ניתוח יצירות ספרותיות/ריימונד קארבר/דבר קטן וטוב
תקציר העלילה[עריכה]
ריימונד קארבר הוא סופר אמרקאי הרושם בסגנון פשוט של משפטים קצרים, המספרים על דמויות רגיליות שחוות פתאום באמצע חייהם חוויה שגורמת להם להפסיק לרגוך אחר החלום האמרקאי עקב המשבר שפקד אותם (גירושים, פיטורים ועוד). גם הסיפור "דבר קטן וטוב" מתחיל בשגרה ובציפיות למשהו טוב, אן נערכת ליום הולדות של בנה, סקוטי בן השמונה. בבוקר של יום הולדתו נפגע סקוטי בתאונת פגע וברח, ומגיע לבית חולים, שרוי בתרדמה, עג לרגע בו הוא מתעורר צועק צרחה ומוציא את נשמתו האחרונה.
חלק הראשון - מאפיה[עריכה]
אן והוורד וייס, הורים לסקוטי, מתכננים את יום הולדתו השמיני. אן מזמינה עוגת יום הולדת מפוארת אצל אופה במרכז המסחרי. היא קובעת לקחת את העוגה ביום שני, יום הולדתו, ולשלם עבורה אז. מסיבת יום ההולדת מתוכננת ליום שני אחה"צ. סקוטי נדרס בבוקר יום הולדתו בדרכו לבית הספר. הוא מגיע בכוחות עצמו הביתה, ומתמוטט. אמו מעבירה אותו לבית החולים, שם מצטרף אליה בעלה.
החלק השני - ימי אשפוזו של סקוטי בבית החולים[עריכה]
הרופאים משדרים בתחילה אופטימיות, אבל סקוטי נשאר בתרדמת. הוריו לחוצים מאוד כמובן, אך נוטים לשים מבטחם ברופאים. ככל שחולף הזמן, צוות בית החולים מתחיל גם הוא, לשדר סימני דאגה מאופקת. הילד נשלח לבדיקות רבות, ללא הועיל. בסופו של דבר, הוא מתעורר לשנייה, צועק צעקה איומה, ונפטר. במשך כל זמן האשפוז ואחריו, מטריד האופה את ההורים טלפונית עקב אי התשלום על העוגה. אן אינה מקשרת בהתחלה בין המטריד הטלפוני לבין עוגת יום ההולדת. היא נזכרת באופה ובעוגה רק לאחר פטירת סקוטי.
החלק השלישי - הביקור השני אצל האופה[עריכה]
בני הזוג נוסעים אל האופה ומספרים לו בזעם את שארע. תחילתו של חלק זה מאופיינת בזעם ועימות בין ההורים האבלים לבין האופה, וסופו פיוס ונחמה.
האופה מקבל אותם תחילה בסבר פנים זועם ביותר. לאחר שהוא שומע את אשר אירע, הוא מתנצל ומנסה לנחם אותם. הוא מגיש להם "דבר קטן וטוב" - לחמניות חמות ולחם כהה, הם יושבים ומשוחחים עד אור הבוקר.
מבנה הסיפור[עריכה]
אפיזודות=פרק[עריכה]
העלילת הסיפור בנויה מרצף מצומצם של אפיזודות הקשורות זו לזו בקשר כרונולוגי והמתרחשות בשני מוקדים עיקריים - המאפיה ובית-החולים.
יש לציין שהאפיזודה האחרונה המתרחשת במאפיה איננה נובעת בהכרח מקודמותיה ובעצם אפשר היה לוותר עליה מבחינת העלילה. משום כך, ניתן לראות בה את עיקר הסיפור מבחינת משמעותו.
על רגע הסבל האנושי מחד גיסא, ועל רקע האדישות והניכור מאידך גיסא, מוצעת דרך הגאולה, אף אם היא חלקית. האחדות הסיפורית מושגת בשל המשמעות העולה מן הסיפור, ולא מן העלילה החיצונית.
סיום הסיפור - פתוח/סגור[עריכה]
- סיום פתוח -סיום הסיפור משאיר אותנו בדילמה לגבי עתיד הדמויות.
- סיום סגור - רגשי הבדידות והכאב נפתרו.
הדמויות[עריכה]
אן והוארד וייס[עריכה]
אן והוארד וייס, הוריו של סקוטי, הם בני זוג במשפחה אמריקאית ממוצעת שחייהם התנהלו עד כה למישרין ובמסלול חיים נורמטיבי: לימודים, נישואים, הורות וימי הולדת.
האסון שנופל על בני הזוג, עם פציעתו של בנם, משנה את חייהם בן רגע. מרגע זה הם משתדלים לשמור על שפיותם ולפעול יחד – לחלק ביניהם את הנטל, לדאוג זה לזו ולתמוך האחד בשני. המספר מדגיש כי האסון קרב ביניהם ואיפשר להם להרגיש לראשונה יחד. הם חשים קרבה עמוקה, מצליחים להבין זה את זו גם ללא מילים.
