ניתוח יצירות ספרותיות/לאה גולדברג/משירי הבן האובד

מתוך ויקיספר, אוסף הספרים והמדריכים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
Nuvola apps kcmsystem.png דף זה זקוק לעריכה, על מנת שיתאים לסטנדרטים של ויקיספר העברי
לצורך זה ייתכנו סיבות אחדות: פגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים, סגנון הטעון שיפור או צורך בהגהה. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה שלו.


הסבר השיר[עריכה]

היצירה "משירי הבן האובד" מורכבת משלושה חלקים. לכל חלק יש שם - בדרך, בבית ובתשובתו. כל חלק מהווה תמונה שונה ושלושתם יוצרים יחידה שלמה שמתחילה מנקודה מסויימת, הבן האובד בדרכו חזרה לביתו, ומסתביימת בחזרתו של הבן הביתה. ביצירה מעצבת לאה גולדברג נושא אוניברסלי ונצחי של מלחמת אבות ובנים בדרך מיוחדת. היא לוקחת מוטיב נוצרי שמקומו בברית החדשה, ומעבדת אותו בצורה ספרותית שונה. המקור למושג הוא "משל הבן האובד" המסופר על ידי ישו בברית החדשה. מקור נוסף שהשפיע הוא הפרשה ההיסטורית של אריאל אקוסטא, שחי בהולנד במאה ה-17, שהוטל עליו חרם לאחר שביקש קשות את קהילת היהודים. הוא נודה, הוחרם ולאחר 10 שנים חזר לקהילה אך דעותיו לא השתנו - הוא חדל לקיים מצוות וכפר ביהדות והוחרם בשנית. לאחר 7 שנות בדידות ביקש לחזור ונדרש לחזור בפומבי מהשקפותיו, עונה והולקה כעונש. לאחר מכן התאבד. פרשה זו שמשה מקור השראה ליצירות רבות בעולם. למושג "בן אובד" יש הקשרים רבים: התרחקות פיזית או נפשית של הבן ממשפחתו (התרחקות מנקודת הראות של חברת המוצא והמשפחה), שינוי דרך בחירת ערכים שונים מערכי המשפחה, הדרדרות נישואים לבני זוג מעם אחר, דת אחרת. גם בחברה בת ימינו, הנחשבת לפתוחה, הסבל והסיבוך של ההתרחקות קיימים.

השיר הראשון[עריכה]

נפתח ב-ו' החיבור, נותן הרגשה של המשך סיפור קודם ודרך ארוכה שמתמשכת. העצמים בדרכו של הבן האובד מבטאים את הספקות וההתלבטויות שיש לכל חוזר אחרי תקופה ממושכת. כל עצם ומשמעותו הסמלית: האבן מביעה כבדות, היא אבן הנגף בדרכו של הבן, מפקפקת בכלל ביכולתו לחזור לביתו. השיח נמוך, מבטא את כפיפות הקומה, חולשת הרגליים. ציוני הדרך לא מכירים את הזר משדרים תחשובה של זרות ואיום (מזדקרים ודוקרים כדרדר). רק המעיין אינו שואל ואינו אומר אלא קורא לו להרוות את צמאונו, מציע רוך וחמלה. המעיין נותן לו כוח מניע לחזרתו.

השיר השני[עריכה]

