיש לעולם אלוה מחדשו, ויודע ומשגיח ויכול... כי הקונה מזוזה בזוז אחד וקבעה בפתחו ונתכוון בענינה כבר הודה בחדוש העולם ובידיעת הבורא והשגחתו, וגם בנבואה, והאמין בכל פנות התורה, מלבד שהודה שחסד הבורא גדול מאד על עושי רצונו, שהוציאנו מאותו עבדות לחירות וכבוד גדול לזכות אבותיהם החפצים ביראת שמו. ולפיכך אמרו (אבות ב, א) 'הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה' שכולן חמודות וחביבות מאד, שבכל שעה אדם מודה בהן לאלקיו. וכוונת כל המצוות שנאמין באלקינו ונודה אליו שהוא בראנו, והיא כוונת היצירה, שאין לנו טעם אחר ביצירה הראשונה, ואין אל עליון חפץ בתחתונים מלבד שידע האדם ויודה לאלקיו שבראו, וכוונת רוממות הקול בתפלות וכוונת בתי הכנסיות וזכות תפלת הרבים, זהו שיהיה לבני אדם מקום יתקבצו ויודו לאל שבראם והמציאם ויפרסמו זה ויאמרו לפניו בריותיך אנחנו. (הרמב"ן, סוף פרשת בא)  וכעת לסוגיא מהותית ביותר. עיקר 'המחודש' והמודגש בתכלית המצוות הוא שהמצוות נועדו לפעול משהו מלבד עצם הקיום. כלומר, הקב"ה לא ציוה את המצוות רק כדי שנקיים אותן, אלא שהן תבאנה לאיזושהי מטרה. יש טעם למצוות. כפי הנראה בעניין זה נפלה מבוכה בדברי חכמינו, ועל כן הרמב"ן נחלץ לבאר סוגיא זו ולהעמידה על אמיתותה: כי יקרא קן צפור לפניך. גם זו מצוה מבוארת מן 'אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד' (ויקרא כב כח) כי הטעם בשניהם לבלתי היות לנו לב אכזרי ולא נרחם, או שלא יתיר הכתוב לעשות השחתה לעקור המין אע"פ שהתיר השחיטה במין ההוא והנה ההורג האם והבנים ביום אחד או לוקח אותם בהיות להם דרור לעוף כאלו יכרית המין ההוא. וכתב הרב במורה הנבוכים (ג, מח) כי טעם שלוח הקן וטעם 'אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד' כדי להזהיר שלא ישחוט הבן בעיני האם כי יש לבהמות דאגה גדולה בזה ואין הפרש בין דאגת האדם לדאגת הבהמות על בניהם כי אהבת האם וחנותה לבני בטנה איננו נמשך אחרי השכל והדבור אבל הוא מפעולת כח המחשבה המצויה בבהמות כאשר היא מצויה באדם ואם כן אין עיקר האיסור באותו ואת בנו רק בבנו ואותו אבל הכל הרחקה ויותר נכון בעבור שלא נתאכזר. ואמר הרב (הרמב"ם) ואל תשיב עלי ממאמר החכמים (ברכות לג) האומר על קן צפור יגיעו רחמיך, כי זו אחת משתי סברות: סברת מי שיראה כי אין טעם למצות אלא חפץ הבורא, ואנחנו מחזיקים בסברא השניה שיהיה בכל המצות טעם. והוקשה עליו עוד מה שמצא בב"ר (מד א) וכי מה איכפת לו להקב"ה בין שוחט מן הצואר לשוחט מן העורף? הא לא נתנו המצות אלא לצרף בהם את הבריות, שנאמר (משלי ל ה) כל אמרת אלוה צרופה. וזה הענין שגזר הרב במצות - שיש להם טעם, מבואר הוא מאד כי בכל אחד טעם ותועלת ותקון לאדם מלבד שכרן מאת המצוה בהן יתברך. וכבר ארז"ל (סנהדרין כא) מפני מה לא נתגלו טעמי תורה וכו', ודרשו (פסחים קיט) ולמכסה עתיק זה המגלה דברים שכסה עתיק יומין, ומאי ניהו? טעמי תורה. וכבר דרשו בפרה אדומה (במדב"ר יט ג ד) שאמר שלמה: על הכל עמדתי ופרשה של פרה אדומה חקרתי ושאלתי ופשפשתי, אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני. ואמר ר' יוסי בר' חנינא, אמר לו הקב"ה למשה: לך אני מגלה טעם פרה אדומה אבל לאחרים חוקה, דכתיב 'והיה ביום ההוא לא יהיה אור יקרות וקפאון' יקפאון כתיב דברים המכוסים מכם בעולם הזה עתידין להיות צפויים לעולם הבא כהדין סמיא דצפי דכתיב 'והולכתי עורים בדרך לא ידעו' וכתיב 'אלה הדברים עשיתים ולא עזבתים' שכבר עשיתים לר' עקיבא. הנה בארו שאין מניעות טעמי תורה ממנו אלא עורון בשכלנו, ושכבר נתגלה טעם החמורה שבהם לחכמי ישראל, וכאלה רבות בדבריהם ובתורה ובמקרא דברים רבים מודיעין כן והרב הזכיר מהן. אבל אלו ההגדות אשר נתקשו על הרב כפי דעתי ענין אחר להם שרצו לומר שאין התועלת במצות להקב"ה בעצמו יתעלה אבל התועלת באדם עצמו למנוע ממנו נזק או אמונה רעה או מדה מגונה או לזכור הנסים ונפלאות הבורא יתברך ולדעת את השם, וזהו "לצרף בהן" - שיהיו ככסף צרוף, כי הצורף הכסף אין מעשהו בלא טעם אבל להוציא ממנו כל סיג, וכן המצות להוציא מלבנו כל אמונה רעה ולהודיענו האמת ולזוכרו תמיד. ולשון זו האגדה עצמה הוזכרה ב'ילמדנו' (תנחומא שמיני ח) בפרשת 'זאת החיה': וכי מה איכפת לו להקב"ה בין שוחט בהמה ואוכל או נוחר ואוכל? כלום אתה מועילו או כלום אתה מזיקו? או מה איכפת לו בין אוכל טהורות או אוכל טמאות? אם חכמת חכמת לך (משלי ט יב), הא לא נתנו המצות אלא לצרף את הבריות, שנאמר 'אמרות ה' אמרות טהורות', ונאמר 'כל אמרת אלוה צרופה', למה? שיהא מגין עליך. הנה מפורש בכאן שלא באו לומר אלא שאין התועלת אליו יתעלה שיצטרך לאורה כמחושב מן המנורה ושיצטרך למאכל הקרבנות וריח הקטרת כנראה מפשוטיהם, ואפילו הזכר לנפלאותיו שעשה שצוה לעשות לזכר ליציאת מצרים ומעשה בראשית - אין התועלת לו, רק שנדע אנחנו האמת ונזכה בו עד שנהיה ראויים להיות מגן עלינו, כי דבורנו וזכרנו בנפלאותיו מאפס ותוהו נחשבו לו. והביא ראיה מן השוחט מן הצואר והעורף - לומר שכולם לנו ולא להקב"ה, לפי שלא יתכן לומר בשחיטה שיהא בה תועלת וכבוד לבורא יתברך בצואר יותר מהעורף או הניחור, אלא לנו הם להדריכנו בנתיבות הרחמים גם בעת השחיטה, והביאו ראיה אחרת או מה איכפת לו בין אוכל טהורות והם המאכלים המותרים לאוכל טמאות והם המאכלים האסורים שאמרה בהם התורה (ויקרא יא כח) טמאים המה לכם ורמז שהוא להיותנו נקיי הנפש חכמים משכילי האמת. ואמרם אם חכמת חכמת לך - הזכירו כי המצות המעשיות כגון שחיטת הצואר ללמדנו המדות הטובות והמצות הגזירות הגדורות במינין לזקק את נפשותינו, כמו שאמרה תורה (שם כ כה) ולא תשקצו את נפשותיכם בבהמה ובעוף ובכל אשר תרמוש האדמה אשר הבדלתי לכם לטמא. א"כ כולם לתועלתנו בלבד. וזה כמו שאמר אליהוא (איוב לה ו) 'אם חטאת מה תפעל בו ורבו פשעיך מה תעשה לו' ואמר (שם פסוק ז) 'או מה מידך יקח', וזה דבר מוסכם בכל דברי רבותינו. ...הנה בארו שאפילו הלולב והסוכה והתפילין שצוה בהן שיהו לאות על ידך ולזכרון בין עיניך כי ביד חזקה הוציאך ה' ממצרים אינן לכבוד ה' יתברך אבל לרחם על נפשותינו וכבר סדרו לנו בתפלת יום הכפורים אתה הבדלת אנוש מראש ותכירהו לעמוד לפניך כי מי יאמר לך מה תעשה ואם יצדק מה יתן לך וכן אמר בתורה (לעיל י יג) לטוב לך כאשר פירשתי (שם פסוק יב) וכן ויצונו ה' לעשות את כל החקים האלה ליראה את ה' אלקינו לטוב לנו כל הימים (לעיל ו כד). והכוונה בכולם לטוב לנו ולא לו יתברך ויתעלה אבל כל מה שנצטוינו שיהיו בריותיו צרופות ומזוקקות בלא סיגי מחשבות רעות ומדות מגונות. וכן מה שאמרו (ברכות לג) לפי שעושה מדותיו של הקב"ה רחמים ואינן אלא גזרות, לומר שלא חס האל על קן צפור ולא הגיעו רחמיו על אותו ואת בנו שאין רחמיו מגיעין בבעלי הנפש הבהמית למנוע אותנו מלעשות בהם צרכנו שאם כן היה אוסר השחיטה, אבל טעם המניעה ללמד אותנו מדת הרחמנות ושלא נתאכזר כי האכזריות תתפשט בנפש האדם כידוע בטבחים שוחטי השורים הגדולים והחמורים שהם אנשי דמים זובחי אדם אכזרים מאד ומפני זה אמרו (קידושין פב) טוב שבטבחים שותפו של עמלק והנה המצות האלה בבהמה ובעוף אינן רחמנות עליהם אלא גזירות בנו להדריכנו וללמד אותנו המדות הטובות, וכן יקראו הם כל המצות שבתורה עשה ולא תעשה גזירות... (רמב"ן דברים כב, ו)  עוד נלקוט מדברי הרמב"ן, שכל מצוה פרטנית אינה מיועדת לטעם יחידני ופרטי, אלא כלל המצוות מיועדות להיטיב ולזכך את האדם. ועל כן מצאנו שני ציוויים המיועדים בדיוק לדבר זה - האחד ("קדושים תהיו") ללמדנו לשמור על גופינו והנהגותינו האישיות בצורה נאותה המתאימה לרוח התורה ושלא להיות נבל ברשותה, והשני ("ועשית הישר והטוב") ללמדנו להיטיב את מידותינו והנהגותינו שבינינו לזולתינו - לא רק כמסגרת המצוות המפורשות, אלא כפי רוח הדברים העולה מהן: ...א"כ ימצא בעל התאוה מקום להיות שטוף... בכל הנבלות שלא הוזכר איסור זה בתורה, והנה יהיה נבל ברשות התורה, לפיכך בא הכתוב אחרי שפרט האיסורים שאסר אותם לגמרי וצוה בדבר כללי שנהיה פרושים מן המותרות: ימעט במשגל... ויקדש עצמו מן היין במיעוטו... וכן יפריש עצמו מן הטומאה אע"פ שלא הוזהרנו ממנה בתורה... וגם ישמור פיו ולשונו מהתגאל ברבוי האכילה הגסה ומן הדבור הנמאס... הנקיות בידיו וגופו... וזה דרך התורה לפרוט ולכלול בכיוצא בזה, כי אחרי אזהרת פרטי הדינין בכל משא ומתן שבין בני אדם לא תגנוב ולא תגזול ולא תונו ושאר האזהרות אמר בכלל 'ועשית הישר והטוב' (דברים ו יח) שיכניס בעשה היושר וההשויה וכל לפנים משורת הדין לרצון חבריו כאשר אפרש (שם) בהגיעי למקומו ברצון הקב"ה.

