ניתוח יצירות ספרותיות/סופוקלס/אנטיגונה

מתוך ויקיספר, אוסף הספרים והמדריכים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
Nuvola apps kcmsystem.png דף זה זקוק לעריכה, על מנת שיתאים לסטנדרטים של ויקיספר העברי
לצורך זה ייתכנו סיבות אחדות: פגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים, סגנון הטעון שיפור או צורך בהגהה. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה שלו.


מבנה טרגדיה[עריכה]

  1. אקספוזיציה – דו שיח בין האחיות.
  2. מעשה מביש
  3. שיא – מילות קראון מול הימון.
  4. מפנה – הופעת הנביא טריסיאס.
  5. משגה – קבירת פולינקס לפני הצלת אנטיגונה.
  6. קטסטרופה – סיום טרגי : מות אנטיגונה, היימון (בנו של קריאון) ואורידיקי (אמו של היימון ואשתו של קריאון).

בטרגדיות קלאסיות יש מעט הוראות במה ולכן במאים רבים מביימים את המחזה על פי פרשנות אישית.

מבנה טרגדיה לפי דורותיה קרוק / שלבי הטרגדיה[עריכה]

  • מעשה מביש – לרוב, הפרת מוסר אנושי (בגידה, קבורה...). פעמים רבות, המעשה המביש מוביל לביצוע חטאים נוספים. בטרגדיה שלנו :
    • קראון – אי קבורת פולינקס.
    • אנטיגונה – לא מקשיבה לחוק המלך וקוברת את אחיה.
  • שלב הסבל – עקב המעשה המביש, נוצר סבל המאיר את אופי האדם וטיב הגורל האנושי.
  • שלב הידיעה – הגיבור הטרגי מבין שחטא.
  • אישור מחדש של ערכי אנוש – הקהל הצופה במחזה עובר קתרזיס (הזדככות וטיהור הנפש).

דמויות[עריכה]

  • אנטיגונה - גיבורת המחזה, רצונה הוא לקבור את אחיה פולינקס אפילו אם תצטרך למות. היא מובלת ע"י חוק האלים וחוק המלך (קראון) לא אומר לה כלום. ומנהלת ויכוחים עם קראון לאורך המחזה. ולבסוף מתאבדת באופן טרגי.
  • איסמנה - פוחדת מצו המלך ומהמלך. אחות של אנטיגונה. עוזרת באיפיונה של הדמות אנטיגונה לאורך המחזה.
  • קראון - מלך ממלכת תבי, אח של ליוס. מאמין בחוק האלים ובחוק המלך. גורם לקונפליקט מתחילת המחזה בכך שלא קובר את גופת פולינקס. הוא מאמין שפולינקס הוא בוגד ולכן לא צריך להיקבר, בעוד אחיו אטאוקלס נלחם למען העיר וצריך להיקבר בכבוד.
  • הימון - בן של המלך קראון. מאורס לאנטיגונה. חושב שדעת הממלכה חשובה יותר מצו המלך, קראון. בסוף הורג את עצמו בחרב.
  • פולינקס - האח שאנטיגונה רוצה שיקבר בכבוד.
  • תרסיאס - הנביא העיוור שמנבא לקראון את הנבואה, ומזהיר אותו שיקרה בסופו של דבר אסון ושני אנשים ימותו, בגלל גאוותו.
  • האלים - אשר משפיעים על מעשיהם של האנשים בממלכה. (חוקי האלים, הפחד מהאלים).
  • המקהלה - מופיעה לאורך כול המחזה ומסבירה את העלילה, שרה שירים, ומסבירה הבעות פנים של השחקנים במחזה, מנהלים דיאלוגים עם הדמויות המחזה.
  • השומר - מודיע שכיסו את גופת פולינקס, הוא מפחד מקראון. ולבסוף מנקה את אשמתו ותופס את אנטיגונה שכיסתה את גופת פולינקס ומביא אותה לקראון.
  • השליח והעבד - מספרים למלכה אורידיקה ולמקהלה על דברים שקורים מחוץ לארמון.
  • אדיפוס - אבא של ארבעת האחים, בעל גורל אכזר. רצח את אביו ושכב עם אמו.