האסון הפוקד אותם ובעיקר חוסר הוודאות בנוגע למצבו של סקוטי, מעורר בהם פחד וחרדה. הם מנסים להתמודד עם החרדה באמצעים שונים:
- חזרה על משפטים מרגיעים והגיונים - למשל : "סקוטי נפגע על ידי מכונית והוא בבית חולים, אבל הוא יהיה בסדר" (עמוד 49).
- מתן אמון במומחים – הם נתלים בכל שבב מידע הניתן להם על ידי הרופאים ונתלים בהרגעותיהם החוזרות ונשנות. למשל : "הוא אמר שסקוטי יהיה בסדר. אין לנו מה לדאוג" (עמוד 50).
- תפילה/כוח עליון (ה') - פונים לכוח עליון בתקווה שיושיעם, למשל, "כמעט שכחתי איך מתפללים אבל זה חזר אלי" (עמוד 53)
- פנטזיה והדמיון - כמפלט. למשל, "היא הייתה מוכנה להתחלף עם האישה הזאת ושמישהו, לא חשוב מי, יסיע אותה מכאן למקום אחר, מקום שבו תמצא את סקוטי מחכה לה שתצא מהמכונית, המילה "אמא" על שפתיו והוא בא לקראתה ומתכנס בזרועותיה" (עמוד 55).
האם אן מגלה אמפטיה כלפי משפחה השחורה שבנה מצוי על שולחן הניתוחים. היא מתעניינת בשלומו בשל שותפות הגורל ביניהם ואף מבקשת לספר להם יותר, שכן בעת צרה היא צמאה לקשב הזולת ולהשתתפותו בצערה.
מות הבן מכה את בני הזוג בהלם, במיוחד לאחר ששמו את מבטחם ברופאים שהבטיחו לכל אורך הדרך כי בנם עתיד להתעורר בכל רגע.
לאחר שבני הזוג שבים לביתם, הם מתקשים להתמודד עם המציאות הקשה שבה הם שרויים. צלצוליו החוזרים ונשנים של האופה, בעת קשה זו, מעוררים את זעמה וכעסה של אן, והדברים שהאופה אומר לה בטלפון רק מגבירים את רגשי האשמה שלה ("את שכחת מסקוטי.."). התוקפנות והזעם שהיו אצורים בה, ושהיו אמורים להיות מופנים כלפי הנהג הדורס או הרופאים, כלפי האל או הגורל האכזר, מנוקזים כולם אל עבר האופה, שבעת צרה אן אינה מסוגלת לראות את נקודת הראות שלו.
בני הזוג מגיעים למאפיה מלאי זעם על ההטרדות האכזריות. לאחר שהאופה מסביר את סיבת כעסו- שעות עבודתו הרבות וקשיי המחיה, מספרת לו אן על אסונה, ובו ברגע חל מפנה. אן והאופה הופכים מלקוחה ונותן שירות לשני בני אדם המפגינים הבנה ואמפטיה זה לזה.
האופה מאכיל את בני הזוג והלחם שהם אוכלים במאפייתו מיטיב עימם, שכן בנוסף לשבירת רעבונם, הם זוכים בחמלה ובשיתוף.
האופה[עריכה]
האופה מופיע באקספוזיציה של הסיפור. בחלק זה הוא מתאור מנקודת מבטה של אן, כאשר אנלוגית ניגוד מצטיירת בניהם; האופה מתואר ככגבר קשיש ועב בשר בעל תווי פנים גסים אשר מתנהג באופן מנוכר ומגלה אדישות מוחלטת להתרגשותה ומסב לה תחושת אי נוחות.
הסינור שהאופה עוטה על גופו ועובדת היותו נטול שם, מדגישים את התנהגותו כנותן שירות בלבד, המתייחס לאן כאל לקוחה ולא יותר מזה. חילופי הדברים ביניהם מינימאליים – הוא קצר וענייני, אינו מגלה כל רגש, אך גם אינו גס. מאחר והאופה אינו נחמד בעיניה, היא מוותרת על הניסיון להתיידד איתו. התנהגותו זו של האופה מעוררת באן את התהייה: "האם עשה אי פעם משהו בחייו חוץ מאשר להיות אופה?".
לאחר שאן לא מגיעה לקחת את העוגה שהזמינה, מתחיל האופה לצלצל לביתם של בני הזוג, אשר אינם מקשרים בין הזמנת העוגה לבין המטריד הטלפוני.
כפי שהאופה היה קצר ושתקן בתקשורתו עם אן במאפיה, כך הוא גם עתה. צלצולו הראשון אל בני המשפחה מתקבל אולי בהבנה ויכול להעיד על אחריותו, על העובדה שעשה את עבודתו נאמנה ועל זכותו לקבל שכר על מלאכתו. אך בשל הצלצולים התכופים והניתוקים הוא נתפס בהמשך בעיני בני הזוג, וגם בעיני הקוראים , כדמות מרושעת, מסתורית ומאיימת.
