ניתוח יצירות ספרותיות/יהושע קנז/מחזיר אהבות קודמות

מתוך ויקיספר, אוסף הספרים והמדריכים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

על הסופר[עריכה]

נולד בפתח-תקוה (1937). סופר, מתרגם ועורך.

למד פילוסופיה באוניברסיטה העברית בירושלים וספרות צרפתית באוניברסיטת סורבון בפריז. היה מעורכי כתב העת ´קשת´ וכתב העת ´מחברות לספרות´. עיקר תרגומיו מהספרות הצרפתית. ב-1991 זכה בפרס אלתרמן, ב-1992 בפרס ניומן, ב- 1993 בפרס עגנון, ב- 1994 בפרס אקו"ם, ב-1995 בפרס ביאליק.

ספריו של קנז:

  1. "אחרי החגים" – 1964.
  2. "האישה הגדולה מן החלומות" – 1973.
  3. "מומנט מוסיקלי" – 1980.
  4. "התגנבות יחידים" – 1986.
  5. "בדרך אל החתולים" – 1991.
  6. "מחזיר אהבות קודמות" – 1997.
  7. "נוף עם שלושה עצים" – 2000.

הרקע לעלילת הרומאן[עריכה]

"מחזיר אהבות קודמות" מגולל עלילה ריאליסטית של ישראל בשנות התשעים. הרומאן מתרחש בתל-אביב סביב שני בנייני שיכון, משרד תיווך, בית-קפה וגן ציבורי. האווירה המאפיינת את ההתרחשויות בולטת בקטנוניות, עליבות ושבריריות לצד קסם ופיתוי.

סיפור העלילה[עריכה]

הרומאן ניסוב סביב מספר עלילות במקביל:

  1. פרשת הפגישות בין חזי וגבי בדירת המסתור השכורה. השניים מקיימים קשר אהבים מוזר, חשאי וקולני. ככל שחזי משפיל יותר את גבי, כך מתעצמת תשוקתה כלפיו.
  2. יעקב, אביו של חזי, אדם זקן בכיסא גלגלים, מטופל על-ידי לינדה הפיליפינית וידידה חמום המוח פדרו.
  3. אבירם, רווק מזדקן, שותף במשרד תיווך, חי עם כלבו בדירה הסמוכה לדירה השכורה ומתאהב בגבי, אותה הוא שומע מבעד לקיר חדר-השינה שלו.
  4. עזרא ורותי, הורי של אייל, חייל צה"ל שעורק מהצבא ונעלם מהבית.
  5. פרשת המחסן שהפך לדירה בלא היתר מהעירייה, על-ידי יפה הג´ינג´ית ובעלה עבור בתם, למורת-רוחו ההולכת ונטרפת של מר אריה שוורץ, ראש ועד הבית.
  6. סיפור ידידותן של גבי ועדה.

הדמויות ברומאן[עריכה]

אבירם[עריכה]

"אדם דחוי שהחיים דרסו אותו והשליכו אותו מוכה וחסר אונים בצד הדרך" (13). למצב זה הגיע עקב "רגע בעברו שבו הרים ידיים ונכנע לכוחם הדורסני של החיים" (14), רגע שאותו אין הוא מצליח לאתר ולפיכך הוא מוכן להניח גם את האפשרות שנדחק למצב הזה בעקבות "תהליך הדרגתי של שחיקה" (15).

העדות הנחרצת למצבו מתגלה ביחסיו עם נשים "תמיד הרגיש דחוי מאהבה. הנשים היחידות שהתעניינו בו היו מכוערות, והוא סלד מהן מלכתחילה. ואם לא היו מכוערות, היו זונות שנזקק לשירותן, ולאחר מעשה שנא אותן ואת עצמו" (40, 142, 244).

מהרגע בו דרסו אותו החיים, הם מצטיירים בעיניו כהמתנה לסיום המכוער והבלתי-נמנע שלהם "שמחכה לו בימים שיבואו" (173), סיום שמשתקף לו במלוא עליבותו וכיעורו במצבם של הוריו (58, 270).

