ניתוח יצירות ספרותיות/ש"י עגנון/מדירה לדירה

מטרת הכותרת  : למשוך, לעניין ולכוון את הקורא אל הנושא, מוטיב, סיטואציה מרכזית בסיפור. בסיפורינו, מהווה מעבר מדירה לדירה כשבסיום ישנה חזרה לדירה הראשונה.

תקציר העלילה

במרכז הסיפור עומדת דמותו של המספר הגיבור – אדם הסובל ממחלה כלשהי, בתחילה, היא בלתי-מזוהה ובהמשך מתבררת כבדידות. הרופא המטפל בו, מנסה לסייע לו באמצעות מגוון תרופות וכאשר אין אלה עוזרות, מציע הרופא לגיבור החולה שיעבור להתגורר בתל-אביב, בקרבת חוף הים.

גיבור הסיפור פועל כדבר המלצת רופאו והוא שוכר חדר צר ולא נעים בתל-אביב. שם הוא נאלץ להתמודד עם מגורים בסביבה סואנת ורועשת ביותר, המונעת ממנו שינה. הדירה ממוקמת בסמוך לרחוב עמוס בעוברים ושבים, אוטובוסים ומוכרי משקאות הצווחים במהלך כל שעות היום. נוסף על כך, הוא מוטרד בידי תינוק, בנם של בעלי הבית הקרירים והמרוחקים, המרבה מאוד לבכות והדורש בכל עת את התייחסותו של דייר המשנה – גיבור הסיפור.

הגיבור, העומד על סף התמוטטות עצבים, מחליט על-פי עצת חבריו לעבור לדירה אחרת. הוא בודק אפשרות לעבור לדירה הממוקמת על גבעה, בין כרמים ופרדסים. מחוץ לבית ניצבת בריכת דגים. לבית ארבעה כיווני אויר ובעליו – אנשים נעימים ושקטים. המספר משוכנע שבבית זה יוכל לנוח כנדרש ולחוש בטוב.

כעבור זמן קצר, לאחר ששב המספר מטיול בארץ אל הבית, הוא חש עצבות נוכח היעדרו של התינוק שנהג לחכות לו בבית הקודם. הוא מחליט שלא לעבור להתגורר בדירה שעל הגבעה, ומרגיש, שאולי בכל זאת מוטב לו לשוב לבית הרועש בתל-אביב ובלבד שיחווה את המפגש הנעים עם התינוק שכה מצפה לבואו בכל פעם מחדש. בשובו אל הבית, לאחר שמונה ימי היעדרות, גילה לתדהמתו שהתינוק לא חדל מלבכות בעת היעדרו. הוא אסף אל זרועותיו את התינוק שהגיב בשמחה גדולה. אז הבין גיבור הסיפור, שלמרות הרעש וההמולה ומה שנראה תחילה כהטרדת התינוק – שזהו המקום האמיתי בו יזכה לרפואה שלמה. מאותה שעה חדלו הרעשים העזים מן החוץ להטרידו וקולו הענוג של התינוק מילא את נפשו סיפוק ועדנה.

השאלה העומדת במרכז הסיפור

מדוע חוזר המספר מדירת החלומות של השקט והשלווה אל הדירה הצפופה והרועשת? או במלים אחרות, מדוע מוותר גיבור הסיפור על "גן העדן" (הדירה המרווחת, המוארת והפסטורלית שעל הגבעה) לטובת ה"גיהינום" (הדירה החמה והדחוקה שבעיר תל-אביב)?

בכדי לענות על השאלה הנ"ל, חשוב לאפיין את הדירות השונות המתוארות בסיפור.

אקספוזיציית הסיפור : דירה ראשונה

אקספוזיציה : מציג ראשוני של העלילה. המצג מספק מידע על הזמן והמקום בו מתרחשת העלילה וכן יש בו הצגה ראשונית של הדמויות.

הסיפור פותח בתיאור מחלתו הפיזית והמסתורית של המספר שמתמקדת בכלי הדיבור האחראים על התקשרות של היחד עם הסביבה. פסקת הפתיחה מעוצבת בנימה אירונית; ביתו הראשון מתואר בשני אופינים :

1. יכר בחולי, העדר תקווה ומוות – אלו מתוארים על רקע ימות החורף
2. תחושת חיים, תקווה, אפשרות לחיי משפחה ואושר - זאת על רקע האביב, אך היא אינה מתקיימת אצל המספר.

