ניתוח יצירות ספרותיות/ח"ן ביאליק/מאחורי הגדר

מתוך ויקיספר, אוסף הספרים והמדריכים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
Nuvola apps kcmsystem.png דף זה זקוק לעריכה, על מנת שיתאים לסטנדרטים של ויקיספר העברי
לצורך זה ייתכנו סיבות אחדות: פגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים, סגנון הטעון שיפור או צורך בהגהה. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה שלו.


בנובלה עברית זו מתמקדים בסיפור שמתקיים על רקע תרבויות מנוגדות. באקספוזיציה מתוארת החברה היהודית לעומת החברה הגוית. המריבות בין שתי התרבויות המנוגדות באות לידי ביטוי בנוגע למערכת היחסים בין היהודים לגויים והניסיונות הבלתי פוסקים של היהודים להרחיק את הגויים מהשכונה. היהודים מתוארים באופן ביקורתי בשל יחסם הלא הוגן והפוגעני כלפי מי ששונה מהם. מצד אחד היהודים מוצגים כחומרניים וככאלה שאין להם קשר לטבע, ומצד שני העולם היהודי מוצג ככוח שמבוסס על ההיגיון שאמור להגן על האדם מפני החייתיות והפראיות. ביאליק מדגיש שהיהדות נכשלה בכך ועל כך נמתחת ביקורת. באותו כפר חיה שכנה גויה ושמה שקוריפינשטשיכא אשר סירבה לעזוב את ביתה למרות כל מה שהיהודים עוללו לה. היא מוצגת כמאוד חזקה ופוגעת בחזרה בעזרת תחבולות כגון: היא נעזרת בצינור שבלט מקיר הבית כדי שהיהודים יתקעו בו ושולחת (משסה) את הכלבים שיפגעו ביהודים. האקספוזיציה מתארת את אזור המחייה של היהודים והגויים כמעט מבלי להתייחס לנוח, גיבור הסיפור, ומארינקא האסופית. הסיבה לכך היא שכך ביאליק מדגיש כמה הקשר שייווצר ביניהם הוא בלתי אפשרי ונועד מראש לכישלון. האקספוזיציה מכילה גם נתוני רקע:עיירה שהפכה ליהודית במזרח אירופה בסוף המאה ה-19. נוסף על כך, האקספוזיציה מציגה את הסיבוך והרמזים המטרימים לגבי מה שקורה בהמשך. כבר באקספוזיציה ניתן לראות את הקונפליקט בו נוח יהיה נתון. הקרפף, פינת החמד בגן, והגן של מארינקא מייצגים את העולם הגוי שמאופיין בחופש ובשיכרון החיים, ויחד עם כך העולם מייצג את "הפרי האסור". כדי לעבור צד לעולם זה צריך לבצע זאת בסתר דרך "פרצה בגדר". הגדר שמופיעה כבר בשם הנובלה מסמלת את הגבולות והמוסכמות שהתרבות מציבה לנו. פרקים א-ב תיארו את הרקע להתרחשות העלילה. בפרק א' ההתמקדות הייתה במערכת היחסים בין יהודים וגויים תוך שימת דגש על היחס של היהודים כלפי שקוריפינשטשיכא הגויה. בפרק ב' התייחסו יותר לקשר הראשוני שנוצר בין נוח ומארינקא מהרגע שהוא עבר עם הוריו, חנינא ליפא וציפא לאה, לגור בשכנות שקוריפינשטשיכא. בפרק השני הוזכר "הדוד" סירפים שהיה נקודת אור בחייה של מארינקא. תמיד כש"הדודה" שקוריפינשטשיכא הכתה את מארינקא או משכה בשערותיה, הוא היחיד שדאג לה. לפני שהוא עזב את השכונה הוא הזהיר את שקוריפינשטשיכא שתפסיק להתעלל בילדה, אמירתו חיממה את ליבה של מארינקא. שקוריפינשטשיכא הזהירה את מארינקא שלא תצא מהבית כי ז'ידים קנו את הבית של סירפים. מארינקא הרגישה בבית כ"אסיר