כאשר בני הזוג מגיעים למאפיה, לאחר מות בנם, מתואר האופה באופן מעורר דחייה. בעל עיניים קטנות ומרושעות, פנים מגודלות זיפים וצוואר עבה מרוב שומן, המכה במערוכו תוך כדי כך שהוא שוטח את טענותיו בפני ההורים. נראה שעבודתו של האופה השתלטה עליו לחלוטין, ואין לו דבר אחר בחייו מלבדה. את כל שעות היממה, ובעיקר את כל הלילה הוא מבלה לבדו באפייה – בבדידות. זאת אולי הסיבה שהוא אינו רגיל בדיבורים.
בצלצול הראשון הוא מזכיר את הכסף שחייבים לו על עבודתו - 16 דולר, ונדמה שזה מה שמעניין אותו, אולם בהמשך, בפגישת "ההתחשבנות" ביניהם, הוא מוותר על הכסף, ומצטיירת דמות שונה של האופה: "עלה לי זמן וכסף לעשות את העוגה הזאת. אם את רוצה אותה, בסדר, אם לא, גם בסדר. אני צריך לחזור לעבודה" (65). אומנם האופה מחזיר מלחמה שערה, תובע את כספו בעד עבודתו, אולם הוא גם מוכן לוותר על התשלום. הוא אדם קשה יום, עובד יום ולילה ומשתדל לגמור את החודש, אין לו זמן להאריך במילים, יש לו עבודה.
המפנה בדמות האופה מתרחש ברגע שנודע לו על מות הבן. האופה, שטפח קודם במערוכו בכעס רב, מניח את המערוך על הדלפק, פושט את סינורו, מפסיק את עבודתו, ובהכנעה מזמין אותם לשבת. בו ברגע הוא חדל להיות אופה, והופך להיות אדם - אמפטי, רגשי, אנושי הקשוב לזולת. הוא מביע צער על מעשיו ועל מות הבן, ומודה ברגש במונולוג נוגע ללב: "אני סתם אופה… אני מצטער על הבן שלכם, ומצטער על החלק שלי בזה… אין לי ילדים בעצמי…אני לא איש רשע… אתם צריכים להבין שהכול מסתכם בזה שאני כבר לא יודע יותר איך להתנהג… תרשו לי לשאול אתכם אם יש לכם בלב סליחה בשבילי…" (67)
מכאן נפרצו כל הסכרים, כל המחסומים הרגשיים קורסים, והאופה הבודד והשתקן נפתח באופן בלתי צפוי, מדבר, מצטער, מתוודה, מסביר, מספר את קורות חייו, מזמין אותם לאכול, ואילו הם - מקשיבים באמפטיה ומהנהנים. דמותו של האופה משתנה מן הקצה לקצה.
האופה זוכה לרגע של נחמה, כשהוא מגלה את הסיפוק בעבודתו, ומבין כי חייו אינם חסרי משמעות: "הוא שמח שאינו מוכר פרחים".
אנלוגיות בסיפור[עריכה]
אנלוגיה בין האופה לבין אן וייס[עריכה]
| קטגוריה | אן | האופה | ||
|---|---|---|---|---|
| אופי | אישה חביבה ולבבית המעונינת לקשור שיחה | האופה מצטייר כאדם קר ואדיש המתנהג באופן קצר וענייני. | ||
| הגדרת הזהות האישית | אן קשורה קודם כל לעובדת היותה אם. זוהי גם הפרספקטיבה דרכה היא מתנהלת וגם בסיס להשערות שהיא משערת אודות חייו של האופה ("יש לו וודאי ילדים"). אן מתוארת כאם שכל עולמה סובב סביב האהבה והדאגה לבנה ורצונה לשמחו. | אדם, שכל חייו סובבים סביב עבודתו, ללא כל אזכור של חיים פרטיים. על כן גם הוא מכונה "אופה" ואינו נזכר בשמו הפרטי כמו אן. | ||
| קורבנות | האנלוגיה הניגודית ביניהם מתרחבת, כאשר האם והאב המיוסרים הופכים להיות קורבן של הטרדה, הנובעת בעיקר מכעסו של האופה, שאינו מודע לטרגדיה שפקדה את המשפחה, וסבור כי נוצל ורומה על ידי אן. | |||
| בדידות | בסיום מתברר, שהדומה בין האופה לבין ההורים רב הרבה יותר מהשונה ביניהם. שלושתם חשוכי ילדים כעת. שלושתם אנשים בודדים ואומללים, שנפגשו בחצות הלילה במאפייה בעקבות צירוף של מקריות טראגית. האופה, שנחשב עד לפני רגע לאויב אכזר וחסר לב, מתגלה כאדם בודד, אומלל ובעל רגישות רבה. האופה מפסיק להיות אופה, והופך להיות אדם והעימות מתברר כאי-הבנה. דווקא אותו אופה מסוגר וקודר, מתגלה לבסוף כמנחם האולטימטיבי של בני הזוג באבלם. מה שנראה בתחילה כאנלוגיה ניגודית מתבהר כאנלוגיה המשרטטת יחס של דמיון והזדהות בין בני אדם. | |||