לכן, הרופא מציע למספר לעבור מקום. המספר מקבל את ההצעה לעבור דירה מתוך הפתגם "משנה מקום משנה מזל".

הדירה בת"א

תיאור : מדובר בחדר צר ונמוך הממוקם בתוך דירה הנמצאת במקום סואן ונטול מנוחה בעיר תל-אביב. המספר לא יכול לישון במקום, כיוון שהחוץ חודר לבפנים. נוסף על כך, הוא חרד לחייו של התינוק המוזנח, בנם של בעלי הבית, שניכרים בו סימני חולי ומצוקה קשים. אותו תינוק, מטריד את מנוחתו של המספר בין כשהוא שקט ובין כשהוא מרעיש בבכיו ודורש את תשומת לבו, בהיעדר כל יחס מצד הוריו. בדירה זו המאופיינת ברעש והמולה, נראה כי סיכויי ההחלמה של המספר קלושים.

ההתנהלות של המספר מלמדת כי הוא לא נהנה אפילו מהיתרונות שמביאה ת"א, כך למשל : התנהגותו בים משקפת מצב של תקיעות וחוסר יכולת להחליט ולכן שוב מתעורר בו הצורך לברוח ובעצת חבריו הוא מבין שעליו לעבור.

אנלוגיה בין המספר לתינוק

בין הדמות לתינוק נמתחים קווים אנלוגיים - התינוק מכיל בתוכו את המחלה :

• ניכר ששניהם תשושים וחולים.
• שניהם סובלים בדידות – המספר מופיע בדיכאונו ואילו התינוק בהזנחתו. השניים נטולי שינה ושלווה והם ניבטים זה אל זה כהשתקפות של אדם המביט במראה. אמנם המספר מצהיר על עצמו שאין הוא נמשך כלל לתינוקות ובפרט לא לתינוק הזה, אך מיד לאחר מכן, הוא סותר עצמו בכך שמביע חרדה עמוקה לשלומו של הפעוט.
• התינוק רובץ באסקופת הבית ובתלמוד אסקופה מתקשרת לעמידה בין שני תחומים : הרבים והיחיד.
• הדברים שהמספר אומר על התינוק הם למעשה השלכה על עצמו. למשל : "דרכו של האדם לבקש מה שאין לו ואין דרכו להסתפק במה שיש לו".
• בשונה לדמות, התינוק מכריח את המספר להתקשר עמו.

משמעות האנולוגיה :נראה שישנו פער גדול בין ההצהרות לבין המעשים בפועל. המטרד שממנו ביקש המספר לברוח, מתגלה כדבר שיש בכוחו להעניק משמעות לחייו. היעדרותו של התינוק בבית שעל הגבעה, מותיר את המספר בתחושת חידלון של מי שאין כל ערך לחייו. מכאן, שהאנלוגיה בין שתי הדמויות משמשת כאמצעי להענקת תכלית ומשמעות לחיי שניהם. הטעם לחיי המספר ניתן להם בשל הזדקקות התינוק להתייחסותו והטעם לחיי התינוק ניתן מעצם כמיהתו ליחס ותשומת-לב, הניתנים לו רק על-ידי המספר. בכך מתבטא כוחם של השניים כדמויות מפתח בחיי זולתם.

הבית שעל הגבעה

תיאור : גן עדן (ניגוד מוחלט לחדר שבת"א) ; הבית נמצא בשולי העיר, על הגבעה, מוקף באילנות ועצי פרי, דשאים וברכה של דגים קטנים. גם החדר שמיועד להשכרה נעים וטוב, שקט מבודד

רמזים מקדמים

למרות שהחדר מתואר כמעט כגן עדן מושלם (לפי דעתו של הדמות), קול המחבר המובלע מכוון אותנו לכך שהמקום הזה אינו מתאים למספר, איש צעיר. הפרטים המכוונים זאת :

בתם הצעירה של בעלי הבית עברה

עברה לגור בקיבוץ כיוון שהיא בחורה צעירה הזקוקה לקשרים חברתיים ורוצה לבנות את חייה בעצמה. מכאן שמקום זה לא מתאים לאנשים צעירים.