בכלא". למזלה, שקוריפין הכלב שימש לה חברה לפני שסירפים עזב כיוון שנהגה לשחק עם בנו מקרקא. באחד הימים היא הרגישה צורך עז ללכת אל ביתו הריק של ה"דוד" כי התגעגעה לאדם היחיד שדאג לה. בזמן שישבה שם הגיעו שני אנשים ולכן היא הסתתרה בפינת החדר. התברר כי אלה היו חנינא ליפא והשיפוצניק. המספר מציין שנוח ומארינקא, הילדים, היו היחידים שלא התערבו בזמן שהמבוגרים היו מתווכחים ורבים. מערכת היחסים בין נוח ומארינקא: מערכת היחסים בין השניים נרקמת בהדרגה. בפעם הראשונה בפרק ג מארינקא ראתה את נוח כשהיא הציצה מעבר לגדר וראתה נער שחור שיער שקופץ ומדלג. היא חושבת עליו מחשבות טובות: "נער יפה וזריז" . לאחר מספר ימים הם נפגשים שוב, מעבר לגדר. במהלך פרק ג התמקד המספר בהגעת משפחתו של נוח אל השכונה וכניסתם לבית שהיה בעבר ביתו של סירפים, "הדוד", ובנו מקרקא. לפני שמארינקא פגשה את נוח היא ראתה שני יהודים מבוגרים מכינים את הדירה לקראת כניסת דיירים והיא הבינה ממראם שהם יהודים. שקוריפינשטשיכא הפחידה מאוד את מארינקא בנוגע ליהודים וקראה להם זי'דים, זהו כינוי גנאי ליהודים. באחד הימים מארינקא הציצה מבעד לחור שבגדר אל החדר של היהודים והתלהבה ממראהו של נוח. המספר מציין שמארינקא הרהרה לעצמה "נער יפה וזריז.. הגם הוא מן הזי'דים?". מארינקא יצאה הרבה פעמים לטייל עם הכלב שלה, שקוריפין, ובאחת הפעמים הבחינה בנוח כשהוא מקפץ ומתלהב. מארינקא החליטה להציץ שוב מבעד לגדר כדי לראות מה גרם לו להתלהבות זו. היא ראתה את נוח כשבכפות ידיו זרעים רבים של ירקות והוא צועק לעצמו "יש יש" . בטעות נפלטו למארינקא המילים "מה יש?" ונוח התפלא מיהו המדבר, ולפני שבדק את העניין הוא מיהר קודם כל להסתיר את הזרעים שהיו בידיו. הוא הבחין בחור שיש בגדר וכשהתכופף לראות מה קורה בצד השני הוא ראה עין בהירה וטובה. מארינקא ונוח ערכו ביניהם היכרות שמית ולאחר מכן הוא שאל אותה בכעס מדוע היא מציצה לחצר שלהם. מארינקא ענתה שהיא רק התעניינה במעשיו, וכשהוא אמר לה שהוא מתכוון לזרוע גינה היא צחקה בפניו. נוח נעלב והציע לה לעבור לצד שלו בגינה כדי לזרוע יחד. מארינקא ענתה לו שאין שמש בסמטא ושהצמחים יגדלו שוטים. משמעותה של פגישה זו היא: "כמעט כל פרט בפגישה משמש כרמז מטרים להמשך והוא טעון במשמעות סמלית". אפשר להבין כבר ממנה שנוח שונה מהיהודים האחרים כי הוא אוהב טבע (מחליט לזרוע, מתלהב מהכלב של מארינקא) , ואילו היהודים כורתים ומשמידים את הטבע. נוסף על כך הוא לקח את הזרעים מאימו בסתר וזהו רמז לכך שהוא מסתיר את החיבור שלו אל הטבע כפי שיאלץ להסתיר את אהבתו למארינקא מפני הסביבה. כמו כן, שהוא מדבר איתה על זריעת הגינה יש כאן רמז לזריעת אהבתם. כמו שצמחים זקוקים לאור השמש על מנת לפרוח, כך אהבה זקוקה לתמיכה וחיזוקים מהסביבה כדי לפרוח. כשמארינקא אומרת לו "אין שמש בסמטא" היא רומזת לו שלא תהיה תמיכה. כשהיא אמרה לו שהוא מתאמץ לחינם והצמחים יגדלו שוטים, בצורה לא טובה, יש כאן רמז לכך שאם תהיה ביניהם אהבה הפירות