מאפייני גיבור טרגי[עריכה]

  1. אומץ/תכונת העוז (תכונה מרכזית)– אריסטו ניתח תכונה זו ותיאר אותה : תכונה שנמצאת בין שני כוחות וצדדים ; בין הכוח האימפולס (הדחף, מונע ע"י דחף, התאווה - היסוד הנמוך ביותר אצל האדם) ; לבין כוח ההיגיון והשכל (היסוד הנעלה ביותר באדם). מתוך תכונת העוז נגזרות התכונות :
    • היכולת לסבול – מצריך אומץ לב כיוון שדבקות באמת היא קשה וכרוכה בהפסדים ומחירים כואבים.
    • תכונת החרון שגורמת לחטא ההיבריס – תכונת החרון הופכת את הגיבור הטראגי לאימפוליסבי ומניעה אותו לחטוא בחטא ההיבריס ולבצע את המעשה הטרגי, שממנו אין חזרה. מהווה את הפגם של הגיבור.
  2. מייצג את האנושות כולה בהיותו שונה ממנה (ייצוג קיצוני) ודומה כל כך אליה (תכונות אנושיות). פרדוקס = מיצג תכונה בסיסית.
    • אנטיגונה – מייצגת את תכונת האהבה, נאמנות למשפחה ועוד.
    • קראון – מייצג את הפחד והאובססיה מפני איבוד השלטון.
  3. מוסריות נעלה : אנטיגונה – נאמנות לאלים ולמשפחתה.
    • קראון – הפחד מפני איבוד הכוח והשלטון.
  4. משתייך למעמד גבוה - הגיבור הטרגי, בטרגדיות קלאסיות משתייך בדרך כלל למעמד הגבוהה. להשתייכות זו יש משמעות כפולה :
    • סמל לגדולת האנושות – המלך הוא האדם "הנעלה" ביותר.
    • הטוב ביותר עדין פגום – הדמות שנחנה בכל התכונות האפשרויות ובכל האמצעים האפשריים עדין בעלת פגמים וחולשות אנושיות. לכן, מן הסתם שגם לאזרח הפשוט יהיה בעל פגמים.

תפקיד דמויות משנה[עריכה]

  1. להאיר את הדמות העיקרית.
  2. לקדם את העלילה.
  3. באמצעותם מובלט המחזה.

תפקיד הזקיף[עריכה]

  1. ליצור אווירה.
  2. מייצג את דעת הכלל

ניתוח[עריכה]

הפרולוג ; דיאלוג בין אנטיגונה לאיסמנה[עריכה]

הטרגדיה מעלה בפנינו דילמה. איזה חוק עליון? חוק האלים או חוק המלך?

  • חוק האלים – חוקים מוסריים כגון : המוסר, הרגש, המצפון, הנאמנות למשפחה.
  • חוק המלך – חוק מקודש הפועל לפי חוק האלים.

לפי התפיסה היוונית, לחוק המלך ולחוקי המדינה יש ערך מקודש :

  1. החוק היה בסיס לקיומה של חברה מתוקנת. לכן, עונש הפרת החוק, היה קשה ואף הגיע עד למוות.
  2. המלך פועל על פי רצון האלים.

טרגדיה קלאסית שומרת על 3 אחדויות :

  1. אחדות המקום – ההצגה היא במקום אחד. במקרה שלנו ארמון המלך.
  2. אחדות זמן – העלילה בטרגדיה היוונית נמשכת מקסימום 24 שעות ואירועים שקרו בעבר רק מוזכרים על ידי דיאלוגים. במקרה שלנו, בוקר, לאחר מלחמה בין 2 ממלכות.
  3. אחדות העלילה – יש עלילה אחת שמגיע לנקודת שיא.

עלילה[עריכה]

מהדיאלוג בין אנטיגונה לאיסמנה אנו מבינים :

  1. אירעה מלחמה בין שני ממלכות (תבי וארגוס) – בין שני אחיהם (פולינקס ואטאוקלס). המלחמה גרמה למות שני האחים.
  2. בממלכת תבי נמלך בן דודה וחמיה לעתיד של אנטיגונה, קראון.
  3. קראון מוציא צו חוק שאמר כי יש לערוך קבורת מלכים עבור אטאוקלס (המלך לשעבר של תבי) ואוסר לקבור את פולינקס.


