ניתוח יצירות ספרותיות/דן בן אמוץ/לא שם זין

מתוך ויקיספר, אוסף הספרים והמדריכים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

תמצית העלילה[עריכה]

רפי לוין, חייל צעיר המתנדב לצנחנים, נפגע קשה במהלך קרב במהלך מלחמת ההתשה. כדור קטלני מפלח את בטנו ופוגע בעמוד השדרה שלו. כתוצאה מהפציעה, הוא הופך משותק בפלג גופו התחתון. נכותו הפתאומית של רפי מערערת את נפשו. הוא מתנער מיחסיו עם אהובתו נירה, דוחה את ניסיונות הוריו לסייע בשיקומו, מתנכר לאחיו אלי ולחברו הטוב יגאל ומתמקד כל כולו באסון הפרטי שנגזר עליו. הוא מסרב להשלים עם מצבו החדש, ובמקום לנסות להסתגל למציאות המגבילה ולהמשיך לחיות, הוא בוחר להקדיש את זמנו לצילום אובססיבי של נכים ומתים ומכסה בתצלומיהם את קירות חדרו. כל ניסיונות הסובבים אותו לסייע לו לשוב לתפקוד נורמאלי עולים בתוהו. בתסכולו הגובר, הוא שוקע בדיכאון כבד. הדרך היחידה בה הוא מצליח להימלט קמעה מסיוט הקרב הרודף אותו ומטראומת הפציעה היא באמצעות צריכה הולכת וגוברת של סמים.

אפיון דמויות[עריכה]

רפי לוין[עריכה]

בתחילת היצירה, רפי הוא נער בן שמונה-עשרה, נמרץ ומלא תשוקה לחופש. הוא מקבל במתנה מאחיו קטנוע שמסמל עבורו את הבגרות, את עמידתו ברשות עצמו. עוד לפני גיוסו לצה"ל, עוזב רפי את בית הוריו ושוכר חדר מזוג מבוגר – חנה ופוגל ששכלו את בנם יוסי בצבא. רפי מתקבל על ידם באהבה, והם משמשים עבורו כמעין משפחה מאמצת.

לפני גיוסו לצבא, חולפות במוחו של רפי מחשבות פסימיות ("אין שום סיבה שאחד מצילומי חללינו בעיתון לא יהיה שלי", עמ´ 11). הוא מכיר בכך שכל אחד עלול להיהרג בצבא, כולל הוא עצמו. לכן הוא החליט שישתה את החיים עד תומם. הוא נהג לבלות אצל חברו ירמי במסיבות שכונו "חתונות", והעיקר בהן היה עישון חשיש ולקיחת טריפים של אל.אס.די. – עניין שרפי הקל בו ראש, גם נוכח ביקורת שספג מהסביבה ("מה אני מצטדק פתאום? מה אכפת לי מה שיגידו, שיעקמו את האף. שיגידו שחוץ מזיונים לא היה לי שום דבר בראש. שיגידו מה שרוצים. אני לא שם זין...", עמ´ 13).

עוד לפני שהתגייס, פגש רפי את נירה. היא היתה אהבתו הראשונה והיא זו שלימדה אותו מה זאת אהבה – נושא שעד כה עורר את לעגו ("האהבה בלה-בלה, זה רגש נעלה בלה-בלה...", עמ´ 14). הגיוס לצנחנים הפך לסיוט שאלמלא נירה שהמתינה בבית, רפי לא היה עומד בו ("בטוח שהייתי נשבר בצבא בלעדיה", עמ´ 51. "הטירונות היתה קריעה נוראית. התקופה הכי מבזה שעברתי בצבא. רוב הזמן הרגשתי כמו איזה כלב מושתן שלא נותנים לו להיכנס הביתה", עמ´ 52). למרות הקושי בטירונות, רפי למד לאהוב את הצבא ("אני אהבתי את הצבא. היו ימים שהתחרות בין נירה לצבא היתה קשה מאוד", עמ´ 61). הערעור הראשון של רפי בנוגע לשירותו הצבאי התחולל כאשר נכח בהריסת בית בכפר ערבי – מעשה שנראה בעיניו כעוול ("פתאום התחלתי להתבייש קצת בסיפוק הנפשי החייתי והעדרי, שהצבא נתן לי", עמ´ 63). הוא מרגיש מיאוס והתחלה של בושה מכך שהפך למעין חיה בעדר ("נשבר לי מהצבא ומאלה, שם למעלה, שמזיזים את חיילי העופרת ודוחפים אותם לשדות מוקשים שלעולם לא נצא מהם" [...] "מישהו מוכרח להפסיק את זרם השנאה, האימה והדם", עמ´ 64). מדברים אלו ניתן להתרשם כי רפי שינה את השקפת עולמו. האנושיות המוסרית פורצת בו.