התמונה שציירה הבת

בתמונה שציירה הבת בציור שתלוי על הקיר מופיעה נערה יחידה בשדה. זהו רמז לבדידותו של המספר ובדידות הבית בכלל. הנערה מתבוננת בשקיעת החמה המסמלת בתרבות (אתיטיפ) לסמל סוף החיים. מכאן, מסתמן שהבית של הגבעה אינו מתאים לאדם צעיר.

הסיפור הפנימי - סיפורו של בעל הבית

סיפור בעל הבית מזכיר במידה רבה את סיפורו של המספר ; בעל הבית הוא אדם זקן שבגולה היה סוחר תבואה שחלם לעלות לארץ. אומנם, בסופו של דבר הוא עלה בהיותו זקן וגם זה היה עקב לחץ של מלחמה, אנטישמיות ורדיפות. כלומר,הוא מגיע לארץ למצוא בה מקלט. הזקן מגיע לת"א אבל הרעש של הצעירים מפריעים לו והוא בורח משם. לבסוף, הוא מוצא מפלט בבית בשולי העיר אבל הוא גם מנותק.

הדירה היא מקום מנותק ומרחוק וזאת על פי :

• בעל הבית בוחר לחיות בהתנתקות מהחיים, בתוך בועה סגורה.
• אשתו של בעל הבית מספר שהם לא צריכים לנסוע לחו"ל בכדי לרפות את הגוף והנפש כיוון שהבית מספק להם זאת.

אנלוגיה

סיפור בעל הבית הוא אנלוגי לסיפור המספר. ישנם קווי דמיון ושוני :

1. דמיון :
   • שניהם מחפשים מפלט, מקלט וגאולה.
   • שניהם מחפשים את השקט והניתוק מהחיים הסואנים
2. שוני : בעל הבית הוא זקן והוא חווה קשרים אנושיים, הוא הקים משפחה ויש לו בת שגרה בקיבוץ. בעוד שהמספר הוא אדם צעיר שלא חווה קשרים.

האנלוגיה הזאת משקפת ומאירה את הבעיה של דמות המספר בצורה עקיפה. המספר המובלע רומז על כך כי הדמות עדין לא מתאים להתנתק מהחיים.

סיכום

לכאורה נדמה כי בית זה הוא גן-עדן של שקט ומנוחה. אך למעשה, בבית זה שוררת באופן קבוע דממה ואין בו סימן כלשהו לחיים ולשמחת חיים. בתיאורו את הבית מרבה המספר להשתמש במלים הנגזרות מן השורש ד.מ.מ, בהדגישו את הדממה המקפיאה השרויה במקום. המספר מדגיש כי בבית זה לא נשמעים קולות תינוקות, ואף ציוץ ציפורים שעפות מעל הבית – לא נשמע.

חזרה לדירה בתל אביב : בסיום הסיפור

בסופו של דבר המספר עובר לגור לבית שעל הגבעה ונעזר בשירותיו של סבל שלוקח את מיטלטליו (חפציו). כשהוא מגיע אל האספקה הוא מגלה כי היא ריקה ורק צללי הפרחים נעים עליה. הוא נזכר בתינוק ומתחיל להתגעגע עליו. מתוך דחף פתאומי, הדמות מחליטה לחזור לדירה שבת"א.

שם, הוא מוצא את התינוק במצב מדורדר יותר ; מלוכלך, פצוע ועוד. הוא מרים את התינוק ומתמלא בשמחה שאינה לה פה. שוב חוזר כאן מוטיב הבבואה והעיניים.

כלומר, שלושת הבתים משמשים כאמצעי אפיון מרכזיים של גיבור הסיפור. הם מצביעים על מצבו ועל משמעות חייו באופן סמלי.