בין אנטיגונה לאיסמנה מתנהל ויכוח על צו איסור קבורת פולינקס. אנטיגונה מציגת את חוק האלים. היא טוענת כי יש לקבור את פולינקס כיוון :

  1. מנוגד לחוק האלים – "לכי וחללי את קודש האלים".
  2. פועלת מתוך אהבה לאחיה – "אני אנוח לצידן במוות והוא יחזיר לי אהבה על חטא אהבתי".


לעומתה, פועלת איסמנה בשם חוק המלך, כיוון שהיא חוששת להפר את חוק המלך, כלומר, להפר את דין מלכות ועם.

קראון ביצע מעשה מביש כאשר הוציא את צו אי קבורת האדם כיוון :

  1. בכל הדתות והתרבויות נוהגים לקבור או לשרוף גופה.
  2. כניסה לתחום האלים - על פי אמונה, ברגע שנשמת אדם יוצאת מגופו הוא שייך לעולם הבא. קראון נכנס לתחום של האלים, לו אין שליטה על המעשים שמתרחשים שם (בעולם הבא).
  3. בעיה בריאותית – גופה מובילה למחלות, לחיות טרף שמגיעות לאזור ועוד.

המניעים של אנטיגונה :

  1. אהבה ונאמנות למשפחה. המשפחה נחשבת כיסוד מקודש המהווה מיקרוקוסמוס של החברה בכללותה.
  2. מונעת על פי רגש, אמונה ואמת פנימית עמוקה בטענה כי ה"חיים הם בני חלוף, המוות נצחי".
  3. פועלת על פי צו האלים "לכי וחללי את קודש האלים".

אפיון אנטיגונה :

  1. בטוחה בצדקתה.
  2. תקיפה.
  3. כועסת על אחותה בשל סירובה הנובע מפחד ולא מחוסר הסכמה.
  4. אמיצה – אינה מתחשבת בהגבלות המציאות, לא נרתעת מהסכנות (יודעת כי הפרת הצו תוביל למוות).

ברבות השנים, הפכה אנטיגונה לסמל האומץ ללב מוסרי שמונע ע"י חוש צדק מפותח מאוד.

איסמנה , דמות משנית המאירה את אופייה המרדני של אנטיגונה על דרך הניגוד. בניגוד לאנטיגונה היא מציאותית, מתחשבת במגבלות החיים, יותר פסיבית וצייתנית. היא אינה מסכימה עם חוק המלך, אולם היא מבינה את עוצמת החוק. כמו כן, היא מבליטה את הקונפליקט בין חוק המלך לחוק האלים ומעמיקה את הצדדים השונים לנושא.

פרודוס – שיר מקהלה I[עריכה]

האווירה העולה בשיר : רוממות רוח ועליצות לאחר הניצחון במלחמה.

תפקידי המקהלה :

  1. מקשרת בין חלקי העלילה.
  2. נותנת רקע – כמו למשל רקע על המלחמה.
  3. מאזנת ומציגת את האירועים מנקודת מבט שונה, יותר אובייקטיבית.
  4. מייצג את הכלל (ולא מקרים פרטיים) – לכן פולינקס מיוצגת "כתועבת אדם".
  5. מוסיפה נופך פיוטי – שירתה מלווה בתיאורי טבע, סמלים, דימויים, לשון נשגבה ועוד.

תמונה 1 : נאומו של קראון והדיאלוג בין הזקיף לקראון[עריכה]

חלק א' - נאומו של קראון[עריכה]

  1. מדוע הוא מלך - מונה את מקורות סמכותו השלטונית ; בית ליוס ואדיפוס (הוא האח של יוקסטה).
  2. ציות - מסביר מי הוא אזרח טוב : "נאמנות ללא סייג", "בוז למנהיג מוג לב".
  3. מהו שליט שאינו טוב: "הרואה סופה קרבה וממלא פיו מים" (מזהה סכנה ובעיות ואיננו מתמודד עימן), "המרומם את הידידות על פני טובת הכלל" (מעדיף מקורבים).
  4. מספר על הצו שהוציא (אי קבורת פולינקס).

