פסיכולוגיה מדוברת/אמון

חוסר יכולת לתת אמון באנשים מצביע על היכולת לקיים קשר. קשר ללא אמון הוא כמו בניין ללא יסודות.
יש הסבורים כי אמון הוא ענין של אופי או אידאה שאפשר להתווכח אם ניתן לתת אמון באנשים או לא. בפועל אמון הוא אינו ענין לויכוח. זו תחושה, הויה, יכולת שנוצרת או לא נוצרת באדם.
אמון הוא תוצר של מידת המידיות בהיענות האם לצרכים של התינוק בשלב האוראלי כשהוא חסר ישע , תלוי בחסדי האם ותופס את העולם כמפחיד ומאיים. כשהאם מגיבה מידית לבכי של תינוק מתחלחל בו הידיעה כי העולם הוא מקום טוב שגם במצבי קושי יש מי שמסיע לו. אם האם אינה יודעת איך להגיב לילד והיא אטומה ומשאירה אותו בוכה הוא יפתח תפיסה שהעולם הוא רע ואי אפשר לסמוך על אנשים.
לתת אמון אינו פירושו להאמין לכל אדם (98). היכולת להיפתח לאנשים חדשים ללא חשדנות עם עין בוחנת היא היכולת לתת אמון. אדם שפיתח יכולת לתת אמון יודע לזהות סימנים מחשידים וכוונות זדוניות ומצד שני לא מנתק קשרים בשל כל מעידה או טעות של אדם.
יש אנשים שקל להם לתת אמון, מפתחים ציפיות ומקווים לחברות עמוקה בפגישה ראשונה. מהר הם מתאכזבים ומלאי טענות כלפי הזולת ועלולים להישאר עם התחושה שאי אפשר להסתמך על הזולת. קושי לתת אמון הוא תולדה של אכזבה ראשונית מהאם. כל היעדר התיחסות שלה מציף בכעס ובחוסר אונים. לרב אנשים שיש להם בעית אמון אינם ערים לכך ורואים את האשמה באחרים.
ישנם טיפוסים שמחפשים את האחר כלומר לא מאמינים לו עד שיוכיח זאת. הבעיה שזו עלולה להיות נבואה שמגשימה את עצמה כי הם מנסים להוכיח מה שהם כה יודעים שאי אפשר לסמוך על אף אחד. לא מעט זוג עוקבים אחרי בני הזוג שלהם וזה נובע מהקושי לתת אמון.
לאמון יש חשיבות מכרעת לא רק בזוגיות ובקשרים אלא לכל הנוגע לאושר פנימי (99).
אמון אינו מטבע שעובר מקשר אחד לשני. הוא הסכם יחודי בכל קשר. דוגמה בכל קשר זוגי יש הגדרה שונה למה היא בגידה- יש שיראו את עצמם הפנטזיה בגידה. יש שלא יפריע להם לחלוק שותף עם בן הזוג.
היכולת לתת אמון:

1. הבחנה מי עומד לפניו ובאיזה מידה ניתן לתת בו אמון.
2. היכולת לסלוח

מי שמתקשה לתת אמון הוא אדם שנפגע, כועס ומתקשה לסלוח ולחזור לשגרה של קשר.
יש פגיעות שלא ניתן לסלוח עליהם ומחייבות ניתוק קשר.
קשר פירושו התמודדות עם דילמות של אמון: מה היא נקודת האל חזור? מה היא הפרת אמון שאין לה מחילה? מה היא אכזבה שניתן לספוג אותה ולהמשיך הלאה? לדילמות אלו אין תשובה אחת יש מי שיכול לסלוח לפרשת אהבים בהתאם למידת איכותה קשר, מידת החרטה, מידת הזיקה והרצון לחזור לקשר וכו.
יש קשר בין תלות לאוראליות. בשלב האוראלי הפה והפעולות הקשורות בו הם ראשית הקשר. תלות שמספקת אספקה רגשית, גופנית, אינטלקטואלית ובטחונית. התינוק אינו צריך לעשות משהו כדי להשיג אספקה זו. אם אספקה זו אינה מסופקת לו נוצר חסך באישיות שמתבטא בצורך מודגש באספקה חיצונית-רגשית או ביטחונית וכך מתמפתחת אישיות תלותית שמטרתה להשלים את אותו חסך על ידי אדם אחר. דוגמה אם חסר לנו כסף נהיה תלותים באדם אחר שיש לו פרנסה. אם חסר לנו ביטחון נהיה תלוים בכאלו שמרגישים כזה.
אישיות תלותית מאמינה כי הצד השני חייב להם ("מגיע לי"), הם נותנים להלוות דברים מבלי להחזירם, מפתחים דפוס פרזיטי, שוקעים באכילת יתר, עישון ומתחמקים מלקחת אחריות על חובותיהם. רבים מפרשים "נצלות" זו כרע לב אולם לרב מובר בצורך בלתי נשלט שמפעיל את האדם שאינו מכיר יחסים אחרים מפני שמעולם לא התמלא הבור בנשמתם.
פינוק ילדים - בנית אמון הוא תהליך מורכב שמחייב לתת מענה מושלם לצרכים של התינוק למציאות שיש בה תסכולים רבים. יש מי שמאמין כי תסכולים מכוונים ומחשלים ילים ומענה על הצרכים ה"מפנקים" כדי שיכלו להסתדר בחיים. בפועל המציאות מורכבת יותר שכן הכנת הילד למציאות מבלי לשבור אצלו את האמון מחייב הדרגתיות. המפגש עם המציאות קשה לנו ובוודאי אצל תינוק שאינו יכול להכיל את המציאות.
בראשית דרכו התינוק זקוק לאשליה של ביטחון. כשניתנה לו הזדמנות מספקת לאשליה זו הוא יכול לוותר ולהיפגש עם המציאות באופן מפוכח יותר. לפיכך תסכולים צריכים להתאים לשלב הבשלות של הילד. בכל מקרה המציאות מפגישה את הילד עם תסכולים רבים מבלי "שיעזור" להם ההורה בכך.
חשוב להניח דגש להבדל בין לאפשר לילד לבטא את הרצונות לחופש מוחלט ללא גבולות וללא שיקול. באותה מידה שהילד זקוק לחופש ולסביבה מאפשרת הוא זקוק לגבולות שמסמנים מסגרת. ילד שמאפשרים לו הכל ללא מגבלה או שיקול חש כי אין מי שירסן את דחפיו ומעוררת חרדה.
מטרת החינוך היא לסייע לילד לרסן את דחפיו ולהתאים אותם לנורמות החבברתיות. היא מתפתחת כשמחזקים את הביטחון של הילד כשהוא מבטא את צרכיו ומצד שני בולמים אותו כך שהילד לא יפתח תחושה שהוא גדל ללא גבולות ועוצמת דחפיו היא כה הרסנית וחזקה שיתקשה לרסן בעצמו את דחפיו. אם הילד חושש שלא ישלוט בדחפיו הוא עלול לפתחת אישיות "מפונקת" או "בעיתית".
יש מי שבלבל בין פינוק ליחס. למשל הורה שמרגיש שהוא נתן לילד כל מה שהוא רוצה ומתכוון לסממני יחס (צעצועים, בגדים, מתנות, חוגים). סממני יחס אינם ממלאי חסכים. הם תוספת אך מה שמחזק יחס אמיתי הוא תחושה שלא ניתן לתאר במילים. ילד שנותר עם חסך ועם סממני יחס יהפוך לתובעני ו"מפונק" שכן סממני היחס אינם מרווים את צמאונו האמיתי ליחס.