ניתוח יצירות ספרותיות/ג'. ד. סלינג'ר/התפסן בשדה השיפון

מתוך ויקיספר, אוסף הספרים והמדריכים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
Icono copyedit2.png יש לשכתב ערך זה
ייתכנו לכך מספר סיבות: ייתכן שהמידע המצוי בדף זה מכיל טעויות, או שהניסוח וצורת הכתיבה שלו אינם מתאימים לוויקיספר. אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות בדף זה, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה שלו.



תוכן עניינים

תקציר העלילה[עריכה]

הרומן מעמיד במרכז העלילה דמות מתבגרת (הולדן קולפילד) שחווה את חווית ההתבגרות בצורה קיצונית ביותר. בשלב זה בחיים, בהתבגרות, נמצא האדם בין שני עולמות: הילדים והמבוגרים. לכן, מעבר זה מלווה במשבר :

  1. סתירות פנימיות – בלבול, חוסר גיבוש
  2. ביקורתיות יתר – שיפוט יתר.
  3. קשים
  4. קונפליקטים
  5. עניין במין השני
  6. חיפוש אחר העולם המושלם – היכול לחרפן מבוגרים...

למשל :

  1. מצד אחד, קיים הרצון למרוד, ומצד שני, המתבגר זקוק לדעת המבוגר.
  2. מצד אחד, המבוגר רוצה להיות ייחודי, ומצד שני יש תופעה של קונפורמיות (להיות כמו כולם).

לתקציר על כל פרק לחץ כאן

דמות של הולדן[עריכה]

דמותו של הולדן הינה מורכבת. לכן, ריכזנו את כלל המאפיינים של הולדן, אותם צריך לפתח על פי השאלה, וכן גם, בהמשך פיתחנו את דמותו על פי אירועים מרכזים - אקספוזיציה וסיום.

עמדתו של הולדן כלפי המציאות והמניעים להתנהגותו[עריכה]

  • כולם מזוייפים - עמדתו של קולפילד משתקפת ביחסו לכל הדמויות בספר: רובן "מזויפות", "צבועות", "שקרניות", "חשקניות", וכו´ (עמ´ 6, 16, 19, 84, 99, 101, 115, 124). מאחורי המילה "מזויף", מסתתרת ביקורתו של הולדן כנגד החברה.
  • חוסר רגישות - הולדן מפנה את ביקורתו כנגד התופעה של חוסר רגישות (עמ´ 12, 35, 38, 86, 181) וחוסר הנכונות להקשיב לזולת (עמ´ 46, 71,72,142, 170). ניסיונותיו של הולדן לנהל שיחות של ממש עם הזולת ולמצוא בני-שיח שיקשיבו לדבריו, נתקלים לאורך הספר בקירות אטומים.
  • עמדה "מוסרנית" כזו יוצרת בקרב הקורא שתי תחושות:
    • לגלוג על הולדן: איך אפשר להיות כל-כך ממורמר!
    • הסכמה עם הולדן, עמוק בפנים: כולנו הרי מכירים את הצביעות האנושית...
  • היחס לחוקים - יחסו של הולדן לחוקים מורכב. הוא מאפיין את החיים כמשחק לפי חוקים. הוא קורא תגר על החוקים של "מחנה החזקים" ונציגיו. הוא לא מקבל את חוקי המשמעת (עמ´ 43, 70, 138) ומגיע למסקנה שמה שבעצם הוא אוהב זה לחרוג מהמוסכם. מכאן נראה שהולדן מכיר במגבלות החוק, אך בו-זמנית הוא נתון בניסיונות לבדוק עד כמה ניתן למתוח את גבולות החוק – זאת על רקע אי-הסכמתו לתרבות הזיוף המאפיינת לדעתו את העולם.מצד אחד - הוא אינו מוכן להתפשר על האמת שלו, ומזהה את רוב סביבתו, בצדק, כצבועים; מצד שני - הוא אינו מוכן לנהל את חייו שלו על-פי אמות המידה אותם הוא קובע: הוא רודף אחרי אהבה, אך אינו מתקשר לג´יין; הוא מת לזיין, אך נרתע מן הזונה; הוא רוצה לברוח, אך נשאר תקוע בניו-יורק.קרע כזה, בין שתי זהויות פנימיות, עלול להוביל להתמוטטות עצבים, וזה אכן מה שקורה בסוף הסיפור (הולדן מאושפז).
  • עבר מושלם, הווה נוראי + תמימות הילדים - יחסו לאחיו :.
  • הולדן מתייחס במידה זו או אחרת של אהדה לשלושת אחיו:
    • די. בי: האח הגדול והנערץ, שלמרות כשרונו האדיר יצא להיות "זונה בהוליווד".
    • פיבי: למרות גילה הצעיר היא זו שמנהלת את השיחה הבוגרת ביותר עם הולדן.
    • אלי: ללא ספק, הנערץ מכולם, למרות היותו צעיר מהולדן (עמ´ 39-40).
    • הולדן מוצא את השלמות רק בדמותו של האח המת, ובכל אחד מאלה החיים הוא מוצא פגמים. מי שאינו שייך לסביבתו הקרובה, נדחק החוצה כ"מזויף".