בסוף הנאום, קראון מסיים בנימה של עריצות ואיום על כל מי שיעז להפר חוקיו ולבגוד במדינה (בו). מכאן, שקראון סותר עצמו, תחילה הוא מייצג את ערכי הציות והמוסר שעל שליט טוב למנות. מצד שני הוא מאיים על בוגדיו.
לכן, עולה השאלה האם קראון הוא שליט שמונע על פי עקרונות מוסריים (אמת, צדק ועוד) או על ידי אמביציה אישית ופחד מפני איבוד השלטון.

לאחר הנאום, המקהלה מעידה על שיתוף הפעולה בין העם לקראון, אולם היא גם מציגה את הפחד והציות העיוור שקיים בעם "שלך אנחנו", "רק מטורף נושא נפשו למות"

חלק ב' – הדיאלוג בין הזקיף לקראון[עריכה]

הופעתו של הזקיף אפופה בפחד, הזקיף בא בכדי להודיע על קבורת פולינקס. הזקיף יוצר אווירה זו על ידי :

  1. הולך סחור סחור – מנסה ליצור הכנה נפשית לדבריו.
  2. מתנצל ומכריז "אני לא עשיתי את זה"
  3. דבריו מקוטעים ומגומגמים – פחד של האדם מאדם בעל סמכות גבוה יותר משלו.


קראון מוצג עריץ : הוא מתפרץ על המקהלה ומתנהג בניגוד להצהרותיו (תקיף עם העם והסובבים אותו, מאשים אותם בלקיחת שוחד). העריצות של קראון גורמת לו לאבד את האהדה הראשונית לה זכה בחלק הראשון

תפקיד הזקיף בתמונה :

  1. אווירה - האווירה שהייתה בתחילת התמונה (יראה, זהירות, פלד) משתנה באווירה של זלזול כלפי המלך "קולי, המלך, או קול מצפונך".
  2. מייצג את דעת הכלל - העם אינו רואה בצו מעשה מוסרי.
  3. מאיר את דמות של קראון כמלך (חיצוני ופנימי) – מלך המנסה לכפות את רצונו על ידי איום והשלטת פחד.

המבקרים שמחמירים עם קראון רואים בו כבר בשלב זה כמלך המונע על ידי מניעים אישיים, אמביציה ופחד לאבד את שלטון. לעומתם, המבקרים המקלים עם קראון טוענים כי הוא באמת מונע על פי עקרונות.

אודה 1 : האדם[עריכה]

אודה – שיר הלל. האודה בחלק זה מפרטת בשלושה בתים על היכולות הנפלאות של האדם.

בית א – מציג שתי תכונות של האדם ; מצד אחד הוא יודע לנצל ולהשתמש (לגדל) בטבע. מצד שני, הוא גם משתלט עליו ואף הורס אותו.
בית ב' – האדם מוצג כנזר הבריאה. בזכות תבונתו ואמץ ליבו הוא הצליח להשתלט על היצורים החיים אשר חולקים איתו את כדור הארץ .
בבית ג' – מפרטת המקהלה על יכולתו הלשונית של האדם. בזכות תבונתו הוא הצליח ליצור אמצעי תקשורת מפותחים, להגות רעיונות, להקים מוסדות ותשתיות מדיניות.

לקראת סיום, מציגה המקהלה את מגבלות האדם: הגורל והמוות, מולם הוא עומד חסר אונים ומוכרע בסופו של דבר.

בסיום השיר, מציעה המקהלה את הפתרון להמשך קיום האנושות – שמירת החוק (חוק האלים וחוק המקהלה). היוונים האמינו כי אדם אידיאלי והרמוני, הוא אדם שמודע למגבלותיו ואינו מנסה לחצות את גבולותיו. בכך, רומזת המקהלה לגבי שתי דמויות מרכזיות:

  1. קראון – שליט בעל עוצמה שאינו מבין את גבולותיו כאדם. הצו שהכריז, נכנס לתחומם של האלים (גופת האדם שייכת לאלים ואין בידו יכולת להעניש גופה). קראון מאמין כי הוא מבין את האלים ולכן, פועל בשמם.
  2. אנטיגונה – היא אמיצה וחכמה, אך היא מפירה את חוק המלך/מדינה ולכן, היא פורעת חוק.

