ניתוח יצירות ספרותיות/ש"י עגנון/פרנהיים

תקציר העלילה

פרק א'

וורנר פרנהיים חוזר לביתו לאחר היעדרות ממושכת ומוצא אותו נעול! האישה האחראית על הבית ("השוערת") מתפלאת מאוד לראות את האדון פרנהיים. היא מדברת אליו בהתנשאות ובחוצפה. מתוך דבריה, למד פרנהיים, שאשתו אינגה עזבה את הבית ולקחה עמה את המפתחות כי לא חשבה שמישהו יזדקק להם. מאחר שהתינוק שלה מת, באה אחותה גרטרוד שטיינר ולקחה אותה לבית הקיץ שלהם בליקנבך (כפר מרוחק מהעיר). פרנהיים נותר עוד יומיים בעיר. הוא מסתובב בבתי קפה, משוחח עם כל מי שנקרה בדרכו ואף עולה לקבר בנו. ביום השלישי משכן את המתנה שקנה לאשתו, קנה כרטיס נסיעה הלוך-חזור לליקנבך, במטרה לפגוש אותה שם.

פרק ב'

פרנהיים מגיע לביתם של גרטרוד והיינץ. גרטרוד עומדת בחוץ, מקפלת כביסה. היא מקבלת אותו בסבר פנים יפות, ומכבדת אותו במיץ פטל, ללא שמחה יתרה. אז מתברר שפרנהיים שב מן השבי. פרנהיים מבקש לראות את אשתו, אינגה, תוך שהוא מתבונן בדלת שנפתחה לתוך הבית. גרטרוד טוענת שאין הוא יכול להיכנס פנימה, משום שמיטתו של זיגי, בנה הצעיר, נמצאת שם. בכך היא חוסמת בפניו את הגישה לתוך הבית – לאשתו. הבן זיגי שנכנס לפתע חושף את השקר בדבר המיטה ומפגין סלידה גלויה כלפי הדוד הלא-מוכר. גרטרוד מודאגת מן הביקור הבלתי-צפוי. אינגה מצפה דווקא לקרל נייס, ואין זה ראוי שהשניים ייפגשו פנים אל פנים דווקא בחדרה של אינגה. משום כך, היא שולחת את בנה זיגי לקרוא לאביו היינץ, בכדי שזה ידבר עם פרנהיים. כאשר ממתינים השניים להיינץ, לא מתקיימת שיחה ביניהם. המתח השורר באוויר מעיק על שניהם. זיגי אינו יודע לומר לאביו מי הוא האדם הממתין לו וכך מצפה היינץ לפגוש אדם זר.

פרק ג'

היינץ נכנס לחדר ופניו זועפות. משראה את פרנהיים, הוכפל זעמו. פרנהיים מושיט לו את שתי ידיו לשלום, אולם היינץ מגיב בהושטת קצות אצבעותיו בחוסר-רצון ומסתפק במילה אחת: "חזרת". היינץ מאפר את הסיגריה שלו לתוך כוס הפטל (מבלי לדעת שזאת הכוס של פרנהיים), ומנסה לברר מה יודע פרנהיים על "המצב החדש". פרנהיים מתפלא שאף אחד מבני המשפחה, ובעיקר אשתו, לא באו לקדם את פניו בתחנת הרכבת כשחזר לאחר היעדרות כה ממושכת. תשובתו של היינץ מלגלגת, כאילו הוא תוהה מדוע על אינגה היה לרוץ לקראתו עם שובו. פרנהיים מרים את קולו לראשונה ודורש לפגוש את אינגה. היינץ מבקש מפרנהיים שלא לעקוב אחר מעשיה של אינגה, כי כעת היא עצמאית ונתונה ברשות עצמה. בנקודה זו מאבד פרנהיים את קור-רוחו ודורש הסבר לדברים הללו, שהרי מדובר באשתו. היינץ מסביר לפרנהיים, באמצעות סיפור על זוג אחר כביכול, מדוע אינגה אינה מעוניינת בו: מתברר שבעבר הרחוק היתה בת-טובים אחת (אינגה) מאורסת לאדם אחד (קרל נייס – חברו של פרנהיים). רצה הגורל ואותו אדם (קרל נייס) נעלם, והחבר הנותר (פרנהיים) ניצל את המצב לטובתו והתחתן איתה. מתברר שאותו אדם שנעלם (קרל נייס) נמצא חי והזוג רוצה להתחתן כפי שתוכנן מלכתחילה. פרנהיים המום מהאמת שנתגלתה לו. הוא עצמו ראה כיצד נהרג קרל נייס ממפולת של הר שהתמוטט עליו... הוא מהרהר, הייתכן שאדם יכול להינצל מאסון שכזה? היינץ מציע לפרנהיים לשכוח מפרשיית הונאה בכספים בה היה מעורב בעבר, לתת גט לאשתו, להסתייע בסכום כסף שיקבל ולעזוב את אשתו לעד. פרנהיים מבקש לפגוש את אינגה וזו מסכימה לקבל את פניו.

