ניתוח יצירות ספרותיות/דבורה בארון/שפרה

ניתוח עלילה

פתיחה - נותנת רקע קצרצר ומכניסה אותנו לסיטואציה הטרגית של שפרה

עלילת הסיפור "שפרה" מתרחשת בעיירה הליטאית סמיונובקה, בשלהי המאה ה- 19. שפרה היא אישה צעירה ויפה בעלת שמחת חיים. בצעירותה, נישאה לפנחס הנגר, שחיזר אחריה שלוש שנים, ולבסוף, נשא אותה בלי נדוניה, מה שמסגיר את היותה בת למשפחה ענייה. שפרה חיה עם פנחס ונולדו להם שני ילדים. לאחר מספר שנים, חלה פנחס ומת. שפרה נותרה ענייה, חסרת-כל, ומטופלת בבנה – תינוק בן חודשיים. היא החליטה לשוב אל בית אמה, הענייה אף היא, אשר האמינה כי לבתה יש סיכוי להינשא שנית, הפעם לדוד הסנדלר, שבעבר חיזר אחריה, אך נדחה לטובת פנחס.

הפתיחה מציגה

1. מבליטה את תכונותיה החיצוניות - הנכס העיקרי לדעת הסביבה (כולל אמה) הוא יופייה החיצוני שיגאל אותה מגורלה. גישה זו מוצגת בסיפור, כטעות – שפרה אינה מצליחה להיגאל. השם שפרה פירושו יופי.
2. מוטיב תכלת העיניים - ביטוי יחודיות והקרינה הפנימית של שפרה. בסיום הסיפור, שפרה מתגלה כדמות שאינה מוכנה להתפשר עם המציאות ובורחת לחלום.
3. הייחודיות של שפרה – מיוצג על ידי מוטיב תכלת העיניים. שפרה מתגלה כדמות ייחודיות שאינה מוכנה להתפשר עם המציאות; להיות כמו כולם.
4. מציגה את המצב - מוטיב "כמו בחלום", מייצג את המציאות בה חייה שפרה. שפרה בחרה לברוח מהחיים שמהווים סיוט עבורה ולחיות בחלום.

מוטיב הרעש בא לידי ביטוי כבר בפתחת הסיפור (באמצעות צריחת העורבים והעז) ומעיד על גורלה של שפרה - מוות.

תמונה שנייה: תמונת שוק - המרחב החיצוני,השלג

מותו של פנחס הכה את שפרה בהלם. היא התכסתה בשתיקה וחיה כמו בתוך חלום בלהות. בחוץ שרר חורף קשה, ובמצוקתה הסכימה שפרה לקבל על עצמה כל עבודה שתבטיח את קיום ילדיה.

לאחר מותו של בעלה,שפרה עושה ניסיון אקטיבי ומסכימה לקבל על עצמה עבודת כביסה, אלא שאפשרות זו יורדת מיד לטמיון ושפרה מקבלת,בעזרת תיווך מצד האם הזקנה והסרסורית, הצעה לשמש כמינקת בביתה של "אישה כבוידה" (=אישה עשירה).

לבישת האדרת של בעלה

לבישת האדרת מבטא ניסיון להיכנס לנעלי בעלה, להתפרנס כמו גבר. אפשרות זו יורדת לטמיון מפני שהחברה הסובבת אינה מאפשרת זאת לנשים. האופציה היחידה שעומדת בפני שיפרה היא השכרת הגוף באמצעות ניתוק הגוף מהנפש.

בשלב זה מגיבה שפרה בשתיקה, לא משמיעה קול. דבר זה אופייני לספרות נשים, שבהן קול האישה מושתק והיא אינה מביעה את רצונותיה.

תיאורי הנוף תורמים

1. אווירת הסיפור – הסיפור מתחיל עם השלג הראשון ומסתיים כאשר שפרה נזרקת בחזרה אל הטבע הקפוא. כלומר, הם סמלים לניכור ולאכזריות החברתית.
2. מצבה הנפשי של שפרה – ככל שמצבה הנפשי מדרדר, כך, מתגברים תיאורי השלג והקרח. כאשר שפרה אקטיבית; מוצאת פתרון למצב (עבודה ככובסת) השמיים מתבהרים.

תמונה שלישית: תמונת ההובלה לבית האחוזה

מרגע זה שפרה הופכת לפסיבית והיא מובלת לבית הזה ללא כל התנגדות מצידה. הדרך לבית האחוזה מדגישה את אובדן החירות של שפרה (מובלת כאילו הייתה עדר).
בדרך לבית, היא בורחת לעולם של דמיון ומעוות את כוח רצונה. היא נדרשה להשאיר את התינוק שלה למשמרת אמה. כך מצאה עצמה שפרה מוכנה להניק תינוק זר, בשעה שנאלצה לנטוש את תינוקה שלה.