בסופו של דבר גם אנטיגונה וגם קראון נחשבים פורעי חוק וחוטאים בחטא ההיבריס (חטא היוהרה והגאווה). חטא ההיבריס, היוונים האמינו שקיימת באדם גאווה וחוצפה שמובילים אותו להפרת חוקים, מפני שאינם מוכנים להכיר בגבולותיהם. מי שיחטא בחטא זה יחווה קטסטרופה.

תמונה 2 ; דיאלוג בין אנטיגונה לקראון – מלוא עוצמת הקונפליקט[עריכה]

הזקיף מופיע בכדי לספר על כך שאנטיגונה נתפסה קוברת את אחיה בשנית. מדוע קברה את אחיה בשנית?

  1. בפעם הראשונה היה מדובר במשהו אחר.
  2. אופייה.

החזרה על מעשה הקבורה בשנית, נעוצה בעמדת המחזאי שמטרתה להדגיש את ההיבט הדתי במעשה הקבורה. על אף שאנטיגונה נחשבת כחוטאת, שאר האנשים מסכימים עמה (איסמנה, המקהלה-זקני העם והזקיף-העם). בנקודה זו, הקונפליקט (חוק מלך-אלים), נמצא בשיא עוצמתו והוא מוצג באמצעות העימות בין אנטיגונה לקראון. הקהל הסובב מצודד באנטיגונה או מרמז על כך.

מבנה התמונה[עריכה]

  1. הדיאלוג בין הזקיף לקראון : הזקיף מייצג את דעת העם, שומר על שלושת אחדויות (אחדות מקום, זמן ועלילה). הזקיף מצדד באנטיגונה, הוא אינו רואה בחטא שלה חטא גדול ואף מוסר את הדברים בנימה אוהדת המעוררת חמלה כלפיה (מציג את אנטיגונה כציפור שחוזרת אל הקן וממררת בבכי על גוזליה הגזולים).
  2. העימות (התנגשות) בין קראון (חוק המלך) לאנטיגונה (חוק האלים) : בעימות, שוב מתגלה אופייה העקשני, המוסרי והאמיץ של אנטיגונה. היא מודה באשמתה ומסבירה את מעשה הגבורה בנימוקים אידיאולוגיים ואישיים. אולם, היא גם מתגלה כאחת הפועלת מתוך חרון וחוטאת בחטא ההיבריס. הנימוקים האידיאולוגיים של אנטיגונה :
  3. חוק האלים - "הצו הזה לא בא מפי האלים" , "מצותך, המלך, רבת עוצמה, אך כאין ואפס מול חוקי אלוה לא כתובים".
  4. המוות צפוי לכל – עדיף למות על פני מצפון מיוסר.
  5. בעולם המתים כולם שווים – "מה דין ומי דיין בארץ המתים?".

הנימוקים האישיים של אנטיגונה :

  1. "כל מעשי איוולת? אבל אולי הכסיל שופט אותי כאיוולתו" – אם אני טיפשה, הרי שטיפש שופט אותי. בדברים אלו, באים לידי ביטוי תכונת החרון של אנטיגונה. היא מתפרצת ומתחצפת לקראון, לכן, היא חוטאת בחטא ההיבריס.
  2. העם בעדה אם לא היו מפחדים : "איך כל העם הזה היה עונה הלל – ולא נפל מורא המלך על ראשם".
  3. אהבת אחיה – "חלקי באהבה – ולא באיבה", אהבתה אל אחיה חזקה יותר מכול, גם אם כל שאר העם תופס אותו כבוגד.

קראון שוב מתגלה כפועל בניגוד לדבריו, הוא מתפרץ על אנטיגונה ונפגע שנוצח בידי אישה. קראון מוצג כשוביניסט שהאמין כי נשים נחותות ממנו, הוא מדבר אל אנטיגונה ואיסמנה בזלזול - "כי רק נשים הינן". בויכוח בין השניים מתגלה כי הם עקשנים, גאים (גאווה מול גאווה) כשאיש אינו מוכן לוותר על עקרונותיו.