(רמב"ן)

וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב בְּעֵינֵי ה' ...כי מתחלה אמר שתשמור חקותיו ועדותיו אשר צוך, ועתה יאמר גם באשר לא ציוך - תן דעתך לעשות הטוב והישר בעיניו, כי הוא אוהב הטוב והישר. וזה ענין גדול, לפי שאי אפשר להזכיר בתורה כל הנהגות האדם עם שכניו ורעיו וכל משאו ומתנו ותקוני הישוב והמדינות כולם, אבל אחרי שהזכיר מהם הרבה כגון 'לא תלך רכיל' (ויקרא יט טז) 'לא תקום ולא תטור' (שם פסוק יח) ו'לא תעמוד על דם רעך' (שם פסוק טז) 'לא תקלל חרש' (שם פסוק יד) 'מפני שיבה תקום' (שם פסוק לב) וכיוצא בהן, חזר לומר בדרך כלל שיעשה הטוב והישר בכל דבר עד שיכנס בזה הפשרה ולפנים משורת הדין וכגון מה שהזכירו בדינא דבר מצרא (ב"מ קח) ואפילו מה שאמרו (יומא פו) פרקו נאה ודבורו בנחת עם הבריות עד שיקרא בכל ענין תם וישר. (הרמב"ן)

  פרק ס"ה

ספר החינוך

משרשי המצוה (איסור אבר מן החי). כדי שלא נלמד נפשנו במדת האכזריות, שהיא מדה מגונה ביותר... וכבר כתבתי כמה פעמים התועלת הגדול לנו בקנותינו המדות הטובות ונתרחק מן הרעות כי הטוב ידבק בטוב. והאל הטוב חפץ להטיב, ולכן יצוה עמו לבחור בטוב, זהו דרכי ברוב המצוות על צד הפשט. (החינוך, מצוה תנ"ב) דע בני, כי כל אשר יגיע אצל ה' בעשות בני אדם כל מצותיו איננו רק שחפץ ה' להיטיב לנו, ובהיות האדם מכשר ומוכן בעשית אותן מצות לקבל הטובה אז ייטיב אליו ה', וע"כ הודיעם דרך טוב להיותם טובים והיא דרך התורה, כי בה יהיה האדם טוב. (החינוך, מצוה צ"ה) לשלח האם מן הקן קודם שיקח הבנים, שנאמר 'שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך'. משרשי המצוה... והרמב"ם זכרונו לברכה כתב בטעם מצוה זו: ובטעם אותו ואת בנו לפי שיש לבהמות דאגה גדולה בראותן צער בניהן כמו לבני אדם, כי אהבת האם לבן איננו דבר נמשך אחר השכל, אבל הוא מפעלות כח המחשבה המצויה בבהמות כאשר היא מצויה באדם. ואמר הרמב"ם ז"ל בענין זה, ואל תשיב מלין ממאמר החכמים האומרים על קן צפור וכו', כי זו סברת מי שיראה שאין טעם למצות אלא חפץ הבורא, ואנו מחזיקים בסברא השנית, שהיא שיש בכל המצות טעם, והקשה עליו מה שנמצא בבראשית רבה 'וכי מה איכפת לו להקדוש ברוך הוא בין שוחט מן הצואר לשוחט מן הערף? הא לא נתנו המצות אלא לצרף בהן את הבריות, שנאמר כל אמרת ה' צרופה'. והרמב"ן זכרונו לברכה תרץ הקשיות וברר הענין ברור שלם ונחמד, וזה לשונו שכתב בפרוש התורה שלו... והנה הארכתי לכתוב לך בני על זה, להעיד על כל שורשי ספרי עדים נאמנים שני עמודי עולם, חכמים גדולים ונבונים, בעלי שכל מזוקק, ובסתרי התורה מקבלים, כי הנך רואה בעיניך דעת שניהם, כי יש במצות התורה טעם להועיל בני אדם בדעותיהם, להכשירם ולהרגילם להכשיר בהן כל פעולותיהם, ושאין התועלת בעשיתן חלילה לבורא ב"ה, ואם אמנם כי יש מן המצות שלא השגנו בטעמן במעוט שכלנו מרב עמקן ותכלית גדלן, לא נמנע ממנו מהגיד בהן כל אשר נשיג למצא מן התועלת שיש לו לאדם בעשיתן. וזה דרכי בכל שיחתי בספרי זה, שיש במצות תועלת מצויה לנו אך לא אל המצוה בהן, ואם תתן לבך בדברים תמצא זאת הכונה בכלן. והרבה יגעתי במקצתן להשיג בעניות דעתי לראות בהן מעט קט מרב התועלות שבהן, וכתבתיו על כל אחת ואחת, וזה חלקי מכל עמלי. (החינוך, מצוה תקמ"ה) וכדי להעמיד את שיטת ה"חינוך" על אמיתתה, נצטט מקצת דבריו שבהקדמתו: ...כי מצד חקירתנו לא נוכל להשיג לעולם בדבר אלקים כלום, כי גם בעניני העולם השפל... אף כי נאמר להבין מהם חכמות נכבדות ודעת אלקים נמצא. חלילה לנו, חלילה לבוא אחרי המלך בגבהינו ולהרים יד ולחשב מחשבות במה שלמעלה ממחשבותינו ואין צורך אלינו... ודעתי לכתב על כל אחת רמז אחד משרשי המצות, הנגלה בכתוב אכתוב כמות שהוא, ובסתום אגיד מה ששמעתי בו מפי חכמים ומה שאבינה בדברים. ואינני חושב וגוזר להגיע אל האמת על כל פנים... אלא שרב חשקי לטבל קצה המטה ביערת דבש המצוות דחקני לכנס ביער שאין לו תחומין, עם דעתי שהרבה גדולים נכנסו שם והוציאו פחמין. אך אמרתי מי יתן ותהי מחשבתי נטרדת בזה כל הימים, ולא תפסל ותפעם במזמות עמל ואון כמו רשעים אשמים, וכחותם על יד ימיני אשים אותן... והרוצה לסעד אצלי יאכל הבשר ויניח בשלחן עצמות וקלפין. וראש דברי אני מזכיר לזכות עלי מה שארז"ל כל פטטיא בישין, ופטטיא דאוריתא טבין. ועוד דרשו רז"ל לחזק לב הלומד 'ודגלו עלי אהבה' לגלוגו עלי אהבה. (החינוך בהקדמתו)

