ערבית/ספרותית/עתיד

מתוך ויקיספר, אוסף הספרים והמדריכים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
Gnome-colors-emblem-development-2.svg הדף נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה אתם מתבקשים שלא לערוך ערך זה בטרם תוסר הודעה זו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניחי התבנית.
אם הדף לא נערך במשך שבוע ניתן להסיר את התבנית ולערוך אותו, אך רצוי לתת קודם תזכורת בדף שיחת הכותבים.




פרק זה לוקה בחסר. אתם מוזמנים לתרום לוויקיספר ולהשלים אותו. ראו פירוט בדף השיחה.



כמו בעברית ובשפות שמיות אחרות, לערבית יש זמן נפרד לציון דברים שֶיִּקְרוּ בעתיד. הזמן מתייחד בתוספת ي יא תחילית (בשונה מהעברית, בה לנקבה צורת ניקוד מיוחדת ל, והבדלים ברורים העוזרים לקוראים להבחין בינו לבין זמנים אחרים בשפה.

במחקר נהוג לקרוא לבניין פַעַלַ - "בניין קל", משום שהטיית העבר הנסתר (לדוגמה: הוא כתב) הפועל נהגה על ידי אותיות השורש המונעות בתנועה בלבד, ללא עיצורים או לוואים נוספים. בכתב, הגדרת הבניין הקל פשוטה עוד יותר, כי הפועל נרשם בעיצורי השורש בלבד.‏[1]

נטיית הפועל בעתיד[עריכה]

נסקור כרגע את נטיית הפועל בערבית בזמן עבר, לפי 5 הגופים - ביחיד וברבים: ביחיד- לפי המילה كَتَبَ:

הגופים נטיית בזמן עבר הגייה פירוש בעברית
מדבר (אני) كَتَبْتُ אנא כַּתַּבְּתֻּ כתבתי
נוכח (אתה) كَتَبْتَ אנְתַּ כַּתַּבְּתַּ כתבְתָּ (זכר)
נוכחת (את) كَتَبْتِ אַנתִּי כַּתַּבְּתִּ כתבתְּ (נקבה)
נסתר (הוא) كَتَبَ (בלי תוספת) הֻוַא כַּתַּבַּ כָּתַב
נסתרת (היא) كَتَبَتْ הִיַ כַּתַּבַּת כתְבה

ברבים- לפי המילה كَتَبَ:

הגופים נטיית הפועל בעבר הגייה פירוש בעברית
מדברים (אנחנו) كَتَبْنَا נַחנוּ כַּתַּבְּנַא כתבנו
נוכחים (אתם) كَتَبْتُمْ אַנְתֻּם כַּתַּבְּתֻּם כתבתם
נוכחות (אתן) كَتَبْتُنَّ אַנתֻּנַּ כַּתַּבְּתֻּנַּ כתבתן
נסתרים (הם) كَتَبُوا הֻמַ כַּתַּבּוּ(א) כתבו
נסתרות (הן) كَتَبْنَ הוּנַּ כַּתַּבְּנַ כתבו

הטעמה[עריכה]

מלעיל דמלעיל על נסתר נסתרת ונסתרים: הטעם עובר לראש המילה (על פ' הפועל - לדוגמה האות כ' בהטיות השורש קתּ"ל) רק בשלש צורות הקל אשר בהן יש שני פתחא ואין סוכון (שווא): הוּאַ קַתַּלַַ, הִיַ קַתַּלַת, והוּם קַתַּלוּ.

מלעיל על השאר: בשאר הנטיות, הטעם על ההברה לפני התנועה הסופית (כמו מלעיל עברי):

בנוכחוֹת (עברית: אתן, ערביות: אתֻּנַ), הטעמה מלעילית זו ייחודית בכך שההטעמה היא על התיו של הסיומת תֻּנַּ.
למעשה מבחינה היסטורית יש שתי הטעמות להטייה זו של נוכְחוֹת: הטעמה מעטה על ההברה לפני התנועה הסופית (על האות תא של השורש, היא עי"ן הפועל) והטעמה מלאה על התנועה בדמא (קובוץ) בין התי"ו לנון המוכפלת בשדּא: אנתֻּנַּ כַּתַּבְּתֻּנַּ.

בכל שאר ההטיות, ההברה שלפני האחרונה היא הברה סגורה הנגמרת בסוכון (שווא) - והיא אמצע השורש (כלומר ההטעמה על ע' הפועל - לדוגמה האות תּ' של השורש הערבי קתּ"ל במילה קַתַּלְתּוּן):

  • אנא קתַלְתֻּ, אנתַּ קתַלְתַּ, אנתי קתַלְתי,
  • נחנוּ קתלנַא, אנתֻם קתַלְתֻם

נוכחות (אנתֻנַ כַּתַבְּתֻנַּ) מתחרז לכאורה עם מדברים (נחנו כַּתַבְּנַא) אך שונה בדברים אחדים:

  • מדברים: אין שדא על הנו"ן, נוכחות: שדא על הנו"ן.
  • מדברים: יש אליף לסיום, נוכחות אין אליף לסיום.
  • מדברים: אין תא (האות תי"ו) עם סוכון (קובוץ) לפני הנו"ן, נוכחות: תא לפני הנו"ן: תֻנַּ
  • מדברים: ההטעמה על עי"ן הפועל, נוכחות: ההטעמה על התא של הסיומת. תֻּנַּ (למרות הדגש המכפיל את אורך הנו"ן)

בהשוואה לעברית[עריכה]

ההבדלים בין המשקל הקל בערבית לעומת עברית:

  • אין שינוי בהיגוי בגד כפ"ת (ולא זצע"ק המשתנים בעברית מקראית). כַּתַּבַּ לעומת כָּתַב.
  • בערבית ל' הפועל בתנועה, בעוד שבעברית היא אילמת. כַּתַּבַּ לעומת כָּתַב
  • בערבית הטעם מלעילי, ומלעיל דמלעיל כשאין שׂוּכּוּן: בנסתר, נסתרת, ונסתרים (בגלל התנועה הנעדרת בעברית בסוף הפועל. אילו היתה נעדרת גם בערבית, היתה ההגייה שווה). כַּתַּבַּ לעומת כָּתַב.
  • אנא כתבְּתֻּ לעומת אני כתבתי. במדוברת הסיומת מתקצרת ומתקרבת לשווא.
  • הבדלים בעקבות הנעת האות הסופית במילה בערבית:
  • אנתי כתבְּתִּ לעומת את כתבְתְּ.
  • אנתֻּנַּ כתבּתֻּנַּ לעומת אתן כְּתַבְתֶּן.
  • הֻנַּ כתבֻּנַּ לעומת הן כָּתְבוּ (או כתבונה - בעברית התקנית טרם השינויים על פי תפישת התרת הרסן)

אליף פַצלא[עריכה]

לאחר וא"ו של הטיית הפועל, באה אליף אילמת - שאינה נשמעת, (בערבית الف فاصلة אליף פצלא - נהגית: פַסֶּלַא עם הטעמה על העיצור פא) על מנת לפצל בין מלים ולסמן סיום מילה אשר לא תמיד מקומה ברור בכתב בין האות וא"ו למילה הבאה, מכיוון שוא"ו בכל מקרה אינה מתחברת, וכמעט שאין שמירת מרחק בין מילים כתובות במשפט.

הערות[עריכה]

  1. ^ ד"ר משה קאהן, מערכת הפועל בעברית של ימי הביניים. הוצאת מגנס