ערבית/ספרותית/צורות עתיד נוספות

נוסף על צורת העתיד הרגילה, שמשמשת גם לציון זמן הווה, בערבית קיימות שתי צורות נוספות של צורת העתיד. לצורות הללו יש תפקידים תחביריים ודקדוקיים שונים משל העתיד הפשוט, והן חיוניות לשימוש בשפה הערבית.

העתיד המקוצר

העתיד המקוצר (ألمضارع ٱلمجزوم, העתיד המג'זום) קיים בנוסף לצורת העתיד המצוי. צורתו של העתיד המקוצר נעשית על ידי קיצור של צורת העתיד הרגיל, כפי שמרמז שמו.

צורת העתיד המקוצר

1. פעלים שמסתיימים בדמה יסתיימו בסוכון.
2. בגוף הנוכחת, הנוכחים והנסתרים תישמט ה-ن בסוף המילה. בנטיות הנוכחים והנסתרים תיווסף אלף חוצצת (ا)
3. פעלים שהאות הלפני האחרונה שלהם היא אם קריאה - אם הקריאה תושמט, וניקוד האות האחרונה יוחלף לסוכון (לדוגמה: لَمْ يَعُودُ ← لَمْ يَعُدْ)
4. משמיטים אמות קריאה בסוף הפועל (לדוגמה: لَمْ يَبْقَى ← لَمْ يَبْقَ וכן لَمْ يَبْكِي ← لَمْ يَبْكِ וכן لَمْ يَبْدُو ← لَمْ يَبْدُ)

שימושי העתיד המקוצר

יש לעתיד המקוצר שני שימושים עיקריים.
השימוש הראשון הוא שלילת פועל בעבר. כדי לעשות זאת, יש להטות את הפועל בצורת העתיד המקוצר ולהוסיף לפניו את המילית لم.
השימוש השני הוא שלילה של ציווי, או מתן ציווי שלילי. זה נעשה על ידי הטייה של הפועל בצורת העתיד המקוצר, בהתאם לגוף, והוספה של لا לפני הפועל.

העתיד התלוי

נוסף על העתיד המקוצר, קיים גם העתיד התלוי (ألمضارع ٱلمنصوب, העתיד המנצוב). הוא נקרא גם העתיד המוסב, בתרגום מילולי של שמו הערבי, או עתיד משועבד, בהתאם לתפקידו התחבירי. צורתו זהה לחלוטין לזו של העתיד המקוצר, מלבד בפעמים שצורת העתיד המקוצר מסתיימת בסוכון. העתיד התלוי יסתיים במקרים אלו עם תנועת פתחה.
יש לצורה הזו מספר שימושים תחביריים, לרוב במקביל לשם הפועל בעברית.

פעלי רצון

פועלי רצון הם פעלים שמביעים רצון, בקשה, תווה ציפייה, דרישה וכדומה. כאשר יש פועל שהוא מושא אותו רצון, יש שתי דרכים להביע אותו בתחביר העברי. הראשונה היא שם פועל ("רציתי לאכול") והשנייה היא באמצעות מילת שעבוד, כלומר באמצעות פסוקית מושא ("ביקשתי שתדבר"). בערבית, השימוש הוא תמיד על ידי מילת שעבוד ופועל בנטיית העתיד התלוי.
המבנה יהיה כזה: פועל הרצון, מילת השעבוד (أَنْ) ואחר מכן הפועל בעתיד תלוי. מילת השעבוד פותחת משפט חדש, הרי הוא הפסוקית.
כדי לשלול את הפועל בנטיית העתיד התלוי, יש להשתמש ב-لا.

פסוקית תכלית

כמו שהמילית أَنْ יכולה לפתוח פסוקית מושא, שמשמשת במקרים של פעלי רצון, כך המיליות لِ, كَيْ ו-لِكَيْ יכולות לפתוח פסוקית תכלית. בעברית הדבר נעשה לרוב באמצעות שם פועל (כך לדוגמא "הגעתי ללמוד"), ולפעמים בצירוף מילית שמחזקת את המשמעות (כמו "הסתובבתי כדי לראות").
בערבית, הדבר ייעשה באמצעות מילית ולאחריה פועל בצורת העתיד התלוי.
גם כאן, לשלילת הפועל תשמש המילית لا.

תחליפים

ניתן להחליף את צורת העתיד התלוי בצורת המקור (מצדר), כשהוא מיודע. כך למשל אפשר לנסח את "רציתי לצאת" כ"רציתי את היציאה". יש לציין שההבדל בערבית קטן בהרבה מההבדל בעברית, והשימוש בצורה הזו הוא מקובל מאד. במקרה של פסוקית תכלית, יש לסמוך את צורת המקור למושא של הפועל בעתיד המוסב, בלי להשמיט את המילית (כך למשל "הלכתי לקנות חלב" יומר ב"הלכתי לקניית החלב").