בתמונה הזאת, מופיעים דימויים של שפרה לבע"ח חסרי אונים.

תמונה רביעית: ההגעה לבית האחוזה

שיא הסיפור - שפרה מגיעה לאחוזה. שם היא מרגישה שינוי (ריח שובע וחמימות) מסביבתה.

רצונה וגפה מופקעים ממנה. היא הופכת להיות חיה. לפני ההתפרצות של שפרה יש את מוטיב המראות.

שפרה נדחפת במהרה לבית האחוזה, ושם גופה מופקר ממנה ; רופא בדק אותה, רחצו אותה, השקו אותה בספל שוקולדה חמה, לא מתוך חום ודאגה לה, אלא בכדי שחלבה יהיה טוב לתינוק.

שיא הסיפור ; המפגש עם התינוק היה קשה עבור שפרה. הוא התנפל עליה במה שהזכיר לה "צימאון של עלוקות", וכתוצאה מכך יצא מפיה קול לראשונה מאז מות בעלה – היה זה קול בכי מר. כך ביטאה את כל כאבה, סבלה ועליבות חייה. גם ניסיונות המשרתת השנייה להרגיע את שפרה לא הועילו, והיא נותרה שוכבת על הספה ובוכה בכי גדול. לרוע מזלה, בדיוק כשבכתה נכנסו בעלי האחוזה לחדר. מבחינתם, היא הפכה פסולה לתפקיד, לכן גירשו אותה בחרפה מהבית. במקומה, הם הביאו מיד מינקת חדשה.

מוטיב המראה

"בחדר אחד,ליד ארון פתוח, בין שתי מראות מכוונות זו נגד זו".

מוטיב המראות מסמל את שתי האופציות שבפניהן ניצבת שפרה:

1. קבלת הדין ע"י שתיקה וכניעה למצב.
2. לא להתפשר - שפרה בוחרת בצעקה ובשיגעון מפני שהיא לא מוכנה להתפשר עם הסביבה ובזאת היא חורצת את גורלה. היא נתפסת כעקשנית וכפוית טובה, לכן, היא מושלכת החוצה לקור.

תמונה חמישית: היציאה אל הטבע הקפוא ; מוטיב העיניים

לאחר שסולקה מהאחוזה, לא נמצאה עגלה שתסיע אותה ולכן נאלצה שפרה לשוב הביתה ברגל, מלוות על ידי רועה, בנה של חלבנית. גם עיניו מתוארות כצבען של שפרה. בהירות העיניים, היא סמל לחלשים ולטהורי הלב.
מוטיב הנוף - בצאתה לדרך מלוות אותה נביחות כלבים.
שפרה נאלצת לעצום את עיניה מפני פתיתי השלג הניתזים אל פניה. בתוך כך היא נזכרת במראות הענקיות באחוזה, כלי הנחושת במטבח וידיה הרזות והדורסות של המינקת החדשה שהובאה במקומה, אישה כפרית חדשה : "...שרק לפני יומיים מת ילדה מסיבה לא ידועה".

סיום הסיפור

בדרכה חזרה הביתה, מחליטה שפרה לעצור ולנוח ליד הגשר הרעוע. היא מתיישבת, מתכרבלת במעיל ונרדמת.

בחלומה היא רואה את תכלת עיניו של תינוקה, את האיכרים הבאים להציל את חבריהם התקועים בשלג ואת פנחס בעלה המת, צועד לקראתה, בא לגאול אותה מבין רגבי הקרח.

שפרה מתה מוות פסיבי (קופאת). בחלק זה, מצטלבים שני מוטיבים מרכזים :

1. מוטיב הקיפאון והקרח - ניכור והאטימות של הסביבה החברתית.
2. מוטיב תכלת העיניים של שפרה - הקרינה ואת הייחודיות של שפרה כדמות. אולם, הקיפאון מכריע את שפרה בהקרבה פיזית, אך, תכלת העיניים שלה נותר בהיר, כאילו לא נעכרה בדמעות מעולם. כלומר, המציאות הפנימית של שפרה לא נפגמה ולא התקלקלה. לכן, מבחינתה המוות הוא סוג של גאולה מסביבה חיצונית מדכאת. העולם הפנימי שלה אינו משתנה. היא ממשיכה להזות על פנחס בעלה וממשיכה להזות על מודל הזוגיות שהיה לה איתו. בספרות מודרנית עכשווית ספק אם היינו מוצאים מודל כזה של זוגיות שלא נפגם ומתקלקל, כך שסיום הסיפור מדגיש את הנושאים המרכזיים שבאים לידי ביטוי בסיפור זה.