פרק ד'

אינגה מקבלת את בעלה פרנהיים בסבר פנים יפות ועינייה מלאות אושר. השיחה מתחילה בשאלות מנומסות של אינגה באשר למקום הימצאו של פרנהיים בשנות היעדרותו. במהרה מבין פרנהיים שאשתו ניזונה משמועות ואשר עלה בגורלו, לא ממש עניין אותה. הוא עובר לעניין העיקרי הטורד את מנוחתו. הוא מנסה להסביר שלא שיקר באשר למותו של קרל נייס. הוא נשבע שהיה עד למקרה התמוטטות ההר והוא מביע תמיהה היכן היה קרל נייס בכל הזמן הממושך שנעדר ונחשב כמת, למרות שניצל ממפולת ההר. אינגה מתחמקת מהניסיון להשיב לשאלה. פרנהיים רואה במות בנם את הסימן למות הנישואין וכן הוא מזהה שהאושר שראה בעינייה היה כתוצאה משובו של קרל נייס. מאזכור מות הבן, מגיבה אינגה בצער והיא בוכה. פרנהיים מודיע שהגיע השעה ללכת, אך במקום לעשות זאת הוא תוהה מדוע אין אשתו מתעניינת באשר קרה לו בעת שהותו בשבי. גם במקרה זה היא מתחמקת מתשובה ישירה ומנסה לפתור עצמה בכאב הראש המטריד אותה.
היא מבקשת ממנו שילך. בטרם יציאתו, מצביע פרנהיים על הבדל בולט בינו לבין אינגה. הוא מציין שהוא עדיין הולך בנעליו הישנות, משום שהן נוחות לו, בעוד היא ערכה שינויים בתסרוקתה לפי צו האופנה. דפיקה בדלת קוטעת את דבריו. הילד זיגי העביר לאינגה פתקה מקופלת. אינגה מבקשת ללכת, למרות שלא הביטה בפתקה. הדיאלוג בין השניים מסתיים בניסיון אחרון של פרנהיים לשכנע את אינגה להישאר עמו, אולם היא עוזבת את החדר. אז מרגיש פרנהיים כי נעליו לוחצות לו, הוא מהרהר בכרטיס הנסיעה שקנה ומבין שאין כל חשיבות לזמן, אם ייסע ברכבת הצהריים או ברכבת הלילה. הוא אומלל כעת, עומד לבדו בחדר, מביט עליו בפעם האחרונה ולבסוף יוצא וסוגר את הדלת אחריו.

מבנה הסיפור

הסיפור בנוי כמעגל סימטרי מובהק: בפרק א' נוכח פרנהיים כי אשתו איננה בביתם; בסיום הוא לאינגה לשוב אליה, אך היא "כבר נסתלקה והלכה לה". בשיחתו של פרנהיים עם השוערת בפתיחה, הוא מקווה למצוא את אינגה; בסיום – "עמד לו פרנהיים יחידי וסח עם עצמו". בפרק הפתיחה קונה פרנהיים כרטיס הלוך ושוב; בסיום הוא משתמש בחציו השני של הכרטיס כדי לחזור לעיר. בתחילת הסיפור, עומד פרנהיים בפני דלת ביתו הנעולה; בסיום הוא נותר לבדו בחדר לאחר שאינגה עזבה, "השקיף על החדר ויצא וסגר את הדלת".
הבדידות ההתחלתית בה מצוי פרנהיים נקשרת למצב הבדידות המוחלטת בה הוא נתון בסיום. הוא שרוי במפח-נפש, ללא מוצא. סופו של הסיפור נעוץ בתחילתו ומבנה מעגלי-סימטרי זה מעצב את תחושת גזר-הדין שהוטל על פרנהיים.