אבירם שכל זמן שמגעיו עם בני-אדם הם חריגים ותחליפיים, משקיע את אהבתו בכלבו, המאפשר לו עדיין לתפקד בעולם. הוא חרד מפני כל מגע אנושי רגשי ממשי ומתנהל כדמות מודחקת המתייחסת אל כלבו כתחליף ליחסי ארוטיקה אנושית. כשמנסה אבירם להגשים את אהבתו לאישה בצורה נורמלית, נכשל ניסיון זה המתרחש במקביל להידרדרות במצב בריאותו של הכלב, ומתבטא באגרסיה שהיתה פסיבית וכעת מתפרצת בעוצמה, דווקא כלפי התחליף לאהובתו, שהיא לינדה הפיליפינית. האגרסיה הפסיבית של אבירם יוצאת מן הכוח אל הפועל והרצח הוא מעין פורקן של המתח הפנימי האצור באישיותו ומובלע בעלילה.

אבירם מצהיר מספר פעמים שכניסתה של גבי לחייו הביאה לשינוי של ממש- "הכול אצלי השתנה מאז שהתחלת לבוא לפה, ועוד יותר אחרי שעברת לגור פה" (189, 214). בשלב מאוחר ובאופן עקיף מבהיר אבירם באוזני גבי את מהות השינוי הזה- "מרגע שהוא ראה אותה בפעם הראשונה, כשהיא באה לגור שם, הוא הרגיש שמתפוצצים לו כל החיים שהוא חי עד אז" (244). בזכותה התעוררה בו תשוקה עזה לחוש ולו רק פעם אחת את "הדבר האמיתי: לשכב עם אישה יפה שתיאות מרצונה לשכב עם גבר מסוגו, גבר זקן ועלוב ומכוער ודוחה" (245).

אפשרות הרצח התעוררה באבירם מן הרגע שאימץ את רעיון הגאולה של עצמו מעליבות חייו באופן בלתי-מציאותי באמצעות גבי. אבירם שומע את קול זעקותיה בשיא ההתעלסות עם חזי בדירה הסמוכה. אחר-כך מתחיל אבירם לדמיין גם מראות. יושב על מיטתו, הוא "עוצם את עיניו, מנסה לצייר לו איך נראית הדמות הדקה והגבוהה, בעלת ההילוך היהיר, איך היא נראית עירומה, לבנה, לוהטת מתשוקה ברגעי התמסרותה" (53). את הקולות והמראות הללו מפרש אבירם כ"שדר שנשלח אליו: נסה להשיג אותי" (40). אבירם מתמכר לחלום גאולתו משפל מצבו על-ידי גבי, שאותה הוא מדמה במוחו הקודח מתשוקה לחתולת מין (40, 142, 173). הוא "מרבה להרהר בה ושואף להגיע אליה" (119). הוא משוכנע שאם יצליח להשיג את גבי, "לכבוש אותה ולו פעם אחת ויחידה" (142), ישתנו חייו. אבירם משוחח עם גבי ושואל אותה בדרך עקיפה, "בשם חברו", אם תסכים לשכב איתו, כדי שפעם אחת בחייו "יזכה לשכב עם אחת כמוה" (245). גבי דוחה את בקשתו ובכך היא חותמת, בלי לדעת זאת, את גזר-הדין של לינדה להירצח בידי אבירם בהתקף של טירוף-דעת. נפש כשלו, נפשו של "דחוי מאהבה, דחוי מידידות, דחוי מכל קשר אנושי, מיותר בעולם" (28), לא תוכל לספוג כישלון בלי לנקום על התנפצותו של החלום שבו מיקדה את כל ישותה.

אבירם פורץ לדירה של גבי ובהיעדרה הוא אונס ורוצח את לינדה. משם הוא ממהר לבית הוריו ושם מבקש מאביו לקרוא באוזניו את משל העוף והים מתוך "ספר האגדה" של ביאליק ורבניצקי. האגדה מספרת שכתגובה על הים שהציף את הקן שלו, החליט העוף לנקום בים: "החל נוטל מן הים בפיו ושופך ליבשה, ונוטל עפר מן היבשה ומשליך לים".

האב סבור שהלקח מהאגדה הוא ההבל שבנקמה, "שלעולם היא לא תספיק, לעולם היא לא תפצה, כי את הנעשה אין להשיב" (271). אך אבירם מעניק לה פירוש פילוסופי שכבר בנקודת ההתחלה, אנחנו במצב של העוף הזה אחרי האסון, וכל החיים זה כמו ניסיון לייבש את הים טיפה טיפה במקור" (271). זוהי פרשנות סיזיפית שהיא מעין הודאה בכישלון קיומי, שהוביל אותו לאחר שהדחיק כל ימיו את יצריו האגרסיביים-פסיביים להתפרצות שאין ממנה דרך חזרה.