  פרק ס"ו

הרמח"ל

במבט שטחי לכאורה נראה כי הרמח"ל בספרו המפורסם "מסילת ישרים" מתייחס ממש לנקודת תכלית המצוות: יסוד החסידות ושורש העבודה התמימה הוא שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו, ולמה צריך שישים מבטו ומגמתו בכל אשר הוא עמל כל ימי חייו. (מסילת ישרים פ"א) אבל בשימת לב הרמח"ל מתייחס לשתי נקודות שונות מעט: "מה חובתו בעולמו" - מהו העיקר הנדרש ממנו בעוה"ז - על מה לשים דגש בעבודת ה', "ולמה צריך שישים מבטו" - מה יזכה מחמת עבודתו, שעל כך השיב מיד: "להתענג על ה'... ומקום העידון הזה באמת הוא העולם הבא". ומה חובתו בעולמו - לשיטת הרמח"ל? כאמור, בחיבורינו לא התייחסנו כלל לשכר המצוות, כל עניינינו הוא מה ה' שואל מעמנו בעוה"ז. והנה מלאכת בירור דעתו של הרמח"ל בעניין זה לא קלה, שהרי הרמח"ל שוטח את כל ענייני עבודת ה' בצורה מורחבת ופרוסה בספרו הגדול. אך לכל הפחות נברר את דעתו בעניין המהותי - האם קיום המצוות הוא מטרה בפני עצמה ובעשותינו מצוה כבר קיימנו את עיקר רצון ה', או שיש דבר שהוא עליון מן המצוה עצמה. והנה על שאלתו הראשונה - "מה חובתו בעולמו" - משיב הרמח"ל: והאמצעים המגיעים את האדם לתכלית הזה הם המצוות... וכשתסתכל בדבר תראה כי השלמות האמיתי הוא רק הדביקות בו יתברך, והוא מה שהיה דוד המלך אומר ואני קרבת אלקים לי טוב. (שם) הנה כבר ניכר שיש עניין עליון יותר מאשר המצוות. אך כדי להרחיב בעניין זה ולאמת אותו, פנינו לגירסה המקורית של "מסילת ישרים" - סדר הויכוח , שם מנהל הרמח"ל ויכוח מרתק וארוך בין ה"חכם" לבין ה"חסיד", המעוניין יעיין שם, אנו כדרכנו נקצר: איש חכם היה אשר נתן לו אלקים לב חכם ונבון, וישם אל לבבו לתור ולדרוש בחכמה על כל אשר נעשה תחת השמים. יומם ולילה תמיד שרעפיו לא יחשו לצוד ציד להביא חקירות ובדיקות בכל דבר חכמה להרבות ידיעתו ולהגדיל חכמתו, הן בפירושי התורה והמצות הן בדברי הטבע והבריאה בכל חלקיה בחכמתיה ומלאכתיה. וכל הדבר הקשה יקריב אל שכלו... והנה בין כתות בני האדם המיישבים את העולם איש לעברו היה יום יום רואה כת החסידים הקרואים והולכים לתומם לפרישותם וחסידותם, מרבים באמירת המזמורים ומאריכים בתפלות, וכיוצא בזה. ובכל עת שהיה רואה אותם היה רוחו מתפעם בקרבו לאמר: מה האנשים האלה עושים, מה עיונם, מה השכלתם, איך נפשם שבעה ושכלם שקט בתוכם, אין רוחם מרגיזם, אין לבם נוקפם לדעת לחקור ולהבין. בעשרים מזמורים שיאמרו ביום אחד די להם והותר וכבר שרעפיהם נחים ושקטים, ואני כל ימי מצטער על החכמה והמדע והחשק לחדושי הידיעות איננו מניח לי לישון, ואינני מוצא קורת רוח כלל במה שאינו חקירה שכליית והשגת הקדמות מבוררות ומאומתות. מי יתן ואשב פעם א' שתים שלש שעות עם א' מהם ואשמעה מה בפיו, ומה הם הידיעות אשר הוא יודע בכל התבודדותו ובכל קריאת ספריו ספרי החסידים אשר הוא קורא בהם תמיד... (מסילת ישרים - סדר הויכוח) אכן מיודענו החכם פגש בחסיד התם, ולאחר שהחכם הטיח בחסיד את תרעומתו מדוע אינו עוסק בחכמות ובעיונים, החסיד משיב לו מנה אחת אפיים - מדוע החכם אינו מעמיק בענייני דבקות האדם בבוראו וכי "היראה והאהבה כ"כ פשוטים ומבוארים? אין שייך בהם עיון ותלמוד?" וממשיך החסיד: הנני רואה משה רבינו ע"ה, בלמדנו דעת באמת מה חובתנו ומה יפה לנו, אמר: ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך וכו' ללכת בכל וכו' לשמור את וכו'. הנה כלל 'שמירת כל המצות' - שהוא כלל הדינים ופסקי ההלכות אשר עסקת בם - הוא רק אחד מן הענינים המוזכרים בפ' הזה, אך עוד ד' ענינים אחרים נזכרו בו, והם, היראה, ההליכה בדרכיו, האהבה והעבודה בלב. ואולם ראה תראה שהפסוק הזה צריך ביאור, כי לכאורה נראה הלשון נכפל בו הרבה, מלבד היראה והאהבה הלא גם הנה מכלל התרי"ג מצות, וא"כ באמרו לשמור את כל מצות ה' נכללו שם גם הנה, ולמה זה הוזכרו בפני עצמם? אך כשנדקדק על הענין נמצא כי כלל מצות המעשה הם סוג אחד, וכלל מצות הלב והמחשבה הם סוג אחר, ע"כ חילקם הכתוב והקדים מצות הלב למצות האיברים, כי כן יאות לפי החשיבות... ואמנם הנה פרט מכלל חיובי הלב היראה והאהבה, להיותם ב' העמודים הגדולים אשר העבודה נשענת עליהם, ושאר כל התלוי במדות ובלב כלל אותם באמרו וללכת בכל דרכיו, שבא בו הפירוש לרז"ל 'מה הוא רחום אף אתה רחום וכו, שכולם מדות הצריכות ליקבע בנפש להיותם דרכי ה' ממש, פי' הדרכים שהוא מתנהג בם עם בריותיו. וכן סיים העניין 'ולעבוד וכו' בכל לבבך ובכל נפשך', הא למדת שעל ענייני המחשבה ומזימות הלב הכתוב מדבר, ואח"כ הזכיר כל מצוות המעשה כל אחת, והיינו לשמור את מצוות ה' וכו'. נמצא שמלבד ידיעת המצוות לעשותם צריך עוד ד' דברים אחרים שמתלווים אל העשייה להשלימה כדי שתירצה לפניו יתברך, ואולם אתה - לפי דבריך - באחד נתעסקת וארבעה הנחת... ומעתה אילולי היית יכול לעסוק בשניהם (בלימוד ההלכות וקיומן, ובענייני היראה והאהבה) ככל הצורך - הנה מה טוב, אך אם אינך יכול לעשות זאת הלא השכל נותן היות הצד היותר טוב שתקצר קצת בחלק אחד עד שישאר מקום גם לחלק האחר... וכל שכן החלק העיקרי (של מצוות הלב), וכמו שאמרנו. (מסילת ישרים - סדר הויכוח) לאחר דין ודברים ארוך, החכם מרכין ראשו ומודה: באמת דבריך נכנסים באוזניי ונוקבים ויורדים עד פנימיות לבבי. והנני מחלה פניך עתה שתדריכני בדרכיך ותודעיני נתיבותיך ואלכה בם, כי רואה אני שיש לך יתרון עלי כיתרון האור מן החושך... ועתה אם מצאתי חן בעיניך הודיעני נא את דרכיך. (שם) כאן החסיד מאריך להוכיח שהאדם נברא בעבור מצבו בעולם הבא (שלשם יש לאדם להועיד את פניו, לשם "צריך שישים מבטו ומגמתו בכל אשר הוא עמל כל ימי חייו"), ולאחר מכן החסיד עוסק - כסדר פרקי ה"מסילת ישרים" - בשאלת "מה חובתו בעולמו", כאשר תחילת הספר עוסק בענייני איכות המצוות עצמן - זהירות, זריזות ונקיות, בהם האדם נקרא "צדיק"; לאחר מכן המסילה דורכת בעולמו של ה"חסיד" - פרישות, טהרה וחסידות, בהם האדם מטהר ומזכך את לבו ומפנה את כל עסקיו לבורא; ולבסוף עולה המסילה במעלות ה"קדושה" - ענוה, יראת חטא, קדושה ורוח הקודש, בהן האדם נקשר בכל מהותו לקב"ה. נמצאנו למדים כי עיקר שאיפתו של הרמח"ל היא לעורר את האדם לבל יקדיש את כל זמנו רק לפרטי ההלכות וקיומן המעשי, אלא יפנה את עיקר ענייניו אל הדבקות בה' - מתוך יראה ואהבה והליכה בדרכיו ועבודת הלב, שהם ארבעת החלקים הקודמים והמעולים מן החלק החמישי - המצוות. "ד' דברים שמתלווים אל העשייה להשלימה כדי שתירצה לפניו יתברך". כי השלמות האמיתי הוא רק הדביקות בו יתברך... ושלא יהיה לו שום תכלית אחר בכל מעשה שיעשה אם קטן ואם גדול אלא להתקרב אליו יתברך ולשבור כל המחיצות המפסיקות בינו לבין קונו. (מסילת ישרים פ"א)

פרק ס"ז

תנועת החסידות - רבי ישראל בעש"ט ותלמידיו

עיקר העיקרים שתנועת החסידות חרטה על דיגלה - הוא ההתמקדות של עבודת האדם בדבקותו בה' והקשר האישי והפנימי עם בוראו. משום כך דגש רב הושם בחסידות על כוונת הלב, על עבודה שבלב, על הרצון, על הרגש ועל השמחה. הדברים ידועים, ולכן נלקט רק מעט ע"מ להעלות את הנקודה מתוך אור הכתובים: כללא דמילתא, כל התורה ומצוות אין מועילים לאדם כשהם בלי דבקות הנזכר, כי זה כל האדם. (בעש"ט, דרש טוב ע' דביקות) שמעתי מאאזללה"ה 'מצוה גוררת מצוה' לשון דבקות והתחברות, לשון בצוותא. (שם, דגל מחנה אפרים בשם בעש"ט) זה הכלל, שכל מעשיו יהיה בדבקות להשם יתברך. (המגיד ממזעריטש) לא ניתנו כל המצוות אלא כדי שיגיע בהם למדריגת אהבה גדולה ודביקות בהשי"ת. (תולדות יעקב יוסף, בהקדמה) תכלית כל התרי"ג מצוות - כדי שיוכל לידבק בו יתברך ולאהבה אותו, ועל כל נקראין תרי"ג עטין כי הם עצות איך לידבק בו יתברך. (שם) בעשיית המצוות יש ג' בחינות: מחשבה, דיבור ומעשה, ובכל אחד מג' בחינות אלו עיקר התכלית בכדי לידבק בו יתברך. (לשון חסידים [ליקוטי בעש"ט ותלמידיו] עמ' קעא) ...ואז יזכה לדבק בו יתברך כמ"ש ובו תדבק, שזה תכלית כל התורה והמצוות. (שם) תכלית כל המצוות להגיע למצות ובו תדבק. (שם, ע' צדיק) עיקר עבודת הבורא יתברך הוא הדבקות והתלהבות בעבודתו יתברך ובלימוד תורתו שיהיה בדחילו ורחימו (ביראה ואהבה). (שם ח"ב עמ' צה) העיקר בכל דבר הוא המכוין שיהיו כל מעשיו לשם שמים. (שם עמ' קפח) לאור הדברים הללו, נכון יהיה לומר שהחסידות מכירה במצוות התורה הכשר והכנה אל הקשר בין האדם לקב"ה, וכי הדבקות בה' והקשר איתו הם ערך עליון יותר מאשר הקיום המעשי של המצוות, כלומר: יש למצוות תכלית זולת קיומן הפרטי. ומלבד זאת נוכחנו שהחסידות גם היא מחשיבה את כוונת הלב וטהרתו יותר מאשר המעשים גרידא, כפי שהארכנו להוכיח בפרק כ"ה.