אנלוגיה בין האופה לרופא[עריכה]
| קטגוריה | אופה | רופא | ||
|---|---|---|---|---|
| מעמד | נחות - שמו לא ידוע. | גבוה - שמו ידוע. | ||
| עבודה חיונית | מזון | בריאות | ||
| אופי | לא בטוח בעצמו, עשה שגיאה, מתנצל ומודה באשמה שאינה הייתה תלויה בו. | בטוח בעצמו, עשה שגיאה מתוך יהירות, לא מתנצל. | ||
| מילוי תפקיד | מילא את תפקידו - הכין את העוגה | לא מילא את תפקידו - לא הציל את הילדים ולא נתן תמיכה להורים. | ||
| שם | הצללים באנגלית ובעברית זהים בין המילה אופה ורופא. | |||
| ייצוג | בתחילת הסיפור מיוצג באור שלילי. בסוף מתהפך. | בתחילת הסיפור מוצג באור חיובי. בסוף מתהפך. | ||
| מראה | לבוש בהתאם לתפקידו | לא לבוש בהתאם לתפקידו | ||
| תמיכה בזוג | תומך בזוג נפשית -נמנע מכל מגע פיזי, אך ממהר לשרתם - נשאר אתם בצערם. הוא מביא להם כסאות, מוזג קפה ומגיש לחמניות. | לא תומך בזוג - הרופא הבטוח בעצמו, מביע צער על ידי כך שמחבק את אן וכורך את זרועו סביב כתפו של הוארד. בלוותו אותם אל דלת הכניסה של בית החולים, מרגישה אן שהוא מאלץ אותם לעזוב את המקום, בעוד היא מעוניינת להישאר. | ||
| הקרבה הפיזית מנוגדת לקרבה הנפשית - הרופא נותר מרוחק, בעוד שהאופה קרוב אל בני הזוג. | ||||
| חריגה מהתפקיד | חורג מתפקידו - הסרת הסינר; עוזב את כל עיסוקיו ומתמסר כולו לבני הזוג בכדי להיות איתם בשעה בה הם מנסים להתמודד עם המצב. | לא חורג מתפקידו! | ||
אנלוגיה בין משפחתו של פראנקלין (המשפחה השחורה) לבין אן ומשפחתה[עריכה]
אן פוגשת במשפחתו של פראנקלין לאחר שהחליטה לעזוב את מיטתו של סקוטי ולגשת הביתה להתרעננות. ניתן למצוא אנלוגיה בין שתי המשפחות.
| קטגוריה | משפחת פראנקלין | משפחת וייס | ||
|---|---|---|---|---|
| מעמד חברתי | נמוך - המשפחה השחורה לבושה ברישול רב "גב. | בנוני | ||
| קורבנות | שני הילדים נפגעו בתאונות שלכאורה היו בהם הקורבן. אולם, בן משפת פראנקלין מיוצג באור שלילי כיוון שנפגע בקטטה. ההורים מציגים את בנם כקורבן, אומרים שהוא רק עמד והסתכל. אך הסיטואציה, בה היה מעורב, מעוררת פחות אהדה. | |||
| גורל משותף | הילדים מתו | |||
| האנלוגיה בין שתי המשפחות ושותפות הגורל ביניהן הופכים לרמז מקדם בעלילה. כאשר נודע על מותו של פראנקלין הדבר מהווה רמז לכך שלסקוטי צפוי כנראה גורל זהה. | ||||
| אוכל | משפחת פראנקלין אוכלים - סביב המשפחה השחורה מפוזרים "עטיפות של המבורגר וספלי קל- קר". | אן והוורד נמנעים מלאכול כמעט (בוודאי שלא בבית החולים) ושלב האכילה בא עבורם רק לאחר האסון, בסוף הסיפור. | ||
| המתנה | ממתינה בחדר המתנה בקצה המסדרון. לכאורה, מצבו של פראנקלין שונה משום שהוא בחדר הניתוחים. | לא עוזבים את החדר | ||
| נקיון והופעה מסודרת | לא שומרים על נקיון והופעה - שר בגיל העמידה בחולצה ומכנסי חאקי, וכובע בייסבול שמוט על עורפו. אישה גדולה לבושה חלוק ונעלי-בית...נערה מתבגרת בג´ינס..." | רשום בברור שהזוג הולך להתחרץ ולהתנקות כל אחד בתור שנקבע מראש בניהם | ||
| התמודדות עם המצב | שתי המשפחות מתמודדות עם ההמתנה מורטת העצבים בדרך דומה.
| |||
הרעיונות המרכזיים ומשמעותם[עריכה]
שבריריות הקיום וחוסר האונים האנושי[עריכה]
סיפור זה מתאר מציאות שבה בני אדם שקועים בחיי השגרה הבנאליים כשפרטים רבים וטפלים ממלאים את חייהם, אך אין הם מודעים לקיומו של כוח שרירותי היכול לאיים על חייהם בכל עת ויכול להרסם.