המסקנה העולה מאפיון שלושת הבתים היא שהמספר משנה את מקום מגוריו על-מנת לזכות במרפא למחלתו הבלתי-מוגדרת. המעבר מהדירה בתל-אביב לבית שעל הגבעה, אמור היה לפתור את בעייתו, שהרי כל מבוקשו היה מקום שקט ונינוח בו יוכל לנוח ולהתרפא. אלא שבפועל, דווקא ההפך מתברר. המספר מבין במהרה שאפשר שהבית על הגבעה, שבמהותו מרחיקו מן החיים, עדיין לא מהווה את המקום המתאים עבורו – "ופיקפקתי אם מקום זה מוכן בשבילי". המספר מבין שטרם הגיע זמנו לפרוש מן החיים האמיתיים (הסואנים והמעיקים) ולכן מוטב לו לשוב לדירה בתל-אביב ולשאוף בה למימוש חייו.

האובייקט המשמעותי ביותר המבחין בין הבתים השונים הוא התינוק. תחילה נראה כי התינוק הנו דמות מטרידה המרחיקה את המספר מהשגת השקט והמרגוע.

אך בהגיעו לבית הנפלא שעל הגבעה, חש לפתע המספר בחסרונו של התינוק שכה זקוק לו. הוא מוצא עצמו במקום מבודד ושקט, מקום שכאילו החיים בו עצרו מלכת - מה שמתברר כניגוד המוחלט למה שהוא באמת זקוק לו. מכאן מתבהרת האנלוגיה המרתקת בין המספר לבין התינוק.

סיום הסיפור הוא סיפור סוגר – בעיית המספר נפתרת (שוב חזור כל הקטע מהי הבעיה – חוסר תקשורת). כיוון שהוא מגיע להבנת ייעודו "כל הקולות...נתרופפו..." והוא מגיע אל השלווה והרוגע..

סוגי מספרים

1. מספר יודע הכול – מוסר בגוף שלישי.
2. מספר עד – שמוסר את הסיפור בגוף ראשון. מספר כזה אינו מעביר את כל הפרטים. על מספר מסוג זה נשאל האם הוא מהימן או לא מהימין? האם אנחנו יכולים לסמוך בצורה מוחלטת על ההיגדים והאמירות שלו בסיפור?
3. מספר בלתי מהימן - זהו מספר אשר מתוך כוונה כלשהי או מתוך חוסר מודעות מצהיר אמירות שלא תמיד מתגלות כאמינות, מהימניות בסיפור. חוסר הימנות שלו נובעת בד"כ ממצב נפש של דמות המספר כמו : חוסר מודעות עצמית, תקיעות נפשית או בלבול.

מספר עד בלתי אמין

דמות המספר בסיפורנו היא דמות של מספר עד – בלתי אמין. ביסוס הטענה זו :

היחס לתינוק

בפסקה בעמוד 172, פסקה אחרונה, ישנו ביטוי לחוזר המודעת של המספר המשתקפת ביחסו לתינוק. מצד אחד, הוא מצהיר בברור שליבו אינו נמשך אחר התינוק. מצד שני, הוא אומר שהוא מאוד דואג לו ושמח לשמוע את בכי התינוק כיוון שהן מזכירות לו שהתינוק חי.

היחס המורכב הזה מלמד שדמות המספר אינה דמות שמודעת לעצמה בצורה מלאה וכי ניתן לראות בו כמספר בלתי נאמן.

כמו גם, האמירה שלו, הנאמרת על התינוק : "דרכו של אדם לבקש מה שאין לו ואין דרכו להסתפק ממה שיש לו", מרמזת על היות מספר בלתי אמין.

בסופו של דבר, המספר מחליט לעבור לבית שעל הגבעה, אבל כשהוא חוזר לת"א הוא מכנה את בעל הבית בת"א כ"אביו של התינוק". כלומר, הדמות כרוכה אחר התינוק. דבר המלמד אותנו שהוא לא שלם עם החלטות (מוטיב העיניים).

לא מחליט בעצמו

מאחר שהחדר בת"א מתואר ע"י המספר כמקום שדומה כגיהינום, הוא שומע לעצת חבריו לעבור לבית אחר. דפוס זה, עשיית פעולה (מעבר) בעקבות עצות אחרים חוזרת אצל המספר (תחילה הרופאה, חברים ועוד). לכן, נשאלת השאלה מדוע הוא נוהג כך? האם אין לו רצון פנימי משל עצמו?