ואכן, בצאתו מדירת הוריו "אל הרחוב החשוך והריק", הוא קולט את ההוויה באופן המלמד שתבונתו דעכה סופית אחרי הרצח - "כמו מישור אינסופי משתרעים לפניו מדבריות הזמן השטוחים, הצחיחים, הנמשכים והולכים אל אופק נעלם ונמוגים בו, שטופים באור פנימי חיוור, ממקור לא ידוע, ואין במרחבי הדממה האלה שום סימן חיים" (273). תיאור זה מדגיש את בדידותו וערירותו של אבירם ומבהיר שבביצוע הנקמה המית את נפשו וכיבה סופית את צלילות דעתו.

יעקב[עריכה]

גם יעקב הוא קורבן של החיים הדורסניים. הרגע שחוצה בין החיים הקודמים שלו (257, 259) ובין חייו הנוכחיים הוא הרגע שבו עבר אירוע מוחי ששיתק את גופו (34), עיקם את גופו (48), עיוות את פניו (134, 202) והותיר לו מכושר הדיבור רק את היכולת להביע את רצונותיו בצעקות (200).

בחייו הקודמים היא יעקב אדם שהעסיק את עצמו בצבירת ממון (49) והתייחס אל אנשים אחרים כאל צללים (133, 158) שנועדו להידרס על-ידי "הרוע הטבעי" שלו. כאשר הוא בוחן כעת את פדרו, הוא מזהה באנוכיותו ובאלימותו את עצמו לפנים (259). יחסו למשפחתו: אשתו (35, 132), בנו חזי (47) ובתו (35) היה לא פחות מנוכר.

כמו אבירם, גם יעקב מודע למצבו כאדם "דחוי מאהבה"- אדם שבתמורה לתשלום זוכה לכך שפיליפינית גוצה ומכוערת (34), אשר ילדיו שכרו את שירותיה כדי שתטפל בו עד יום מותו, תעניק לו את פירורי החיבה היחידים שהוא זוכה להם בחייו.

נגזר על יעקב, בשל נכותו, להיוותר במעמד של צופה פסיבי (בדומה לאבירם המצותת הפסיבי) באושרם של אחרים. הצפייה (למשל בהתעלסות של לינדה עם פדרו) מסבה לו כאב, דבר המדגיש את ערירותו ואחיזתו הרופפת בחיים.

כמו אצל אבירם, גם אצל יעקב חדרה אישה לחיים והביאה לניסיון מסוים לצאת מהפסיביות שאפיינה את חייו. לאחר הירצחה של לינדה, ממקום מושבו במוסד הסיעודי, מסכם יעקב את השפעתה: "משהו נולד בתוכי כשהיא נכנסה לחיים שלי ומת יחד איתה" (274). המשהו הזה הוגדר קודם לכן: היא עוררה בו לראשונה את התשוקה "לראות קצת יופי, קצת אור אחרון לפני השקיעה" (81). אך כל ניסיון למימוש לכאורה של יפי החיים נידון לכישלון - "כמה פעמים הסעתי את כסא הגלגלים אל המרפסת הסגורה כשהיא התלבשה שם והיא סגרה מיד את הווילון ואיימה עלי באצבע כמו שמאיימים על ילד קטן" (47). אף שיעקב מכריז על אהבתו ללינדה ולפדרו ומביע את רצונו שגם הם יאהבו אותו. הוא אפילו הוזה שהוא הצליח להקים משפחה עם השניים. יחד עם זאת, הוא מרגיש שאסון ינפץ את האשליה שהוא רוקם סביבם. הוא מוצא דמיון בינו בעבר ובין פדרו האלים, מזהה את פוטנציאל האלימות הרצחנית בפדרו- "היתה לי תמיד הרגשה שהבחור הקטן והשמנמן יכול להתפרץ פתאום, להתנפל, להרוס, לעשות דברים נוראים, מי יודע מה" (200). הרוצח עלול להגיח מיעקב באמצעותו של פדרו, כי מרגע שנפשו משתוקקת להינתק מכבלי המגבלות של גופו והוא שוגה באשליות של המראה וריחוף, אין מחסום מוסרי שיוכל לעצור אותו מהמימוש של כמיהתו.

