ניתוח יצירות ספרותיות/זלדה/כאשר היית פה

מתוך ויקיספר, אוסף הספרים והמדריכים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

כאשר היית פה
ומבטך החוּם מגן עלי
ומחשבותינו נוגעות
פתע
כנף אל כנף.

כאשר היית עמדי
בתוך הדברים החולפים
היו הקירות בני בית קשישים
שסיפרו מעשיות עתיקות
בערב
כאשר שתינו תה.

עכשיו הקירות אינם מחסה
הם הסתגרו בשתיקתם
ולא ישגיחו בנָפלי
עכשיו הקירות סיד ומלט
יסוד זר
חומר לא עונה כמוות.

תוכן ומשמעות[עריכה]

הדוברת פונה בגוף שני אל אדם שהיה יקר לה אך לא נמצא איתה יותר "פה" במקום שהיה עד כה נחלת שניהם. הרגשת האובדן והבדידות מודגשים בנוכח הניגוד בין העבר להווה, בין זמן היותו עמה לבין זמן הסתלקותו מחייה. המילה האחרונה בשיר "מוות" מסבירה את סיבת היעלמותו מחייה ומהדהדת לכל אורך השיר. השיר בנוי משלושה בתים שדומים בצורתם. שני הבתים הראשונים מתייחסים לזמן עבר ומתארים מצב של נוכחות "כאשר היית פה " ו"כאשר היית עימדי". אנפורה זו עומדת בניגוד לבית השלישי הפותח במילה: "עכשיו" בית זה מתייחס לזמן הווה ולמצב של היעדרות.

בית הראשון[עריכה]

בבית הראשון פונה הדוברת אל האיש ומשחזרת את תחושותיה מזמן היותם יחד. שיחזור התחושות מובע באמצעות שני ציורי לשון: "מבטך החום מגן עלי" – די היה במבט כדי לנסוך בי תחושה של בטחון והגנה (השימוש בצבע החום בהאנשה זו יוצר תחושה של חום וביתיות). "מחשבותינו נוגעות פתע כנף אל כנף" - באמצעות מטאפורה זו מתארת הדוברת את הקרבה הנפשית העזה שהייתה בין שני בני הזוג, המחשבות מתוארות כציפורים המשיקות את כנפיהן זו בזו. הקשר ביניהם הוא מעבר למילים. תיאור זה מזכיר גם "זוג יונים" שהן סמל לנאמנות ואהבה.

בית השני[עריכה]

בבית השני מתארת הדוברת את הרגשתה, באמצעות מטאפורה המתארת את סביבתה הפיזית. היא אומרת כי בזמן שהיה עמה, בין כל הדברים החולפים בחייה, אפילו קירות הבית היו אנושיים מבחינתה "בני בית קשישים שסיפרו מעשיות עתיקות בערב כאשר שתינו תה". פעולות פשוטות ויומיומיות כמו שתיית התה, היו עבורה חוויה ייחודית שיש בה קסם, חום והרגשת ביתיות. קירות הבית הכילו בתוכם את כל הזיכרונות והחוויות המשותפים לה ולבן זוגה. עובדה שהדוברת מציינת "כאשר היית עמדי בתוך הדברים החולפים" מהווה רמז לכך כי גם אותו אדם יקר היה בן חלוף, או שהדוברת הרגישה שהוא אינו בן חלוף אלא ישאר איתה לנצח, ולכן קשה לה מאוד כשהוא כבר לא נמצא איתה.