מתוך אותה תפישת עולם מוסרית, פועל רפי בשדה הקרב, באירוע שממנו יחזור אחר. מאותו יעד עליו היה אמור רפי להסתער יחד עם חבריו הלוחמים, נשמעו קולות ילדים. רפי התרומם כדי להזהיר את חבריו שלא יפתחו באש, ובאותו רגע נפתחה אש לעברו. הוא נפגע קשה בעמוד השדרה והפך משותק בפלג גופו התחתון. במהלך אשפוזו בבית-החולים, שקע רפי בייאוש ועמד על סף טירוף ("הסיפור גמור. אני גמור, נירה ואני גמורים. הכול גמור. אולי. נגמרתי כאן במיטה ואני לא יודע יותר מי אני, מה אני, ומה הדבר הזה ששמו רפי לוין ומי צריך את זה בכלל?", עמ´ 65).

במהלך ימי השיקום שלו, הופך רפי ממורמר ומלא כעס. הוא בוחר להתנגח בצוות בית-החולים, באחיו אלי, בהוריו דבורה ומרדכי ובעיקר בחברתו נירה – ממנה הוא מבקש להיפרד, מאחר ואיננו מסוגל לקבל את האפשרות שהיא נשארת איתו מאהבה ולא מתוך רחמים כפי שהוא משוכנע.

הקרובים לרפי מנסים לעודד אותו ולהפיח בו תקווה. חברו ספיבק מנסה להסביר לו בהיגיון את מצבו ("יש לך מערכת כלי חשיבה שאותם אתה מסוגל להפעיל ביעילות. עם הראש שלך אתה יכול לרוץ, לקפוץ ולהגיע למקום שהמין האנושי לא יגיע אליו פיזית גם בעוד אלף שנה... ויש לך ידיים... ויש לך אוזניים... ויש לך פה...", עמ´ 99), אך רפי מגיב בייאוש לנאום העידוד ("אני רוצה למות. זה מה שאני רוצה", עמ´ 100). בינתיים הוא לא מוצא מרגוע, אלא באמצעות טריפים של אל.אס.די. המשכיחים ממנו את נכותו. הוא מכיר בחיסרון הנוראי של הטריפ, בייאוש הכרוך בשיבה ממנו ("זה מפחיד וזה מייאש. זה כל-כך מייאש לחזור משם...", עמ´ 129).

רפי עסוק בהטחת תסכולו לכל עבר. הוא שכל-כך אהב נשים, רואה בהן כעת אויב ("זונות! כולן זונות... בלי יוצא מן הכלל", עמ´ 151), הוא חש ככלי ריק, חסר תכלית בשל פציעתו. להרגשתו, לנשים אין צורך בו אם אינו יכול לספק את הייעוד הביולוגי שלהן. הוא מאבד את אמונו במין הנשי בכללו, מתוך ראייה כואבת לפיה ללא מין אין אפשרות לזוגיות ("אתה יכול להיות גאון, משורר, מתמטיקאי, צלם, אבל בלי זין, לא שמים עליך זין", עמ´ 152).

ברגזנותו המתפרצת, תוקף רפי לא רק את הקרובים לו, אלא משחרר הצהרה כללית על עליבות העולם בו נגזר עליו לחיות ("באיזה עולם מזורגג, באיזו מציאות מסריחה עומד כיסא הגלגלים שלי", עמ´ 168). כאן פורש רפי באופן מקיף ונוקב את השקפת עולמו הפוליטית, החושפת את איוולת המלחמה, אשר למרות היותה הרסנית כל-כך, נראה כי היא הבחירה המועדפת על מנהיגי המדינה ("אבל אין ברירה – המלחמה כאלמנט חינוכי, כדבק לאומי, כתמריץ כלכלי, היא דבר כל-כך חשוב שמשהו הרי מוכרחים לשלם בשבילה. וזה לא כל-כך נורא. הרוג אחד או שניים ביום, כמה פצועים... זה טוב, זה מלכד, זה מעודד ילודה ומאחד את העם", עמ´ 165).