מבנה הסיפור "פרנהיים" תואם את מאפייני הסיפור הקצר:

אקספוזיציה

משפט הפתיחה של הסיפור: "בחזירתו מצא את ביתו נעול" מציג עולם שלם של ציפיות, שהתמוטט לנוכח פני המציאות. הניגוד העז בין החזרה לבין הדלת הנעולה, מהווה את הביטוי המשמעותי ביותר למצוקה בה נתון גיבור הסיפור. בפתיחת הסיפור ניתן מידע אודות הדמויות, תוך התמקדות במצבו הנפשי והקיומי של פרנהיים. המפגש בין פרנהיים לבין השוערת בביתו מרמז על סיום פרק הנישואין בחיי בני-הזוג, זאת עוד בטרם פגש פרנהיים ברעייתו. פרנהיים מתבשר על מות בנו ועל עזיבת אשתו לכפר מרוחק. הוא משתהה בעיר עוד שלושה ימים – רמז לחששו מפני תוצאות הפגישה עם אשתו, כאילו מבקש לדחות את הקץ. למרות נסיעתו לכפר ליקנבך מתוך כוונתו להשיב את אשתו לחיקו, ניכר כי במעמקי תודעתו, יודע פרנהיים כי אין עתיד ליחסיו עם אשתו, שנידונו לכישלון.

סיבוך:

הסיבוך בסיפור נוצר עקב שובו של פרנהיים לביתו הנעול וניסיונו המאכזב לפגוש את אשתו ולהשיב אותה לחיקו.

התפתחות העלילה

העימות בין פרנהיים לבין היינץ המטיח בו את "המצב החדש".

נקודת השיא

הגילוי הדרמטי לפיו קרל נייס חי! זאת להפתעתו של פרנהיים, שהיה משוכנע שקרל נייס נהרג בהתמוטטות ההר.

סיום והתרה

פרנהיים משלים עם מר גורלו. הוא מבין שנסתם הגולל על סיכויי שיקום מערכת היחסים עם אשתו. הוא סוגר את הדלת ויוצא אל בדידותו.

אפיון הדמויות

וורנר פרנהיים

גיבור פסיבי (גיבור שלכאורה מניח לעצמו להיסחף על-ידי האירועים, נוטה לקבל על עצמו את דינן של הנסיבות או של התביעות החברתיות, והכרעותיו הן פרי ויתורו על מאבק פעיל לשינוי גורלו). כמיהת נפשו של פרנהיים היא להשיב לעצמו את אשתו אינגה. הוא השיג אותה באופן מקרי (חברו קרל נייס שיועד לה, נעלם כאשר התמוטט עליו הר), בניגוד למה שהיה מתוכנן מלכתחילה. נראה כי כוחות אי-רציונליים פועלים על הגיבור נטול השליטה: גיוסו של פרנהיים למלחמה, נפילתו בשבי, שחרורו מחד גיסא והיעדרותו הממושכת ושיבתו המפליאה של קרל נייס, מאידך גיסא. כדברי פרנהיים: "מה יכול אני אם אפילו הרים משטים בי", כאילו מבקש לומר שהוא קורבן בידי כוחות הגורל העליונים. ביסוס לרוח זאת ניתן בהשארת השאלה של פרנהיים באשר לתעלומת ההיעלמות של קרל נייס, ללא מענה. אין הסבר למניעיה של אינגה לנתק את הקשר עם פרנהיים ולבחירתה המחודשת בקרל נייס. המסתורין בנוגע לשאלות אלו מעצב אף הוא את תחושת הימצאותם של כוחות אי-רציונליים, השולטים בדמותו של הגיבור הפסיבי והכנוע.

