ניתוח יצירות ספרותיות/דן פגיס/עדות

מתוך ויקיספר, אוסף הספרים והמדריכים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

נושא השיר[עריכה]

במרכז השיר עומדת דמותו של הדובר המת, שנרצח בשואה. הוא מוסר עדות על רוצחיו ועל אופן מותו. זהו תיאור סוריאליסטי של קורבן המתאר את מה שנותר ממנו: עשן העולה השמיימה.

תוכן השיר ומשמעותו[עריכה]

בית א´[עריכה]

השיר פותח כאילו באמצע שיחה או מתן עדות, כאשר הדובר מנסה להסביר, לתקן את טעותו של הנמען. השיר פותח במילות שלילה: "לא לא", שבאות להדגיש למעשה שהנאצים נבראו כבני-אדם רגילים. ככל הנראה הנמען אומר, שהנאצים אינם בגדר בני-אדם, כיוון שבני-אדם לא היו מסוגלים לחולל שואה כזו. הדובר שולל תפישה זו מכול וכול באומרו ש"הם בהחלט היו בני-אדם". הנאצים שהיו בהחלט בני-אדם לבשו מדים ומגפיים והדובר אומר ש"הם נבראו בצלם". לא נאמר שהם נבראו בצלם אלוהים, ומכאן האפשרות, שהדובר רומז שהרוצחים נבראו בצלם המדים והמגפיים, שמסמלים מאוד את התוקפנות הנפשעת.

בית ב´[עריכה]

בבית זה מתבררת עמדת הדובר, הרואה עצמו כ"צל". הדובר טוען שממנו נשלל צלם אנוש, והוא בבחינת הצל. המילה "צל" נגזרת מהמילה "צלם" (=דמות, צורה, תבנית) והשימוש בה רומז לראיית הדובר את עצמו כצל ולא כאדם. הטענה היא אירונית ויש בה כדי להוכיח את האלוהים, שגרם לדובר להיות צל-אדם, במקום להיות אדם-בצלם האל.

הדובר מעיד על עצמו שנברא בידי "בורא אחר", ולא זה שברא את הנאצים לובשי המדים. הצגת האלוהויות השונות משקפת קושי גדול של הדובר: כיצד ניתן לראות באל – רב חסד ורחמים, אם בצלמו נבראו האיומים שברוצחים?

בית ג´[עריכה]

בבית האחרון מתברר שהדובר הוא הקורבן – הנרצח. אין בו כעס, אלא להפך: התנצלות ופיוס. הדובר מודה לאל אשר "בחסדו" לא השאיר בו מה שימות, שהרי קודם לכן הוא תיאר את עצמו כ"צל-אדם" (כזה היה בעודו בחיים, כנראה מורעב ורזה ומבוהל) ובאחריתו, הוא מתאר את עצמו כעשן (כזה היה לאחר שהושמד במשרפות ועלה השמיימה כעשן קליל ומתנצל).

מצב הדובר והאווירה בשיר[עריכה]

כאמור, הדובר מופיע כדמות סוריאליסטית של קורבן לרצח שהיה לעשן. בתחילת השיר הוא מתקשה לתאר את רוצחיו ואומר במבוכה "איך להסביר", שהרי באמת לא ניתן להסביר את טיבם של הרוצחים הנאצים כבני-אדם.

הדובר נתון בתחושת אבדון מול רוצחים שלא משאירים זכר לנרצחים. האווירה היא של עולם עוין ורקוב מן היסוד, שאדם מאבד בו צלם-אנוש, מתאדה באכזריות מעל פני האדמה... ואפילו לאל אין כוחות להושיע.

הפער בין עמדת הדובר המתנצל והמפויס לבין ההקשר ההיסטורי המזעזע של השואה יוצר אירוניה, ובכך מגביר את תחושת הזעם והכאב של הזוועות.

אמצעים אומנותיים[עריכה]

מטונימיה[עריכה]

בשיר בולטת שפת צופן מטונימית. (מטונימיה = חפץ או איבר, המייצג תכונה מסוימת). תיאור הרוצחים הנאצים במלים: "מדים, מגפיים" הוא מעין קוד להופעה החיצונית שלהם. זהו תיאור מרוחק ומוסווה של מי שעשו מעשי זוועה איומים בחסות הפריטים הללו. המדים מייצגים כוחנות וביצוע פקודות (בצורה עיוורת) והמגפיים מסמלים עוצמה ודורסנות. הלבוש של החיילים הנאצים אמור לשכנע את הנמען שמדובר בבני-אדם, אך דווקא הבחירה בשני פריטי לבוש ייצוגיים אלו, מבהיר עד כמה נראו הרוצחים המתועבים כגוש אנונימי חסר פרצוף וזהות אנושית.