שלה לא יהיו טובים. המילה "שוטה" היא בעלת משמעות שלילית בעברית ועל פי התלמוד – "שוטה" הוא ממזר, זהו רמז לסוף הסיפור. המשך הסיפור מתאר את הקשר בין נוח למארינקא שהופל לידידות עמוקה. בכל פעם שהתאפשר להם להיפגש הם היו יושבים משני צידי הגדר ומשתפים זה את זו מבעד לחור שבגדר בכל מה שקרה להם. הוא סיפר למארינקא על העולם שבחוץ שאותו לא הכירה כמוהו כיוון שהוא גר בכפר הקודם. נוח מזדהה עם סיפור חייה של מארינקא וחש כלפיה רחמים על כך שגדלה ללא הורים ועל בדידותה בהווה. נוח נהג להביא לה אוכל כי ידע ששקוריפינשטשיכא מנעה ממנה לעתים קרובות מזון כעונש. בכל פעם ששמע את בכייה של מארינקא הוא הרגיש כאילו הוא הוכה והיה בוכה יחד איתה. פעמים רבות הוא גם התקשה בהרדמות כששמע את צעקותיה כי: "הוא במיטה וליבו מאחורי הגדר". בפרקים ד-ה נוח ומארינקא כבר ידידים טובים עוד יותר וישנם מספר תיאורים באמצעות מילים שקשורות לטבע כמו התפתחותה והתבגרותה של מארינקא המתוארות על ידי המשפט "לחייה כפרחי פרג ושדיה כתפוחי סתיו". ניתן לראות כבר כאן שלטבע יש שני צדדים. מצד אחד הטבע מייצג חופש ושלמות, ומצד שני זה טבע שיש בו חייתיות ויצריות. בהמשך הסיפור נראה את ההתנגשות בין שני הצדדים האלה של הטבע. מפרק ה המספר חוזר כמה פעמים על הקרפף. הוא מייצג עולם חשאי ומסתורי שאליו הגיעו נוח ומארינקא באמצעות פרצה שהם יצרו בגדר ודרך סודות שהם גילו כדי להגיע אל הקרפף. הקרפף נראה כמו גן עדן, כמו חלום שממנו נשקף גן מלא בפירות ובמיוחד בתפוחים. החופש המלא שיש בקרפף מצד אחד מושך מאוד את נוח אבל מצד שני מאיים עליו כי ברגע שאין חוקים וכללי התנהגות עלולים לפרוק כל עול. כשנוח שאל את מארינקא אם היא תכניס אותו לגנה ותיתן לו תפוחים היא עונה בחיוב על שתי השאלות. שיחה זו מציינת את האהבה שתפרח בין השניים, והגן מסמל את השלמות שנוצרת במפגש בין איש לאישה. כשהוא שאל אותה אם הוא יוכל להיכנס לגן הוא בעצם רמז לרצונו להיות איתה אבל בשלב זה השאלה הייתה עדיין תמימה. כשנוח רץ במין איבוד עשתונות בקרפף הנעים בתוך שפע של פירות שגירו את חושיו יש רמז להמשך כשהוא יאבד את עשתונותיו בעקבות אהבתו אליה. הוא תלש פירות, נגס בחלקם, אבל גם זרק ומעך את חלקם וגם בכך ניתן למצוא רמזים להמשך. איבוד הגינה: כשהוריו של נוח מגלים שהוא נפגש עם הגויה, אביו מתכנן להכות אותו בחגורת המכנסיים וצועק על בנו בטון מזלזל ומשפיל. האם מנעה מהאב להכות את נוח, ונוח החל לצעוק "גינתי! גינתי! למה איבדתם את גינתי?". מהרגע שהמשפחות גילו על שהשניים נפגשים בגינה ובקרפף הם הרסו פיזית את הגינה וגם חסמו את פתח הגדר והערימו חפצים כדי לחסום את השביל שעברו דרכו השניים כדי להיפגש. כשנוח צעק שהרסו לו את הגינה הוא התכוון להרס הקשר שהוא התחיל לבנות עם מארינקא. בזמן שאביו של נוח עמד להכותו, גם שקוריפינשטשיכא לקחה את מארינקא לביתן ונוח כמעט יצא מדעתו כששמע את צעקותיה ובכייה של מארינקא. הנתק שמוצג בפרק ה ילך ויתגבר גם מפני שנוח מתקרב