ניתוח יצירות ספרותיות/ח"נ ביאליק/חוזה, לך ברח

כותרת השיר "חוזה, לך ברח" לקוחה מספר עמוס (פרק ז', פסוק י"ב). העובדה שהשיר נשען על הסיטואציה המקראית (אלוזיה – ארמז), מחייבת חזרה אל הטקסט הקדום. הנביא עמוס היה רועה צאן פשוט מתקוע אשר ביהודה. לאחר שרוח אלוהים נחה עליו, הפך לנביא מבלי שתכנן כלל להיות כזה. באותה תקופה, שלט בישראל המלך ירבעם בן יואש. המצב הכלכלי היה טוב וכרגיל, בתקופת שלווה ועושר חלה ירידה מוסרית קשה, במיוחד אצל בני המעמד העשיר.

עמוס, הנביא מיהודה, בא לישראל וניבא נבואות זעם שהופנו כנגד העשירים אשר חיו ברווחה ועשקו את עניי העם. נבואותיו כוונו גם נגד העבודה הזרה והנטייה לבקש עזרה ממי שאינם יהודים.

הדברים הקשים שניבא נגד בית המלוכה, עוררו כמובן כעס רב. הופעתו המתריסה של הנביא מיהודה הטרידה את מנוחתם של בני-ישראל המאושרים. אמציה, שהיה כהן המקדש, דרש מעמוס לעזוב את תחום המדינה. בפרק ז', י"ב נכתב: "ויאמר אמציה אל עמוס: חוזה לך ברח לך אל ארץ יהודה, ואכל שם לחם ושם תינבא". אך עמוס, שרוח הנבואה שרתה עליו, לא נרתע מדברי אמציה וענה לו בהמשך: "לא נביא אנוכי ולא בן נביא אנוכי, כי בוקר אנוכי ובולס שקמים. ויקחני ה' מאחרי הצאן, ויאמר אלי ה': לך הינבא אל עמי ישראל". עמוס כאמור המשיך לנבא נבואות זעם לאמציה ולעם כולו, כמצוות אלוהים.

משמעות הארמז המקראי

בכותרת השיר מצויה תמצית דברי אמציה: "חוזה לך ברח". כלומר, הדובר מביא את משפט הגירוש, שנאמר לעמוס, כמפתח לשיר כולו. התשתית המקראית מבהירה לקורא את הסיטואציה בה נמצא הדובר – סיטואציה של גירוש. דבריו לא נעמו לקהל קוראיו והם מגרשים אותו מעליהם.

השיר כולו הוא תשובת הדובר לכל אלו האומרים לו: "חוזה לך ברח". בדיקת תוכן התשובה מלמדת, שהדברים דומים רק בחלקם לתשובת הנביא עמוס.

מן הראוי להדגיש את ההשוואה הבסיסית בין השניים: נביא ומשורר – זאת בכדי להמחיש עד כמה משמעותית הפונקציה של המשורר כדמות משפיעה ביותר, מובילה חברתית, הנושאת בשליחות עליונה, המקבילה לשליחות אלוהית.

תוכן השיר

בית א'

השיר נפתח בשאלה קצרה ובתשובה חד משמעית: "לך ברח? – לא יברח איש כמוני!" הדובר מודיע שאין בכוונתו לברוח והוא מנמק החלטה זו באמצעות הצגת מוצאו: "הלוך בלאט לימדני בקרי". הוא שהיה בעבר רועה צאן, למד ללכת בשקט ובסבלנות אחרי הבקר. יש לו סבלנות רבה, גם אם לא למד את מלאכת הדיבור, וגם אם דבריו כבדים כקרדום (=גרזן, מכוש). הוא מסביר את סירובו לברוח בכך שאיננו מוכן לומר "כן" בצורה אוטומטית. הוא מתכוון לומר את דבריו גם אם אלו יפלו כבדים כקרדום, כלומר, גם אם לא ינעמו לאוזני השומעים.