צדדים שונים לדמותו של פרנהיים:

1. דמות אומללה של אדם ששב מהשבי לאחר תקופה ארוכה ונתקל ב"דלתות סגורות" – בדמותם של השוערת, הגיסה גרטרוד, הגיס היינץ והרעיה אינגה, המסרבים לקבל אותו בחזרה לחיים. בשיבתו, ניצב פרנהיים מול מציאות חדשה ובלתי-צפויה שהוא קורבנה. הוא כאמור מוותר על מאבק פעיל ובכך הוא מכיר למעשה בחוסר-האונים שלו כנגד אותם כוחות נסתרים, שהולידו את המציאות החדשה שגילה עם שובו. עם יציאתה של אינגה מחייו, מתרוקן פרנהיים מכל וכל – "וכבר נתרוקן מכל מחשבה ואותה מתיחות שהיתה בו התחילה מתרופפת והולכת". הוא מאבד את אינגה המייצגת את עברו ויחד עמה, באקט הסמלי של סגירת הדלת, הוא נפרד גם מעתידו – במובן של "סגירת הדלת" על קיומו כולו. הוא בוחר ב"מרד הפסיבי" המושלם: שלילת החיים – הוא מת מוות נפשי. עמידתו לבדו בחדר הריק נתפשת כמצב קיומי של בדידות וריקנות, שיהיה נחלתו מרגע זה ואילך.
2. דמות האוהב הנשגב המגלה גדלות-נפש בהחלטתו לשחרר את אשתו ממחויבותה כלפיו ולהסתלק בשקט מכל מאבק. זו ההוכחה הגדולה לאהבתו הנעלה. פרנהיים שמח באושרה של אינגה, אף על פי שהוא יודע כי המקור לאושרה אינו בו, אלא בגבר האחר. יכולתו להשתתף בשמחתה כאשר אושרה, פירושו הרס סיכוייו שלו לאושר, מוכיחה את אצילות נפשו, השואבת את קיומה מכוח אהבתו. רחמיו של פרנהיים על אינגה והחלטתו לצאת מחייה ולהניח לה להגשים את מאוויה – מקורם ביכולתו להגיע לוויתור עצמי אבסולוטי למען הזולת. ויתורו העצמי של פרנהיים הוא גבורתו וגדולתו. קורבנו של פרנהיים הוא הביטוי לנאמנותו המוחלטת לכמיהת הנפש, שבאמצעותה הוא מגשים את עצמו, אך דרכה הוא גם מובל לאבדון. האהבה האולטימטיבית היא בנכונות לוותר על מושא האהבה עצמו.
3. דמות החוטא המשלם על מעשיו – דמותו של פרנהיים מוזכרת בקווים הרומזים לאי-יושר בהתנהגותו. במקרה אחד, הוא סרח בתחום הכספי במסגרת עבודתו במפעל המשפחתי. במקרה נוסף, מהימנותו מוטלת בספק באשר לפרשת היעלמותו של קרל נייס. היבט שלילי זה באישיותו עשוי להסביר את גורלו כעונש על חטאים שביצע. העובדה שהתעכב שלושה ימים בעיר, משכן את המתנה שקנה לאשתו וקנה מראש כרטיסי נסיעה הלוך ושוב רומזים שפרנהיים כאילו מצפה לכישלון, אולי כמי שמכיר בצדק העומד להיעשות עמו. החטא המוסרי של גזילת אינגה מקרל נייס מתברר כמשגה טרגי שלמרות שלא נעשה במזיד, הוא יצר עיוות שחייב תוצאה טרגית.

אינגה

אשתו הנוטשת של פרנהיים. מעט מידע ניתן אודותיה ואפילו החלטתה המכרעת לנתק מגע מבעלה לא זוכה להסבר הולם בסיפור. דמותה שנויה במחלוקת משום שאין היא טורחת להסביר את מעשיה ויתרה מכך, אין היא מעוניינת אפילו להקשיב לקורות בעלה בשנות השבי בהן סבל. חוסר-אנושיותה מאיר בעוצמה את אנושיות בעלה וכן את מצבו העגום של מי שמצא עצמו חסר אונים מול חומה בצורה.