גבי וחזי[עריכה]

גבי וחזי חיים את המגע המיני "הטהור" בלא דקדוקים של טקסי אהבה ובלא חרדות. השניים חיים את המין האותנטי בלי בושה ובלי מעצורים. "כשהתייחדו שם שמע בראשונה את צעקות העונג ההיסטריות שלה. גופו קפא והוא הרים את ראשו ובחן את פניה בחשד ובדאגה" (7).

חלומה של גבי להפוך את הדירה השכורה ל"דבר האמיתי", ל"בית" של ממש, מתנפץ לרסיסים. חזי אומנם מפזר באוזניה הבטחות מעורפלות, אך כאשר הוא עומד על כוונתה לעבור ולהתגורר בדירה זו ולקדם בדרך זו את הפיכתו דירת המפגשים לביתם הקבוע (109), הוא דורש ממנה לפנות את הדירה השכורה (179).

גבי אולי היתה מצליחה להגשים את כיסופיה לו הקשיבה לדברי חברתה עדה "בזכות ההשלמה וההתפשרות עם החיים" (76), אך היא מתקוממת עליהם ודוחה אותם כהטפות בלי לבחון את ממד העתיד הטמון בהם.


עזרא, רותי ובנם אייל[עריכה]

זוהי המשפחה ברומאן. אלו המבטאים את החיים הממסדיים של המשפחה הישראלית. אלו ההורים השולחים את בנם לצבא ומבקשים שיהיה שם "ילד טוב ירושלים". עזרא טיפח חלום פנטי, שבנו ימשיך את דרכו, דרך הנאמנות המוחלטת לצבא ולמדינה. הצירוף "צבא ומדינה" מתגלגל בשיחות על עריקתו של אייל בין עזרא ואחיו מנשה (65), ובינו לבין אשתו רותי (95). פרשה זו תסתיים לכאורה בטוב, אם כי שאלת ההצלחה תלויה בנקודת המבט. אם קודם התנה עזרא את יחסיו עם בנו בהמשכת דרכו האידיאולוגית- דרך הנאמנות לצבא ולמדינה, הרי מעתה החליט להעמיד את האהבה לאייל מעל לכל תנאי: "בא לידי הכרה בטעותו וגמלה בלבו הנכונות לאהוב את אייל ללא תנאי" (195).

השינוי החשוב הזה מתרחש בעקבות חלום מבעית ממנו הוא מתעורר לילה אחד. בחלומו הוא מצא את אייל שוכב מת על המדרכה באחד מרחובות התחנה המרכזית הישנה של ת"א. למרות שהוא צועק לעזרה, אין איש מהעוברים שם לב אליו ולבנו. כאשר הוא נוכח שהאנשים מגיבים באדישות למותו של אייל, הוא מתייצב מולם וקורא אליהם: "אני הרוצח! אני הרגתי את הילד שלי!" (194). עדיין מבועת מהחלום הנורא, מצליח עזרא לפרש לעצמו את החלום אחרי שהתעורר: "חשבתי על הכבוד שלנו, חשבתי על המדינה והצבא, ולא על הסבל שלו" (194). כך שינה עזרא את עמדתו והתגבר על הרוצח שהחל להגיח מתוכו ופרץ בחלומו. את השינוי מפגין האב בנכונותו לספר למכריו בשכונת התקווה על מה שנחשב בעיניו עד כה להסתבכות מבישה של בנו בצבא (196-198). שיאו של השינוי מופגן בסצנת הסיום של הספר, בה מלווה עזרא את בנו אייל לתחנת המשטרה ונפרד ממנו בהבטחה הבלתי-מותנית: "תעשה רק מה שבראש שלך. מה שלא תעשה, תמיד תהיה שלנו, אנחנו תמיד נאהב אותך ונהיה בצד שלך" (280).

עזרא למד להכיר באי-הצדק של העולם ובעיוותו: "אני רואה את זה בכל מקום: אנשים חושבים רק על עצמם, כל אחד רוצה להיות עליון על השני, לתת לשני את ההרגשה שהוא אפס, שהוא מתחת לסוליה שלו. זה מה שעשו לאייל. זה מה ששבר אותו" (95).

שיבתו של אייל העריק לצבא לקראת סוף הרומאן עשויה להצטייר כמפלה וכישלון של מרד הנעורים, ולא כניצחון הערכים החיוביים. נראה כי אין תקווה והכרחי הוא להישאר במעגל החיים הסטנדרטי הכולל: ניסיון מרד, כישלון, כניעה והשלמה.