בחלק השלישי, מצטרפת גם איסמנה ואנטיגונה מוצגת כיהירה וילדותית (רוצה את כל הקרדיט לעצמה). לעומתה, איסמנה מוצגת כאחת שמנסה להקשיב ולעזור/להציל את אחותה מהגורל שהיא תובעת לעצמה.

אודה 2 : האלים[עריכה]

אדם מאושר הוא אדם שהאלים לא נקמו בו , מי שלא חוטא נגד האלים לא נענש . מי שחוטא זעם האלים יצית את ביתו . כיוון שאדיפוס חטא גם ילדיו יענשו


פרק זה לוקה בחסר. אתם מוזמנים לתרום לוויקיספר ולהשלים אותו. ראו פירוט בדף השיחה.



תמונה שלישית[עריכה]

מבנה התמונה -דיאלוג המורכב משני מונולוגים המאופיינים ב :

  1. מונולוגים ארוכים של קראון והימון (ארוסה של אנטיגונה, בנו של קראון). כל אחד מהם מנסה לנסח את דבריו באריכות ובמתינות.
  2. דיאלוג הבנוי משורות קצרות – המתארות את התפרצות קראון על בנו, הימון.

מונולוגים[עריכה]

בתמונה זו, הימון מנסה לשכנע את אביו לבטל את רוע הגזרה. תחילה, הוא מנסח את דבריו בצורה דיפלומטית שמכבדת את אביו ומנסה להבין את דעותיו.

טענות קראון :

  1. ויתור בשם קשרי משפחה - מבטל את הטיעון האפשרי של קרבת דם, כיוון שהעם לא יראה זאת בעין יפה.
  2. שליט טוב - "ראשית חוכמה משול בתוך ביתך" ; שליט טוב נמדד בראש ובראשונה ביכולת שלו לנהל את ביתו ; משפחתו.
  3. חוק המלך - "צו השליט הוא קודש קודשים בין אם יצדק ובין אם ישגה מפני שפריצת החוק יכולה להחריב את מוסדות המדינה ולהביא להרס וחורבן".

הטענות של קראון הם טיעונים מאוד משכנעים, אולם אינם הולמים את מעשיו, כיוון ש :

  1. קראון נחשב למפר חוק מקודש יותר.
  2. המציאות דורשת פשרות.

הימון מנסה לשכנע את קראון בנימוקים הבאים :

  1. הקשב לרחשי העם.
  2. אדם שאינו מסוגל להודות בטעות יתגלה בסופו של דבר ככלי ריק. הוא נעזר בשני פתגמים :
  • "אילן השח לזרים – מציל קטון עלי (עץ המתכופף בשעת הסערה, מציל את עצמו)", "הגזע הנחוש מסחף משורש עד אמור" (גמישות העת משבר ויכולת להודות בטעות יכולים להציל אותך מסכנה.
  • "אם המפרש מתוח, עיקש גם בסופה, נחשול יגרור אותך אל תחתיות ותם מסעך" – היכולת להרפות ולהציל חיי אדם, מול היכולת בעמידה עקשנית ובלתי מתפשרת שעשויה להוביל לאבדון מוחלט.

המקהלה : אוהדת את דברי הימון ומציעה לקראון להקשיב לבנו. יחד עם זאת, מזכיר ראש המקהלה כי על הימון לכבד את אביו.

בחלק השני[עריכה]

הדיאלוג בין קראון והימון נמשך, אולם המשפטים הופכים להיות קצרים ומביעים את סערת הרגשות הממלאת את השנים. בחלק זה, הימון מתייחס אל אביו כאל שליט גרוע, שאינו מוכן להתפשר ולהתחשב בדעת הכלל ולראות את התמונה באופן המורכב והמסובך בו היא עומדת. לכן, הוא אומר כי קראון חוטא. לעומתו, קראון מיוצג בצורה ברורה יותר, הוא מתפרץ על בנו ומתגלה ביתר שאת כעריץ, כמתון, כמרוכז בעצמו וכאדם שאינו מסוגל לראות דבר זולתו, הוא נעשה יותר ויותר חסר הגיון. אנטיגונה סובלת מתחילת הטרגדיה, כאשר חוק האלים מופר, אולם בתמונה 3, אנו רואים כי שלב הסבל מתפשט אל עבר כלל דמויות הטרגדיה (איסמנה, הימון) והוא תוצר של חוסר פשרה מצד שני הגיבורים הטרגיים. ניתן לומר שתמונה זו מאירה את שלב הסבל והידיעה.