מטאפורה[עריכה]

  1. "אני הייתי צל". הדובר מתאר עצמו בלשון מטאפורית כצל, כאשר הכוונה כפולה: הוא נראה כמו צל (רזה ושפוף) והוא חש כמו צל (חייו היו חסרי ערך, ריקים, זמניים וחסרי יציבות). החיים, שהיו כמו דימוי לחיים ולא כמו חיים ממשיים, יכלו להיקטע כל רגע כמו צל חולף.
  2. "עליתי קליל, כחול, מפויס". הדובר מתאר את מותו כעלייה קלילה לאלוהים. השימוש במילה כחול, עשוי לסמל עלייה לשמיים הכחולים, במובן של התמזגות עם האלוהים. המוות מתואר כאן כמעשה מפויס המצביע על השלמה, ואולי יש בו משום תודה על ההיחלצות מחיי הגיהינום שקדמו לו.
  3. אירוניה באמצעות לשון נופל על לשון – באמצעות משחק המלים הציני: צלם – צל, יוצר הדובר אירוניה חריפה. הוא מסגיר שלנאצים היתה דמות וצורה ואילו הוא היה רק צל של דמות וצורה. גם קטיעת הצירוף "צלם אלוהים" היא אירונית, מכיוון שלא ברור כיצד ברוצחים אלו אפשר שיהיה צלם כלשהו של האל.
  4. קונוטציות מקראיות – בבית השלישי הדובר מתאר עצמו כעשן "קליל וכחול", עולה מהמשרפות, לאחר שלא נותר בו אפילו מה שיזעק, יכאב ויתקומם. הוא לכאורה בורח אל האלוהים. בספר בראשית, בברית בין הבתרים, מופיע האל ב"תנור עשן ולפיד אש". במעמד הר סיני העשן מלווה את נוכחות האלוהים (עמוד האש). מכאן, שהעשן הנו סמל מקראי לאלוהים. בשיר, העשן מסמל גם את הקורבן. מאחר ולאל אין גוף וצורה, וגם לדובר אין כבר "גוף ודמות", הרי הוא הופך לחלק מההוויה האלוהית, מתמזג עם האל המתואר כ"עשן כל יכול". העשן הקליל, הכחול והמפויס (הדובר) מתחבר לעשן הכל יכול, שהוא עשן האלוהות.

סיכום[עריכה]

השיר "עדות" מצמרר דווקא משום שהוא חף מרגשנות ודרמטיות.

ניתן לקרוא את השיר בנימה של פיוס והשלמה עם המוות – אולי מתוך הוקרת תודה על הגאולה שהוא מביא עמו. מכאן הטון השלו והמפוכח המבוטא במלים, כגון: "בחסדו", "מפויס", "מתנצל". סיום השיר מצביע על חיבור בין הדובר המנוח לבין האלוהים, במה שנראה כמו בריחה מוצלחת מהשטן: "וברחתי אליו [...] עשן אל עשן כל יכול".

לעומת זאת, אפשר בהחלט לזהות נימה אירונית בדרך הצגת השיר. הדובר נמנע מלכנות את האל באחד משמותיו (הוא משתמש במילה "הוא") וגם את הרוצחים הוא מכנה בצורה דומה ("הם בהחלט היו...") – דמיון הרומז לביקורת על האל. מדובר בתיאור ה"מקטין" את האל, אולי מתוך הייאוש שבאוזלת-ידו להושיע את הדובר. לפי תפישה זו, המלים: "בורא אחר", "והוא בחסדו", "ברחתי אליו", "מפויס", "מתנצל" – מסתירות כוונה אירונית-ביקורתית המייחסת לאל חולשה קשה בנסותו להשליט סדר וצדק בעולם.

Aloney Yitzhak Youth Village.JPG דף זה או חלקו נלקח מתוך האתר כפר הנוער אלוני יצחק.