תולדות המיניות 1 : הרצון לדעת/על כף המאזנים

מתוך ויקיספר, אוסף הספרים והמדריכים החופשי

על כף המאזניים[עריכה]

עד כה, הוכיחנו כי המין לא דוכא במשך שנים ואף לציד תיאוריה זו עומדים הפסיכואנליטיקאים. עם זאת, פוקו מנסה להסביר ולומר כי הכוח, לכאורה הכפייה, תמיד קיימת, ויש מי שיאמרו, טוען פוקו, כי הוא למעשה חומק מלומר "דיכוי" ומשתמש ב"מושגי הכוח" בכדי לבקרו.

המטרה של חלק זה בחיבורו היא אינה להתמקד בתיאוריה של הכוח אלא לנתח את אותה תיאוריה. במילים אחרות, האופן בו ממשגים את טבע הדחפים והדינאמיקה היא החשובה. יש הבדל בין האופן בו מנתחים מין במונחי דיכוי יצרים לעומת חוק התשוקה. אמנם בשני שדות השיח קיים כוח אך המסקנה לגביו היא הפוכה בכל אחד מהשדות: - חוק התשוקה – האדם תמיד כבול בתשוקה. - דיכוי - הכוח הוא חיצוני ומוביל לשחרור. ייצוג זה הוא כללי מאוד ומפרש את מערכת היחסים בין הכוח למין. הוא נדון בתדירות בניתוחים פוליטיים של כוח. נרחיב מעט חלק מתכונותיו:

  1. הקשר השלילי – הקשר בין כוח למין תמד שלילי: דחייה, הרחקה, סירוב, חסימה וכו'. הכוח מייצר גבולות. הוא לא יכול לצוות דבר על המין אך כן יכול לההדיר ולהשמיט דברים, ליצר אי רציפויות.
  2. רשות הכללים – הכוח לכאורה מכתיב למין את חוקו. פוקו מדייק ואומר הכוח אוחז בשיח והוא מחייב את המין להתאים עצמו לו.
  3. מעגל האיסור – השאיפה הסופית היא שמין יוותר בצל ובחשאי – קיומך יישמר במחיר ביטולך.
  4. הגיון הצנזורה – האיסור על מין חובה בתוכו שלוש צורות : הצהרה על איסור, מניעת הדיון עליו והכחשת קיומו. כל מרכיב הוא תוצר של המרכיב הקודם כי האיסור לדבר למעשה מכחישה את קיומו
  5. אחדות המערך – המין נמצא גם למעלה וגם למטה: הן באנשי המעמד ה"גבוהה" (הנסיך, האבא, בית המשפט וכו') והן בנתינים (sujet) או המשועבדים (ssujetti).

כוח כזה מנוסח באופן המגביל את כוחו מפני: - עני במשאבים וחסכן במהלכים. הוא חסר יכולת המאה ונידון לחזור ל עצמו. - אין לו כוח אלא היכולת לומר "לא". הוא אינו מייצר אלא רק מגדיר גבולות, אנטי אנרגיה. - כוח זה מבוסס על מודל משפטי שבמרכז עומד ההיגד, החוק ופעולת האיסור. כל אופני השליטה, הכניעה והשעבוד מצטמצמים לכלל תוצא של ציות. מדוע אם כן כולם מסכימים בקלות לתפיסה המשפטית של הכוח? במקום לאסטרטגייה ולעושר שיכול להוביל אותו הכוח? מדוע אנו מכירים בכוח רק בצורה השלילית : האיסור? הכוח נסבל רק כאשר הוא מסווה חלק מעצמו. הצלחתו טמונה ביכולתו להסתיר את מנגנוניו. הרי האם היו מקבלים אותו אלמלא היו רואים בו סתם גבול שנקבע לתשוקתם? חלק מכך הוא תוצר היסטורי. הרי במשך שנים הפך הכוח להיות הבורר בין כוחות שונים שפעלו (האדון, וואסלים וכו), הוא נכנס בכדי ליצר סדר ופעל בשלושה מאפיינים מסווים: - הוא כונן את עצמו כשלם ואחיד. - הוא זהה רצונו עם החוק - הוא פעל במנגנוני איסור וסנקציה. לדוגמה, "שלום" היה איסור על מלחמות פאודליות. למעשה אם בוחנים היסטורית רואים כי הכוח תמיד היה מנוסח בצורה משפטית. הכוח הוביל לצמיחת המונרכיה. במשך שנים הרגילו אותנו למקם את המלוכה האבסולוטית כמנוגדת לחוק (הניצול הרע, זכויות יתר וכן הלאה) ועל ידי כך אנחנו שוכחים את המונרכיה המערבית שקיימת, אך לגופו של דבר, בולנויליה צדק כשיצא כנגד המונרכיה שמנגנון הנעזר בחוק ובמשפט על מנת לבטל את הזכויות החוקיות ולהשפיל את מעמד האצולה. למרות המאמצים להפריד בי המלוכה והמשפט, בין הפוליטיקה והמשפט, נשאר הכוח לכוד במערכות אלו: הכוח נעזר בחוקים על מנת לכפות את רצונו. פוקו רוצה להשתחרר מתיאוריות אלו ומבקש לומר, "הבה ננסה להשתחרר מן הייצוג השלילי והמשפטי של הכוח, הבה נימנע מלחשוב על הכוח במונחים של חוק, איסור, חופש וריבונות" [1] על מנת להבין את היחס בין הכוח למין.

  1. ^ 63