קיבוץ

המספר מחליט לשכור את החדר שבבית שעל הגבעה, אבל קודם לכן הוא יוצא לנסיעה ברחבי הארץ "אבל מן שמיים סייעו אותי". במהלך הטיול הוא פוגש באופציית חיים נוספת - הקיבוץ, שנראת לו מאוד. יחסו למקום משתקפת דרך מוטיב התינוק. כך למשל הוא אומר : "ובניהם ובנותיהם בריאים ונקים, ידיהם לא מלוכלכות ועיניהם (מוטיב העיניים) לא לקויות"

בכל זאת, הוא לא נשאר בקיבוץ והוא משתמש בתירוץ בלתי משכנע : בגלל שלא נעים לו להפר חוזה. שוב יש כאן דוגמא להיותו מספר שאינו מודע לעצמו ולבעיותיו. כאשר הוא חוזר לת"א הוא אומר "חזרתי לת"א ושמחתי שמחה גדולה". זאת מפני שהוא מאמין כי בבית שעל הגבעה, הוא ימצא את השלמות אך השלמות אינה.

המסקנות העולות מהסיפור

"מדירה לדירה" הוא סיפור פסיכולוגי הממחיש שינוי נפשי המתחולל אצל אדם באמצעות שינויים במקומות מגוריו. המעבר של המספר מדירה לדירה מלווה את התהליך הנפשי שהוא עובר. מכאן ניתן להסיק את המסקנות הבאות:

המספר סבל מדיכאון נפשי על רקע היותו בודד

חבריו המוזכרים בסיפור לא העניקו לו את היחס שעשוי היה לחלץ אותו ממצוקתו. הם הרבו לייעץ לו והמליצו לו לעבור דירה, אך לא עשו למענו דבר שיש בו כדי להעניק משמעות כלשהי לחייו. מי שהעניק לו את טעם החיים היה אותו תינוק שסבל אף הוא מבדידות והזנחה. השניים הצליחו לגרום סיפוק ואושר איש לרעהו – זאת מבלי שיצטרכו לתקשר מילולית ביניהם. ניתן להסיק מכך שהשמחה האמיתית נוצרת מעצם הקשר האנושי וכלל אין צורך במלים.

היכולת להיחלץ ממצוקה נפשית מחייבת התבוננות אמיצה פנימה

אין תרופות פלא ואין קיצורי-דרך. האדם החולה יוכל להיוושע רק בתנאי שיישיר מבט אל הפצע והכאב. חייב אדם לזהות את מקור מצוקתו ולטפל ישירות במקור זה. ברור שהמספר סבל מדיכאון וייאוש מאחר והיה בודד. ההבנה הזו הביאה אותו לדחוק את ה"פתרון" ל"בעיית העייפות" שלו ולהחליט להתגורר דווקא בבית הסואן והרועש, אך זה שיש בו חיים. מכאן עולה המסקנה, שהבחירה בשינה היא ביטוי של בריחה מהמציאות והימנעות מהתמודדות ישירה עם הבעיה. המספר מבין זאת, לכן הוא מוותר על תנאי שינה נוחים לטובת עמידה איתנה וערנית מול בעיות החיים במציאות.

משמעות החיים תימצא במקום בו יש חיים, אף אם מדובר בחיים קשים

החיים מתרחשים במלוא עוצמתם והם מזמנים לאדם משברים ומפלות. אבוי לו לאדם הבוחר במנוחה הנכונה (=מוות), במקום במאבק העיקש (=חיים) – כי אז חייו משולים למוות. על האדם לקחת אחריות בחיים האמיתיים ולא לסגת לחיפושים אחר איזו אוטופיה (=שלמות) דמיונית. עליו להיות במקום בו זקוקים לו. כשהבין המספר שהימצאותו בבית בעיר חיונית לתינוק, הוא זכה בתכלית חייו.

סמלים ומוטיבים בסיפור

מוטיב הבית

הבתים השונים בסיפור משקפים מצבי נפש שונים של הגיבור. המעבר מבית לבית ממחיש את התהליך הנפשי שעבר המספר מחיים נטולי פשר ומשמעות לחיים בעלי ערך ותכלית.