בית ב'

הדובר עייף מנבואותיו, שאינן משפיעות על בני העם, והוא מאשים אותם בעייפות זו. "ואם כוחי תם לריק – לא פשעי, חטאתכם היא ושאו העוון!" – העייפות באה לידי ביטוי במלים "כוחי תם" כשהכוונה לעייפות נפשית, תחושה של אזלת-יד הנובעת מהידלדלות הכוחות הרוחניים שלו. הוא מתאר את יחסיו עם הקהל כסוג של מאבק אבוד. את דבריו הוא מדמה לפטיש ואילו את תגובתו הריקנית של הקהל הוא מדמה לעץ ריקבון.במקום שהפטיש יכה בסדן וכך ייווצר מאבק כוחות שקול, נוחת הפטיש על עץ ריקבון שמשמעותו היעדר הד או תגובה ראויה לדבריו. דבריו של המשורר המשולים לקרדום (מלים חזקות המכות כגרזן) נופלים על אוזניים ערלות (קהל חסר עניין המתעלם מעוצמת הדברים המוטחים כלפיו). מכאן שהדובר חש מתוסכל ועל-כן הוא בוחר להטיל את האחריות לכישלון על קהל המאזינים הנתפש לא רק כעלוב, אלא גם כחוטא.

בית ג'

בבית זה ניכרת תפנית. הדובר מצהיר באכזבה: "אין דבר! אשלים עם גורלי". הוא משלים עם העובדה, שלא תמיד מקבלים את דעותיו, ומודיע שבכוונתו לשוב על עקבותיו ולוותר על שליחותו שכשלה. הדובר משווה עצמו לפועל השכיר אשר בסוף יום עבודתו קושר את חגורת כליו ועוזב את המקום, אלא שהוא המשורר, יעשה זאת מבלי שהרוויח את שכר יומו, כלומר מבלי שהצליח במשימת העברת דבריו לקהל שומעיו. הוא מבין שאין בכוחו להשפיע כי הקהל לא מעוניין לשמוע את דבריו, ועל-כן מסקנתו היא שמוטב לו לשוב למקום ממנו בא – "אשובה לי בלאט כשבאתי".

בית ד'

בייאושו מחליט הדובר לשוב אל ביתו, אל חיק הטבע, שם יכרות ברית עם שקמי היער. אך בטרם עזיבה, הוא מנבא את נבואת האחרית שלו: "ואתם – אתם מסוס ורקב ומחר ישא כולכם סער", כלומר, הקהל שסירב להתייחס לדבריו הנו מהות רקובה, חסרת ערך שעתידה צופן לה חידלון גמור – היעלמות מן העולם!

מבנה השיר

השיר בנוי בצורה סימטרית מארבעה בתים בני ארבע שורות כל אחד.

• שני הבתים הראשונים מוקדשים להכרזה: "לא יברח איש כמוני".
• שני הבתים האחרונים מוקדשים להשלמה: "אין דבר! אשלימה עם גורלי".

נוסף על כך מציע מבנה השיר הקבלה מעניינת בין הבתים הראשון והשלישי ובין הבתים השני והרביעי:

בית ראשון ושלישי – מתארים את הדובר ומתקשרים זה בזה באמצעות מלים חוזרות, על רקע תכנים מנוגדים:

1. המילה "בלאט (= בסתר, בצנעה, בשקט) מתארת את סגנון הליכתו של הדובר. אותה תכונה שנראתה בבית הראשון כסיבה לדבקותו במטרה, הופכת לתיאור דרך הנסיגה שלו.
2. כלי עבודתו של הדובר הם המלים. בבית הראשון המלים מושוות לקרדום כבד, ואילו בבית השלישי הוא אוסף את כליו. בבית הראשון הבטיח הדובר שימשיך לדבר ובבית השלישי הוא נוהג כשכיר יום העוזב את מקום עבודתו בסופו של יום.
3. המילה "דבר" – מופיעה בשני הבתים אך במשמעות משתנה. בבית הראשון אומר הדובר: "כקרדום כבד ייפול דברי" ובבית השלישי הוא אומר: "אין דבר" – הדבר שהיה חזון קשה בבית הראשון הופך לחסר ערך ומשמעות בבית השלישי. ניתן להבחין בדו-משמעות של המילה "דבר בבית השלישי: הפירוש הראשון – לא נורא, אלך לי לדרכי ואשלים עם גורלי; הפירוש השני – ממשיך את משמעות ה"דבר" מהבית הראשון, כלומר, אין חזון ואין מלים – דבריי נדחים על-ידי המאזינים המסרבים להקשיב ולקלוט את דבריי ועל-כן אשלים עם גורלי, אוותר ואקבל את כישלוני.