שונה במבנהו מהראשון - 6 שורות בכל בית. חלק ב' בבית 5 דמויות, לכל אחת מהן התיחסות מיוחדת לאח האובד. הדברים מקוטעים וקצרים ולעיתים לא מובנים. הבן האובד לא נזכר במפורש אך רוחו מרחפת בחלל ושותפה בשיחות וברגשות של בני המשפחה. הבית מנסה להיות רגיל, להתעלם, לשכוח, להפגין את השיכחה. אך יש חלון ודרכו רואים את הדרך - האם היא זו שעומדת בחלון, אינה מדברת, מגיבה בשתיקתה ובהתמדתה בתחושה שבנה יחזור - היא זאת שקמה לבסוף ופותחת את הדלת לסופה בבטחון שהבן קרב.
בית 1 - הבית מנסה לשכוח - האחות מתנסחת על דרך החיוב ודברי האח על דרך השלילה, היא שוכחת, הוא אינו זוכר. האב מזדהה עם האח ומכריז על חוסר הסליחה. הכלה רוצה לסלוח, דבריה ברורים וכנים.
בית 2 - לכאורה דברים חיצוניים כמו סופה ודלת נעולה אך ברור שעוסקים בבן האובד. הסופה היא בתוך הדמויות ועלולה לפרוץ עם שובו.
בית 3 - גם כאן,נסיון לשמר את החיים הרגילים בישיבה לשולחן האוכל. גם כאן ברורה ההתיחסות לאח.
בית 4 - המשך תאור הארוחה. האב נאנח והאם קולטת את כאביו ומבינה שאינו מרשה לעצמו להיכנע לרגשותיו האבהיים ואז היא פותחת את הדלת לסופה.

האם והאב בשיר השני[עריכה]

האם בשיר השני, שותקת, וזאת בניגוד לשאר בני הבית. אולם שתיקתה רועמת. במחשבותיה (או אולי אלה הן מחשבות המספר) "הוי, איזו דרך ארוכה!", "ריבון העולם, איזו רוח קרה!", ניכר כי היא חושבת על הבן ועל דרכו. לעומת זאת, בבית השלישי בשיר האם מקבלת עליה את דין שאר בני הבית, ופורסת את החלה לחמש פרוסות בלבד (כלומר אינה כוללת את הבן האובד). ניתן לפרש זאת הן כקבלת הדין וייאוש, אך אולי גם כנקודה של התלבטות, כשקילת האפשרות ששאר בני המשפחה צודקים. אולם הבית השלישי מראה כי למרות ההססנות האפשרית היא בחרה לתמוך בבן, גם אם אינה מסכימה עם דרכיו או דיעותיו.

האב, בשיר השני, הוא הדמות השוללת, האוסרת. בבית הראשון בשיר הוא מגיב לדברי הכלה, שאומרת "נעולה הדלת", במילים "אנוכי לא אפתח". בבית השני הוא מגיב לדברי בתו והכלה, שמדברים על כך שערכו את השולחן לחמישה בלבד (כלומר לא כללו את הבן האובד), ואומר "כי יאה לנו כך". לעומת זאת, בבית השלישי הוא אינו אומר דבר בגנות המצב אלא נאנח. דבר שיש בו כדי לרמז על ההססנות, וייתכן שגם על סבל שהוא נתון בו, בעקבות המצב.

השיר השלישי[עריכה]

הבן האובד עומד בפתח. הוא אינו חוזר בתשובה - הוא חוזר הביתה, אך אין לו אשליות כלפי מצבו. הוא מכריז על מגרעותיו ואינו יכול להבטיח שלא ישוב ויחטא. הבית שותק - נבוך, רק האם מגיבה בפעם הראשונה. אין חשיבות בעיניה למה שהחזיר את הבן, לרגש שבעקבות החזרה, אכזבה או אהבה ובלבד שחזר - שאינו אבוד. האם מדברת גם בשם האב שלא יסלח בודאי לעולם, אך יקבל את בנו בחרונו האוהב (אוקסימורון). הרגש האימהי חזק מכל שיקולי מוסר, הגיון ויוקרה.

היצירה היא מעין בלדה - יש בה יסודות של סיפור המבוסס על מוטיב עממי, הרבה פרטים מסתוריים (למה עזב, במה חטא, למה חזר), דיאלוגים קצרים ואוירה של קדרות, גשם וסערה.


Sikumuna Logo.png דף זה או חלקו נלקח מתוך האתר סיכומונה - אתר הסיכומים החופשי.