רפי מתרכז יותר ויותר בעצמו, וברגעים של מחשבה שקולה, הוא מכיר בכך שהוא שקוע בבעיה קשה ("תעשה קצת סדר בבלאגן שלך ותעזוב את האחרים במנוחה" [...] "למה אני מוכרח לבדוק ולחטט בכל דבר? ... אני לא בסדר. באמת שאני לא בסדר", עמ´ 172). רגשות-אשם מתעוררים ברפי, שמבין עד כמה הוא פוגע בסובבים אותו. בשלב זה, הוא בוחר להתעסק באיסוף אובססיבי של תמונות נכים והרוגים. הוא מקיף את עצמו בתצוגה שמעוררת דחייה בקרב הצופים בה. בכך מבטא רפי את כעסו ויתרה מכך, הוא מבקש לכפות את אי-הנעימות והמבוכה על הסובבים אותו. זו דרכו הפרובוקטיבית למחות אולי על אדישות האנשים הבריאים, המסלקים את הנכים וההרוגים הרחק מתודעתם. עבור רפי, איסוף התמונות הוא סוג של תראפיה. רפי בועט במוסכמות, מסרב להקל את החיים על עצמו ועל סביבתו ולכן בוחר בדרך המרגיזה ועוכרת השלווה של הטחת המציאות בפרצוף.

באותם ימים קשים של חיבוטי נפש, מהרהר רפי בינו לבינו שמוטב היה אילו מת באותו קרב בו נפצע ("חייל טוב, חייל נאמן לעמו ולמולדתו, צריך לחזור הביתה בריא, או להיהרג בשדה-הקרב. חייל פצוע, נכה, משותק – רק מסבך את החיים לכולם... מוות – כן! נכות – לא!", עמ´ 260). רפי מתמודד עם המציאות החדשה באמצעות נשק ההומור השחור והציניות. בדרך זו הוא מעביר ביקורת על החברה שאיננה יודעת להתמודד עם הפצועים והנכים.

למרות הייאוש, הזעם והתסכול, נותר ברפי יצר הקיום הבסיסי. בתוך תוכו הוא יודע שאהב את החיים וכנראה שעדיין אינו מוכן לוותר עליהם ("למרות ועל אף הכול, אני עוד לא רוצה להיפרד מהחיים המושתנים שלי. רוצה לחיות", עמ´ 281). לרגעים הוא אפילו מפנטז על דור המשך ("רפי קטן בכסא גלגלים פעוט", עמ´ 285), אך מיד חוזר להומור השחור בדמות הקבר שלו ובית-הזונות שייקרא על שמו ("מצבה מפלסטיק שיקימו על קברי ועליה באותיות צולעות: כאן נקבר וקולו נדם – חצי שמוק, חצי בן-אדם" [...] "בית הזונות הממשלתי לנכי צה"ל ע"ש רפאל לוין ז"ל. מוסד דה-לוקס עם מזרוני מים מפלסטיק, עם מנופים וגלגלות להרמת המחלימים, עם ספרי תועבה וז´ורנלים מצוירים בחדר העיון והזיון, עם צילומי הרוגים על סדינים ווילונות, עם רקמות "אין ברירה" על מגבות וציפיות ובכל חדר סיסמא מקיר תזעק: "טוב להיות נכה בעד ארצנו!" ומעל כל מיטה תמונה שלי בין צילומים של גולדה ודיין. סוף הצוואה. נקודה.", עמ´ 284).

בסיום היצירה, נתון רפי בסיטואציה הזויה, כאשר הוא מצוי ביחד עם פוגל, שהפך להיות האדם הקרוב לו ביותר, בטריפ של ריחוף. השניים מתכננים לגור ביחד, כאשר רפי ישמש תחליף ליוסי, בנו המנוח של פוגל, ואילו פוגל ישמש תחליף למרדכי, אביו של רפי, ויהיה עבורו דמות אב אידיאלית. פוגל הוא זה שמצליח להעמיד את רפי על טעותו באיסוף הצילומים האובססיבי. רפי משמיד את האוסף ומתחבר לפוגל באמצעות טריפים רפואיים שהם לוקחים כדי להקל את המועקה. אותם כדורים סגולים שהשניים בולעים, "מעיפים" אותם לשמיים ובריחופם הם רואים את אותם מראות של עיי חורבות המלחמה – דבר המרמז לדמיון ביניהם כקורבנותיה החיים של המלחמה, אשר המפלט היחידי שלהם מהכאב הוא באמצעות התנתקות מהמציאות ("אנחנו בשמיים רפי... לים! בוא נעוף לים. רחוק רחוק מכאן. מעבר לים. תחזיק לי את היד, יוסי", עמ´ 298). לא במקרה קורא פוגל לרפי בשם בנו יוסי. זהו ביטוי מרגש לבחירתו של רפי כבנו. מילות הסיום של רפי מעידות שהוא בחר בפוגל, זה שמבין אותו ומזדהה עמו בשל ניסיונו הפרטי, שיהיה אביו ("שום דבר פוגל. שום דבר. שחק אבא, שחק אותה", עמ´ 299).