פרק ס"ח

תנועת המוסר - רבי ישראל סלנטר ותלמידיו

באופן כללי אפשר לומר בוודאות שתנועת המוסר - החל ממייסדה רבי ישראל מסלנט, דרך תלמידיו ושיטותיהם השונות (קלם, נובהרדוק, סלבודקא), כולם הסכימו שתכלית התורה ומצוותיה היא ליצור תכונה ועיצוב בדמותו של האדם, ולא רק לקיים מצוות לשם קיום. במהלך הספר פוזרו שלל ליקוטים מאוצרותיהם המוכיחים כך, כאן נביא מעט מזעיר בעיקר מדברי מחולל התנועה, רבי ישראל סלנטר. התמקדנו בנושא תכלית הלימוד ומעשי המצוות - שהיא להביא לידי תיקון האדם וקרבתו אל ה' ע"י שיפור המידות. והנה בריאת התבל תכליתה - האדם השלם, ירא ה' ושומר מצוותיו, כמאמר רז"ל "מאי כי זה כל האדם? א"ר אלעזר: אמר הקב"ה, כל העולם כולו לא נברא אלא בשביל זה"... בעבור האדם המעולה המשלים חיובו לעלות במדרגת האבות... שהאדם נברא לתכלית זו, וכל אדם בידו ובכוחו לתקן כל כוחות נפשו. ...יסוד בחינת התיקון הוא בדברים שבין אדם לחבירו. (אור ישראל סימן ל') ללמוד וללמד לימוד למעשה, אשר זהו עיקר גדולת התלמוד ממעשה - שתלמוד מביא לידי מעשה! (אור ישראל, אגרת כ"א) הלימוד קודם למעשה. קניית דרכי הלימוד הוא הפתח להכנס בדרכי עבודתו יתברך. (אור ישראל סי' יח). ברא הקב"ה יצה"ר ברא לו תורה תבלין. בזה הורונו חז"ל כי תבלין של תורה היא היראה הנובעת ממנה... סיבת רפואתה לחולי הנפש - אם ישים האדם לבו ונפשו אל יראת התורה. אם בכלל - לידע ולהבין מהתורה כי לכל עבירה יש עונש עצום ונורא, ולכל מצוה יש שכר נעלה מאוד. אם בפרט - והוא העיקר - ללמוד תורת כל עבירה ועבירה לבדה, לגאוה - תורה הגאוה, למו"מ באמונה - חלקי התורה אשר לעניינים שבין אדם לחבירו, בעסקי העולם וכדומה, וכן לכל מצוה ולכל עבירה את תורתה. הנשגב והעיקר בשימוש רפואות התורה לתחלואי היצר הוא ללמוד בעוז ועיון עמוק היטב דיני העבירה עצמה, ההלכה עם כל סעיפיה. ...וזאת הלא ידוע כי השתנות הטבע תולד רק מלימוד והרגל רב. ולכן היסוד העיקרי והעמוד הנכון להכין את עצמו לשמירה מעבירות ועשיית מצוות הוא רק הלימוד הרב בהלכה זו הנוגעת לעבירה זו או למצוה זו, בפרט בעיון הדק היטב, כי זה הלימוד עושה קניין חזק בנפש להיות העבירה מרוחקת ממנו בטבע... כן אם האדם נכשל ר"ל בעבירה... עיקר רפואתו הוא לימוד ההלכות השייכים לזה בעיון, ובפרט על מנת לעשות, זאת תתן פריה לאט לאט לתת עוז בנפש. והנה בתבלין התורה ליצה"ר יש עוד בחינה רוחנית [שהשכל וחושי האדם נלאו להכיר סיבתה]... והנה אם נשקיף בעין חודרת נראה כי תחבולותינו למרכז רפואת היצה"ר המה רק בבחינה הגשמית - היא התבוננות היראה ולימוד ההלכות כנ"ל. כי הרפואה שניה - היא בחינה הרוחנית - באה ממילא, ועל כן תיקרא רפואה מקריית... ואם לא ישתמש האדם ברפואה הגשמית, אז גם הרוחנית - היא לימוד התורה (שאינה נוגעת למעשה או לאותו מעשה) - לא תתן כוחה כ"כ ליצה"ר. (אגרת המוסר) אם נתבונן במהות התורה נמצא כי עיקר מהותה היא בירור המידות. והראיה, כי בעת ששאלו המלאכים "תנה הודך על השמים" ענה להם משה רבנו ע"ה "כלום קנאה יש בכם? יצר הרע יש בכם?" (שבת פח.). הרי לנו מזה אשר התורה נתנה לאדם מפני שעל ידה ישתלם צורת הרוחניות שבו עד שיקרא בשם אדם... כי מעיקר כוונת נתינת התורה לאדם היא לרפא מידות נפשו. (הסבא מנובהרדוק, מדרגת האדם) עיקרן של המצוות אמנם אין תכליתן הן עצמן, אלא העיקר הוא מה שעושין את האדם ישר, והיא המתנה העליונה ודאי. כללו של דבר: התכלית היא לא עשיית המצוות אלא שלמות האדם, כלומר שיהיו כל רמ"ח איבריו כולם שלמים וטובים, שיהא האדם תמים בכל גופו ונפשו. ("דעת תורה" לרבינו ירוחם הלוי, פרשת בלק) לפני שאדם ניגש ללימוד תורה עליו לדעת כי תורה השי"ת ורצונו יתברך הוא לומד, וכל כוונתה היא שיכיר בהקב"ה וידבק בדרכיו. וראה חומרת העונש על העדר כוונה זו, שעל זה אבדה הארץ! הדברים נוראים. אך מה נעשה - זהו עסק התורה הקדושה. (עלי שור ח"ב מערכת התורה פ"ג) תכלית התורה היא שיצא כלל-ישראל מושלם בכללו וכל אחד ואחד מישראל בפרט. תכלית הבריאה - האדם מישראל! האם יש עוד שאלה איזה מקום תופס "האדם" בתורה? הלא הוא התכלית! ...על ידי התורה הוא מגיע לשלמותו. התורה עוזרת לאדם בלי גבול, אבל התכלית היא שהוא יגיע לשיעור קומתו בתכלית השלמות... היש עוד ספק אם יש להעמיד את האדם עצמו למרכז עבודתנו? ומה נוראה היא הטעות לחשוב שע"י קיום המצוות 'ממילא' יהי האדם השלם ובאופן מיכני ח"ו יזכה לחיי העולם הבא! (עלי שור, הקדמה למערכת האדם)

פרק ס"ט

נספח לשיטות החסידות והמוסר

לאחר שסקרנו בקצרה וטעמנו מקצת פלאי החסידות ונפלאות המוסר, לא נוכל להותיר את הדברים ללא ציטוט נפלא מהגר"א דסלר בספרו "מכתב מאליהו". לאחר שסוקר את שתי התנועות הכבירות כך הוא מסכם ומייעץ למעשה: בזמננו, האמיתות של בעלי המוסר כבר ירדה מן הפרק. כבר אפסו אנשים עם אמת עמוק בלב, עם חשבון הנפש חזק ואמיתי. כבר הגיעו עיקבתא דמשיחא שאמרו חז"ל שיהיה דור חיצוני. אם אדם כבר לא לומד מוסר, הוא מעוניין בעיקר בחכמת המוסר, הפילוסופיה והפסיכולוגיה העמוקה הקשורות עם מוסר. אם הוא לומד מוסר בהתפעלות, אינו מביא את זאת לחשבון הנפש. גם אצל חסידים חסרה היום העבודה עם דבקות. לא נשארה אלא החיצוניות של חסידות, שנראה קצת כהתלהבות. יש ניגון, אבל הנשמה של הניגון איננה. ההתלהבות בתפילה כמעט שייכת לעבר. לעידן של היום לא נשארה כמעט אלא דרך אחת: לקחת כל מה שיכול לעזור ליהדות - החכמה של חסידות ומוסר ביחד. הלואי שישפיעו ביאורים ואורות גדולים, הלואי שיפתחו בנו הכרה והערצה לתורה הקדושה. הלואי שהתעוררות המוסר תביא היום לקצת התלהבות חסידית, והלואי שההתלהבות תתאמץ בקצת חשבון הנפש. הלואי שע"י כל אלה ביחד נזכה לעלות ברוחניות ולהחזיק מעמד כבני תורה ביהדות מחוזקת. יסייענו השם יתברך לזה! (מכתב מאליהו, 'עבודה' עמ' 39) ולדידן - בנושא תכלית המצוות - נוכל להעלות משני כבשונות האורים הללו דבר נפלא: בחיבורינו הוארנו לאור פשוטי המקראות וצעדנו בדרך רבותינו הראשונים, ואשר הועלה למסקנה והתבהר היטב שתכלית התורה והמצוות היא להביא את האדם לידי דבקות בה' ב"שתי שלמויות" - ע"י הקירבה והאהבה אליו, וע"י ההידמות אליו בהליכה בדרכיו. באופן כללי נוכל לומר שהחסידות והמוסר משלימות זו את זו , האחת התמקדה והאירה את צד הדבקות בה', וחברתה התמקדה בתיקון האדם ומידותיו. לו נחכים ללכת בעצתו של הגר"א דסלר, אולי נאחד בכך את "שתי השלמויות" ונשלים בכך את תכלית המצוות. נדבק בה', נדבק במידותיו. כשחלה ר"א נכנסו תלמידיו לבקרו, וישבו לפניו. אמרו לו: רבנו, למדנו אורחות חיים! אמר להם: מה אלמד אתכם? צאו והזהרו איש בכבוד חברו, ובשעה שאתם מתפללין דעו לפני מי אתם עומדים להתפלל, שמתוך דבר זה תזכו לחיי העולם הבא. (אבות דרבי נתן יט, ד)

פרק ע'

הכוזרי, הר"ן והמהר"ל

שלושת הגאונים הנ"ל נראה כי הלכו בדרך אחת, לכל הפחות בנושא טעמי המצוות ואופן עשייתן, בשיטה המנוגדת לדעת הרמב"ם וסייעתו, ולכן קיצבנום לאכסניה אחת:

שיטת הכוזרי:

רבי יהודה הלוי בשיחתו עם מלך כוזר, נוטה מדעת הרמב"ם וסובר שמטרת התורה היא "העניין האלוקי" כדבריו, והוא אינו מגיע ע"י חכמת האדם ואינו מושג בשכל ואינו מוטעם בטעמים הגיוניים דווקא, אלא הוא מצב שמגיע ע"י קיום המצוות בצורה הנכונה, בפרט לעם ישראל בני אברהם יצחק ויעקב, ובפרט בארץ ישראל. לשיטתו, על האדם לחתור לקיום המצוות ע"מ לקיים את ציווי האלוקים, וממילא תתנוסס בו סגולת "העניין האלוקי", אך אל לאדם לחפש טעמים וכוונות עליוניות למצוות. אכן גם לשיטת הכוזרי המצוות לא נועדו לשם עשייתן או לשם 'יצירת משמעת אנושית', אלא כדי להביא את האדם לדבקות בה' ע"י "העניין האלוקי" שיחול עליו. נעתיק קטע מדבריו, ובתוכו גם תתבהר שיטתו בנוגע ליחס שבין המידות הטובות לבין המצוות השמעיות (החוקים): מד - אָמַר הֶחָבֵר: הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי מִמֶּנּוּ כְּמַעֲלַת הַנֶּפֶשׁ מִן הַלֵּב, וְעַל כֵּן אָמַר: "רַק אֶתְכֶם יָדַעְתִּי מִכֹּל מִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה עַל כֵּן אֶפְקֹד עֲלֵיכֶם"... כֵּן יִשְׂרָאֵל מִצַּד שָׁרְשָׁם וְעַצְמָם... וּבְבֹרֵנוּ וְתִקּוּנֵנוּ יִדְבַּק הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי בָּעוֹלָם, כְּמוֹ שֶׁיָּדַעְתָּ כִּי הַיְסוֹדוֹת נִהְיוּ לִהְיוֹת מֵהֶם הַמּוֹצָאִים וְאַחַר כָּךְ הַצֶּמַח וְאַחַר כָּךְ הַחַיִּים וְאַחַר כָּךְ הָאָדָם וְאַחַר כָּךְ סְגֻלַּת הָאָדָם, וְהַכֹּל נִהְיָה בַעֲבוּר הַסְּגֻלָּה הַהִיא לְהִדָּבֵק בָּהּ הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי, וְהַסְּגֻלָּה הַהִיא בַּעֲבוּר סְגֻלַּת הַסְּגֻלָּה, כְּמוֹ הַנְּבִיאִים וְהַחֲסִידִים. וְעַל זֶה הַדֶּרֶךְ נִסְדַּר מַאֲמַר הָאוֹמֵר: "תֵּן פַּחְדְּךָ ה' אֱלֹקֵינוּ עַל כָּל מַעֲשֶׂיךָ", וְאַחַר כֵּן "תֵּן כָּבוֹד לְעַמֶּךָ", וְאַחַר כֵּן "צַדִּיקִים יִרְאוּ וְיִשְׂמָחוּ", מִפְּנֵי שֶׁהֵם סְגֻלַּת הַסְּגֻלָּה. מה - אָמַר הַכּוּזָרִי: כְּבָר הַרוֹתָ הֶחָבֵר וְדִמִּיתָ, וְהֵיטַבְתָּ לְהָעִיר וּלְדַמּוֹת, אֲבָל הָיָה צָרִיךְ שֶׁנִּרְאֶה בָּכֶם מֵהַפְּרוּשִׁים וְהָעוֹבְדִים יוֹתֵר מִמַּה שֶׁהֵם בְּזוּלַתְכֶם. מו - אָמַר הֶחָבֵר: כַּמָּה קָשָׁה עָלַי שִׁכְחָתְךָ מַה שֶּׁהִקְדַּמְתִּי לְךָ מִן הַשָּׁרָשִׁים וְהוֹדֵיתָ אַתָּה בָהֶם. הֲלֹא הִסְכַּמְנוּ, כִּי לֹא יִתָּכֵן לְהִתְקָרֵב אֶל הָאֱלֹקִים כִּי אִם בְּמַעֲשִׂים מְצֻוִּים מֵאֵת הָאֱלֹקִים, הֲתַחֲשֹׁב כִּי הַקִּרְבָה הִיא – הַשִּׁפְלוּת וְהַכְּנִיעָה וְהַדּוֹמֶה לָהֶם? מז - אָמַר הַכּוּזָרִי: כֵּן, עִם הַצֶּדֶק . וְכֵן אֲנִי חוֹשֵׁב, וְכֵן קָרָאתִי בְסִפְרֵיכֶם, כְּמוֹ שֶׁאָמַר: "מַה ה' אֱלֹקֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה". וְאָמַר: "מַה ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד", וְזוּלַת זֶה הַרְבֵּה. מח - אָמַר הֶחָבֵר: אֵלֶּה וְהַדּוֹמֶה לָהֶם הֵם הַחֻקִּים הַשִּׂכְלִיִּים, וְהֵם הַקְדָּמוֹת וְהַצָּעוֹת לָתּוֹרָה הָאֱלֹהִית, קוֹדְמוֹת לָהּ בְּטֶבַע וּבִזְמָן, אִי אֶפְשָׁר בִּלְעֲדֵיהֶם בְּהַנְהָגַת אֵיזוֹ קְהִלָּה שֶׁתִּהְיֶה מִבְּנֵי אָדָם, עַד שֶׁקְּהַל הַלִּסְטִים אִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יְקַבְּלוּ הַצֶּדֶק בֵּינֵיהֶם, וְאִם לֹא, לֹא הָיְתָה מַתְמֶדֶת חֶבְרָתָם. וְכַאֲשֶׁר הִגִּיעַ הַמְּרִי מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל עִנְיָן שֶׁהֵקֵלּוּ בַּתּוֹרוֹת הַשִּׂכְלִיּוֹת וְהַמִּנְהֲגִיּוֹת, אֲשֶׁר אִי אֶפְשָׁר מִבַּלְעֲדֵיהֶם לְכָל קְהִלָּה, כַּאֲשֶׁר אִי אֶפְשָׁר לְכָל יָחִיד מִבַּלְעֲדֵי הַדְּבָרִים הַטִּבְעִיִּים מֵאֲכִילָה וּשְׁתִיָּה וּתְנוּעָה וּמְנוּחָה וְשֵׁנָה וִיקִיצָה, וְהֶחֱזִיקוּ עִם זֶה בַעֲבוֹדוֹת מִקָּרְבָּנוֹת וְזוּלָתָם מִן הַתּוֹרוֹת הָאֱלֹהִיּוֹת הַשִּׁמְעִיּוֹת, הִסְתַּפֵּק מֵהֶם בְּפָחוֹת, וְאָמַר: וּלְוַאי שֶׁתִּשְׁמְרוּ הַתּוֹרוֹת שֶׁשּׁוֹמְרִים אוֹתָם הַפָּחוּת שֶׁבַּקְּהִלּוֹת וְהַקַּל שֶׁבָּהֶם מֵהַצֶּדֶק וְהַדֶּרֶךְ הַטּוֹבָה וְהַהוֹדָאָה בְטוּב הַבּוֹרֵא. כִּי הַתּוֹרוֹת הָאֱלֹהִיּוֹת לֹא תֻשְׁלַמְנָה אֶלָּא אַחַר הַשְׁלָמַת הַתּוֹרוֹת הַמִּנְהֲגִיּוֹת וְהַשִּׂכְלִיּוֹת, וּבַתּוֹרוֹת הַשִּׂכְלִיּוֹת - קַבָּלַת הַצֶּדֶק וְהַהוֹדָאָה בְטוּב הַבּוֹרֵא, וּמִי שֶׁלֹּא הֶחֱזִיק בָּאֵלֶּה, אֵיךְ מַחֲזִיק בַּקָּרְבָּנוֹת וּבַשַּׁבָּת וְהַמִּילָה וְזוּלָתָם, מִמַּה שֶּׁאֵין הַשֵּׂכֶל מְחַיְּבוֹ וְלֹא מַרְחִיקוֹ, וְהֵם הַתּוֹרוֹת אֲשֶׁר בָּהֶם הִתְיַחֲדוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל תּוֹסֶפֶת עַל הַשִּׂכְלִיּוֹת, וּבָהֶם הָיְתָה לָהֶם יִתְרוֹן הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי. וְלֹא יָדְעוּ אֵיךְ יִתְחַיְּבוּ אֵלּוּ הַתּוֹרוֹת, כַּאֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ, אֵיךְ יָרַד כְּבוֹד ה' בֵּינֵיהֶם וְאֵשׁ ה' עַל קָרְבְּנוֹתָם, וְאֵיךְ שָׁמְעוּ דִבּוּר הָאֵל, וְאֵיךְ אֵרַע לָהֶם כָּל מַה שֶּׁאֵרַע, מִמַּה שֶּׁאֵין הַדֵּעוֹת מְקַבְּלוֹת אוֹתוֹ לוּלֵא הַמַּעֲמָדוֹת וּרְאוּת הָעַיִן אֲשֶׁר אֵין בּוֹ מִדְחֶה. וְעַל הַדֶּרֶךְ הַזֶּה נֶאֱמַר לָהֶם: "וּמָה ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ", וְ"עֹלוֹתֵיכֶם סְפוּ עַל זִבְחֵיכֶם", וְזוּלַת זֶה מִמַּה שֶּׁדּוֹמֶה לוֹ. (אבל) הֲיִתָּכֵן שֶׁיַּחֲזִיק הַיִּשְׂרְאֵלִי בַּעֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד, וְיַעֲזֹב הַמִּילָה וְהַשַּׁבָּת וְתוֹרוֹת הַפֶּסַח וּשְׁאָר הַתּוֹרוֹת וְיַצְלִיחַ? ...וּרְאֵה הֵיאַךְ שָׁב הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי הַדָּבֵק בְּאַבְרָהָם וְאַחַר כֵּן בַּהֲמוֹן סְגֻלָּתוֹ וּבָאָרֶץ הַקְּדוֹשָׁה, מֵבִיא הָאֻמָּה מַדְרֵגָה אַחַר מַדְרֵגָה, וְנִזְהָר בַּזֶּרַע עַד שֶׁלֹּא נִמְלַט מֵהֶם אֶחָד, וְהִנִּיחַ אוֹתָם בַּטּוֹב שֶׁבַּמְּקוֹמוֹת וְהַפּוֹרִי שֶׁבָּהֶם וְהִרְבָּם הָרִבּוּי הַהוּא הַמֻּפְלָא, עַד שֶׁהֶעְתִּיק אוֹתָם וּנְטָעָם בָּאֲדָמָה הָרְאוּיָה לַסְּגֻלָּה, וְנִקְרָא אֱלֹקֵי אַבְרָהָם וֵאלֹקֵי יִצְחָק כַּאֲשֶׁר נִקְרָא יוֹשֵׁב הַכְּרוּבִים וְיוֹשֵׁב צִיּוֹן וְשׁוֹכֵן יְרוּשָׁלָיִם, לִדְמוֹתָם בַּשָּׁמָיִם, כְּמוֹ שֶׁאָמַר: "הַיֹּשְבִי בַּשָּׁמָיִם", מִפְּנֵי הֵרָאוֹת אוֹרוֹ בָּאֵלֶּה כְּהֵרָאוֹתוֹ בַשָּׁמָיִם, אַךְ בְּמִצּוּעַ עָם רְאוּיִים לְקַבֵּל הָאוֹר הַהוּא, וְהוּא מַאֲצִיל אוֹתוֹ עֲלֵיהֶם, וְנִקְרָא זֶה מִמֶּנּוּ אַהֲבָה... ס - אָמַר הֶחָבֵר: כְּבָר אָמַרְתִּי לְךָ שֶׁאֵין עֵרֶךְ בֵּין שִׂכְלֵנוּ וּבֵין הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי, וְרָאוּי שֶׁלֹּא נִטְרַח לְבַקֵּשׁ עִלַּת אֵלֶּה הַגְּדוֹלוֹת וְהַדּוֹמֶה לָזֶה. (כוזרי, מאמר שני) וְנִתְבָּאֵר מִזֶּה כִּי אֵין קוּרְבָה אֶל הָאֱלֹקִים אֶלָּא בְמִצְוֹת הָאֱלֹקִים. וְאִי אֶפְשָׁר לָדַעַת מִצְוֹת אֱלֹקִים אֶלָּא מִדֶּרֶךְ נְבוּאָה לֹא בְהַקָּשָׁה וְלֹא בִסְבָרָא, וְאֵין בֵּינֵינוּ וּבֵין הַדְּבָרִים הָהֵם קוּרְבָה אֶלָּא בַקַּבָּלָה הַנֶּאֱמָנָה. וַאֲשֶׁר מָסְרוּ לָנוּ הַמִּצְוֹת הָהֵם, לֹא הָיוּ יְחִידִים אֲבָל הָיוּ רַבִּים וַחֲכָמִים וּגְדוֹלִים שֶׁהִגִּיעוּ הַנְּבִיאִים, וַאֲפִלּוּ לֹא הָיוּ כִּי אִם הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם וְהַזְּקֵנִים, אֲשֶׁר הָיוּ נוֹשְׂאִים הַתּוֹרָה, וְלֹא פָּסְקוּ מִמֹּשֶׁה. (כוזרי, מאמר שלישי, נג) וּמִי שֶּׁקִּבְּלָהּ קִבּוּל שָׁלֵם מִבְּלִי שֶׁיִּתְחַכֵּם בָּהּ בְּשִׂכְלוֹ, הוּא מְעֻלֶּה מִמִּי שֶׁיִּתְחַכֵּם בָּהּ וְחָקָר. אַךְ מִי שֶׁנָּטָה מֵהַמַּדְרֵגָה הָעֶלְיוֹנָה הַהִיא אֶל הַמֶּחְקָר - טוֹב שֶׁיּוֹצִיא בָּהֶם מוֹצָאֵי הַחָכְמָה מִשֶּׁיַּעַזְבֵם לִסְבָרוֹת רָעוֹת וְלִסְפֵקוֹת מְבִיאוֹת אֶל אֲבַדּוֹן. (כוזרי, מאמר שני, כו) 