אודה 3 : אהבה[עריכה]

האהבה היא הגורם/הדחף המניע את הימון. דחף אימפולסיבי שהניע גם את אנטיגונה ובעטיה היא שוגה את המשגה הטרגי.

משגה טרגי – מעשה שעושה הגיבור הטרגי והוא זה שמוביל לקטסטרופה.

תמונה 4 ; שלב הידיעה של אנטיגונה[עריכה]

בתמונה זו נחשף הצד האנושי של אנטיגונה. היא שונה מהופעתה הקודמת, בהן היא התגלתה כקשוחה ועזה. אנטיגונה מקוננת על גורלה ועל מותה בטרם עת, את דבריה היא נושאת בזמן שהיא צועדת במערת הקבורה. בסוף התמונה השלישית, קראון מחליט לבטל את ההוצאה להורג של איסמנה, ואילו את אנטיגונה הוא מחליט לשלוח למערת קבורה עם מעט מזון ומים, כך הוא למעשה "אינו מוציא את להורג" את אנטיגונה, אלא, האלים "החליטו" כי הגיעה שעתה למות.

אנטיגונה מבינה את חומרת גורלה, היא מבינה כי מעשיה גרמו לה להחמיץ את החיים הטובים שהוענקו לה, אהבת כלולותיה, נישואים ועוד. יחד עם זאת, היא אינה מביעה חרטה על מעשיה. דבר המאיר את עניין הידיעה ; אנטיגונה מבינה שדרכה הייתה הכרחית "זכרו את מעני נפשי על כי מיאנתי להפר חוקות שמים"

בתמונה זו יש גם ביטויים לחטא ההיבריס (חטא הגאווה והיוהרה) - אנטיגונה משווה עצמה לניובה בתו של טנטלוס.

המקהלה מעמידה אותה במקומה ואומרת :

  • "אך היא הייתה אלה ובת אלים".
  • "פרצת גבולות אנוש, הרס אל כס משפט ושם קרעת נפלת" – פריצת הגבולות של אנטיגונה גרמי לסופה (חטא ההיבריס + שלב הידיעה).

תמונה 5 ; טריסיאס[עריכה]

טריסיאס (נביא) מגיע אל קראון לאחר שניסה להקריב קורבנות לאלים ולא הצליח כיוון שהעיר טמאה (אי קבורת פולינקס). טריסיאס מופיע לפני קראון בכדי להסביר לו כי הוא חטא, טמא את מזבחות האלים ומציע לו לחזור בטעותו. בהתחלה דבריו מנוסחים במתינות "איך צדיק יודה במשוגתו, ישוה מכל דרכיו, גבוהות לבב הוא ראש לכל חטאת" – שזו הסיבה לחטא ההיבריס (פחד מלהודות באמת).

קראון מצידו, מקצין את התנהגותו ומעז להעלות חשד כנגד טריסיאס שנחשב לאדם טהור ותם. קראון מאשים אותו בלקיחת שוחד (מוטיב התנהגותו של קראון – האשים בכך גם את הזקיף) וזאת כיוון שקראון הוא פרנואידי המפחד לאבד את שלטונו.

לאחר דבריו של קראון טריסיאס מבשר לו נבואת זעם קשה "בן תחת בן, מת תחת מת" עקב 2 חטאי קראון :

  1. הוצאה להורג של אנטיגונה "אותה קברת בחיים..."
  2. אי קבורת פולינקס "...ואת המת מנעת מקבורה".

כאשר טריסיאס יוצא, אומר ראש המקהלה "הרואה הלך", לדברים אלה יש משמעות סמלית במחזה. טריסיאס, איש הדת, הוא עיוור מבחינה פיסית, אך יש לו יכולת ראיה פנימית עמוקה.