רק האירוע הטראומטי שאותו חווה הוארד, בעקבות פציעתו של בנו, גורם לו להרהר ב"אותם כוחות שידע שהם קיימים ועלולים להגביל או להפיל אדם אם פקד אותו מזל ביש, אם לפתע מתהפך הגלגל".
עוצמתו של הכוח הסמוי השולט בחיינו, מועצם על ידי שרירותו של המוות המופיע בסיפור בכמה היבטים:
- מותו של סקוטי, בן ה-8, שנגרם בעצם יום הולדתו.
- חוסר יכולתם של המומחים לאבחן את מצבו של סקוטי וחוסר האונים שלהם, ממחיש את אוזלת היד האנושית כנגד הכוחות הגדולים והבלתי נתפסים השולטים בעולם. אנו נוטים להאמין כי התבונה האנושית וכי ההתקדמות הטכנולוגית יש בהם כדי להושיע אותנו ולהגן עלינו, ועל כן, כמו הוארד ואן, אנו נוטים לשים מבטחנו באנשי המקצוע. אולם מסתבר כי למרות כל הקדמה, אנו עדיין חסרי אונים וחסרי ישע אל מול אותם כוחות הגדולים מאתנו שאין לנו שליטה עליהם.
- גורלו של פראנקלין והאנלוגיה הנוצרת בין המשפחה השחורה לבין משפחת וייס, מעצימים את שרירותו של המוות ושבריריות הקיום.
תקשורת לקויה ניכור וניתוק[עריכה]
הסיפור מתאר מציאות שבה בני אדם צמאים לקשר ולא זוכים לו. האופה מרוכז בעבודתו ואינו מתקשר עם אן, נהג המכונית שפגע בסקוטי אינו מושיט עזרה ונוסע לדרכו והצוות הרפואי בבית החולים מבצע את עבודתו כשהתקשורת בינו לבין המשפחה היא מינימאלית וחסרת מעורבות רגשית. גם משפחתו של פראנקלין מאבדת עניין באן כשמסתבר לה שאין היא נמנית עם הצוות הרפואי.
הסיפור מתאר גם מצב של קצר בתקשורת – הטלפון והחיוגים הרבים המופיעים בסיפור היו אמורים לשמש ככלי תקשורתי, אולם דווקא הטלפון יוצר קצר וחוסר הבנה. האופה מחייג, שומע, מתעצבן ומנתק. הוא כועס עליהם, שהרי הם בבית, והכל לדעתו כשורה, אך לאיש מהם לא איכפת מהעוגה. לדעתו הם חסרי אחריות ונצלנים. מהעבר השני של הקו נמצא הזוג, החושב שהמטלפן הוא סוטה, מישהו שכנראה שמע על אסונם ומתעלל בהם.
מצב אי הידיעה ואי ההבנה שנגרם מהפרעות קשר, מדיווח חלקי ולא מדויק של הבעל לאשתו, מצלצולים שבים וחוזרים, מניתוקים – מצב זה יצר מתחים מיותרים, מחשבות רעות, מטענים קשים, שהיו נחסכים אילו רק היו מדברים ביניהם. ואכן כשהם מדברים בסוף הסיפור, הכל צף משני הצדדים, ונוצרת אווירה של אמפטיה, של סליחה ושל פיוס.
ערך החמלה הנוצרית[עריכה]
אל מול שבריריות הקיום, אוזלת היד האנושית, חוסר התקשורת, הניכור והניתוק עולה בסיום הסיפור הרעיון המרכזי, ההופך להיות גם המסר של הסיפור, והוא ערך החמלה הנוצרית.
- אהבת הזולת - הינו רעיון יהודי ששוכלל על ידי הנצרות. הצו: "ואהבת לרעך כמוך" הוא, לדעתו של ישוע, אחד משני הצווים הגדולים שהתורה עומדת עליהם. סיום סיפור זה, מזכיר סיפור על השומרני הטוב, אשר מופיע בברית החדשה, שמטפל באדם פצוע במגיע אליוו בחצות הלילה (כמו בני הזוג). השמרני הטוב מטפל באדם ומשלם לו את דמי הלינה. גם שם מופיע הביטוי "הלווני שלושה כיכרות לחם".כפי שבמקביל לכך, האופה מקיים את הערך הזה לאחר ששומע מבני הזוג על מותו של סקוטי. הוא מניח את המערוך על הדלפק, מושיב את בני הזוג ומשמיע באוזניהם שוב ושוב את צערו העמוק. הוא מגלה כלפיהם אהבה שאין עמה טובת הנאה ואינה תלויה בדבר.