המספר[עריכה]

יהושע קנז בחר להביא את עלילת הרומאן מפי מספר חופשי אשר בוחר מה לספר ומה לא לספר. ברצותו הוא חודר לתודעת הדמויות ופורש את הלכי נפשן כמספר כל-יודע, וברצותו הוא נמנע מלספק את סקרנות הקורא באשר להתרחשויות חיצוניות שונות. לדוגמא, הבחירה של המספר שלא לחשוף את זהות הפורצים לדירתו של אבירם, בחירתו לספק מידע מוגבל באשר לגורלו של אייל, ההימנעות מדיווח המניע האמיתי ליחסי גבי וחזי, המסתוריות סביב ההתעניינות בדירה מספר 17- יוצרים "אפלה בלשית" המעצבת אווירה חידתית שהולמת את השבריריות הקיומית שבבסיס היצירה. השילוב בין הנראה לבלתי-נראה, בין הגלוי לבין הנסתר, מקנה לעלילת הרומאן מתח הולך וגובר לצד עומק מסתורי בלתי צפוי.

נושאים ורעיונות מרכזיים ברומאן[עריכה]

החיפוש הנואש אחר אהבה[עריכה]

בספר יש כמה סוגי חיפוש אחר אהבה: אהבה בין בני זוג, אהבה בין הורים לילדים, אהבה בין חברות, אהבה לצבא ולמדינה, אהבה כאידיאל חמקמק המסמל שלמות ואושר בלתי-אפשריים.

המצב האנושי[עריכה]

יהושע קנז עוסק ברומאן במצב האדם הנע בין רשע ועליבות לבין קמצוץ של נחמה ואחווה אנושית. אין ברומאן תשובה של ממש למכאובי אנוש ולהתבדות הכמיהות הרומנטיות. ניסיונותיו של האדם להיחלץ ממצבו מסתכמים לרוב בכישלון. מה שנותר לו הוא להציץ ולהיפגע. החיים של האחרים נדמים שמחים וראויים יותר, אך כל ניסיון לחקותם, מתגלה כבלתי-אפשרי. בסופו של דבר נידון האדם לחיי בדידות וניכור.

הטירוף[עריכה]

המצב האנושי הופך קיצוני כאשר עולה האפשרות שרוצח יגיח מתוך אדם שהחיים דרסו אותו. דריסת החיים הוא נושא שממחיש היטב את הטירוף המסתתר בנפשם של בני-אדם רבים, הנעים בתחומים אפלים של הלכי-נפש המערערים לחלוטין את חייהם.

תל-אביב כגיהינום מודרני[עריכה]

המצב האנושי שתואר לעיל תואם את האווירה האורבנית המחניקה של תל-אביב, שכאילו עוטה על פניה מסכה כוזבת של מקום טוב לחיות בו. בפועל נחשפת תל-אביב כעיר של מצוקות קיומיות, מקום בו אנשים אלמונים מתענים בבתים ישנים בחפשם משמעות לקיומם.

מושג ה"בית" כסמל[עריכה]

כמעט כל דמויות הספר קשורות במושג ה"בית", אם במשמעותו הקונקרטית ואם במשמעותו הסמלית. עזרא משפץ בתים, אבירם שותף במשרד תיווך להשכרת דירות, חזי שוכר דירה סודית לפגישותיו המיניות עם גבי, המבקשת להפוך את הדירה השכורה לבית. יעקב הוא בעל דירה המעניק ללינדה ופדרו מקום מגורים. יפה הג´ינג´ית ובעלה משפצים מחסן לדירה כדי להעניק בית לבתם. שוורץ, יושב-ראש ועד הבית נלחם בפולשים כדי לשמור על הרכוש המשותף של בית הדירות. אייל עורק מהצבא ונעלם מביתו המסמל עבורו את העדפת אביו את הבית הלאומי (השירות בצבא) על הבית הפרטי (דאגה לשלום הבן הנתון במשבר). עודד המחזר של גבי, מצטט באוזניה את מזמור קכ"ז בתהלים (149) המזהה "בית" עם חיי משפחה ובנים הרבה. עדה, חברתה של גבי, מצטטת את הבית השני מתוך השיר "השתדלות" (55, 178) שנכלל בספר "חורף קשה", מאת דליה רביקוביץ. בשיר דוברת אישה אל גבר שנטש אותה והבטיח לבקר אותה בחג שעה אחרי שיחשיך. השיר מבהיר שללא אהבה יכול "בית" להתגלות כתרמית. כל הדמויות ברומאן משוועות ל"בית" על-פי אפיונו בתהלים, אך נאלצות להשלים בפועל עם "בית" כפי שהוא מתואר בשיר של דליה רביקוביץ.