בית שני ורביעי – דומים זה לזה ומחולקים באופן שווה: שתי השורות הראשונות מוקדשות לתיאור הדובר ושתי השורות האחרונות מוקדשות לתיאור הקהל – העם.

1. קיים קשר של סיבה ותוצאה בין שני הבתים: בית שני מתאר את כוחותיו האוזלים של הדובר – "אם כוחי תם לריק..." ובית רביעי מבהיר את התוצאה המשתמעת: "אל נוי אשוב ואל עמקיו". הדובר לא יכול למצוא אוזן קשבת אצל בני העם,ולכן ישוב מקורו, אל ביתו, אל עמקיו.
2. רעיון ה"רקב" מופיע בשני הבתים, אך הוא מצוי בתהליך של התפתחות -בבית ב' כתוב: "קרדומי בא בעץ ריקבון" ובבית ד' כתוב: "אתם מסוס ורקב ומחר ישא כולכם סער". עץ הריקבון בבית השני הוא מטאפורה הרומזת בעקיפין למהות העם בעיני הדובר. בבית הרביעי הופכת מטאפורה זו לאמירה ישירה ובוטה.
3. מטאפורת ה"עץ" – ההחלטה של הדובר לכרות ברית עם שקמי היער (בית שני) נובעת מהמפגש המאכזב של קרדומו בעץ הריקבון (בית רביעי). תפקיד הקרדום במישור המוחשי הוא לכרות עצים. הקרדום במישור המטאפורי הוא דבריו הנוקבים של המשורר. הבעיה היא שדבריו אלו נפלו על אוזניים אטומות. לפיכך, הוא מעדיף בייאושו לכרות ברית עם העצים של ילדותו – שקמי היער, מאשר להניף את קרדומו על עץ ריקבון, כלומר לשאת את דבריו הקשים אל מי שכלל לא מעונינים לשמעם ומי שאין ברצונם להבינם.

אמצעים אומנותיים

חזרות

החזרה המופיעה בשיר נועדה בראש ובראשונה להדגשת רעיון ונוסף על כך לשם הצבעה על קשרים ישירים ומנוגדים וכן לשמירה על רצף סיפורי-עלילתי.

בשיר זה מספר חזרות בולטות: "בלאט", "דבר", "קרדום" וכלי עבודה, "ריקבון" – כל אלו מדגישות את הרעיון המרכזי בשיר: הדובר מתלונן על כך שדבריו אינם מתקבלים על-ידי קהל מאזיניו. הקהל דוחה את דבריו הקשים והתנהגותו האטומה מלמדת על מהותו הרקובה. לדובר לא נותר אלא להיכנע, לוותר ולשוב אל ביתו מבלי שהצליח במשימתו.

החזרות הבאות לידי ביטוי בקשרים בין הבתים הראשון והשלישי ובין הבתים השני והרביעי, מעידות על התלבטות בין הרצון העז להישאר ולהמשיך במסורת הנבואית-השירית, כמו עמוס בשעתו, לבין האכזבה העמוקה מיחס קהל השומעים.

ניגודים

ניגודים מטאפוריים בין עוצמת השיר (קרדום ופטיש) לבין ניוון והתפוררות של ציבור הקוראים (סדן שהוא עץ רקוב); בין עולם היחיד, שצתקשר לטבע, למרחבים, לחוסן ולגובה (שקמי יער), לבין המציאות החברתית המנוונת (מסוס ורקב).