נירה[עריכה]

הדמות המשפיעה ביותר על רפי. זוהי חברתו לפני הגיוס, האהובה המחכה בבית בעת שירותו הקשה בצבא והיא האדם שיהפוך לבלתי-אפשרי עבורו לאחר הפציעה. רפי כל-כך אהב את נירה על כל מה שהעניקה לו. הוא תיאר אותה כמי ששינתה את חייו ("נירה עשתה אותי לבן-אדם יותר טוב. לא רק בזכות המוסיקה – בכלל", עמ´ 58). היא עשתה מהפכה בחדרו, כאשר היה בטירונות, ובחייו, כאשר הפכו לזוג. היא גרמה לו להפסיק לזלזל במושג "אהבה" ולחוות אותה באופן הנעלה ביותר ("אי אפשר לתאר במילים את מה שהיה ואיך שהיה", עמ´ 56). לאחר הפציעה רפי מסלק את נירה מחייו. הוא לא יכול לשאת את המחשבה שהיא תחיה איתו מתוך רחמים. כל ניסיונותיה לשמר את הזוגיות נכשלים. נירה אכולת רגשות אשם, כמעט שמה קץ לחייה בעקבות הפרידה וכתוצאה מתגובות הסביבה כאילו זנחה את בן-זוגה בשעת מצוקה. בסופו של דבר היא מודה בתחושותיה.

("זה נכון. אני מודה. ניסיתי למלא חובה כלפיו... ההצעה לחלק איתו את חיי לא באה מרצוני החופשי... הייתי נאלצת להציע לו את חיי. נאלצת... על-ידי הסביבה, האווירה הכללית, החדשות. איש לא שאל את פי הנערה. חוץ מרפי עצמו. הוא פקח את עיניי... בזכותו נולדתי מחדש. ועל כן אני חייבת לו תודה", עמ´ 239).

לפני שנפרדו סופית, הופיעה נירה בביתו של רפי. הם שוחחו וקיימו יחסי-מין. בכך ביקשה נירה להוכיח לרפי שהוא מסוגל לתפקד מינית – דבר שהוא חשש לנסות ולכן נמנע מיצירת קשר רומנטי. לאחר מכן היא הודיעה לו שהיא עומדת להתחתן בקרוב. במעשה זה, הפגינה נירה אכפתיות ואהבה אמיתית. היא ידעה שרק בכוחה לגאול את רפי מחרדתו המינית, ולמרות שהיתה כבר נתונה בקשר זוגי עם אדם אחר, היא עשתה כל שביכולתה על-מנת לעודד את רוחו של רפי.

דמותה של נירה ברומאן תורמת לעיצוב הרעיון שלא רק רפי הוא קורבן, אלא גם היא. כלומר, באירוע טרגי כמו זה שהתחולל בשדה-הקרב, משלמים מחיר יקר גם האנשים הקרובים לפצוע, אשר למרות שלא נפצעו בעצמם, הם נדרשים להתמודד נפשית עם הטראומה ולשאת צלקת על לבם.

ההורים דבורה ומרדכי[עריכה]

הוריו של רפי הכירו בהתרחקותו מהם עוד בטרם הפציעה. הוא עזב את הבית בנסותו לחוות עצמאות. לאחר הפציעה, הם עושים כל שביכולתם על-מנת לסייע לבנם האהוב.

דבורה מנסה לשדר אופטימיות ("אני בטוחה שהוא יבריא", עמ´ 87) ותולה תקוות ברפואה אלטרנטיבית. היא נועצת במגידי עתידות, נתלית בסיפורים מופרכים על ניסים שהתחוללו, אך בהיותה מפוכחת היא יודעת שאין להשלות איש וחושפת את רגשותיה ("אסון שכזה! ריבונו של עולם, למה? אני לא מבינה", עמ´ 88).

בדאגתה לשלומו, היא "חונקת" את רפי ומנסה לכפות את עצמה עליו. היא דוחקת בו לגור ביחד ולהשתמש בשירותי הטיפול והתחבורה שהיא ובעלה יעניקו לו. ככל שהיא מנסה להתקרב יותר, כך גוברת סלידתו של רפי ממנה ודרישתו להתנתק.

מרדכי משתדל מאוד להישאר מציאותי. ביסודו הוא טיפוס פסימי ובוודאי לאחר הפציעה, אין הוא נגרר אחר האשליות שמפזרת אשתו ("הוא תמיד ציפה לגרוע ביותר וכל שיפור קל בתמונה הקודרת שצייר לעצמו היה בבחינת נס שיש לברך עליו", עמ´ 87).