שיטת הר"ן:

גם הר"ן בדרשותיו הולך בדרך הכוזרי שאין לחתור לטעמים ומטרות אחרות זולת עשיית המצוות בצורת קיום רצון ה', וכי המצוות מביאות לידי "העניין האלוהי", ודבריו ידברו בעד עצמם: מה שאמר: 'ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם וגו', כי מי גוי גדול וגו': (דברים ד, ו-ז) - והנה תפול בכאן שאלה גדולה, איך אמר כי ענין החוקים חכמתנו ובינתנו לעיני העמים, ושבעבורם יאמרו 'רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה', כי הענין כלו יראה בהפך, כי אין ספק שהחוקים הם מצוות שאין טעמם נודע, והם דברים שאומות העולם מכחישי התורה משיבים עליהם, ואם כן ראוי הוא שישפטו אותנן מצד החוקים לעם סכל עושה מעשיו בלא טעם? אבל הפסוק הזה נמשך ונקשר עם הפסוק הבא אחריו, עד שיהיה השני נותן טעם לראשון. והוא אומרו: כי מי גוי גדול אשר לו א-להים קרובים אליו, ירצה בזה, כי כשיראו האומות הנ"ל שהם צועקים ואינם נענים, ויראו אותנו קרובים אל השי"ת עד שהוא עונה אותנו בכל קראנו לו, על כרחם יתבוננו וידונו עלינו בחכמה ותבונה עד שהעניין האלוהי דבק בנו ולא בהם. ועדיין צריך ביאור למה ייחס זה לחוקים שאין טעמם נודע יותר מכל התורה כולה? והתשובה, כי כל פועל שיצוה לעשות ענין זר בלתי נוהג דרך ההקש, הנה עיונו יפול באחד משני דברים, אם שיוחזק מצוהו או עושהו מצדו לחכם מופלג, ואם שיוחזק לשוטה וסכל... אבל באחרונה אשר ראה (נעמן) עין בעין כי כאשר דבר הנביא כן קרה, ושרפא אותו בענין יוצא מן ההקש, אמר: 'הנה נא ידעתי כי אין א-להים בכל הארץ כי אם בישראל', כלומר, שמצד קורבתם אליו הם משיגים דברים לא ישערם ההקש בשום פנים, והתכלית נראה עין בעין על פניהם. כן פירוש זה הפסוק בשווה, יאמר כי כאשר שמירתנו החוקים היא חכמתנו ובינתנו לעיני העמים. כי אחר שהם רואים שהעניין האלוהי ידבק בנו, ויראו שהתורות כולן משותפות עם תורתנו בנגלה מעניניהם בעשיית המצות השכליות, רוצה לומר להשמר מן הגזל ומן הרציחה ודומיהם, ושמה שנתיחדה תורתנו וכל שכן בזמן הזה, הוא ענין החוקים, והיה נראה עין בעין שהענין האלוהי דבק בנו, יאמרו רק עם חכם ונבון וגו'. (דרשות הר"ן, הדרוש הראשון) 

שיטת המהר"ל:

אחר שבארנו לך כי מדות השם יתברך גזרות על ישראל, כמלך הגוזר על עמו. אין עליך לחשוב כמו שחשב הרמב"ם ז"ל (מו"נ ח"ג פמ"ח) בפירוש המאמר הזה, שדעת חז"ל שגזר עלינו המצות, ואין להם טעם, רק שהם גזרה לנסות ישראל ולצרף אותם אם ישמרו את מצותיו. והביא לזה מאמרם (במו"נ ח"ג פכ"ו) בב"ר וכי מה אכפת להקב"ה אם שוחט מן הצואר, או שוחט מן העורף, הרי לא ניתנו המצות אלא לצרף בהן הבריות, שנאמר (משלי ל, ה) "כל אמרת אלוה צרופה", עד כאן. ופירש הרמב"ם ז"ל בזה, כי השם יתברך נתן המצות לנסות ולצרף בהן הבריות. ודעתו ז"ל בהמשל, כי לכל מצוה ומצוה אין ספק שיש בה טעם למה ציוה במצוה זאת. אבל לדברים הפרטיים שהם במצוה, כי כל מצוה ומצוה יש בה דברים פרטיים, אין להם טעם. ועל זה אמר 'וכי מה אכפת להקב"ה אם שוחט מן הצואר או מן העורף', כי שחיטת צואר דבר פרטי. כי מצות שחיטה שישחוט ולא ימלוק - יש בו טעם, אבל שישחוט מן הצואר ולא ישחוט מן העורף - לדבר הזה אין לו טעם. כך הם דבריו. ובודאי אין טעם לפירוש הזה. כי על כל התורה אמר הכתוב (דברים ד, ח) "כי מי גוי גדול אשר לו חוקים ומשפטים צדיקים ככל התורה הזאת". ואמר עוד (שם) "ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני כל העמים אשר ישמעון כל החוקים האלה וגו'". והרי כי כל דבר שבתורה, בכלל ובפרט, הכל דברי חכמה. ולא כמו שחשב הוא (הרמב"ם) כי לדברים הפרטיים אין טעם כלל, כי לא היה זה תורה של חכמה. והרמב"ן פירש בזה... שכולם לתועלת לנו, ולא להקב"ה. כי 'מה אכפת ליה וכו' אלא לנו הם להדריכנו בנתיבות הרחמים אף בשעת שחיטה... וכבר אמרנו שאי אפשר לומר שיהיו מצות התורה על דרך שפירש הרמב"ן ז"ל לקבוע בנו מדות טובות, כי לא תוכל לפרש כך, כי רוב מצות לא נדע טעמם. ואם כן איזה דרך ישכון אור המצות? אמנם מה שאמר (ב"ר מד, א) 'לא ניתנה תורה רק לצרף הבריות', אין הפירוש כי המצות הם מצרפים האדם במה שידריך האדם עצמו במדות הטובות וההגונות. שבזה יקשה כמו שכתבנו למעלה, כי דבר זה היה הגון במצוות אשר נדע טעמם, אבל במצות שנעלם מאתנו טעם שלהם, לא נוכל לומר כך. אבל המצוות בעצמם מצרפים נפש האדם להשיב אותה אל ה'... אמנם ישראל עם ה', אשר בחר בהם, ונתיחדו אל השם יתברך יותר ויותר, שיש להם נפש מיוחדת אלהית ביותר, נתיחדו עוד במצות לא תעשה... אלא ניתנה תורה רק לצרף הבריות, כדי שיהיה מעשה האדם כאשר נותן הסדר השכלי שלו מן השם יתברך. ודבר זה הוא צרוף וזכוך הנפש, כאשר דבק בשכלי, ואז יש לו דבקות בו יתברך. וזה שאמר (תהלים יח, לא) "אמרת אלוה צרופה מגן הוא לכל החוסים בו", ואמרו (תנחומא שמיני, אות ח) למה, שיהא מגין עליך. כלומר כאשר יהיה צרופה נפשו מן הטבע החמרית , ובזה יש אל נפש האדם דבקות אל השם יתברך, וגם השם יתברך עם האדם, והוא מגן עליו סוכך עליו. ...ולכך נתן לו השי"ת התורה, והיא בלתי טבעית, ועל ידה יצא אדם לפועל השלמות... וצריך שתצא נפשו אל הפועל מן החומרית, ואין זה רק על ידי מצוות אלוקיות. ...כי מצות התורה הם תועלת בעצמם, על דרך זה שאמר כי פרה אדומה היא מעברת רוח הטומאה. וכמו שחשבו קצת בני אדם כי התורה אסרה מאכלות האסורות מפני שהם מולידים מזג רע, וכן נתנו טעם בדם ובחלב, וכמו שכלם הם מולידים מזג רע, וכל הדברים האלו אין בהם ממש לענין אסור שלהם. ...ואמר כי הטמטום הזה מצד עבירה, כי מפני שעבר המצוה, אשר ראוי לאדם מצד אשר נפשו נפש אלהית כמו שאמרנו, ולכך העבירה מטמטם לבו של אדם, אבל אין זה מצד הטבע של השרצים... שאין כאן דבר טבעי במצוה זאת, רק גזרה גזרתי, אי אתה רשאי לעבור עליה.... אבל שיהיה דבר זה טבעי - דבר זה אינו. רק כי כך הסדר של השם יתברך לאדם בחכמתו, ומצד החוק שהוא שייך לאדם, המת מטמא והמים מטהרים... ומפני כך אין להרהר אחר זה, כי "עמוק עמוק מי ימצאנו" (קהלת ז, כד). כי אין התורה טבעית, שאילו היתה התורה טבעית, היה זה קשיא מה ענין הטומאה והטהרה... והצירוף הזה הוא לאדם בין יודע טעם של מצוה או לא ידע... ולכך אין לשאול על טעם המצות למה הם כך, כי כך גזר השם יתברך הסדר לפי חכמתו, ואין דבר אחד לבטלה, וכך חקק השם יתברך. והאדם העושה והשומר הסדר הזה אשר סדר השם יתברך, דבר זה צירוף וזכוך נפש האדם. כי על ידי עשיית המצות, שהם הסדר השכלי, הוא דבק בשכלי, ועל ידי זה דבק בו יתברך... (תפארת ישראל פרק ז-ח) ואחר כל אלו, נצרף כאן שני ציטוטים מספר אחר של המהר"ל, שלכאורה נראה מדבריו שלתורה ומצוותיה אכן יש הגיון אנושי וטעמים מובנים. תן לחכם ויחכם ויתרץ: דבר זה סוד מופלא, כי התורה נקראת בשתי שמות; נקראת בשם "חסד" - "ותורת חסד על לשונה", ונאמר "דרכיה דרכי נועם", ונקראת בלשון "אמת" - "תורת אמת היתה בפיהו. כי המצוה בעצמה עשייתה הוא הטוב ונועם. ולפיכך היה יסוד התורה אש לבנה. וכאשר תשכיל במצוה תמצא אותו אמת ונכון הוא, כמו כבוד אב ואם. ושמירת שבת טוב ונועם הוא, וכאשר תשכיל בו נמצא שהוא ראוי ומחוייב לעשות. נמצא כי עיקר המצוה הוא טוב וחסד, וזהו מורה אש לבנה, כי הלובן מורה הטוב והזכות, דומה לאור שהוא טוב. והצורה, היא אש שחורה, כי השחור מורה על רשימה מבוארת היטב, כך התורה דבריה מבוארים ברורים. (גור אריה למהר"ל, דברים לג) דבר זה סוד גדול, כי דברי תורה מחוייבים שיהיה כל דבור ודבור כך, ולפיכך לא היה התורה כמלך בשר ודם המצוה לעבדו כך וכך תעשה שהעיקר הוא גזירתו שחידש מלבו, אלא דברי תורה הם מחוייבים מצד עצמם. ולפיכך כתיב אצל התורה "ויכל לדבר אתו", כשנים שהם נושאים ונותנים בדבר אחד, כך השם יתברך [ומשה רבינו עליו השלום] היו שונים ההלכה ביחד, כי אין התורה גזירת המלך בלא טעם, ואם היו כך לא שייך בזה שהיו שונים ההלכה ביחד מה שגזר כפי רצונו גזירה על עבדיו. אבל מפני כי הדברים הם מוכרחים על פי החכמה והדעת, ולפיכך השם יתברך בעצמו חוזר היה ההלכה עם משה המקבל ממנו, להורות כי זה חכמת השם המחויבת, ולפיכך אמר שהיו שונים ההלכה ביחד.

(גור אריה שמות לא, יח)

 פרק ע"א

הגר"א

ועיקר נתינת התורה לישראל הוא כדי שישימו בטחונם בה'... כי עיקר הכל הוא הבטחון השלם, והוא כלל כל המצוות. (ביאור הגר"א למשלי כב, יט) דע כי תכלית האדם לשני דברים: אחד - לקיים מאמר 'את האלוקים ירא ואת מצוותיו שמור', שנים - שיטיב גם לבני אדם ויעשה חסד עמהם 'כי אמרתי עולם חסד יבנה', והם שני שורשי התורה, כמאמר (ברכות סג.) 'בכל דרכיך דעהו - זו פרשה קטנה שכל התורה תלויה בה', והשני 'ואהבת לרעך כמוך - זה כלל גדול בתורה'... ואם אין בו שני דברים הללו - היראה והחסד - מונעים ממנו ג"כ החן והשכל הטוב. (ביאור הגר"א, סוף קהלת) כל עבודת ה' תלויה בתיקון המידות, שהן כמו לבוש למצוות, וכללי התורה. (אבן שלמה א, א) כי מה שהאדם חי הוא כדי לשבור המידה שלא שבר עד הנה, ולכן צריך תמיד להתחזק, ואם לא יתחזק - למה לו חיים? (משלי ד, יג) הגר"א אמר שעיקר העמל של האדם צריך להיות על עבירות שבין אדם לחבירו בכל הדקדוקים. (תלמידו הגר"ח, הובא בעץ חיים סי' ע"ה) מי שהולך בדרך ישר - יבא לידי יראה, ומי שמעקם דרכיו יבא לבזות ה' כי הכל תלוי במידות. (פירוש הגר"א למשלי יד, ב)

פרק ע"ב

נפש החיים - רבי חיים מוולאז'ין

משנתו של הגר"ח בכל הנוגע לתכלית המצוות ומטרת התורה ולימוד התורה - תואמת לסוגיות מסויימות בתכלית המצוות שנפרסו בסיפרנו, ומנוגדת בהחלט לסוגיות אחרות. הנה פורט בחיבורינו (פרק כ"ה) עניין חשיבות ועליונות כוונת הלב וטהרת המחשבה על פני מעשה המצוה, משום שתכלית המצוות לתקן את האדם ולגרום לדבקותו הפנימית בה'. הגר"ח מאריך לחלוק על עניין זה בחלק ה"פרקים" שבנפש החיים: לזאת הזהר בנפשך מאד, שאל ישיאך יצרך לאמר שעיקר הכל תראה שתהא אך עסוק כל ימיך לטהר מחשבתך כראוי, שתהא דביקות מחשבתך בבוראך בתמידות בל תמוט, ולא תשוב מפני כל להניח טוהר מחשבתך בשום עת כלל, והכל לשם שמים, באמרו לך שכל עיקר תורה ומצות המה דווקא כשהם בכוונה עצומה ובדביקות אמיתי, וכל זמן שאין לב האדם מלא לעשותם בכוונה קדושה ובדביקות וטהרת המחשבה אינה נחשבת למצוה ועבודה כלל, כאשר כבר לומד המלך זקן וכסיל לסמות עינים ולהביא ראיותיו ממקרא ומשנה ותלמוד ומדרשים וספר הזוהר, כענין 'רחמנא לבא בעי' וכהנה רבות עמו חבילות ראיות. אמנם אם תזכה להבחין בעיני שכל עפ"י התורה תבין ותמצא שזה כל ענינו להראות להאדם טלפיו בסימני טהרה שדרכו בקודש ורגליו יורדות מוות ר"ל. (פרקים פ"ד) וכבר הזכרנו לעיל סוף שער א' שהעיקר בכל המצוות הוא חלק המעשה . וטהרת המחשבה אינה אלא מצטרפת למעשה, ולמצוה ולא לעכובא ע"ש [- אנו אין לנו אלא לשמור ולעשות ככל הכתוב בתוה"ק שבכתב ובעל פה ככל משפטם וחקותם ובזמנם ופרטיהם ודקדוקיהם בלי נטות מהם כל דהו, וכשיקיימם איש ישראל כראוי אף אם לא יכוין וגם לא ידע כלל טעמי המצות וסודות כוונתם עכ"ז נתקיימו המצוות ויתוקנו על ידיהם העולמות ויתרבה בהם קדושה ואור בכל מצוה לפי שעתה ומקורה וענינה ויותן עז לאלקים ית"ש. שכן קבע הבורא ית"ש טבעם של העולמות שיתנהגו ע"י מעשי האדם. וכל מצוה היא העולה מעצמה לפעול פעולתה המיוחד לה... אמנם העיקר בכל המצות לעיכובא הוא פרטי המעשה שבהם.] ...והגם שודאי שמחשבת האדם היא העולה למעלה ראש בשמי רום בעולמות העליונים, ואם יצרף האדם גם טוהר המחשבה והכוונה בעת עשיית המצות יגיעו מעשיו לפעול תקונים יותר גדולים בעולמות היותר עליונים. אמנם לא המחשבה היא העיקר אצלינו כמו שנתבאר. (פרקים פ"ה ופ"ו וסוף שער א') בחיבורינו (פרק נ"ה) התבאר והוכח ע"פ אמרות רבותינו שלימוד התורה הוא אמצעי שעל ידו נדע ונקיים מצוות. כידוע, הגר"ח הקדיש עיקר גדול במשנתו לעניין עסק התורה. והנה בעניין זה שתכלית הלימוד היא המעשה וכי המעשה חשוב מהלימוד - אכן הגר"ח נוקט כך. אך בפעמים מספר נקט שלימוד התורה מצד חשיבותו ורוממותו - נעלה יותר מן המצוות: ומכל שכן שלא להזניח את לימוד התלמוד הקדוש המביא לידי מעשה וזה כל פרי לימוד הש"ס - להוציא ממנו הלכה למעשה, אשרי השונים הלכות על מנת לעשות ולקיים, המה המקיימים את העולם כולו. (עץ חיים סי' לד) ודאי שגם העסק בתורה לבד בלי קיום המצות כלל ח"ו גם כן אין כלום כמו שאמרו ז"ל כל האומר אין לו אלא תורה - אף תורה אין לו. ובפ"ב דברכות מרגלא בפומיה דרבא: תכלית חכמה - תשובה ומעשים טובים, שלא יהא אדם קורא ושונה ובועט באביו וברבו וכו' ללומדיהם לא נאמר אלא לעושיהם, ובשמות רבה פ"מ: כל מי שהוא יידע תורה ואינו עושה מוטב לו שלא יצא לעולם אלא נהפכה השליא על פניו... וכל מאן דאשתדל באורייתא בהאי עלמא ולא עבדין עובדין טבין לא ירית לא האי ולא האי כו'... כל העוסק בתורה לבד דומה כמי שאין לו אלוה. כי בלתי קיום המצות ח"ו אין דבר במה להתאחז ולהתקשר בו אור התורה לשרות עליו ולהתקיים בו. (שער ד' פרק ל') דרש רמב"י כי נר מצוה ותורה אור. תלה הכתוב את המצוה בנר ואת התורה באור, לומר לך מה נר אינו מאיר אלא לפי שעה אף מצוה אינה מגינה אלא לפי שעה. ומה אור מאיר לעולם אף תורה מגינה לעולם... וכן אמרו שם עבירה מכבה מצוה ואין עבירה מכבה תורה. וכן ידוע בזוהר שהתרי"ג מצוות הם מכוונים נגד התרי"ג איברים וגידים שבאדם. ובעשות האדם אחת ממצות ה' כראוי מתקדש על ידה אותו האבר המכוון נגדה ומחיה אותו... אמנם כשהאדם עוסק בתורה כתיב בה ולכל בשרו מרפא... וכ"ה בויקרא רבה פי"ב ובתנחומא יתרו ובמדרש תהלים מזמור י"ט, שע"י עסק התורה מתקדשים ומזדככים כל אבריו וגידיו וכחותיו כולם. ולכן אמרו ות"ת כנגד כולם. ...שכל מצוה פרטית שורשה העליון קשור ונאחז בעולם וכח א' מהשיעור קומה... ולזאת כל מצוה מכוונת נגד אבר או גיד א' פרטי שבאדם. אמנם התוה"ק היא כוללת העולמות כנ"ל. לכן היא שקולה נגד כל המצוות. ...אין ערוך ודמיון כלל קדושת ואור המצות לגודל עוצם קדושת ואור התוה"ק אשר תופיע נהרה על האדם העוסק והוגה בה כראוי. כי ראשית דרכה בקודש הוא הגבה למעלה מעלה משורש הקדושה ואור העליון של המצוות כולן יחד כנ"ל. וז"ש בפ' התורה ומגדלתו ומרוממתו על כל המעשים היינו על כל מעשי המצות כולן. וכן אמרו בירושלמי פרק א' דפאה שכל המצות כולן אינון שוות לדבר א' מן התורה. (שער ד' פרק כט-ל) כי התורה יותר גדולה אפילו ממעשים טובים. (רוח חיים, אבות ו, א) שאפילו החיוּת שהמצוה נותנת לעושה, לית לה להמצוה מגרמא כלום, רק מאותיות התורה הכתובים בענין המצוה ההיא. (רוח חיים, אבות ו, ו)  אך לצד עליונות ורוממות עסק התורה, כך ציטט אותו בנו בעניין עיקר חובת האדם בעולמו: וכה היה דברו אלי תמיד, שזה כל האדם לא לעצמו נברא - רק להועיל לאחריני ככל אשר ימצא בכוחו לעשות. (הקדמת בן המחבר ל"נפש החיים")