למחרת, עובר במקום איכר מסמיונובקה, ומוצא את גופת שפרה קפואה בשלג, ועיניה הכחולות בהירות, כאילו לא ידעה צער מעולם.

הרעיונות המרכזיים בסיפור

מחאה חברתית

ביקורת כנגד סדרו המעוות של העולם – עשירים מנצלים את העניים, אי שוויון. דבר המוביל לכך שהחלש הופך להיות ללעג ולחפץ. הסיפור שמוכיח התמיכה ההדדית הקיימת, כביכול, בקהילות היהודיות היא מיתוס בלבד. דוגמאות לכך (שפרה נאלצת להתמודד עם אסונותיה בבדידות מוחלטת, המשתקפת גם בנוף המושלג):

1. שכנה העשיר כלל לא מתעניין במצבה, למרות שפעם חיזר אחריה.
2. בעלי האחוזה העשירים מנצלים את מצבה לטובתם.
3. האיסור שמטילה משפחת העשירים על שפרה להביא את בנה התינוק - תינוק העשירים חשוב יותר וזכאי למה שנשלל מתינוק העניים.
4. שפרה לא מצליחה לעצור את בכייה ובעלי האחוזה נכנסים אל החדר ואומרים : "כה גדולה היתה הדממה, בגחון האישה ... להוריד את שפרה מעל ספת הכבוד. אויה, היא נשמטה, כהִשמט הבגד הבלה מיושֵן, מבלי להשמיע כל קול בנפילתה." כלומר, מעמדה של שפרה לא עדיף ממעמדו של חפץ או בגד ישן.
5. המשפחה העשירה מגרשת את שפרה וזונחת אותה (כעת לא נמצאה עגלה שתחזיר אותה בשלום לביתה), לאחר שזו נמצאה לא מתאימה לצרכיה. האדונים החזקים משליכים את העבד החלש אל הכפור הנורא ולמעשה גוזרים בכך את גורלו. כך מוצאת עצמה שפרה כושלת בניסיונה לשוב הביתה.
6. האיכר שמוצא את גופתה מבחין בשפרה, ש"התכלת שהציצה מסדקי עיניה, היתה בהירה, כאילו לא נעכרה בדמעות מעולם". מילות סיום אלו מחזקות את תחושת העוול שמאפיין את העולם. העובדה ששפרה חייכה ברגעיה האחרונים מלמדת עד כמה מותה היה בבחינת גאולה מחיים רעים של סבל, אומללות וניצול שאיש לא עשה דבר כדי להצילם.

יתכן שהחוויה של שפרה מבטאת חוויה דומה שעברה דבורה בארון כאשר שימשה מורה פרטית בבתי עשירים וחוותה בעצמה את הניצול המחפיר.

מעמד האישה

ביקורת כנגד תפיסת האישה כסינדרלה

הסיפור יוצא כנגד התפיסה שטוענת כי אישה יכולה להיגאל רק באמצעות גבר, וללא גבר, גורלה לחרץ לאיבדון ואסון.

דבורה בארון מבהירה בסיפור כי שפרה היא תוצר החברה, אשר נושאת באחריות ישירה למה שקרה לה ולמשפחתה. שפרה בעלת היכולות הפיזיות לשפר את חייה, אולם הסביבה והחינוך אינם מאפשרים לה זאת.
במהלך כל העלילה, אמה של שפרה פועלת כ"סוכנת" של תפיסה המאמינה כי בתה תינצל על ידי גבר. כמו גם, שפרה עצמה נקלעת לתוך האמונה כי האהבה תגאל אותה מיסוריה.

מעמד האישה כתוצר החברה

החברה היהודית המסורתית לא נתנה לנשים אמצעים לקיום עצמאי (השכלה, מקצוע, ניסיון חיים עצמאי), מאחר והיא הניחה כי נשים לא זקוקות לכך, שהרי הן עוברות מבית אביהן לבית בעליהן. לכן, אישה, כמו שפרה, שלא נתמזל מזלה והתאלמנה מבעלה, לא יכולה לפרנס את עצמה ואת ילדיה, אלא בעבודות שירות כמו כביסה, או בעבודות גופניות כמו הנקה הכרוכה במכירת הגוף.
דבורה בארון בוחרת בדמות שקטה ופסיבית, כזאת שאיננה מסוגלת להוליך מאבק פמיניסטי. יש לשער שהבחירה הזאת נובעת מהצורך לזעוק כנגד העוול לו נידונו נשים רבות שהיו קורבנות של השקפות עולם מגדריות שאפיינו את החברה במאה ה- 19.