בית השלישי[עריכה]

בבית השלישי מדברת הדוברת על ההווה. בית זה פותח במילה "עכשיו" בניגוד לשני הבתים הקודמים שפתחו במילים "כאשר היית.." (עבר). הניגוד בין ההווה לעבר מחזק את תחושת הבדידות העולה בשיר. בבית זה מתארת הדוברת שוב את אותו הבית, אשר עם היעדרותו של האיש מחייה, הפסיק למלא את ייעודו כמקום מגונן והפך להיות מצבור של חומרים בלבד "עכשיו הקירות סיד ומלט יסוד זר..." באמצעות האנשת הקירות מתארת הדוברת את תחושותיה: "עכשיו הקירות אינם מחסה הם הסתגרו בשתיקתם ולא ישגיחו בנופלי" הקירות שהיו בני בית קשישים המספרים מעשיות כעת שותקים, אדישים, מנוכרים ואינם מגוננים. תיאור זה מבטא את קשייה של הדוברת ואת מצוקתה, היא מרגישה שנותרה ללא כל תמיכה - אין מי שירגיש בנפילתה. הקירות מהווים עבורה יסוד זר, בלתי אנושי "חומר לא עונה כמוות". דימוי זה מדגיש את הריקנות והשקט שהפכו להיות מנת חלקה עם היעדרותו של האיש היקר לה, וכן מסביר את סיבת היעדרותו –מוות.

שלושת בתי השיר דומים בצורתם, אך לא בתוכנם. דמיון זה מבטא את הרעיון המובע בשיר. קירות הבית הנם אותם קירות בכל תקופה מחייה, אך מהותם עבורה שונה.

מוטיבים בשיר[עריכה]

מוטיב = יחידה החוזרת על עצמה בטקסט.

קיימים כמה מוטיבים משמעותיים בשיר, כגון: מוטיב האנשת הקירות, מוטיב הגעגוע, מוטיב רמת הקשר בין בני הזוג, מוטיב המוות וכו'..

מוטיב המוות[עריכה]

ביצירה ספרותית זו המוטיב המרכזי הוא מוטיב המוות. במהלך השיר קיימים אזכורים רבים של המוות בשני אופנים: עקיף וישיר, להלן כמה דוגמאות לאזכור המוטיב בשיר:

  1. הבית הראשון- מדבר בזמן עבר על אדם מסוים אשר נהג לגרום לדוברת לתחושת ביטחון וחום. ניתן להסיק על פי בית זה כי הייתה בין הנמען לדוברת אהבה הדדית, עצם העובדה כי מדובר על הנמען בזמן עבר ניתן להסיק כי הנמען איננו עוד בין החיים (אזכור של המוות באופן עקיף).
  2. בבית השני- קיימת חזרה של אזכור מוטיב המוות באופן זהה לזה שמופיע בבית הראשון. המשפט הראשון בבית "כאשר היית עמדי" הוא ארמז לפסוק מספר תהילים "גַּם כִּי-אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת, לֹא-אִירָא רָע- כִּי-אַתָּה עִמָּדִי" (תהילים, פרק כ"ג, פסוק ד'), פסוק זה מתאר דבר מטיל אימה ופחד, והאופן בו אותו אדם יכול להפיג את תחושת הפחד עצם היותו ליד הדוברת (זהו אזכור נוסף של המוות).
  3. הבית השלישי - אשר כתוב בזמן הווה מתאר את תחושת הפחד וחוסר הביטחון השוררת אצל הדוברת כאשר הנמען איננו (אזכור של המוות). המשפט "ולא ישגיחו בנפלי" מתאר את תחושת הכותבת, כוונתה היא שלאחר מות הנמען אף אחד לא ישמור עליה יותר, בנוסף, על פי משפט זה הדוברת טוענת כי במידה ותמות אף אחד לא ישים לב אליה, משפט האופייני לאנשים בעלי מחשבות אובדניות, מה שמעיד על מצבה הנפשי אשר היה לא יציב.

סיכום[עריכה]

שיר זה בנוי מתמונות בודדות של וידוי אינטימי שבו עולה דמות המת. הדוברת מתארת את חווית האובדן כחוויה אישית קשה. נוכחותו של בן הזוג בעבר מזוהה עבורה עם חוסן והגנה ואילו המוות וההיעדרות בהווה מזוהים עם התפוררות וריקנות.

Aloney Yitzhak Youth Village.JPG דף זה או חלקו נלקח מתוך האתר כפר הנוער אלוני יצחק.