ניגוד בולט קיים בין תבנית מסודרת של השיר (חלוקה לארבעה בתים בני ארבע שורות כל אחד, ושימוש עקבי בחרוז מסורג: א-ב-א-ב) לבין הזעם שתוסס מאחורי האמירה בשיר.

מטאפורות:

1. "סדן פטישי" – ביטוי מטאפורי המאפיין את דברי המשורר כדברים חזקים, בעלי עוצמה כשל פטיש.
2. "את כלי אקשור לחגורתי" – המשורר מדמה עצמו לבעל מקצוע הנושא את כליו על גופו. מטאפורה זאת רומזת לתפקיד השליח האמור להביא תיקון ולשם כך הוא נושא כלי-עבודה. במקרה זה, מדובר בפיו, בכלי-כתיבתו ובדעותיו של המשורר, המבקש להשמיע את דברו בפני קהל מאזיניו.
3. "ואכרות ברית עם שקמי יער" – המשורר בייאושו מסתפק בכריתת ברית עם הטבע – זאת לאחר שקהל מאזיניו דחה אותו ואת דברו.
4. "אתם מסוס ורקב" – המשורר מכנה את קהל מאזיניו המסרב לשמעו במלים מסוס ורקב שפירושן המטאפורי – טיפשים, מושחתים, מנוונים ורקובים נפשית. הוא נוקט לשון מעליבה בניסיון לשמור על כבודו שנרמס.

דימוי:

"וכקרדום כבד ייפול דברי" – המשורר מתאר את שירתו כחזקה ומשמעותית כמו גרזן. הביטוי "נפל דבר", מלמד על עניין משמעותי ורב-ערך. ארמזים מקראיים

נוסף על הארמז המקראי הראשי מספר עמוס, המופיע בכותרת השיר ומשמש כרכיב המרכזי בעיצוב משמעות השיר, מופיעים שני ארמזים חשובים נוספים:

1. "האיש כמוני יברח?" – ספר נחמיה. בשיר מצהיר הדובר: "לא יברח איש כמוני!" ובכך הארמז מקבל משמעות מתריסה. הדובר שלא כמו נחמיה, איננו מטיל ספק בכוחו לעמוד מול מתנגדיו והוא מודיע שאין בכוונתו לסגת ממשימתו לומר את דברו. בהמשך השיר יתברר שלא היה בכוחו לעמוד מאחורי ההצהרה והוא כן יוותר וייסוג.
2. "הלוא כה דברי כאש, נאום אדוני, וכפטיש יפוצץ סלע" – ספר ירמיה. הדובר, לעומת זאת, מתלונן: "לא מצא תחתיו סדן פטישי". ההשוואה בין הדובר לבין הנביא ירמיה מעלה שוב דמיון ושוני. מטאפורת הפטיש מופיעה בשני המקרים ומלמדת על עוצמת הדברים. ההבדל הוא בכך שפטישו של ירמיה מפוצץ סלע, דבריו הם דברי אלוהים חיים ובכך עוצמתם האדירה, בעוד שפטישו של הדובר בשיר בא בעץ ריקבון, כלומר, למרות שמדובר בדברים חזקים וחשובים, אין לו כל הזדמנות לממש אותם בהעברתם לקהל המסרב לקבלם. באמצעות ארמז זה, מביע המשורר את הפיחות שחל בעם מאז תקופת ירמיהו ועד לתקופתו.

משמעות השיר

השיר "חוזה לך ברח" נע בין שני קטבים מנוגדים: עקשנות והתמדה מצד אחד ואכזבה מצד אחר. בדיקה של מקום השיר ברצף השירים, שכתב ביאליק באותה תקופה, עשויה להבהיר את מצבו הנפשי ואת הרגשתו של המשורר.