- שבר לחם מופיע בברית החדשה בקשר לבציעת הלחם על ידי ישוע שחילק למאמניו לחם בסעודה האחרונה. הלחם (החומר) על פי הנצרות מסמל את הצינור שדרכו עובד חסד ה'.
בנוסף לערך החמלה הנוצרית מופיעים בסיפור ביטויים נוספים של התשתית הנוצרית:
- התפילה -שני בני הזוג, ללא תיאום מוקדם ביניהם, חשים צורך להתפלל למרות שאין זו פעולה שהם מורגלים בה. שניהם חשים טוב יותר אחרי התפילה והאקט אף מקרב ביניהם: "...´זה טוב,´ אמרה. זו הפעם הראשונה הרגישה שהם פה ביחד, בצרה הזאת."
- האכילה -בסיום הסיפור אן והוורד אוכלים לחם על כל סוגיו, ובייחוד מודגש הלחם הכהה, שמגיש האופה בסוף הסיפור. הקשר בין השלושה הופך להדוק עם האכילה והשתייה, וניתן לראות זאת כאותה אכילה ושתייה סמלית במסגרת "הסעודה האחרונה" של ישוע. זוהי הסעודה האחרונה, בה הם נמצאים במחיצת העוגה לכבודו של סקוטי, ויש בה מעין סיכום. עם זאת, יש בה גם סימן להמשכיות, לחיים. התיאבון חוזר אל שני ההורים, המילים חוזרות אף הן, והפעם ישנה תקשורת אמיתית בין אנשים, ולא הניכור, בו נתקלנו קודם.
- המחילה - האופה מבקש מבני הזוג מחילה: "´אלוהים לבדו יודע כמה שאני מצטער... אני מצטער על הבן שלכם, ומצטער על החלק שלי בזה,´ אמר האופה. הוא פרש את ידיו על השולחן והפך אותן כך שכפותיהן נתגלו...´תרשו לי לשאול אתכם אם יש לכם בלב סליחה בשבילי?´". בקשת המחילה המפורשת שלו יחד עם פרישת כפיו יוצרות תמונה של אקט צליבה נוצרי מובהק. אן והוורד אכן מוחלים לו, והלחם שמגיש האופה, הופך לאותו "דבר קטן וטוב", לו הם כה זקוקים.
- החסד האנושי והחמלה - ערך החמלה הוא ערך מרכזי בנצרות. שהענקת החסד והחמלה, על פי הנצרות, תלויה בנכונותו של המקבל לזכות בחסד האלוהי. התגלמות החמלה מבוטאת בנצרות באופן סמלי בחלוקת היין והלחם, שכן ישוע מקריב עצמו למען האחרים, מכפר במותו על כל חטאי האדם, כשגופו מתגלגל בלחם. בסיפור, מותו של סקוטי (כמו מותו של ישוע) הוא הגורם להתעוררות רגש החמלה בלב האופה (בניגוד לנצרות ששם הקורבן הוא המביא את החמלה לעולם). הלחם שמאכיל האופה את בני הזוג הוא סמלי ומייצג את האהבה לזולת, את החמלה ואת הנכונות להשתתף ולעזור. האופה מציע לזוג לאכול ככל אשר חפץ לבם. אין הוא נותן דעתו כלל להפסד הממון הכרוך בנתינתו הנדיבה ובהשבתת תנוריו. הוא מבקש להיות עם הזוג בצערו.
דרכי עיצוב הרעיונות המרכזיים[עריכה]
סוג היצירה ואופייה[עריכה]
הסיפור הוא סיפור קצר, בעל אופי :
- ריאליסטי- בסיפור יש רק תיאור חיצוני של האירועים, בתוספת אזכורים מעטים של רגשות הגיבורים. הכול מדווח מתוך עמדה מרוחקת, נעדרת סנטימנטאליות. הדברים נמסרים בדייקנות, באובייקטיביות, ללא כל מעורבות אישית מצד הכותב. מעין דיווח קפדני המוסר רק את מה שכאילו נקלט בעין המצלמה וברשם-הקול. מתוך דרך דיווח זו עולה ביקורת חברתית כלפי הניכור השורר בחברה .
- מינימליסטי- דיווח על האירועים ללא הערות, שיפוט או חדירה לנפש הדמות. הקורא צריך להפעיל את דמיונו כדי למלא את הפערים בשל האינפורמציה הדלה שנמסרת לו.
הזמן והמקום[עריכה]
אין בסיפור התייחסות לזמן ולמקום. איננו יודעים היכן מתרחשת העלילה ומתי. הדבר אינו פוגם בריאליזם הסיפורי, משום שהמקומות הספציפיים המתוארים הם דמויי מציאות לחלוטין. אמנם ברור, שמדובר בעידן המודרני (סוגי הבדיקות, למשל), ואף השמות ואזכור המשפחה השחורה מרמזים על מקום ההתרחשות (ארה"ב), אך, אין התייחסות מפורשת לא לארץ מסוימת ולא לזמן מוגדר היסטורית. עם זאת, דווקא בשל העדר סממנים לוקאליים, יש בכך כדי לתרום למשמעות האוניברסאלית שיש בסיפור. אין התייחסות למקום ולזמן ספציפיים, משום שמובלעות בסיפור אמיתות כלליות על עולמנו.