הוא מנסה להניח לבנו ומכיר בהלם המוביל לתחושת אבל שמאפיינים את הפציעה. הוא יודע שיש לתת לרפי זמן כדי להתאושש. הוא מצטער שלא הצליח להיות לרפי גם אב וגם חבר. כעת הוא מבין שהוא ואשתו לא ממש רצויים בחייו של רפי.

האח אלי ואשתו ורה[עריכה]

אלי, בן 28, תעשיין מצליח, נשוי חמש שנים לורה. הוא זה שהעניק לרפי את הקטנוע שהיה לסמל היציאה לעצמאות. לאחר הפציעה נוצר מתח בין האחים. אלי אמנם מזמין את רפי לגור בביתו בלחץ אשתו ורה, אך הניסיון לחיות ביחד לא עולה יפה. אלי מתקשה להכיל את זעמו של רפי ואת התנהגותו הבוטה. ורה לעומתו, דואגת לרפי ועוטפת אותו בחום ובאהבה. עוד לפני הפציעה אמר עליה רפי ש"עם אישה כמו ורה הייתי יכול לחיות כל החיים" (עמ´ 18). לאחר הפציעה מורגש מתח מיני בין השניים, כמובן למורת-רוחו של אלי, המתקשה לקבל את ההתקרבות המאיימת עליו בין אשתו לבין אחיו. בסופו של דבר, רפי נאלץ לעזוב את ביתם של אלי וורה, זאת לאחר שהקשר בין בני-הזוג מתערער.

הרעיונות המרכזיים ביצירה[עריכה]

"לא שם זין" הוא ספר מחאה המרכז מגוון רעיונות מרכזיים שעניינם ביקורת נוקבת כנגד כמה מאפיוניה הבולטים של החברה הישראלית.

ביקורת פוליטית[עריכה]

מלחמה ושלום ומה שביניהם - רפי מטיח ביקורת נוקבת כנגד החברה הצבועה החותרת לכאורה לשלום, אך למעשה רואה במלחמה מתנה משמיים. ההכרזה "פנינו לשלום" שקרית משום שכל ההתנהלות המדינית אומרת בפועל את ההפך הגמור: לא לשלום, כן למלחמה!

רפי מצביע על המלחמה כגורם מסיח-דעת מבעיות היום-יום האמיתיות, ככזה המאפשר לצעירים להרגיש משמעותיים ומלאי חיים. בעיניו המלחמה היא סיטואציה מכוננת אחדות ("אנחנו עם גדול ונפלא בזמן מלחמה, אבל בימי שלום אנחנו שווים לתחת", עמ´ 162). לרפי ברור שהמלחמה מצילה את החברה מהתמוטטות ("אם לא היינו מוקפים אויבים, היינו צריכים להמציא אותם... נגזר עלינו להילחם – תודה לאל! איזה מזל שלא נגזר עלינו לחיות בשלום עם הערבים...", עמ´ 161 – 162), ושבכוחה לקרב לבבות של אוכלוסיית המדינה המגוונת ("רק בזכות הערבים, בזכות הסכנה המתמדת המרחפת מעל ראשנו, הצלחנו להפוך את הערב-רב הזה, שהגיע הנה מכל מיני חורים בעולם, לעם בריא ככל העמים...", עמ´ 162).

בציניות מרירה, חושף רפי את האמת שלו בנוגע ליחס החברה למלחמה ("אבל מלחמה – איזה יופי! המלחמה פותרת את כל הבעיות, תרופת פלא לכל המחלות", עמ´ 162). הוא סבור שהשלטון לא רוצה בשלום כדי שחלילה העם לא יירדם ("מה המסקנה? המסקנה שצריך להמשיך להילחם ולשפוך דם לנצח רק כדי שהעם הנבחר הזה לא יירדם לרגע", עמ´ 162).

הוא מניח שאם ישראל היתה עושה שלום, הערבים היו מנצלים זאת כדי לחסלה באופן תרבותי. כאן הוא יורה את תסכולו גם כנגד הערבים ("יא אללה! לוּ היה להם שכל, לערבים המטומטמים האלה, היו מציעים לנו שלום ולא חשוב באיזה גבולות... קחו הכול, תיחנקו עם השטחים והאבנים המחורבנות שלכם עם לב אדם, העיקר שיהיה שלום... תוך עשרים שלושים שנה, הם היו מחסלים אותנו חיסול תרבותי ורוחני", עמ´ 163).