לגיל מצוות והחינוך היהודי יגרום לו לבחון את אהבתו למארינקא מנקודת מבט שונה. חינוכו של נוח- מפרק ו': המבוגרים תפסו את נוח ומארינקא סמוך לעונת החורף כשאז לא התאפשרו המפגשים ביניהם גם בעקבות השלג שנערם וחסם כל דרך להיפגש. ברגע שהגיע האביב בכל זאת נמנעו מפגשים ביניהם משום שהוריו של נוח החליטו על שליחתו לחדר, כיתה ללימודי קודש. מארינקא לא ידעה שזו הייתה החלטת הוריו לכן מדי פעם התחמקה אל הקרפף וכמובן לא מצאה שם את נוח. היא שיתפה את שקוריפין הכלב בתחושותיה והוא הגיב כאילו הוא מבין מה שקורה איתה. המורה הראשון שהיה לנוח נקרא ראובן הירש. מורה זה נהג להתעלל בתלמידיו על ידי כך ש"מעך" אותם תחת בית שחיו. נוסף על כך הוא היה שיכור פעמים רבות בזמן שיעוריו ועקב כך לא שימש כמודל חינוכי לתלמידיו. יום אחד הרב דרש מנוח לפשוט את מכנסיו כי רצה להכותו על מעשה קונדס שנוח עשה. נוח סרב, בעט ברב וברח. חיפשו אחר נוח כל היום וכשאימו מצאה אותו מבויש ומורעב היא הלכה אל הרב כשבידיה מגרפה וצרחה עליו שהיא מתכוונת להרוג אותו על מה שעשה לבנה. הרב ראובן הירש נבהל ורץ להסתתר בשירותים, הוא ביקש מתלמידיו לומר לו כאשר האם תלך אך התלמידים השתעשעו בינם לבין עצמם ולא סיפרו לו כאשר היא כבר הלכה בכדי שיישאר סגור זמן רב בשירותים. ניסו לחפש לנוח רב מלמד חדש אבל אף אחד לא רצה לקבלו. נוח שמלכתחילה לא אהב ללמוד בחדר וסחבו אותו בכוח ללימודים, ניצל את ההזדמנות שכרגע אף אחד לא רוצה ללמדו ובילה את הזמן עם ילדי הגויים. אחד מהילדים שהפך לחברו הוא מקרקא בנו של סירפים. מרגע שנוח מתחיל להתבגר הוא מתחיל להבין כמה חמור הקשר שלו עם מארינקא והמספר מבטא זאת באמצעות המשפטים הבאים:

  1. "נוח הוריד את מארינקא אל מרתפי הלב ונעל אותו בפניה" . משפט זה הוא מטאפורה שממחישה כיצד נוח מנסה להרחיק ממחשבותיו ומליבו את מארינקא שכה אהב.
  2. .מרגע שנוח החל ללמוד בחדר הוא התחיל לכנות את הסיפור עם מארינקא "הדבר הזה", מכך
 ניתן להבין שהוא שינה את יחסו כלפיה ומתייחס אליה כאילו הייתה חפץ.

באחת הפעמים שנוח שיחק עם חבריו הגויים ליד הקרפף הוא ראה שם את מארינקא ישנה על העשב. נוח חיבק אותה ומארינקא חשבה שהוא רוצה לחדש את הקשר ביניהם. נוח הסביר לה שמבחינתו היא הנפש התאומה שלו אבל הוא לא בטוח שנכון להמשיך את הקשר הזה. הוא הבהיר כי מצד אחד הוא מאוד רוצה לבלות איתה אבל מצד שני יודע שזה אסור כי שניהם כבר מתבגרים ולכן בשלב זה יפגשו בסתר. ניתן לראות שהשיחות ביניהם כבר שונות מאלה שהיו בעבר. הוא גם מדבר איתה בכעס על מוריו ועל שמנסים לכפות עליו את החינוך היהודי. ניתן לראות שהוא בקונפליקט כיוון שמצד אחד קשה לו עם המוסכמות של החברה היהודית אבל מצד שני הוא יודע שזוהי הזהות שלו כיהודי ולכן מדבר עם עצמו כדי למצוא פתרונות להתמודדות. המלמד השני- "הבולבוס המנמנם": כשהגיעו ימי החורף מצאו לנוח מלמד חדש. המספר מציין שאת מארינקא נוח "הוריד למרתפי הלב" ועל ידי כך מדגיש שנוח הדחיק את אהבתו