נשים שאיבדו את הרגישות

הביקורת המובלעת של הסופרת לא נחסכת גם מדמויות נשים שאיבדו את רגישותן כלפי נשים אחרות, בעקבות הלך הרוח המעמדי הכללי בחברה. כך מוצגת המתווכת כ"סרסורית" (מילה בעלת קונוטציה שלילית, המתקשרת לזנות ול´סרסורית לדבר עבירה´, כלומר שותפה לפשע), הפועלת מתוך אינטרס כלכלי אגואיסטי, וכך גם מוצגת האדונית העשירה שאין בליבה טיפת רחמים כלפי אישה אחרת, החווה בדומה לה את מימוש האמהות - הקשר הראשוני והעז עם תינוק שנולד.
שתיקתה הרועמת של שפרה רומזת להשתקת המין הנשי. נראה כי בשעה בה רומסים את האישה, אין לה ברירה אלא לשתוק. זהו מסר המתחדד בסיפור כאשר את השתיקה המשקפת כניעה, שובר קול הבכי, המסמן תבוסה. האישה נדרשת להבליע את רגשותיה ולא לתת להן ביטוי חיצוני. הבכי, שהוא מסימני הרגישות האנושית, משמש כאן כסמל המאיים על "איכות הסחורה", כלומר על טיב תפקודה של שפרה כמינקת. המשרתת שמנסה לדחוק בשפרה להתאפק מבכייה, שותפה אף-היא למנגנון ההשתקה המכוון באופן ברור גם אליה, מבלי שהיא מבינה שהאיסור לבכות אינו מיועד רק לשפרה, אלא לכל הנשים באשר הן.
החלפתה המיידית של שפרה במינקת חדשה, מחזקת אף היא את התחושה שהנשים משמשות כנותנות שירות והן עוברות כמטבע ביד הסוחר. מסופר על אותה מינקת חדשה, שיומיים קודם לכן איבדה את ילדה הבכור מסיבה בלתי ידועה. אזכור זה מבליט עד כמה האישה מתפקדת כאן על תקן של מכשיר חליבה. לרגשות הכאב ולצורך האבל של אותה אישה, כלל לא ניתן מקום בסיפור. היא עוברת את תהליך ההכשרה המהיר, שבסופו תוכל להניק את בן העשירים, ומשם חייה הפרטיים יפסיקו להיות רלוונטיים.
יתכן שבעיצוב הדמויות הנשיות בסיפור, מבקשת דבורה בארון להפנות את אצבע הביקורת לא רק כנגד הגברים, הנתפשים לרוב כשולטים בחברה, אלא גם כנגד הנשים המקבלות עמדה כוחנית ומשפילה בטבעיות, מבלי להבין שרק אחוות נשים ועמידה איתנה על זכויותיהן, תוכל להוביל שינוי של ממש במעמדן.

הפרת הערכים ההלכתיים

דבורה בארון מראה בסיפור שערכי העזרה ההדדית והתמיכה, שהם מרכזיים מאוד בהלכה היהודית, אינם קיימת במציאות. איש לא עוזר לשפרה כשבעלה נפטר. אנשים לא תורמים לה דבר במחסורה. כשהיא חוזרת לבית אמה, איש לא מתעניין בה ובשלומה. הסרסורית שמוצאת לה עבודה, בוודאי, עושה זאת, תמורת תשלום ולא מתוך רצון לעזור לשפרה. גם שכנה העשיר מתנכר לה, אולי בכוונה, מתוך נקמה על כך שסירבה לו בעבר.

דרכי עיצוב בסיפור

הסיפור "שפרה" עתיר באמצעים אומנותיים המעצבים את הרעיונות המרכזיים העולים בו.

כותרת הסיפור

השם שיפרה הוא שם מקראי: "ויאמר מלך מצרים למיילדות העבריות, אשר שם האחת שפרה ושם השנייה פועה" (שמות, א´, 15). כאמור, שפרה היתה מיילדת עברייה. לפי פירוש רש"י לפסוק זה, המיילדות העבריות היו ידועות עוד לפני שהיו להן השמות "שפרה" ו"פועה". שמות אלה הם שמות מקצועיים, אשר ביטלו את האישיות הפרטית של המיילדות. שפרה נקראה כך משום ששיפרה את הוולד, ופועה נקראה כך משום שהיתה פועה – מדברת והוגה לילד.

מכותרת הסיפור אפשר להבין את העיקרון לפיו השם "שפרה" מעמיד במרכז את מקצועה של האישה ומבטל את אישיותה. עיקרון זה בולט גם בסיפור – שפרה היא מיניקת. אישיותה, צרכיה, רגשותיה נדחקים הצידה. הסביבה מתייחסת אליה כאל מכשיר חליבה. המשפחה המעסיקה אותה מתנכרת לכאב ולמצוקה של שפרה ורואה באלו סמי מוות העלולים להרעיל את התינוק. כאשר שפרה לא עומדת בדרישות התפקיד שלה, היא מפוטרת ומוחלפת מיד במינקת חדשה.