משמעות כותרת הספר[עריכה]

יהושע קנז סיפר בראיון שעקב מצוקת החניה בתל-אביב החל לנסוע באוטובוס מס´ 1 לעבודתו. באחת מנסיעותיו הבחין מבעד לחלון האוטובוס, בכתובת שרוססה על קיר חצר ברחוב הרצל: "בלעדי- מחזיר אהבות קודמות". בספר מופיע סיפור כמעט נפרד, אגדה מסתורית על מכשף המסוגל להחזיר אהבות קודמות (151-157). גבי שומעת באקראי תוך כדי נסיעתה באוטובוס את הסיפור על הנערה שהלכה למכשף כדי שיחזיר את אהבתה הקודמת לבחור בשם רמי. מדובר בתיקון שמצליח בהתחלה אך מתגלה בהמשך ככישלון.

הנערה בחזרה אל אהובה הקודם מבינה שהיא לא רוצה בו, היא מתחרטת ומחליטה לבקש מהמכשף לבטל את הכישוף. המכשף טוען שהדמות שהופיעה לעיניה אינה בהכרח רמי האמיתי, וכי אולי זהו שד שהתחפש בדמותו. לאחר יומיים היה כתוב עליו שנהרג בעבודה. סוף האגדה מבטא שבירה סופית של הכמיהה הרומנטית- החלומות הרומנטיים לא יתגשמו לעולם, מה שהיה הוא שיהיה ולא ניתן להחזיר את הגלגל לאחור. סיפור זה השתול בתוך הרומאן נועד להעביר את המסר לפיו אין אהבות אמת הדדיות. במקום זאת, יש תאווה, בגידה, קנאה, עריקה ואלימות רצחנית.


מוטיבים מרכזיים ומשמעותם[עריכה]

שלושת המוטיבים מעצבים את המצב האנושי העגום בו נתונות הדמויות כמסמלות ריאליזם מטריד המאפיין את החברה הישראלית של שנות התשעים.

מוטיב המציצנות[עריכה]

גם אבירם וגם יעקב במעקבם האובססיבי אחר הנשים החודרות לעולמם, מייצגים את אותו יצר מציצנות המערער את שלוות הקיום ומאיים לפוררה. ההצצה לחיי הזולת נובעת מתחושת חסך כבדה המאפיינת את חיי הדמויות. העדר סיפוק בחייהן מותיר אותן מתוסכלות בחיפוש אחר הצטרפות לחיי אחרים. הראייה המוגבלת לפיה נהנים גבי וחזי ממערכת היחסים המעוותת ביניהם מעבירה את אבירם על דעתו. הוא קבור בבדידותו האנושה, ביחסיו עם האובייקט התחליפי בדמות כלבו, עד כדי כך שמערכת יחסים המבוססת על ניצול והשפלה מרטיטה את דמיונו. בסופו של דבר ההצצה שלו לעולמם האפל של שכניו הארעיים, תעורר באישיותו את הפן החולה והמודחק שיובילו למעשה הרצח.

מוטיב הפלישה[עריכה]

ברומאן יש דוגמאות רבות לפלישות של זרים למקומות לא להם. יפה הג´ינג´ית ובעלה הפולשים למחסן המשותף בניסיונם להפכו לדירה עבור בתם. פלישה זו מעוררת את זעמו של מר שוורץ שמרגיש בודד במאבקו נגד הזוג הפולש. לביתו של אבירם פורצים גנבים. זהותם נותרת אלמונית לאורך כל היצירה. ברור שהיתה חדירה לפרטיות, אך אין שום רמז לזהות הפושעים. אל ביתו של יעקב מכניסים עובדת פיליפינית, שהחבר הזר שלה משתכן גם הוא דרך קבע בבית, מבלי שלבעל הבית תהיה שליטה בכך. שכירת הדירה של גבי וחזי נראית אף היא כסוג של פלישה (חוקית אמנם) למקום בו יוכלו לנהוג שלא על-פי כללי המוסר והמהוגנות. אייל שעזב את ביתו, שם הרגיש זר ופגוע, משתכן בבית של אדם זר המוכן לשכן אותו מתוך רחמים.