ומשיכתו אליה. המלמד החדש אינו מצוין בשמו אלא רק בכינויו שמרמז על התנהגותו. הוא אומנם לא היה קשוח, דבר שנוצל על ידי התלמידים, אבל הוא לא ניסה לחנך את תלמידיו אלא עשה את המינימום כדי לצאת ידי חובת לימוד. במרבית המקרים הוא העדיף לישון ובאחד הימים נוח השובב תלה מעל ראשו שקית ובה שלג שטפטף עליו. באחד מהשיעורים נוח טעה בהגיית מילה בפרשה שלמדו ואמר "ואני" בהגייה לא תקינה, הוא הגה את המילה כשם של גוי. הרב התייחס לכך כאל חילול הקודש ועמד לסטור לנוח אך נוח הקדימו, סטר לו וברח. הנערים היהודים הפכו את המילה שבה נוח טעה לכינוי לנוח וזה גרם לחיכוכים גדולים ביניהם. נוח הסתובב עם הנערים הגויים והם הגיעו למצב שלא הייתה ברירה אלא להתארגן למלחמה בין שני המחנות. המספר מתאר את הקרב בשפה תנ"כית היוצרת רושם של התרחשות שמעוררת מחשבות חיוביות. המספר בכוונה נעזר בטכניקה זו בכדי להעביר ביקורת על הצביעות והזיוף שקיימים בחברה היהודית. השפה התנ"כית הגבוהה מתארת בעצם אירוע מאוד נמוך ושלילי, ועל ידי ניגוד זה מובלטת הביקורת. במקום שנוח ישמח שהם נצחו את הקרב הוא מתואר כ"אבל בין חתנים". כאן ניתן לראות את הקונפליקט שלו: נוח מרגיש תלוש, אינו שייך באמת לא ליהודים ולא לגויים. מצד אחד הוא מתחיל להפנים את כללי ההתנהגות של החברה היהודית כחלק מתהליך התבגרותו אבל מצד שני הוא לא שלם עם דרך זו. כל השבת נוח שהה בשכונת הגויים ולאחר ההבדלה (בצאת השבת) אביו הגיע לקחתו משם. נוח לא התנגד, הוא הבין שעליו להשלים עם דרך חינוכו- עם היהדות. אמנם זה ייקח זמן אך יש כאן רמז להמשך העלילה שתתאר השלמה של נוח עם הדרך של היהדות. תגובת האב למלחמה הייתה לא חינוכית. הוא גרר את בנו לאורווה ונעל את הדלת מבפנים, רק קירות המקום ידעו מה שעשו לו שם. האב יצא כשידיו מגואלות בדם והשכנים מביאים את נוח הביתה כשאיבריו מרוסקים, וחודשיים שכב כך במיטה עד שהחלים. חבריו התרחקו ממנו, המורים המלמדים לא רצו ללמדו כי הוא חסר גבולות. בפעמים שחיפש את מארינקא הוא לא מצא אותה. הוא התרחק מכל עניין שקשור ליהדות אך הוריו ידעו ש"בר המצווה" מתקרב ולכן שכרו לו מלמד אישי –פרטי. המלמד השלישי- אברך המשי: בזמן שלימד את נוח המלמד השלישי להניח תפילין הוא אכל מכל מה שאימו של נוח הגישה לו. באחד הלילות הוא נכנס לחדרה של השפחה שהגיעה כדי לעזור לציפא לאה בניהול הבית, וניסה לפתותה. השפחה צרחה וצחותה העירה את בני הבית שראו את המלמד כשמכנסיו מופשלים. שלושת המלמדים מוצגים באור מונמך ונלעג, הם עצמם לא ראויים לשמש מודל לחיקוי. הם מייצגים את החינוך והחברה היהודית כולה ואינם מצליחים להביא את נוח להפנמה של ערכי החברה. כל מי שאמור לחנך נכשל בכך- או שהם אלימים כמו חנינא ליפא ושני המלמדים הראשונים, או שהם יצריים וחומרניים כמו המלמד השיכור ראובן הירש, המלמד הישן ואברך המשי. נוח מוצג כנער שנמשך לכל מה שאסור בתרבות היהודית, הוא חש שהכול נכפה עליו ונאסר! כשהמלמד ניסה ללמדו כיצד מניחים תפילין הוא פירש