פרק ע"ג

דברי סיכום - צידה לדרך

וכאשר תקום מן הספר תחפש באשר למדת אם יש בו דבר אשר תוכל לקיימו. (אגרת הרמב"ן) על מנת להפיק תועלת מעשית מהדברים האמורים בספר, נכתוב כאן בקיצור נמרץ סיכום ותמצית של הרעיונות והסוגיות שעלו בספר. [פרק זה נכתב רק ע"מ להזכיר את הנלמד בספר. רצוי מאוד שלא לקרוא פרק זה לפני העיון בין בתרי הספר, משום שכל עיקרון או כלל שייאמר כאן בקצרה יסודותיו בהררי דברי התורה וחז"ל כפי שמוכח בספר, וכן משום שהוא מכיל פרטים וצדדים רבים שלא יסוקרו בפרק זה אלא הורחבו בספר, ולכן מוטב לעיין תחילה בספר כסדרו כדי לצאת עם מטען מסודר ויציב ונכון. בהערות נציין את עיקר המקורות בפרקי הספר].  מצות אנשים מלומדה היא למנות ולקיים את המצוות כעין ליקוט פריטים, כשהלך-הרוח הוא שקיום מעשה המצוה הוא כל פני הדברים, הוא חזות הכל, הוא תכלית רצון ה'. בספר זה נוכחנו לאור דברי התורה והנביאים וחכמי הדורות, שהתורה אינה מתחילה או מסתכמת בציוויים ודרישות, אלא היא באה לייצג ולהורות את רצון ה', את דרך ה'. כלומר, המצוות הן ההוראה כיצד האדם עצמו יוכל לממש את דרך ה'; הן האמצעי שעל ידן יזכה למעלה גבוהה יותר. כפי שגילה אברהם אבינו וכך חינך את בניו אחריו, דרך ה' היא - לעשות צדקה ומשפט . וכפי שגילה הקב"ה למשה מאוחר יותר בהרחבה יתירה: י"ג מידות של רחמים , שהן מבטאות ברית וקשר מהותי שקיים בטבע בינינו לאבינו שבשמים. הנה, גם אברהם אבינו וגם משה רבינו נבחרו לתפקידיהם משום שהם דבקו בדרך ה' - צדקה ומשפט. זו הסיבה שהתורה פותחת ב"בראשית" בדרכי ה' בבריאה ובקורות חיי האבות, ולא בתרי"ג המצוות, כדי שנלמד ונפנים שהמצוות מכוונות למטרה קדמונית ועליונה - ללכת באותה דרך ה' שבה דרכו האבות . על האדם מוטל להשיג את קרבת ה': לכונן מערכת יחסים וקשר אישי עם בורא העולם, וממילא לדבוק במידותיו וללכת בדרכיו. לתכלית הזו מיועדות ומייעדות כל המצוות . כלומר, עשיית המצוות צריכה להיעשות בצורת חתירה ושאיפה להגיע אל התכלית הזו . שני החלקים הללו: הקשר עם הקב"ה וההליכה בדרכיו, אחד הם, כאשר התבאר בספר בהרחבה . משום כך, אמנם המצוות שבי"א למקום מייעדות אל הקשר עם הקב"ה, והמצוות שבי"א לחבירו מייעדות אל ההליכה בדרכיו, אך האמת היא שכל מצוה מטרתה להביא לזה ולזה, כי הדבק בבוראו ידבק במידותיו, והאדם הטוב - יהיה טוב עם אלוקים ויהיה טוב עם אנשים. הדבקות היותר נחוצה לאדם עובד ה' היא הדבקות במידותיו של הקב"ה - לעשות טוב איש עם רעהו, וכאשר נוכחנו בדברי הנביאים לדורותם . משום כך מצאנו בצורה עקבית מאוד בתורה ובנביאים ובדברי חז"ל הקפדה שהקשר עם הקב"ה ועשיית מצוותיו (כלימוד תורה, תפילה וקרבנות) מוכרחים שיהיו מונחים על מצע הנהגה טובה בין אדם לחבירו . וביתר עומק, הקשר האמיתי עם הקב"ה מתבטא דווקא בחיי המעשה, באופן שהאדם דבק בדרכי ה' הטובים . הדרישה מן האדם שינהג בטוב עם זולתו, אינה דרישה שרירותית, אדרבה היא מותאמת לטבעו המקורי של האדם ולשאיפתו לטוב, שהרי האדם נברא בצלם אלוקים שהוא רק טוב, והאלוקים עשה את האדם ישר. ומשום כך היתה דרישה מן האנושות לנהוג בצדק ובחסד אף קודם מתן התורה, כפי שראינו במבול ובסדום, משום שעל האדם לעשות טוב ולהימנע מעוול לא רק מחמת ציווי התורה (שעדיין לא ניתנה) אלא גם מחמת מצפונו וצו-שכלו . המעלה היותר גדולה בעשיית הטוב היא כאשר היא באה מחמת הרצון לדבוק בדרך ה', ולא רק להשיג שקט ושלוה בעולם . כלומר המצופה מן האדם הוא לתקן את עצמו ע"י מעשים טובים שהוא עושה עם העולם. תפקידם של המעשים החיצוניים הוא להשיג מעלה וזיכוך באדם עצמו ע"מ שיהיה דומה מהותית לבוראו בהיותו טוב. על כן עיקר מעשה המצוה הוא כוונת הלב שבה , משום שתכליתה היא שלמות האדם ולא רק שלמות המעשה. גם מצות לימוד תורה תכליתה להביא לידי מעשה, ולידי תיקון וזיכוך האדם. ומכיון שתכלית המצוות היא להשיג שלמות באדם עצמו וללכת בדרך ה', על כן מוטל על האדם לעשות גם מעשים שמובילים לתכלית הזו הגם שאינם מצוות שאמורות בתורה, וכן להימנע ממעשים מנוולים ומנוגדים לדרך ה', הגם שאינם עבירות שנאסרו בתורה . עלינו לנהוג בצדקה ומשפט לא רק משום היותינו בני אדם שנבראו בצלם אלוקים, אלא גם משום היותינו חלק מהעם שנבחר להנהיג בעולם חסד צדקה ומשפט, ולהוות מודל כעם ההולך בדרך ה' .

 

לעילוי נשמת

סבי היקר והישר ארי שעלה מגלות נכר (אנגליה) לארץ הצבי ובכוחות נפש נדירים פילס נתיבות בדור עיקש לו ולכל משפחתו אחריו

ר' צבי שלמה בן משה אברהם קרדש ז"ל נלב"ע ח' שבט התש"פ

תולדותיהם של צדיקים - מעשים טובים ואנו ומעשינו - תולדותיו