גרטרוד והיינץ שטיינר

בני הזוג שטיינר הם דמויות משנה בסיפור שתפקידן להמחיש את דחייתו של פרנהיים ששב לאחר היעדרות ממושכת. הם נוהגים בו בעוינות ובהתנכרות, תוך התעלמות מופגנת מבשורת שובו מן השבי.

בני הזוג שטיינר מעצבים היטב את העולם הערכי בו הם פועלים. הם מרוכזים בעצמם. הם אטומים לרגשות הצער של פרנהיים והם רומסים אותו ללא רחם.

גרטרוד

מתנהגת בצביעות כאשר היא מקבלת את פרנהיים בסבר פנים יפות, אך בלא שמץ של שמחה. היא בוחרת לשקר לו באשר לסיבה למנוע ממנו לפגוש את אשתו. היא מגישה לו אמנם מיץ פטל, אך חרדה מהאפשרות שיישאר לארוחת צהריים. היא פותרת עצמה בהגשת כוס פטל נוספת, כדי שלא ירגיש עלוב כל-כך. היא חושבת על בנה ועל העובר שבבטנה ואין דעתה נתונה כלל לפרנהיים ולמצוקתו. העניין היחידי המעסיק אותה בהופעתו הפתאומית הוא שניתן יהיה ידי סיום את מערכת היחסים בינו לבין אחותה, אינגה. עוינותה האמיתית של גרטרוד כלפי פרנהיים באה לידי ביטוי בשמירתה הנאמנה על פתח חדרה של אינגה ובישיבתה הנחושה מולו. השתיקה בין השניים מעידה על הדחייה שהיא חשה כלפיו והמבוכה הכרוכה בה. גם הבן הצעיר זיגי המגיב בסלידה כלפי דודו, מעצים את תחושת הניכור המופגנת כלפי פרנהיים. משנכנס בעלה היינץ, מתגלה הצד התלותי והמושפל של גרטרוד. היא מעריצה אותו על אף שהוא נוהג בה כבשפחה עלובה. כל מעייניה בניסיונה להיות לו רעיה מסורה ו"להכין" עבורו את העובר שבבטנה.

היינץ

לעומתה של גרטרוד, היינץ לא מתנהג בצביעות. הוא גס-רוח וזועף מטבעו. הוא מוותר על נוהגי נימוס וממהר לבשר לפרנהיים ש"נשתנה משהו בעולם". הוא מבהיר לו את מצבו לאשורו בנימת דיבור קרה ועניינית. גם ההסבר לפרנהיים ניתן מתוך עמדה של ריחוק, באמצעות סיפור מעשייה ("מעשה בנערה בת-טובים..."), המשחרר אותו ממעורבות רגשית במסופר. הוא מפעיל לחץ על פרנהיים להשלים עם גורלו ללא מאבק והוא אף מציע לו לקנות ממנו בממון את הסכמתו הכפויה בדבר מתן הגט לאינגה. היינץ שטיינר רואה עצמו כאדם גדול וחשוב, בעל מעמד ויוקרה. הוא נוהג בזולת בכלל ובפרנהיים בפרט בזלזול.