הפלישה הבוטה ביותר היא כמובן בחדירתו של אבירם לדירה השכורה, שם בהיותו שיכור, איננו מבחין בין גבי אותה חיפש לבין לינדה שבדיוק עסקה בניקיון הדירה. הוא אונס ורוצח אותה באכזריות. כל הדוגמאות הללו ממחישות היטב את אחד הרעיונות המרכזיים של הרומאן. רבים מהקשרים בין בני-אדם נוטים להתפתח לפלישה של האחד לחיי זולתו. אין כאן קשרים רצויים של ידידות אמת, אלא ניסיונות כוחניים להעמיד עובדות בשטח. כתוצאה מכך, נוצרת מציאות אלימה בה החזק פוגע בחלש בעולם נטול סובלנות.

מוטיב הנטישה[עריכה]

אמו הסנילית של אבירם כאילו נטשה אותו שכן אין היא מכירה אותו מזה זמן רב. הכלב האהוב של אבירם עומד למות ולנטוש אותו. חזי עוזב ונוטש את כל המאהבות שלו, כולל את גבי שנוצלה על-ידו. אילן נוטש את מזכירתו רונית וזו עוזבת את עבודתה במשרד. יעקב ננטש על-יד בנו ובתו ומופקר בידי מטפלת פיליפינית. כאשר כבר התרגל אליה, היא נרצחת והוא שוב ננטש על-ידי בניו המאשפזים אותו במוסד. אייל נוטש את הצבא ונוטש את הוריו, אבל ננטש על-ידי אביו משזה מסגיר אותו למשטרה הצבאית. גם בסיפור ששומעת גבי באוטובוס יש בחורה שאהובה נטש אותה והיא מפעילה את כוח הכשפים של מחזיר אהבות להחזירו אליה. כשמסתבר לה שהוא חזר כזר, היא נוטשת אותו שוב בעזרת הכשפים והוא מת ונוטש את העולם.

מוטיב הנטישה ממחיש היטב את רעיון הניכור שביסוד הרומאן. כמאמר הפתגם "אדם לאדם זאב", כך מרבית דמויות היצירה נוטות להתרכז בטובת עצמן וללא כל מעצור מוסרי הן מפנות עורף לזולתן ונוטשות כאשר הדבר מיטיב עמן. בכך נוצרת מציאות חברתית קרה, זרה, עוינת המבטלת כל סיכוי ליצירת יחסי אנוש המושתתים על כבוד הדדי, אכפתיות, עזרה לזולת ויותר מכל, על אהבה.

סיכום[עריכה]

ההוויה העגומה שבה מתבוססות מרבית הדמויות ברומאן טמונה בעובדה שרובן אינן זוכות ב"בית" וב"אהבה" משום שהן מנסות להשיג את "החיים האמיתיים" הנכספים בבהילות ובקיצורי דרך. הדמויות עסוקות בחלומות בלתי-ניתנים להגשמה על אהבה במונחים של הווה בלבד.

רעיון זה מודגש בדברי עדה המצטטת מתוך "הדֶבֶר" מאת אלבר קאמי: "הדבר נטל מכולם את כושר האהבה ואף את כושר הידידות. כי האהבה מבקשת קצת עתיד, ולנו לא נותרו אלא רגעים" (76). היכולת לאהוב אובדת לנו כאשר לחיינו אין תוחלת עתיד, או כדברי עדה: "אהבה שאין לה השלכה על העתיד היא לא אהבה" (76). הציטוט מאלבר קאמי מכוון אל הפילוסופיה הקיומית לפיה האהבה היא הכוח המניע את החיים, אך בלא עתיד (תקווה) אין היא מצליחה להתקיים. הסיפור שמאחורי שם הספר מוכיח כאמור שאין בכוח העבר לקיים את האהבה. העיר מציעה אותה בצורות שונות ובעטיפות מפתות, אך המסר של הרומאן מצביע על כיוון אחר בו ניתן למצוא את התקווה. זו תימצא בעשייה לכינון בית אמיתי ובהשקעה באהבה עם עתיד אמיתי.

Aloney Yitzhak Youth Village.JPG דף זה או חלקו נלקח מתוך האתר כפר הנוער אלוני יצחק.