ניגודים

• עשירים לעניים - מצוקתה הכלכלית של שפרה מובלטת נוכח הרווחה הכלכלית של בית העשירים. שפרה משתמשת בנסורת להסקת הכירה וגם לחימום סירי המים לטיהור גופת בעלה המת. היא משתמשת בסדין גם כתחליף למפה וגם כתכריכים לקבורת בעלה. היא לובשת את מעיל הכבשים של בעלה המנוח, כי לה אין מעיל משלה. ביתה מוזנח וילדיה מגיעים לפת לחם. לעומת מצבה הקשה, מתואר בית העשירים על הברק והפאר שבו. זהו בית גדול, עם אולמות ומסדרונות מאווררים, שטיחים על הרצפה החלקלקה ו"ספת כבוד" בחדר האורחים. הבית מקושט במראות ועציצים, מאובזר באמבטיה וארונות בגדים ספוגי ריחות בשמים.

ניגודים אלו מסמלים את הפערים החברתיים בכלל ואת אלו בין עולמה של שפרה לעולמה של גבירתה – עולמות שלא ניתן לגשר ביניהם.

• שתיקה לצעקה – שפרה מאופיינת בשתיקתה העומדת בניגוד לרעש הסביבה. השקט מעיד על עדינות, פסיביות, חוסר-אונים וצער העוטפים את שפרה. נביחות הכלבים, צריחות העורבים, צלצול פעמוני הכנסייה, זעקת העז הגוועת ברעב, פרסות הסוסים הדוהרים מאפיינים את המולת הרחוב ואת תוקפנות ודורסנות הסביבה. הניגוד בין השקט לרעש נשבר כאשר שפרה פורצת בבכי המבטא את הסערה המתחוללת בנפשה. זהו הקול המרעיש שמסגיר את גודל מצוקתה. כל עוד יכלה להתמודד עם קשיי החיים, בחרה לשתוק. אך כאשר לא נותר בה הכוח לסבול, היא משחררת את צעקת המחאה שלה בדמות אותו בכי שגם יגזור את גורלה. מניגוד זה ניתן להסיק שכל עוד בוחרת האישה המושפלת לשתוק נוכח ניצולה המחפיר, היא זוכה לחיות, אולם ברגע בו תניח לעצמה "להרעיש" בכאבה המתפרץ, ייגזר גורלה למוות.

מוטיבים וסמלים

החלום

החלום הוא ייצוג לתת-מודע של האדם, ויש בו כדי לבטא את הלכי הנפש המודחקים. שפרה נוטה לשקוע רבות בחלומות – דבר המלמד על אחיזתה המוגבלת במציאות ועל הקושי שלה להתמודד עם חייה הקשים. בחלומותיה היא בורחת מהמציאות הקודרת, אל מחוזות של חום וקירבה מצד בעלה המנוח, אמה התומכת ועיני התכלת של בנה התינוק. היא חולמת על כל אלו בשעת נסיעתה אל בית העשירים ובשעת הליכתה חזרה אל ביתה. העייפות והקור אמנם מכניעים אותה, אך בחסות החלומות הנעימים, הופך אפילו המוות לחוויה מרגיעה ומשחררת. באמצעות החלומות מומחש הפער בין מודל החיים הרגילים והרצויים לבין מציאות החיים בפועל – על העוול והאכזריות שבהם.

הבגדים

הבגד משמש ייצוג סמלי לאדם, הן מבחינת מעמדו החברתי-כלכלי והן מבחינת מצבו הנפשי והפיזי. בסיפור מוזכרים פריטי לבוש רבים בהקשרים שונים והם משמשים בשני התפקידים. מוטיב הבגדים מעצב את הפערים המעמדיים ואת מצבה העגום של שפרה.
כבר בתחילת הסיפור מתואר עונייה של שפרה. בהיעדר תכריכים לקבורת בעלה, היא נאלצת להשתמש בסדין ששימש גם כמפת שולחן בימי חג. בנוסף לכך, מצוין שלשפרה אין מעיל חורף, ולכן נאלצה ללבוש את מעילו של בעלה המת. זהו רמז מטרים למוות הצפוי לה בלבשה את בגדי המת. היא לובשת בגדים קרועים בקור העז – סימן נוסף למצוקתה הכלכלית. היזכרותה בימי מחלתה כאשר הופשטה מבגדיה ועמדה עירומה אל מול האחות הלבושה בבית-החולים, מעידה על השפלתה של שפרה בידי האדונית המעסיקה אותה באחוזתה. כך היא מרגישה כחפץ העומד לבדיקה לפני שמחליטים אם לעשות בו שימוש. הלבשת שפרה בכותונת הפלנל החמה מרמזת על עושרם של מעסיקיה, העומד בניגוד לעליבותה המתבטאת בבגדיה הקרועים ובעירומה המשפיל. כאשר בני הבית מפנים את שפרה הבוכייה והיא נשמטת מידיהם, היא מדומה לבגד מיושן הנופל על הרצפה ולא משמיע קול בנפילתו. נעליה חסרות העקב, מסמלות את מעמדה הנחות. סמל זה בולט על רקע נוכחותו של הסנדלר האמיד שבעבר חיזר אחרי שפרה וכעת מעוניין בתופרת הרוקמת עבורו צווארוני בד. מחלונו של אותו סנדלר נשקפת נעל גבוהת-עקב – רמז סמוי להחמצה של שפרה בבחירתה המוטעית בבעלה פנחס הנגר ולא בדוד הסנדלר.