אל אשתו גרטרוד הוא מתייחס באדנות ובעליונות: הוא פוקד עליה להישאר במקומה ולהקשיב לו, הוא צועק עליה ומזכיר לה שמחובתה לדאוג שמאפרה תוצב במקומה תמיד. הוא יהיר ודורסני ובאישיותו הנלעגת, הוא מאיר את פרנהיים באור חיובי. תפקידם של בני הזוג שטיינר הוא להציג את פרנהיים על צדדיו החיוביים. בולטת שמירת הכבוד של גרטרוד מצדו של פרנהיים, לאחר שזו משקרת לו. זאת בניגוד לבני הזוג שלא מקפידים בכבודו של פרנהיים. בני הזוג נוהגים בפרנהיים בקרירות, בביטול ובקשיחות שלווה, בעוד שתגובותיו של פרנהיים עוברות שינויים קיצוניים, הניכרים בדבריו ובאורח-דיבורו. הבדלים אלו מעידים על הניגוד בין הנוקשות הבלתי-אנושית של בני הזוג לעומת הרגישות של פרנהיים. הניגוד המרכזי ביניהם יתבהר בפרק השלישי ממנו תובלט עובדת הזוגיות (גם אם אינה מזהירה) של בני הזוג שטיינר החובקים יחדיו ילד ועוד אחד בדרך, לעומת פרנהיים שננטש ביד רעייתו וחיזוק סמלי לניתוק הקשר ניתן באזכור מות בנם. האנלוגיה הניגודית בין פרנהיים לבין היינץ שטיינר מעוררת אהדה כלפי מי שנקטע מזלו (כפי שמנסח זאת פרנהיים) ונותר ללא כלום. מצבו הקיומי הריקני של פרנהיים שנותר בודד (נטוש בידי רעייתו ואב שכול לאחר מות בנו יחידו) מעורר את הזדהות הקורא. מי שנתפש על-ידי שטיינר כאגואיסט שנשא את אשתו משום שהיתה "בת-טובים", ובוודאי יסכים לוותר עליה תמורת תשלום הולם, מתגלה בעצם כמי שחש אהבה עזה עד כדי נכונות לוותר על מושא אהבתו ובלבד שזו תהיה מאושרת.

סמלים ומוטיבים בסיפור

השמות בסיפור:

1. פרנהיים- פירוש השם בגרמנית פרנ = לנסוע; היים = הביתה. שם הגיבור ממחיש את רעיון השיבה המאוחרת. פרנהיים שהשתחרר מן השבי מבקש לשוב לבית, לא רק במובן הפשוט והפיזי, אלא גם במובן הרגשי-הנפשי. הוא מבקש לשוב למקום הבטוח, למקום בו מצפים לו ושם אוהבים אותו. כמובן שמשמעות השם הופכת אירונית לאור ההתפתחות העלילתית. מסיבה זו, הופכת גם הכותרת לאחת מדרכי העיצוב לחוויה שעוררה ציפיות גדולות והסתיימה באכזבה מרה.
2. שטיינר- פירוש השם שטיין בגרמנית הוא אבן. היינץ שטיינר מגלם את "לב האבן" האטום לרגשות הזולת, כשם שהוא אטום לאפשרות שאולי טעה בהערכת אופיו ומניעיו של פרנהיים.
3. קרל נייס- פירוש השם נייס הוא יפה / נעים. שם זה רומז לעוול שנגרם לקרל נייס, אשר למרות אישיותו החיובית, נגזלה ממנו אשתו (ספק במקרה, ספק במזיד).

מוטיב "השיבה המאוחרת"

מוטיב השיבה המאוחרת מתאר אדם הנאלץ לעזוב את ביתו לזמן ממושך והחוזר אליו לאחר שנים. בחזירתו מגלה האדם שהבית שעזב הוא לא הבית אליו חזר. בסיפור "פרנהיים" יש שתי שיבות מאוחרות: האחת של פרנהיים ששב לאחר שנים מן השבי אל מציאות חדשה וטרגית מבחינתו. ניסיונו לשוב ולאחות את הקרע שנוצר עקב עזיבתו נידון לכישלון. האחרת, היא שיבתו המוצלחת של קרל נייס שלאחר היעדרות ממושכת והנחה לפיה הוא מת, הופיע פתאום ושב אל חיי אהובתו משכבר הימים, אינגה, שבהיעדרו נישאה לחברו פרנהיים. למרות היתרון ההלכתי של פרנהיים הנשוי לאינגה, הוא מפסיד אותה לאהובה מן העבר, קרל נייס. מוטיב זה עומד במרכז היצירה ותפקידו לעצב את המסר העיקרי בדבר מצבו הקיומי של האדם בעולם, בתנאים של היעדרות כפויה ושיבה מאוחרת.