רפי מביע דעה ברורה על מדיניות ישראל בהקמת ההתנחלויות. הוא רואה במדיניות זו שימוש פסול באזרחי המדינה לשם השגת שליטה עתידית באדמות לא לנו ("כוסוחתו, שהצבא ישב על הגבול! זה תפקידו. שיפגיזו אותו ולא בתי-תינוקות... להושיב לאורך הגבול משפחות צעירות עם ילדים רק כדי שאפשר יהיה פעם לדרוש את הקילומטרים האלה מהערבים על יד שולחן הדיונים. ג´וקרים במשחק קלפים – זה מה שהם, המתנחלים... דם תמורת עוד דונם ועוד עז...", עמ´ 165). רפי מתקומם על הדרך בה משכנעת הממשלה את הציבור בנחיצותן של ההתנחלויות ("הוא משוכנע [אלי] שההתנחלויות זה המשך ישיר של ההתיישבות החלוצית. הוא לא מבין שזו המצאה זדונית של משרד החוץ ומשרד הביטחון... ואלי לא תופש שאם זה יימשך ככה נצטרך כל הזמן להקים היאחזויות חדשות כדי להגן על ההיאחזויות הישנות... זה הרי ציניות פוליטית ממדרגה ראשונה", עמ´ 164).

רפי מסכם את ביקורתו הפוליטית בקביעתו הפרדוכסלית-אירונית שהבחירה במלחמה היא באופן מעוות הבחירה בחיים ("אבל אין ברירה – המלחמה כאלמנט חינוכי, כדבק לאומי, כתמריץ כלכלי, היא דבר כל כך חשוב שמשהו הרי מוכרחים לשלם בשבילה. וזה לא כל-כך נורא. הרוג אחד או שניים ביום, כמה פצועים... זה טוב, זה מלכד. זה מעודד ילודה ומאחד את העם", עמ´ 165).

ביקורת על הצביעות החברתית[עריכה]

עדיין בהיבט הפוליטי, רפי מבקר את החברה הישראלית המתקוממת על תוקפנות הערבים, כאשר אין הם מודעים לתוקפנות הזהה שיוצאת מן הצד הישראלי ("ומה אנחנו עשינו? על בית הקברות המוסלמי בנינו את מלון הילטון ועל הקברים נטענו גן ציבורי יפה..., עמ´ 273). את הדברים הללו אומר רפי בתגובה לטענות אביו הכועס על העובדה שעל אחד הבתים הערביים התגלתה מצבה עתיקה מהר הזיתים ("זה לא ברברי? הייתי מפרסם את הצילום הזה בכל העיתונים בעולם. שהעולם יידע מה המנוולים האלה עשו...", עמ´ 273).

בדוגמא ייצוגית זאת מקדם רפי את רעיון הסובלנות. להבנתו המוסרית, יש לנהוג על-פי ההשקפה של "אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך". הוא מרחיב את משמעות התפישה הזאת גם באשר לאויב.

ביקורת בעניין יחס החברה להרוגים ולפצועים[עריכה]

רפי מבקר את התופעה החברתית הרואה בהרוגים ובפצועים עניין יחסי. ההתייחסות לנפגעי המלחמה היא על בסיס מספרי – דבר פסול ובלתי-מוסרי בעיניו ("מה זאת אומרת מספר גדול בשביל עם קטן? מה זה? זאת אומרת עניין יחסי. 240 הרוגים בשביל עם גדול יותר – זה לא נורא. כאילו שהעם מרגיש את האבידות. 240 אמהות ו- 240 אבות מרגישים את האבידה ולגודלו של העם אין כל חשיבות... הרוג זה הרוג ולא חשוב אם הוא אחד מעשרה או אחד ממיליון. היחסיות היא לא נחמה גדולה בשביל השכולים...", עמ´ 226).

בתחביבו המשונה להנציח הרוגים ופצועים, מוחה רפי כנגד הפניית המבט של הציבור מפני התופעה הלא נעימה הזאת שנקראת "קורבנות". לדעתו המחיר שמשלמים הקורבנות וקרוביהם אינו נתפש על-ידי הציבור ("אז למה לא לאסוף צילומי הרוגים? למה לא לקשט מחיצות? או להדביק אותם על קופסאות סיגריות וגפרורים? למה לא לעטוף בהם ספרים, להדפיס אותם על סדינים, וילונות, מפות שולחן? ככה הם יהיו איתנו לפחות כשנדליק סיגריה, כשנשב לאכול, כשנשכב לישון. מספיק שנראה אותם לפחות פעם אחת ביום. ואז המחיר יהיה קצת יותר מוחשי", עמ´ 227). רפי רוצה להחדיר בכוח את בעיית קורבנות המלחמה – החיים והמתים – לתודעת הציבור המפנה אליה עורף. אולי עם הציבור ייאלץ להתעמת עם המציאות האיומה מדי יום ביומו, הוא יתעורר ויפעל למען שינוי מציאות זאת.