הפערים החברתיים באים לידי ביטוי גם בתיאור מעיל עור השועלים של הגבירה העשירה לעומת סינר הנגרים המלוכלך של פנחס, בעלה המת של שפרה. ניגוד זה מעצים את הרעיון שהאנושיות איננה תלויה במעמד כלכלי – שמחת החיים של פנחס לא חדלה גם לאחר מותו, כאשר הוא מופיע בחזיונותיה של שפרה לבוש בסינר הנגרים שלו, ולעומתה בולטת חמיצותה של האדונית, שכל סממני העושר העוטפים אותה מכל עבר, לא יכולים לרומם את רוחה הרגוזה.

העיניים

העיניים מופיעות בסיפור מספר פעמים ומשמשות כראי לנפשה של שפרה החושף את מצבה הקשה. לשפרה עיניים בהירות המתאימות לחזותה היפה כפי שמתוארת בתחילת הסיפור. לאחר מות בעלה פנחס, נעכרת תכלת עיניה ומאבדת מיופייה עקב הדמעות הרבות שהזילה. עכירות (= התקדרות, לכלוך, כהות, חוסר צלילות) עיניה בעקבות הצער על מות בעלה, מסמלת את הידרדרותה הנפשית של שפרה. בשעה שהיא מהרהרת בבעלה המת, עיניה מתוארות במילים: "הועמה תכלת עיניה" ובהמשך, בהגיעה אל בית העשירים, מתוארת שפרה המושפלת, בעת התמוטטותה כמי ש"הדמעות הכהו את עיניה".
העיניים התכולות מאפיינות גם את בנה של שפרה: "ותכלת עיניו של הילד הציצה אליה מעורפלת", "נשקפה אליה שוב, כמו בשעת הנסיעה, תכלת עיניו של התינוק בן החודשיים" – צבע העיניים הכחול המשותף לשפרה ולבנה מסמל את הקשר הטבעי ביניהם כאם ובנה. שפרה רואה את עיני תינוקה הכחולות פעמיים – בעת הנסיעה לאחוזה ובחלומה האחרון. שני הרגעים הללו מכריעים לגבי גורל התינוק. מוטיב העיניים עשוי להביע את תחושת האשמה של שפרה. כשהיא נוסעת לאחוזה היא מרגישה אשמה, משום שלא נלחמה על זכותה לקחת את בנה וגם בגלל שאפילו לא חיתלה אותו לפני צאתה. ברגעים האחרונים שלפני מותה, שבה ועולה דמותו של התינוק כחול-העיניים בתודעתה של שפרה שכאילו נפרדת ממנו, ואולי מודעת לעובדה שבבחירתה לעזוב אותו, גזרה למעשה את גורלו.

גם לנער הרועה, המתנדב ללוות את שפרה המגורשת אל שער האחוזה יש עיניים בהירות. עיניו דומות לעיניה – דמיון המסמל קשר של הזדהות והבנה שלו כלפיה, זאת בניגוד למשפחת העשירים, שלא דאגה להסיעה בחזרה לביתה לאחר שהחליטה לוותר על שירותיה כמינקת. אולי בהיותו של הנער בנה של החולבת ובהתייחסות המשפחה אל שפרה כ"פרה חולבת", נוצרת קירבה טבעית בין השניים ומבחינת שפרה, זהו גילוי מרגש כל-כך, עד שהיא כמעט פורצת בבכי.

בדרכה הביתה, נאלצת שפרה לעצום את עיניה בשל פתיתי השלג הניתזים אל פניה. אז מהבהבים מולה המראות הלא-נעימים הזכורים לה מבית האחוזה. בישיבתה לנוח, היא עוצמת שוב את עיניה, ואז עולים בזיכרונה מראות בנה ובעלה המחלץ אותה מערמות השלג – מראות המעלים בה חיוך.