מוטיב הדלת

הדלת, כמוטיב, חוזרת ומופיעה שלוש פעמים בסיפור. בפעם הראשונה, הדלת הנעולה בתחילת הסיפור הנה רמז מטרים לגורל מערכת היחסים בין פרנהיים לאשתו. הופעת הדלת הנעולה בפתיחה משמשת כביטוי סמלי ל"דלת הלב" שנסגרה בפניו של פרנהיים ששב לאחר סבל ממושך בשבי, אל בית נעול שלא משמש עוד כביתו. בפעם השנייה ניצב פרנהיים מול דלת ביתה החדש של אשתו. דלת זאת חוצצת בינו לבינה וחסימת הדלת על-ידי גרטרוד היא ביטוי לחסימת האפשרות של פרנהיים לשוב אל אשתו. בפעם השלישית והאחרונה מופיעה הדלת כסוגרת מעגל בסיפור. בסיום, כאשר פרנהיים יוצא מן החדר וסוגר אחריו את הדלת, הוא למעשה מבין ומשלים באופן סמלי שאין דרך חזרה אל לבה של אינגה שנעול בפניו לעולמים.

מוטיב הדלת ממחיש את רעיון סגירת הלבבות של הסביבה כלפי האדם הבודד הנתון במצוקה. באמצעות מוטיב זה מעצב עגנון את ביקורתו החברתית כלפי בני-האדם הנועלים את דלתות לבם בפני מי שכל-כך זקוקים למעט הבנה וחמלה.

סיכום

עלילת שיבתו של פרנהיים לביתו בנויה מעיקרה על תהפוכת ציפיות. הציפייה המרכזית של הגיבור – שיבה לביתו ותיקונו של בית זה – נסתרת על-ידי המציאות המוטחת בעוצמה על פניו של האדם התמים המאמין באפשרות מימוש ציפייה זאת. כבר במשפט הפתיחה מתעצבת תהפוכת הגורל, שתוביל אל האכזבה המרה בסוף הסיפור. המבנה המעגלי הזה מעצב את התפישה שגורלו של פרנהיים נגזר מראש וציפיותיו נידונו מלכתחילה שלא להתגשם. פרנהיים ניצב בפני שורת מכשולים, עליהם הוא לכאורה מתגבר. התגברותו היא זמנית בלבד. הוא מתגבר על האכזבה שאיש לא בא לקבל את פניו בתחנת הרכבת, הוא מתגבר על מציאת ביתו נעול ויחסה הפוגע של השוערת במקום. הוא מתגבר על מכשול האטימות של בני משפחת שטיינר (גרטרוד משקרת, היינץ מעליב, זיגי עוין). לאחר כל אלו הוא ניצב מול המכשול שיכריעו. הוא מצליח להיפגש עם אינגה, אך מבין במהרה שזו להם הפגישה האחרונה. מכאן ילך פרנהיים מדחי אל דחי עד לנקודת האין-אונים שלו אל מול המציאות, עליה אין לו כלל שליטה.

המסקנה העולה מן הסיפור היא שמאמציו של האדם להגשים את כמיהת-נפשו נתפשים כמאמצי שווא, ועצם ניסיונו של האדם להגיע אל מה שבעיניו מעניק משמעות לחייו, מאופס כליל נוכח כוחות החזקים ממנו.

מכאן שהסיפור "פרנהיים" מציב עלילה שסופה נעוץ בתחילתה: גורלו של פרנהיים הוא בלתי-נמנע, וכל דרכו מרגע שובו לעירו צפויה היתה מראש לכישלון. אולם, אמת אכזרית זו מתגלה לגיבור במלוא משמעותה רק בסיום. כך משרת מבנה הסיפור את הרעיון של תפישת האדם כיצור שהגורל מתעתע בו. אל מול אותו גורל, שדרכיו נסתרות, יכול האדם להציב רק ניצחון אפשרי אחד: הניצחון שבשמירה על עצמיותו, על שלמותה של כמיהת-הנפש שלו, גם אם שמירה זו כרוכה באובדנו. פרנהיים הוא דמות ספרותית, אשר האהדה שמורה לה משום היותה גיבור שהצלחתו היא בכישלונו.

דף זה או חלקו נלקח מתוך האתר כפר הנוער אלוני יצחק.

דף זה או חלקו נלקח מתוך האתר סיכומונה - אתר הסיכומים החופשי.