מוטיב התינוק

התינוק מופיע בתחילת הסיפור כמטרד המרחיק לכאורה את המספר מהשגת מטרתו – שקט ושלווה. באמצעות הזיקה הישירה בין מצבם של התינוק ושל המספר, מתגלה התינוק כמי שמחזיק בתפקיד הגואל, סמל החיים, התקווה והעתיד - מי שבזכותו יעבור המספר מחיים משמימים נטולי תוכן לחיים מלאים, שלמים ומאושרים.

מוטיב המחלה

גם המספר וגם התינוק חולים. הראשון סובל מבדידות קשה ואילו השוני הנו קורבן להזנחה פושעת. התרופה המחלצת את השניים ממצוקתם היא החיבור ביניהם. החזרה המרובה על עניין תחיבת אצבעות ידיו של התינוק אל תוך עיני המספר מסמלת בבירור את ניסיון ההתקשרות בין השניים. דמותו של התינוק נשקפת אל עצמו מעיני המספר ופעולתו האינסטינקטיבית מצביעה בראש ובראשונה על כמיהתו ליצור קשר.

מוטיב השינה

המספר מציין שהחדר ששכר בתל-אביב לא מאפשר לו שינה, שהיא תכלית חייו. חוסר השינה ממנו סבל המספר הפך אותו לאומלל. העייפות כה כבדה, עד שאין הוא יכול ליהנות ממנעמי העיר תל-אביב. רצונו העז לשקוע בשינה נראה בתחילה כשאיפה נורמלית של אדם הסובל מנדודי-שינה. בהמשך הסיפור מתגלה שהשינה היא למעשה בריחה מהתמודדות עם הבעיה האמיתית ממנה הוא סובל – הבדידות. המספר עצמו, כאשר מגיע אל "בית השינה" שהוא לכאורה גן-עדן לאוהבים לישון, מבין שטרם הגיע זמנו לפרוש מהחיים. בחזרתו את הבית הרועש הוא נוכח שאין הרעש מפריע לו עוד לישון, זאת משום שתחושת המשמעות הקיומית אותה הוא חווה – מרגיעה אותו הרבה יותר מהדממה המקפיאה שבבית שעל הגבעה.

מוטיב גן-העדן והגיהינום

הבית בתל-אביב נתפש תחילה כייצוגו של הגיהינום ואילו הבית שעל הגבעה נתפש כגן-עדן. למרות זאת, נדמה שגן-העדן מתקשר אל המוות ואל העולם הבא והגיהינום מתקשר אל החיים בעולם הזה. גן-העדן הוא מעין פנטזיה בלתי-אפשרית למימוש עלי-אדמות. הגיהינום הוא המציאות הקשה והמעיקה, אך ההגיונית. המעבר של המספר מהבית שעל הגבעה (גן-עדן) בחזרה אל הבית בעיר תל-אביב (גיהינום), מלמד על הבנתו שטרם הגיע זמנו לפרוש מן החיים. הוא בוחר להיאבק בגיהינום עלי אדמות ולא להזדרז אל בית המנוחה הנכונה – בית המוות. מוטיב מרכזי זה נועד לשרת את עיצוב משמעות הסיפור, הקורא לאדם לבחור במאבק עיקש ואמיתי בקשיי החיים ולא בויתור וכניעה שפירושם – מוות. סופו האופטימי של הסיפור ממחיש שהניצחון אפשרי וחלוקת החיים ל"גן-עדן" ו"גיהינום" היא עניין אישי המתרחש בנפשו של האדם.

מוטיב העיניים והבבואה (השתקפות)

המוטיב מופיע במספר רב של עמודים, למשל :

• "כל היום לא נראה שחוק על-פיו חוץ משעה זו שנועץ ציפורניו בעיניו"
• "בבואה שלו נראתה לו מתוך עינו נהיה מבקש לילה משם"
• "עם שאני יוצא ואיני יוצא...בעיני שלא אחלה יותר" (ע"מ 178).

מוטיב העיניים – הביאה מובאת לידי ביטוי ע"י התינוק, האסקופה והעיניים שהם הסמלים עקרים בסיפור. העיניים הם סמל לחוסר היכולת של המספר להתבונן לעבר היעוד שלו ; התבוננות בכאב הזולת, התחברות, התקשרות לזולת.