לעומתו, קראון מתגלה (לאורך כל העלילה) כעיוור מבחינה נפשית ורוחנית. העיוורון שלו נובע מכך שהוא נשלט בידי גאוותו, קטנוניותו ופחדו, דבר שיוביל אותו בסופו של דבר לאובדנו.

בסוף תמונה 5 חושש קראון לגורלו, לראשונה הוא מבין כי חטא, שעליו לכבוש את תאוות ליבו ויצרו, ושואל את המקהלה מה לעשות. המקהלה אומרת לו לשחרר תחילה את אנטיגונה ולאחר מכן לקבור את פולינקס.

תפקידי טריסיאס במחזה :

  1. קידום עלילה – הופעתו מניעה את "גלגלי העלילה", ובאמצעותו מגיע קראון אל הידיעה העצמית, הופעתו תורמת להכרעת הקונפליקט הדרמטי בין חוק האלים לחוק המלך.
  2. הארת הדמות קראון – העיוורון הפיסי שלו; אנלוגיה בדרך הניגוד, לעיוורונו הנפשי והרוחני של קראון.
  3. מאיר רעיונות מרכזים במחזה – חטא ההיבריס, חטא גבורת הלב, הכרעת הקונפליקט לטובת האלים.
  4. קידום המחזה – האישור מחדש של ערכי אנוש.

תמונת האכסודוס ; הקטסטרופה[עריכה]

תפקיד דמות השליח :

  1. שמירת 3 אחדויות : אחדות המקום, הזמן ועלילה. באמצעותו נמסרים אירועים שמתרחשים מחוץ לארמון.
  2. השליח מאיר את הידיעה בטרגדיה, יש בדבריו ביטוי למהות הגורל האנושי בצורה מוחלטת, רגע הוא למעלה ורגע הוא למטה כי הגורל מגביה ומשפיל.

הטרגדיה מוכיחה כי הטרגדיה הינה תוצר אופי האדם, בעל תכונות בלתי מתפשרות וקציוניות. יחד עם זאת, ניתן לומר שגם אופי האדם הוא סוג של גורל.

בסיום הטרגדיה :

  • אנטיגונה מתאבדת - תולה עצמה באמצעות ההינומה. זהו סימן נוסף לכך שהיא חוטאת בחטא ההיבריס : היא מחליטה אם לחיות או למות.
  • קראון מחמיץ את האפשרות לתיקון המצב כיוון שהוא שוב חוטא בחטא ההיבריס ומחליט לקבור תחילה את פולינקס ואחר כך להציל את אנטיגונה.
  • הימון מגיע אל המערה, מחבק את אהובתו, נתקף זעם בהביטו באביו ושולף את חרבו כנגד אביו. מפאת בושה על המעשה הנורא שעשה, כורע הימון על רגליו ונופל על חרבו.
  • אורדיקה, המלכה, אשת קראון, שומעת על האירוע הנורא. היא נכנסת אל הארמון בשתיקה ומתאבדת תוך כדי שהיא מקללת ומאשימה את קראון במצב.
  • בתמונה, זו קראון מגיע אל שיא הסבל שנובע מהאסון שהתרחש. הוא לראשונה מבין כי הדרך בה הלך, הגררות אחר הגאווה גרמה להתרחשות האירועים הנוראיים.

השלב הרביעי בטרגדיה מופיע - האישור מחדש. למרות כל האסונות, אין הצופים יוצאים בתחושה של עצב ומועקה, אלא, דווקא בתחושת הקלה, מפני שהערכים שהופרו ע"י קראון בתחילת המחזה, מקבלים עתה אישור מחדש. בסיום אנו מבינים, שלמרות שאנטיגונה מתה, דרכה ניצחה, הערכים שייצגה (חוק האלים, אהבת משפחה...), עולים על חוק המלך. מסר הטרגדיה :

  1. האדם צריך לדעת את מקומו ומגבלותיו. ידיעה כזו תאפשר לו לחיות בצורה מאוזנת והרמונית.
  2. אנו חכמים לפני עשית מעשה.
  3. ציות לחוק האלים.