יש מצבים בהם שואלים אותנו אם השמלה יפה ואנחנו ממהרים לנהנן במרץ ולהוסיף בקורטוב של התלבות שברור. זוהי צביעות שכן מה שבדעתנו אינו מבטא חוץ אינו מה שאנו מרגישים פנים. אותה שואלת לא תקל ותאמר שאנחנו סתם עונים את שאנחנו אומרים כדי לא לפגוע בה ואנחנו נניד ראש ונאמר מה פתאום. רוב האנשים פועלים מתוך נימוס אלמנטרי כי כדי לשרוד במסגרת חברתית יש לכבד את רגשותיו של הזולת ולא לפגוע בו במכוון. אותנטיות היא חשובה אך אם אין קרבה עמוקה אנחנו לא יודעים איך אדם יקבל אותנטיות ולכן אנשים נזהירים לומר דעה. צביעות זו היא מעטפת כדי לנווט במצבים עולם חיצונים. אין בה אינדיקציה שביסודנו אנו מזופים ולא כנים.
אנשים שמביעים את דעתם ללא פילטרים או מעצורים ייחשבו לא מחונכים או לא מפותחים וחסרי טקט.
צביעות או זיוף כמעטפת חיצונית אינם דבר רע אלא מעידה על התפתחות תקינה. הבעיה כשהזיוף הופך לטבע שני לאדם כך שהוא מסתיר את האמת אפילו מעצמו.
התפתחות הזיוף (33) - האדם מוצא את עצמו בסיטואציות בהם יש פער בין רצונותינו לבין הדרישה והוא נאלץ לרצות את ההורים למרות שזה בניגוד לרצונו האמיתי. למשל לומר תודה על מתנה מדודה בשעה שאנו מאוכזבים ממה שהביאה.
ילד טוב מתקשר לזיוף - בריצוי של הסביבה יש התרחקות מעצמנו וזה מקור לצרה. יש אנשים שמוצאים את עצמם בעמדה כנועה ומרצה במצבי חיים ותוהים איך הגיעו לשם. לפעמים הם מרגישים שבנסיבות מסתדרות כך שהם לא מבטאים את רצונותיהם או שהם לא יודעים להגדיר את רצונותיהם ומאבדים את טעם יצירתי והופכים להיות במאבק הישרדותי.
זיוף כקו אופי אישיות וכדפוס מרכזי של האדם הופך לשם נרדף של העדר שמחה, סיפוק ואושר חיים.
התפתחות זיוף כטבע שני - התפתחות עוד בשלב הינקות כשהתינוק שברירי מאוד ולא מגובש. כשיש דרישה מהחוץ, מהסביבת התינוק כמו למשל להתאפק עם הרעב גורם לתינוק להתאים את עצמו לסביבה. משמעות ההתאמה היא הכחשה של רצונותיו הספונטנים של התינוק באותו רגע. בשלב זה של ההתפתחות העצמי של התינוק עדין שברירי והדרישה נתפשת כהתקפה המסכנת את עצם קיומו. הדרישה אינה נתפסת כויסות צריכים או מתן סדרי עדיפיות אלא כמשהו ששולל את העצמי של התינוק (אם אני צריך להתאים עצמי לאחר פירושו שאין מקום לעצמי). וויתור על צרכי התינוק לטובת משהו אחר נחווה כאיום על עצם קיומו.
תינוק שנדרש להתאים עצמו לסביבה מאשר היא אליו מפתח מנגנוני תגובה שעונים על דרישת הסביבה. מנגנוני תגובה אלו מהווים מעטפת שקרית שיוצרת חיץ מגונן בין העולם החיצון לבין האני האמיתי (34). דוגמה תינוק שמרגיש שהוא ערני, ארנגטי, תוקפני ובכין ואמו מצפה ממנו לשקט ורגוע לעלול לפתח דפוס כלפי חוץ כאילו הוא שלו אך דפוס זה ינתק עצמו מביטוי למי שהוא באמת. כך עולמו הרגשי התוסס והאותנטי של ירד למחתרת. ילד שמרגיש שהוא רגיש וחלש ומצפים ממנו לתקיפות, איפוק וקור רוח ינסה להתאים עצמו לדרישה זו עד שיתפתח בו אידאה כי ביטוי רגשות זו חולשה והוא יתקשה לבטא ספונטניות.
שוני בין אנשים בפסאדה (מעטפת חיצונית) לבין העצמי האמיתי - יש אנשים שבחברת ידידים יבטו יותר את מי שהם. יש אנשים שבתנאים מיוחדים ובאווירה של קבלה רגשית או בטיפול יחשפו את עצמם. יש אנשים שהחלקים המזויפים שולטים בהם שהם אינם יודעים כי קיימים בהם חלקים אחרים. ככל שהנתק גדל כך גדל המתח הפנימי והסבל.
דפוס פעולה מרצה כלפי העולם מנציח את העמדה הכנועה למצב חיים מכיוון שהחלק האותנטי מוסתר ושברירי ולא מגובש לבוא לידי ביטוי. כדי להתחזק צריך חוויות במגע ישיר עם חוויות החיים והתעשרות מן ההתחככות עמן.
סביבה קשוב לרצונות התינוק שמנסה להתאים עצמה אליו מאפשרתת ביטוי ספונטי שיש בו תמיד אלמנטים יצרתים של יוזמה והמעורבות בעולם החיצון מסקרנת ומהנה. ההנאה והסיפוק מחזק את החלק האותנטי והביטוח העצמי והגישה היצירתית (35).
קשר ישיר בין אותנטיות, ספונטנטיות, עצמי מגובש, איכות חיים (הפך מהישרדות). ללא אלו יש ביטחון מזויף.