"חוזה לך ברח" נכתב בשנת 1910, בתקופה של מצוקה אישית וציבורית. באותם ימים היה ביאליק שרוי במצב-רוח מדוכדך ומיעט לכתוב שירים. בציבור היהודי היתה אווירה של מבוכה ורפיון, פעילות-סרק של עסקנים ופילוג בין תנועות שונות. על רקע זה התפתחה הרגשה כללית של ייאוש וחידלון, וביאליק חש כאילו אין לו עם מי לדבר, וכי בזבז את כוחות הנפש שלו בפנייה אל ציבור שאין לו שפה משותפת איתו. לכן הוא מבקש להשתחרר מהייעוד שקיבל על עצמו בשנים קודמות, ייעוד של משורר-נביא, ולשוב אל עצמו – אל העולם האישי הראשוני שלו. שם, הוא מאמין, ימצא תיקון למשבר שהוא שרוי בו.

אווירת הייאוש בשיר דומה לאווירת הייאוש, המצויה בשירים נוספים שכתב ביאליק באותה שנה. המשורר הביע את אכזבתו מאירועי התקופה ומתגובת הקהל. כאשר חש שאין הקהל מעוניין עוד בשירתו, הסיק מכך שמוטב לו לשוב אל עולמו הפרטי, אל עולם הטבע של ראשית ימיו. השיר משקף את ההתלבטות בין הרוח הנבואית המפעמת בו לבין התחושה שנבואתו זו שייכת לעולם הפרטי שלו, ולה הוא צריך להתמסר.

ההשוואה המתבקשת בין המשורר לבין הנביא עשויה להתפרש לשני היבטים:

1. המשורר נוהג ביהירות וביתר חשיבות עצמית אם הוא סבור שמעמדו מקביל למעמד הנביא. לפיכך, אין מפתיע שהציבור דוחה אותו.
2. מעמדו של המשורר אכן מקביל למעמדו של הנביא. דבריו הנם דברי בשורה בעלי ערך רב ובשל כך, שיריו (כאשר הם בבחינת נבואות זעם) מטילים פחד ואי-נחת על השומעים המבקשים למנוע ממנו להוכיח אותם על רעתם.

ביאליק מעמיד את הקשר בין הדובר בשיר לבין הנביא עמוס באמצעות מספר הקבלות: שניהם היו רועים; על שניהם נחה רוח האלוהים; שניהם זוכים לגידופים מצד העם המסרב לקבל את דבריהם.

ההבדל מתבטא בדרך ההתמודדות של השניים עם הבעיה. עמוס שהיה בולס שקמים לפני שהיה לנביא סירב לחזור לארץ יהודה. לעומתו הדובר בשיר משלים עם גורלו וחוזר אל המקום הדומה למקום ממנו יצא עמוס – הנווה (=מקום המרעה והמנוחה של הצאן במדבר) ועמקי השקמים, עמם הוא מחליט לכרות ברית.

חשוב לציין ששניהם בחרו להמשיך ולהתנבא, גם אחרי הנזיפה שהם מקבלים, אלא שעמוס איננו מהסס לנבא את נבואות הזעם שלו, ואילו הדובר, המסיים בדברי זעם, נסוג בעת הטלת נבואת הזעם על קהל שומעיו.

מכאן שמסקנת השיר היא שדמות הנביא מעניקה את ההשראה לדמות המשורר, אך המשורר אינו זהה לנביא. הוא אדם כואב ומתלבט הנוטש את המערכה. ביאליק, כמו הנביא עמוס, ראה עצמו כמי שמקורו בטבע ובאין-ברירה נזעק אל רשות הרבים שלא מרצונו, אלא מכורח המציאות. יתכן שהוא חש שדבריו בוערים בו כדברי נבואה. בסופו של דבר, בוחר הדובר בשיר בויתור על שליחותו החברתית, והוא מסתגר ברשות היחיד שלו, בניסיון לממש את ייעודו הפנימי-האישי.

דף זה או חלקו נלקח מתוך האתר סיכומונה - אתר הסיכומים החופשי.