ביקורת חברתית בעניין היחס לנכים[עריכה]

למרות פגיעתו הקשה, מצהיר רפי על רצונו לחיות. הוא מרגיש שהנכים בכללם מהווים נטל ומעמסה על החברה. בעיניו החברה יודעת להוקיר את הלוחמים ששבו בריאים משדה-הקרב, או לחילופין לכבד את אלו שנפלו במלחמה. היא מתקשה מאוד להתמודד עם הפצועים, שהפכו נכים פיזית ו/או נפשית, ואלו נאלצים להתמודד לא רק עם מצבם החדש, אלא גם עם ניכור החברה. רפי בשעתו הקשה מסרב אמנם לקבל סיוע, אך בתוך תוכו כנראה ציפה לתמיכה מסוג אחר (בעיקר נפשית) שתעזור לו להתגבר על המשבר הנוראי. הוא חש דחוי, כאילו החברה מנסה להתנער מהטיפול בו באמצעות פיצויים כספיים. קולו של רפי בספר, עשוי לייצג את שתיקתם של נכים רבים במציאות הישראלית המרגישים שבויים של מערכת השיקום הממשלתית, ומתוך כאב, בושה וחולשה נפשית קשה, אין הם מסוגלים להיאבק על זכותם לשוב ולהשתייך לחברה הרגילה. גם בהקשר לנושא יחס החברה לנכים, נוקט רפי בעמדה הסרקסטית. הוא לועג לסיסמאות הנבובות בדבר ההקרבה למען המולדת ("גידלנו אותך תחת הסיסמא ´טוב למות בעד ארצנו´. הדגש תמיד היה על ´למות´. אף פעם לא אמרנו לך ´טוב להיפצע´ או ´טוב להיות משותק בעד ארצנו´... אתה רובץ על מצפונם כמו אבן כבדה. אתה מכביד, אתה מציק, אתה מפריע, אתה מיותר. כמה שתסתלק יותר מהר מכאן – תקל על כולנו. בעיה אחת פחות", עמ´ 260).

רפי נסער מחלוקת המשאבים האירונית של רכישת מטוסים וכלי מלחמה המובילה לאחר מכן להשקעה בשיקום הנכים. הוא טוען שהכול עניין של כסף. בבית-החולים מזדרזים להיפטר מהר ככל האפשר מהפצועים בכדי לפנות מקום לפצועים החדשים שיגיעו – ובתוך כך הדגש הופך להיות על המחיר שעולה הטיפול בנכים ולא הנכים עצמם ("אתה בקושי מתאושש מהניתוח וכבר עולים עליך במסאז´ים [...] גמרנו את הטיפול, לא נוכל לעשות בשבילך שום דבר. יאללה! החוצה! לפח אשפה... לך תיהרג ושלא תחזור אלינו יותר. אין לנו מקום בשבילך", עמ´ 158). בדברים אלו חושף רפי את חוסר רגישות החברה כלפי הנכה. לכאורה, כל אדם היה מעדיף שלא לראות מוות בסביבתו, אך הצביעות מתבטאת בכך שהיחס כלפי מי שניצלו מן המוות הוא מנוכר ומתחמק פעמים רבות.

ביקורת על דרך חשיבתם של אנשים ועיצוב דעת הקהל[עריכה]

רפי משתמש באחיו אלי כדוגמא מייצגת לאנשים שטחיים, שלא בוחנים לעומק משמעותם של דברים ובמקום זאת בולעים בשקיקה את השקרים שהשלטון, החינוך והתקשורת מאכילים אותם. כך הופכים נימוקים ריקים כגון "ככה זה", "מה אתה מבלבל את המוח" ו- "זה ידוע", בהם משתמש אלי לביטויים מדכאי מחשבה אמיתית. רפי מוחה על כך שהאנשים מקבלים את המציאות כמובנת מאליה, כדבר חתום וסגור שאין לערער עליו ("זאת השיטה שלו. צרור של עשר שאלות רטוריות שאף אחת מהן לא קשורה לשנייה. הוא אפילו לא רוצה לשמוע את התשובה מפני שאת התשובות הוא יודע בעל-פה. התשובות האוטומטיות שאתה שומע עשרים פעם ביום ברדיו ובטלוויזיה. אלי הוא הוכחה חיה להצלחה של משרד ההסברה והשטיפה. הכול ברור לו. הראש סגור. אין סדק שאפשר להכניס בו איזה סימן שאלה דק [...] אין לו בעיות. העולם שלו עגול ומסודר... התשובות לכל הבעיות ארוזות אצלו בשקיות ניילון ומסודרות במגרות נעולות. קיבל אותן לבר מצווה ומאז לא נגע ולא טרח לבדוק אותן. חוזר כמו ילד טוב על מה ששמע בבית-ספר, בתנועת הנוער, בבית וברדיו...", עמ´ 163 – 166). רפי סבור שהציבור איננו אלא קורבן לשטיפת מוח מתוחכמת. כך מעוצבת דעת הקהל – לא באמצעות מחשבה חופשית וביקורתית, אלא באמצעות הזרקת ה"אמת" למוח.