הסיפור מסופר בסדר כרונולוגי, ללא נסיגות לעבר. סדר זמן סיפור המעשה תואם את סדר זמן הטקסט. המקומות – מתחלפים. כבכל סיפור טוב גם כאן הסטיות העלילתיות תורמות למשמעות. האפיזודה של משפחת פראנקלין מהווה אנלוגיה למשפחת וייס ובה בעת משמשת גם כרמז מטרים.
משך הזמן המסופר הוא שלושה ימים. אין תיאור מפורט של שלושת ימי ההמתנה. למרות שקיימות פסיחות ברצף הזמן. הקורא חווה את הסיפור כאילו הוא מתרחש תוך כדי קריאה בשל ריבוי הדיאלוגים וריבוי התיאורים של פעולות.
דמות המספר[עריכה]
המספר "כל יודע", אך בלתי-מתערב. הוא מבליע את נוכחותו בטקסט, אינו נוקט עמדה מפורשת ביחס למתואר, ומותיר לקורא להסיק את מסקנותיו. הוא מתקבל על ידינו כמספר מהימן. מה שבולט בדרך המסירה שלו הוא שילוב נקודת התצפית של אחת הדמויות (אן) עם קולו של המספר הכול-יודע. הוא זה הנותן ביטוי מילולי לסיפור המעשה, אולם המיקוד, במקרים רבים, אינו שלו.
מוטיבים וסמלים[עריכה]
אוטם סמוי[עריכה]
בסיום הסיפור אומרים הרופאים כי מותו של סקוטי ארע בשל "אוטם סמוי". מחלה זו מקבלת תפקיד של סמל בסיפור. היא מסמלת את אטימותה של הסביבה. בני הזוג שנמצאים בשעות כל כך קשות, חווים למעשה שעות אלו לבדם. אין אזכור של משפחה וחברים העוזרים להם בשעותיהם הקשות. גם הצוות הרפואי אינו מעניק להם תמיכה אמיתית ואת הנחמה והם מוצאים דווקא אצל אדם זר להם לחלוטין.
צוות בית החולים נראים כאנשים שמיקומם אינו בבית החולים :
- ד"ר פאנסיס - לבוש בבגדים מפוארים "כאילו יצא מהתאטרון", אינו לבוש סינר ובטוח בעצמו.
- ד"ר פירסינס -לבוש בצורה מרושלת; סנדלים ובגדי "חוף ים".
- האחים - מדברים בשפה זרה, מתוארים כעובדים זרים של המדינה.
- האחיות - יוצאות ונכנסות - אינן מתייחסות, כמו האחות שבמעבדה שאינה מתייחסת לשאלת אן ובעלה.
- המטפלת הבלונדינית - גם בעלת מבטא.
הצוות הרפואי מבטא בחוזקה את המסר - אטום :
- אטימות/ניכור הסביבה - הרופאים אינם מתייחסים לצורך הנפשי של הזוג. למשל, כשהרופא עטף את אן והוביל אותה אל מחוץ לבית החולים, אן מספרת כי הרגישה שהרופא הכריח אותה לעזוב למרות שעדין לא הייתה מוכנה לכך נפשית.
- אטימות סמויה/כוח עליון - הרופאים אינם שייכים למקום, לא מקצועים. כלומר, חוסר יכולת של האדם לעמוד מול ה"בלתי אפשרי", מול כוחות עליונים. ישנם דברים שאינם ברורים לנו, כלומר, אין אנו יודעים כיצד להפסיק ואתם או למה הם קורים (מדוע מת סקוטי ביום הולדתו? איך מנצחים את המוות? ועוד).
מוטיב הפחד[עריכה]
גם מוטיב הפחד מייצג את מסר הסיפור - אטימות הסמויה (חוסר היכולת להילחם בבלתי נודע). למשל, כאשר אן ובעלה יהו בבית החולים, אן אומרת : "מעולם לא פחדתי כך".
החלום האמרקאי/העוגה והלחם[עריכה]
העוגה ש"קושטה בחללית עם כן שילוח מתחת לפירורי כוכבים לבנים וכוכב לכת מציפוי סוכר אדום בקצה השני..." מייצגת את החלום האמרקאי, שאינו מסתפק בכדור הארץ, אלא, רוצה להגיע ל"כוכבים". לעומת, הלחם שהוא "דבר קטן ומתוק", המספק את רגש האדם במצב הקשה ביותר. חוסר הסיפוק, השאיפה, הרצון לחיות לא רק כאן, אלא, גם בחלל מתפוגג כבר בתחילת הסיפור. האופה, שאולי מיוצג כקר, היה היחיד שהבין כי החלום נועד להתפוגג.