זאת כאילו מניחים עליו כבלים. התפילין מסמלים את התרבות היהודית הכובלת ומונעת מהפרט "להשתחרר" ולהגיע למיצוי אישי, יחד עם כך הם גם מגוננים מהתבוללות באמצעות מערכות חוקים ותחושת שייכות. טקס בר המצווה: לבסוף נוח עולה לתורה ללא הכנה על ידי הרבי. הוא מניח תפילין בעזרת אביו שבעצמו אינו יודע לעשות זאת כמו שצריך. נוח אינו מתחבר לשמחה וחש לא בנוח עם הטקס. כשנערכה הסעודה לאחר הטקס, תוארה החברה היהודית במלוא כיעורה, התבהמותה וחומרנותה. האורחים שתו ואכלו בלי הפסקה ונשמע רעש חזק של שימוש בכלים וקינוחי אף ברעש גדול. נוח מרגיש תחושת זרות ואז ניגש אליו אחד מהאורחים, מאטי פונפי, בפרצוף מגוחך ושואל אותו האם הוא רוצה אישה. נוח חש גועל עקב השאלה המזוהמת של פונפי. נוח בן 18: פרק ט נפתח במשפט ממנו ניתן להבין שעברו 4 שנים מבר המצווה של נוח. בארבע השנים האלה לא קרה משהו יוצא דופן שהמספר מצא לנכון לתאר. בפרק ט נוח בן 17 וציון הגיל משמעותי בהבנת תהליך הפנמת המוסכמות והציפיות החברתיות על ידי נוח. נוח מבין שכעת הוא יכול שלא לקיים את כל המצוות שהוריו ציפו ממנו שיקיים משום שהוא כבר מתקרב לגיל שהוא עומד בפני עצמו, יחד עם כך הוא לא שלם עם המצב הזה. נוח הפסיק להתפלל וכשמדי פעם בכל זאת הלך לבית הכנסת הוא לא הזיז את שפתיו כמקובל בתפילה. מבחינה חיצונית הוא הפך לבחור מאוד מושך לעין וכשעבר בדהרה מהירה ברחוב עיני כל הנערות היו נשואות אליו. נוח לא היה מעוניין באף אחת מהנערות היהודיות אלא רק במארינקא. נוח מצא את עצמו משקיף על חצרה של מארינקא כיוון שחשש מאוד ממצב שיהיה בקרבתה ולא יוכל למנוע מעצמו את הבעת תשוקתו אליה. המספר ציין שנוח היה מקשיב לקולות שעלו מהגן של מארינקא ודמיין מה יכול היה להיות ביניהם לולא הבדלי הדת שמונעים זאת מהם. המספר שילב לאורך כל הסיפור תיאורי טבע המשמשים כמוטיב- מוטיב הפירות והאילן. התבגרותו של נוח ומשיכתו למארינקא מתוארים באמצעות תיאורי טבע- נוח מדומה לצמח, לחלק מהאדמה, והתמזגותו עם האדמה מרמזת על רצונותיו כלפי מארינקא, בניגוד לאהבת הילדות שהייתה בעלת סממנים נפשיים ולא פיזיים מיניים הרי ככל שהוא מתבגר האהבה למארינקא "לובשת" מאפיינים פיזיים מיניים. אביו ואימו כבר התבגרו ויכולת ההשפעה שלהם על נוח הלכה ופחתה. המספר סיים את פרק ט בפסקה הבאה: "ומארינקא הולכת וגדלה, הולכת וכובשת את כל הרהוריו. עכשיו כבר נתונה לה חירות לצאת ולבוא כרצונה. אבל דווקא עכשיו אין המזל מזמן את שניהם למקום סתר אחד". פרק י' : בפרק הלפני אחרון מתואר המפגש הארוטי בין נוח ומארינקא. מדובר היה בליל שבת כשנוח עמד מאחורי הצמחייה והמתין שמארינקא תעבור. ברקע הוא שמע את המתפללים בבית הכנסת וחש צביטה בלב שכולם מתפללים ואילו הוא עומד מאחורי הגדר ואורב לאיזו גויה. כאשר מארינקא עברה, נוח אחז במותניה, חיבק ונישק אותה ושאל אותה אם גם היא אוהבת אותו. מארינקא ניסתה להתחמק מאחיזתו ונוח לא הרפה ושאל אותה:"מתי? הלילה בגן?". מארינקא אמרה לו "לא" אבל המספר