ביקורת חברתית בעניין הציפיות מהפרט[עריכה]

רפי מטיח ביקורת בחברה המאופיינת בלחץ שהיא מפעילה כנגד הפרט להיות מוצלח. בחברה בה מקדשים את המצוינות כערך, הופך האדם הפרטי לטיפוס אגואיסט המוכן לפעול לשם התקדמותו גם על חשבון אחרים. רפי דוגל בבינוניות ומתנגד לתרבות המערבית הדוחפת אנשים להצלחה בכוח. בעיניו ההצלחה איננה תלויה בתעודות ותארים, שהדרך להשגתם כרוכה בדריסת הזולת. מבחינתו מוטב להיות אדם רגיל ופשוט ולא לפגוע באחר ("בעצם למה לא להיות ממוצע ואחד ממיליונים? תחי הבינוניות!", עמ´ 32). בביקורת זאת משתקפת החברה כקרקע בה מתגוששים בני-האדם בניסיונם לכבוש איזו פסגה מדומה של הצלחה. היעד צריך להיות הגשמה אישית, אך לא על חשבון אחרים, ובוודאי לא מתוך ציפייה חברתית המתורגמת למאבקים ולפגיעה בזולת. יש להעריך כל אדם באשר הוא אדם, על מעלותיו ומגרעותיו האנושיות.

ביקורת כנגד חברת הנשים[עריכה]

לאחר פציעתו, מתמלא רפי בביקורת זועמת כלפי המין הנשי ("הנשים הן רמאיות, תכסיסניות, שקרניות, בוגדניות ונצלניות", עמ´ 151). ברור שרפי פגוע ומתוסכל וביקורתו כלפי הנשים אינה משקפת את עמדת מחבר היצירה. בולטות מאוד לטובה דמויותיהן המקסימות של נירה וורה, גם בעיני רפי, כך שרעיון הצגת הנשים כ"זונות", נובע מתוך ביקורתו של רפי על המוסכמה החברתית, לפיה אין משמעות לקשר זוגי אם הוא כרוך במגבלה מינית ("מדוע אי אפשר לחיות עם אישה כמו עם חבר טוב, בלי לזיין אותה שלוש פעמים ביום", עמ´ 152).

סיכום[עריכה]

הספר "לא שם זין" יצא לאור בשנת 1973. הוא מתאר את סיפורו הטרגי של רפי לוין שנפצע בקרב במהלך מלחמת ההתשה והפך משותק. הספר מתאר גם את הטרגיות של הישראליות השקועה בבוץ הפוליטי-מדיני שיש לו מחיר יקר. צעירים רבים משלמים בחייהם, או בגופם או בנפשם, כדי לשמר את הישראליות במובן הלאומי שלה. זוהי לא רק הטרגדיה של רפי, אלא גם הטרגדיה של המדינה.

הסיפור הוא גם אישי – סיפור התמודדותו של רפי עם פציעתו הקשה, וגם לאומי – סיפור גורלה של החברה הישראלית המתמודדת במלחמה אין-סופית. נראה כי מצב האין-מוצא שמאפיין את רפי בסיום היצירה מקביל למצבה של המדינה. שניהם מרחפים בסוג של בריחה מהמציאות, אך על שניהם גם מאיימת הקרקע המצויה למטה, עליה הם עלולים להתרסק בסוף הריחוף.

מקריאת הספר עולה תמונה עגומה של חברה מעורערת שכביכול הבסיס המאחד אותה הוא הפטריוטיזם (אהבת המולדת) נוכח המאבק באויבים המבקשים להחריבה. אך מהיצירה נשמע קול ביקורת עז המצביע על כך שאין באמת אחווה בעם הזה, ואין באמת שאיפה לחיים בשלום – "אנחנו עם גדול ונפלא בזמן מלחמה, אבל בימי שלום אנחנו שווים לתחת", עמ´ 162).

המצער במסקנה הזאת, הוא שגם למעלה משלושים שנה לאחר כתיבת הספר, חזקה התחושה שדבר לא השתנה, ושעדיין, גם היום, אנו חיים על החרב וממשיכים להתווכח האם המלחמה מוצדקת או לא. בינתיים ממשיך דם רב להישפך.

Aloney Yitzhak Youth Village.JPG דף זה או חלקו נלקח מתוך האתר כפר הנוער אלוני יצחק.