בתמונת הסיום של הסיפור שב ועולה מוטיב העיניים. האיכר שמוצא את שפרה הקפואה בשלג מבחין בחיוך הנסוך על פניה. המשפט החותם את הסיפור: "התכלת שהציצה מסדקי עיניה, היתה בהירה, כאילו לא נעכרה בדמעות מעולם" – מותיר תחושה כפולה: מצד אחד, תחושה מעיקה – משום שברור ששפרה היתה במצוקה כה גדולה, עד שאפילו המוות נתפש כגואל. המוות המיותר של שפרה נראה אף יותר טרגי על רקע עיניה הבהירות שלא נותר בהן סימן לדמעות ולכאב. זוהי תמונה הממחישה בעוצמה את העוול שנגרם לה בדחיקתה אל הגורל המר. מצד אחר, תחושת הקלה וקורת-רוח – למרות החיים הקשים והגורל האכזר, הצליחה שפרה לשמור על חזותה החיננית. יכולתה לשמור על יופייה החיצוני גם בתנאים נפשיים בלתי-אפשריים עשויה לעורר תחושת נחמה קלה.

השתיקה

שתיקתה של שפרה מסמלת את חוסר-האונים שבמצבה. לאחר מות בעלה, היא לוקה בהלם המתבטא בעיקר בשתיקה, גם בשעה שזכויותיה הבסיסיות נרמסות. השתיקה היא סמל לפסיביות המאפיינת את שפרה, המגיעה לכדי שיא כאשר היא מוותרת על בנה, בשעה שהיא נאלצת לצאת לאחוזת העשירים לעבודתה כמיניקת. שבירת השתיקה מתרחשת כאשר שפרה נשברת ובוכה – מעשה שיגזור את גורלה לגירוש, אשר יוביל אל מותה.

הרעש

צלצול פעמוני הכנסייה, נביחות הכלבים וצריחות העורבים. פעמוני הכנסייה מסמלים את התרבות הנוצרית. קולות הכלבים והעורבים הם סמל לעולם הגויים המאיים. שילוב הסמלים הללו מבשר רעות, ולרוב מצביע על מוות קרוב. שלושת הסמלים משמשים גם כרמזים מטרימים המבשרים רעות. צריחות העורבים מופיעות בסמוך למות בעלה של שפרה, זאת במקביל לחיוורון שהתפשט על הקירות. קול פעמוני הכנסייה קוטע את השקט הנובע משתיקת שפרה לאחר שפנחס מת.
יבבת הפעמונים וצריחת העורבים הם קולות צורמים המדגישים את בדידות שפרה וזרותה בעולם עוין, והם מקבילים לבכי ולצעקה שיתפרצו בהמשך מגרונה. נוסף על אלו, מופיעים קולות נביחות הכלבים הממתינים בפתח בית העשירים. גם הנביחות הם סימן רע לעומד להתרחש. הן נשמעות ברגעים מכריעים בסיפור: כאשר הרעב מאיים על העיירה של שפרה, כאשר היא מגיעה לאחוזה ובשעה שהיא עוזבת. הכלבים מזוהים אף הם עם עולם הגויים. בנביחותיהם הם מטילים אימה ומחזקים את תחושת הניכור. הם משמשים סמל אירוני למעמדה של שפרה, שנחות אפילו ממעמדם של הכלבים. היא נזרקת מהבית כמו כלב, ובצאתה היא מלווה בנביחותיהם.

שלושת הסמלים: קולות פעמוני הכנסייה, צריחות העורבים ונביחות הכלבים, תורמים לעיצוב הרעיונות המרכזיים בסיפור ומדגישים את הפקרת האדם בידי החברה הרואה בו חפץ, כלי שרת, שבהיעדר תועלת מצדו או בשעת מצוקה, הוא מושלך אל מותו.

סמל הגשר הרעוע

בדרכה חזרה לביתה, עוצרת שפרה לנוח תחת גשר רעוע. הבחירה של דבורה בגשר רעוע היא סמלית. הגשר מסמל את המעבר מחיים למוות. היא מתיישבת, מתכרבלת באדרתה ונרדמת, כמו בשעת הנסיעה. בחלומה היא רואה את האיכרים הבאים להציל את חבריהם ואת פנחס בעלה, שבא לגאול אותה מחייה האומללים. בפעם הראשונה שפרה מחייכת מתוך שימחה אמיתית, שהרי המוות הוא בבחינת גאולה עבורה.