ציין ששפת הגוף שלה העבירה מסר אחר, שהיא כן רוצה. באותו לילה נוח אינו מוצא מנוחה והוא הודיע לאימו שהולך לישון בעליית הגג שבדיר. אימו לא אהבה את ההחלטה אבל הבינה שלא תצליח לשכנע אותו. נוח אכן הלך לישון שם והמספר תאר את הריחות הנוראיים שהיו בדיר והתמקד בחוסר המנוחה שהייתה גם אצל החיות ששוכנות שם. הסוס שהיה בדיר בעט כל הלילה והוא בעצם מדמה את העוררות הארוטית בה היה נוח באותו ערב. נוח הביט לעבר החלון וראה את אחד העצים שענפיו נעו בעדינות וכאילו ליטפו את קורת הדיר, על העץ בלטו שני תפוחים אדומים ובשלים שכאילו קוראים לו לקטוף אותם כי הם שלו. נוח הושיט את ידו אל הענף אבל לא הצליח לקטוף אלא נפל אל הדשא שלמטה. כל התיאורים האלה מרמזים מצד אחד על תכניותיו של נוח ומן המצד האחר על ההתפתחות השלילית שתתרחש. כמעט כל התיאורים האלה מקבלים משמעות מטפורית. נוח צעד אל עבר הגן ושם ראה את מארינקא ושקוריפין, כשהוא קרא לה הם נכנסו יחד לצריף והמספר ציין:"הצריף בלע את שני בני השכנים ושקוריפין עמד על הפתח ושמר". בניגוד לילדותם, שם הם נפגשו לאור היום, בהתבגרותם כעת נפגשו לאור ירח. הירח מסמל בגרות ויצרים, העץ עם שני התפוחים מייצגים את חטא הידיעה בו חטא האדם האסור. נוח עבר את הגדר באופן מלא כעת לא רק מבחינה פיזית אלא במשמעות של "חציית הגדר" כביטוי. פרק יא – סיום הסיפור: פרק זה נפתח בשאלה שמייצגת את ציפיית הקורא:" ובאחד הימים עמד נוח וברח עם מארינקא?"- מסתבר שלא. נוח התחתן בחנוכה עם בתולה כשרה יהודיה על ידי שדכן כדת משה וישראל. המספר פרט בכוונה את כל הפרטים האלה כדי להראות שאולי נוח עבר את הגבול ועבר את הגדר הפיזית כדי להיות עם מארינקא אבל אחרי שהוא ניצל אותה הוא חזר במהירות לחיק היהדות ופתר לעצמו את הקונפליקט שליווה אותו זמן רב. באחת השבתות הוא הגיע לביקור בבית הוריו וישב עם אשתו על קורת העץ. העץ הכרות מרמז על כריתת הקשר בין מארינקא לנוח אבל גם על חוסר החיבור האמיתי בינו לבין אשתו. באותה שעה עמדה מארינקא מאחורי הגדר והציצה דרך סדק כשתינוק בידיה. היא נשארה בעולם שלה, נזנחה לגדל דור חדש של אסופי. היא זו שמביטה בנוח בניגוד למרבית הפעמים הקודמות בהן הוא הביט בגן. ישיבתו של נוח על קורת עץ כרותה מייצגת את העובדה שהוא בחר בתרבות היהודית שמסומלת כבר מהאקספוזיציה באמצעות עצים כרותים במקום לבחור בגן הטבעי שבו עצים חיים. זהו סיום מפתיע במידה מסוימת אבל יחד עם כך הגיוני והכרחי. יש כאן ביקורת על נוח שהזניח את אהובת ליבו לאחר שניצל אותה אבל גם עצב כלפי מארינקא וגם על נוח שאיבד כל מה שהיה לו חשוב בחייו. האפשרות שנוח היה בורח עם מארינקא היא בכלל לא ריאלית כי האהבה למארינקא עבורו הייתה מחוץ לתחום אם הוא רצה להשתייך לחברה היהודית, לכן הוא מימש את יצריו באותו רגע אבל הבין שלטווח הרחוק אין לו אפשרות להיות איתה אלא אם יעזוב את היהדות וזה הוא לא רצה. הסיום הוא סגור כי יש בו תשובה לכל השאלות שעלו בסיפור והוא גם עם פואנטה כי הוא מפתיע.