מוטיב האור[עריכה]
דוגמאות :
- הביקור במאפיה בסוף הסיפור- השעה קרובה לחצות הלילה, החנויות ובתי העסק במרכז המסחרי היו חשוכים וכן גם חלונות המאפייה, אך "כאשר הביטו בעד השמשה יכלו לראות אור בחדר האחורי ואיש גדול נכנס ויוצא מהאור הלבן". כאשר האופה לא שמע את דפיקות בני הזוג על השמשה, הם נסעו מסביב עד שהגיעו אל חלון מואר ולאחר שאן הקישה שוב מישהו סובב את המנעול והאופה "עמד באור". אן נכנסה "אל האור". מכאן מתרחש התהליך המיוחד של מפגש אמיתי בין בני אדם, כאשר האופה שאמר "אני סגור עכשיו" פותח לא רק את דלת המאפיה, אלא, גם את דלת לבו ובאמצעות האמפטיה, בקשת הסליחה והחמלה האנושית שהוא מגלה, הוא מצליח לאפשר לבני הזוג האבלים להיפתח, לבטא את צערם, לאכול כדי להתחזק ולראות מעט אור בתוך חשכת לבם.
- הסיפור מסתיים עם אכילת הלחם הכהה אשר "היה להם כאור יום מתחת לאלומות אור הפלורסנט". בני הזוג המשיכו לשהות במאפייה ולשוחח עד לפנות בוקר כש"עמוד האור החיוור נשקף מחלונות". החום האנושי, האור שמצאו במאפיה, מאפשר להם לראות את האור שבחוץ, בעולם...
מוטיב האור מסמל בסיפור את הדרך היחידה שבה ניתן להתגבר על הקשיים המצויים בתוך המציאות הקשה, השרירותית והבלתי הגיונית לפעמים של החיים. האור מסמל את האהבה, נפש האדם והחמלה שבוקעת מליבם של בני האדם - האור הפנימי של האדם. לאורך כל העלילה הוצג האופה כאדם אפל ומרושע, אולם, האור (החמלה, החסד) שנלווה אל הדמות היא זו שעזרה לאן להתמודד עם המצב הקיים. מכאן אנו לומדים כי האור והטוב קימיים בכל בני האדם ואנו נוטים לשפוט אנשים על פי הנחות מוקדמות וחיצוניות. סיום הסיפור מעלה תהיה : איזו טרגדיה יותר קשה של הורים שאבדו את בנם או אדם שאבד כמעט את כל האנושות. הסרת הסינר לאחר התוודות האסון שחל לזוג מסמלת על עליה לדרך של פיוס ושלום. האופה מוריד את החוצץ שהיה בנו לבין אן (הבגד) והופך להראות ולראות בני אדם. בנוסף, הוא אומר "שבו בני אדם".
מוטיב האוכל[עריכה]
עובר כחוט השני לאורך הסיפור מהזמנת העוגה עבור יום הולדתו של סקוטי, דרך אזכורי האוכל השונים בבית החולים. דוגמאות :
- הוורד ´שולח´ את אן הביתה לעשות אמבטיה, ואומר לה "תאכלי משהו".
- השולחן הקטן בחדר ההמתנה "זרוע עטיפות של המבורגר וספלי קל- קר".
- אן, עם הגיעה הביתה, מקפידה לתת לכלב אוכל.
- הרופאים מציעים - גם אן וגם הוורד מציינים כי אינם רעבים במהלך הסיפור. הרופא מציע להם "תרגישו חופשיים לצאת לחטוף משהו...לכו ותיקחו לכם משהו לאכול." אך, להורים המודאגים אין תיאבון.
- הסעודה אצל האופה בסוף הסיפור - רק אחרי מות הילד, אצל האופה, נפתח תאבונם של בני הזוג: "הם אכלו לחמניות ושתו קפה. אן הייתה רעבה פתאום, והלחמניות היו חמות ומתוקות...הם אכלו מה שיכלו".
מסר : אי יכולתם של בני הזוג לאכול משקפת את מצבם הנפשי. סדר עדיפויותיהם השתנה ואפילו אכילה מלווה ברגשי אשם. האכילה בסיום מלחמו של האופה אינה רק משביעה את רעבונם לאכול, אלא את הצורך שלהם בחמלה ושיתוף.
משמעות הכותרת[עריכה]
משמעותה האמיתית של כותרת הסיפור מתבררת לקורא רק בסיומו של הסיפור כאשר האופה מגיש לבני הזוג ממאפיו ואומר להם כי "אוכל זה דבר קטן וטוב בזמנים כאלה."
הכותרת מתקשרת למסר המובע בחלק האחרון של הסיפור ומכילה בתוכה את משמעויות מוטיב האוכל ומוטיב האור, את ההשתתפות בצער האחר, את החמלה, הנתינה האמיתית, שגם אם היא קטנה, היא עוזרת לאדם להתמודד עם קשיי החיים.
|
דף זה או חלקו נלקח מתוך האתר כפר הנוער אלוני יצחק. |