סמל השלג

תיאורי השלג המלווים את שפרה מסמלים את הקור העוטף אותה בשעת משבר. בלווייתו של בעלה פנחס, היא רצה פעורת פה, מבלי למעוד על חלקלקות הקרח ועל פני השלוליות הקפואות. כאשר היא מתעוררת בבית אמה בבוקר המחרת, היא מבחינה בשלג הראשון המכסה את קבר בעלה. קור השלג משתלב עם קולות הנכאים של פעמוני הכנסייה, צריחות העורבים הצורמות, יללות הכלבים הבוכים וזעקת העז הגוועת ברעב. גם נסיעתה לבית האדונים העשירים מלווה בתיאורי שלג הממלאים את המרחב. הקור העז מסמל את הקיפאון הנפשי בו נתונה שפרה בצאתה לעבודתה המחייבת אותה לנטוש את בנה התינוק. היא מכווצת בעגלה המובילה אותה על פני השלג, נתונה שותקת בתוך מעילה, עוצמת את עיניה ואכולה רגשות אשם על כך שאפילו לא חיתלה את בנה לפני שיצאה לדרך. לאחר שנכשלה בתפקידה וסולקה מבית האחוזה, יוצאת שפרה שוב אל השלג, הפעם בצעידה רגלית. סערת השלג דוחקת אותה אל פינת המסתור תחת הגשר הרעוע, ושם תוך כדי מנוחתה, היא קופאת למוות. ירידת השלג בסיפור, כמעט ללא הרף, מסמלת את אווירת הנכאים (צער,עצב) של שפרה האומללה ואת הקור והניכור המאפיינים את החברה המרושעת, אשר באדישותה, למעשה קוברת את שפרה.

דימויים

1. דימוי שפרה לציפור – "נראתה היא גופה בעיניה קלה ועזובה, כציפור בודדה בצדי הדרכים": שפרה מדמה את עצמה לציפור, משום שציפורים קטנות הופכות ליצורים חסרי הישע ביותר בחורף הרוסי. זאת משום שאינן יכולות למצוא אוכל מתחת לשלג, והן תלויות בחסדי בני-האדם, המפזרים להן פירורי לחם. בקור העז, ציפורים רבות קופאות למוות.
2. דימוי התינוק לעלוקה – "הגישו לחזה בהשגחת הרופא בריה קטנה, אשר התנפלה עליה בפה רירי, בחום זר ובצמאון חדש, לא ידוע לה – צמאון עלוקות": שפרה כה פגועה וכואבת עד שהופעת התינוק היונק ממנה נראית בעיניה כהתנפלות של עלוקה צמאה. זהו דימוי המסמל את מצב הקורבנות של שפרה, אשר חשה כי גופה מנוצל להרוויית צימאונה של עלוקה.
3. דימוי שפרה לבגד – "היא נשמטה כשמוט הבגד הבלה והמיושן, מבלי להשמיע קול בנפילתה": כאן שפרה מדומה לבגד בלה ומיושן. הדימוי הזה משקף את יחס הסביבה אליה. בעלי האחוזה עומדים לזרוק אותה, כפי זורקים בגד ישן. נאמר עליה שהיא "נשמטת" – שוב פעולה פאסיבית, ונופלת "מבלי להשמיע קול", כפי שהיא שותקת לאורך כל הסיפור.

סיכום

למרות שנכתב ב- 1912, הסיפור "שפרה" רלוונטי גם לימינו. כל עוד קיימות בחברה תופעות של ניצול החלש בידי החזק, על רקע של פערי מעמדות, הרי שהלקח מן הסיפור הזה ראוי להילמד. יחסי הכוחות המעוותים בין אדונים לעבדים הם בסיס מוכח לעוול ולרמיסת זכויות-אדם. זה מה שקורה בסיפור וזה גם מה שקורה בחברה של ימינו. למרבה הצער, תופעות של סחר בנשים, ניצול, דיכוי והשפלת עובדים בכלל ועובדים זרים בפרט, שכיחות מאוד בחברה הישראלית. האדישות והפניית העורף של השלטונות ושל החברה לתופעות אלו חמורה לא פחות. כך הופכת "שפרה" ליצירת מחאה נוקבת כנגד העוול החברתי. זוהי זעקתם של המדוכאים והמנוצלים, המבקשים לעורר את הציבור מהאפאטיות בה הוא שרוי. העובדה המרה שניתן לעשות באדם העני, חסר הישע, מעשה של דה-הומניזציה (התעלמות מאנושיותו ואף ביטולה) מבלי שמישהו יקום ויתקומם, היא מבעיתה ממש. מצמררת עוד יותר התובנה שעולה מהסיפור, שאפילו נשים נשאבות לאותה מכונה דורסנית של ניצול והשפלה, ומאבדות את הרגישות הבסיסית הנדרשת למניעת קיפוח המין הנשי והשתקתו.

דף זה או חלקו נלקח מתוך האתר כפר הנוער אלוני יצחק.