התינוק ששוכב רבוץ על האסקופה והוא שיקוף של דמות המספר; שניהם בודדים, מוזנחים וזקוקים לקשר. אך המספר אינו מודע לזאת.

המוטיב של הבבואה והעיניים מציגים את היסוד האנלוגי בין המספר לתינוק :

• ה פעולה של התינוק שמבקש לנעוץ את ידיו בעיני המספר מסמלת על ניסיונו לפקוח את עיניו לעבר ייעודו האמיתי.
• המוטיב של האסקופה מסמל את העמידה בין רשות הפרט לרשות הרבים. כבר בהתחלה אנו מרגישים שבעיית המספר נעוצה בתקשורת עם הסביבה.

תשתית מקראית בסיפור

משיח

ישנו קשר ברור בין הצגת דמותו של התינוק בסיפור לבין הופעת המשיח.

1. במסכת סנהדרין מתואר המשיח כאדם עני ופשוט היושב בשערי העיר רומי ו"מתיר ואוסר את פצעיו". התינוק, כמו המשיח, סובל מפצעים המכסים את גופו.
   
2. בתלמוד הירושלמי כתוב: "אל תגעו במשיחי – אלו תינוקות של בית רבן". כלומר, תינוקות בתלמוד – נחשבים לגואלים.
3. הסבל הזכור לטובה בסוף הבסיפור, מופיע במקורות שאליהן הנביא מבשר את הגאולה והמשיח, 3 ימים לפני הגעתו.
4. הביטוי "בת קולו התינוק" (= משמים, קול השכינה, רוח ה') שמופיע בסיפור.

ארמזים אלו יוצרים זיקה בין התינוק לדמות המשיח, ויש בהן כדי לחזק את מעמד התינוק בסיפור כמי שגאל והושיע את המספר.

משמעות המילה אסקופה

סף, מפתן. במסכת שבת ובמסכת עירובין בתלמוד, מופיעה תמיד האסקופה בהקשר של בעיית הגבול בין רשות היחיד לבין רשות הרבים. בסיפור זה משמשת האסקופה כמקום הגבול המפריד בין חיי הפרט של המספר המבקש להסתגר בבדידותו ולהימלט אל השינה לבין חיי התינוק המשתוקק לתשומת לב וחום אנושי. בתחילה תוהה המספר מדוע בכלל קיימת אסקופה בכניסת הבתים, בהמשך איך תוהה כיצד יוכל לעקוף את האסקופה מבלי שהתינוק יסתער עליו. כאשר הוא מבין את חשיבותו של התינוק בחייו, הוא מצטער על היעדרותו מאסקופת הבית ובסופו של דבר, חדלה האסקופה מלשמש גבול בין שני התחומים: היחיד והרבים, כי המספר מכיר בחשיבות הימצאותו בחיי התינוק ובחשיבות התינוק בחייו שלו. למעשה, אז האסקופה מבטלת את ההפרדה בין השניים.

כלים נאים

המספר אומר על הבית שעל הגבעה :"כבר ראיתי עצמי כאילו אני יושב בחדר נאה ובאוויר נאה בין כלים נאים". דברים אלו מאזכרים ביטוי של חז"ל: "שלושה דברים מרחיבים דעתו של אדם. דירה נאה וכלים נאים ואישה נאה". מארמז זה ניתן להבין שמחיי המספר נעדרת דמות האישה. מכאן שיש משהו חסר (פגום) בחייו. המסקנה היא שמדובר בגן-עדן מדומה.

מושגים

• אמביוולנטי= דו ערכי,דו משמעותי.
• הסופר – דמות אוטוביוגרפית.
• המספר – דמות פיקטיבית וספרותית שמוסרת את הסיפור.
• המחבר המובלע – מסר שעולה מהיצירה תוך ניתוח כלל מרכיבי העלילה.
• משורר – דמות אוטוביוגרפית בעלת היסטוריה, עולם ערכים ואומנות משל עצמה.
• הדובר (בשיר) – זוהו הקול, המסר והעמדה הרעיונית שעולות משיר. זוהי הדמות המבטאת את חוויותיה ועמדותיה.

דף זה או חלקו נלקח מתוך האתר כפר הנוער אלוני יצחק.