הערכים החשובים בעיני הולדן[עריכה]

  1. כבוד לזולת - הערך העליון הוא שמירה על כבוד הזולת. הולדן רוכש כבוד לשונים ממנו (הנזירות – עמ´ 109); לדמויות שבשולי החברה (סאני הזונה – עמ´ 91, 97); לעניים וחלשים (עמ´ 40 – 41); חשובה לו החיבה ביחסים בין-אישיים (עמ´ 145).
  2. ערך היושר - הולדן מרבה להשתמש במילה "באמת". הוא רגיש מאוד לשאלת הכנות ביחסים בין-אישיים. הוא מבקש להילחם בצביעות ובזיוף החברתי באמצעות יושר וכנות (עמ´ 110).
  3. ערך השוויון החברתי - הולדן שואף לצדק חברתי. הוא שונא את מנהל בית-הספר המפלה על רקע של מעמד חברתי-כלכלי (עמ´ 16, 107 – 108).
  • ערך היופי והטוהר. הולדן מנסה ליצור עולם יפה וטהור מבחינה אסתטית. הוא מקפיד לשמור על הניקיון, מתפעל מיופיים של אנשים מסוימים וחובב בעיקר יופי השמור לעולמם של ילדים. (עמ´ 38, 55 – 56, 122, 157).

אפיון דמותו של הולדן על פי אירועים מרכזים[עריכה]

אפיון בפרק א' - אקספוזיציה[עריכה]

תקציר :

  1. הולדן מספר על עצמו ועל בית ספרו ממנו העיפו אותו (מספר גם המשחק בו לא השתתף)
  2. הפגישה עם מר ספנסר – מורה להיסטוריה.

זמן ומקום - זמן ומקום כפולים[עריכה]

  1. הווה – המקום בו הולדן נמצא והוא המקום אליו הגיע לאחר שיצאה לו "הרוח מהגלגלים", השתגע, התמוטט – כנראה מוסד או בית מרפא.
  2. עבר – אירועים שהתרחשו שנה קודם בחג המולד עליהם מספר הולדן. מדובר על 3 ימים בחייו של הולדן ; מהרגע שהוא מבין כי הוא עומד להיות מסולק מבי"ס פנסי.

הקבלה למציאות - האם העלילה יכולה להתרחש בכל מקום?[עריכה]

מחד - סיפור כזה יכול להתרחש רק בניו-יורק בשנות החמישים : ההתרחשויות עצמן בספר הנן ריאליסטיות במובהק: ניו-יורק, שמות של בתי מלון ובארים, תכונות אנושיות מוכרות וכו´.מאידך - סיפור כזה יכול לקרות לכל אחד...; אופן מחשבתו של הולדן מזכיר את מחשבתם של נערים מתבגרים רבים, אז והיום.

רבים טוענים היום שטכניקת "זרם התודעה" (ראה למטה) מבטאת טוב יותר את חוויותיו של האדם המודרני. הולדן הינו טיפוס עירוני, אינטיליגנטי, אימפולסיבי, מבולבל ועל סף התמוטטות עצבים; יצירת טקסט מתוך ראשו של הולדן משקפת טוב יותר, אולי, את הלכי הנפש שלו. קל לקורא יותר להזדהות עם טכניקה כזו. הבעיה המרכזית שלו היא פטפטנות ושעמום.

הסגנון והכתיבה[עריכה]

שייך לתקופה; הבלבול הנפשי - אוניברסלי, על-זמני. לכן, הסגנון של הסיפור בולט ביותר לעין, סגנון רחוב וסלנג. הולדן, נער עירוני, מקבל את הדברים בקלות (חרא, מחורבן, מזויף), נוטה לדבר בהכללות , קופץ מעניין לעניין ומוסר את הדברים בצורה אסוצצית (=תחומי נושאים). סגנון זה הוא אחד מאמצעי האפיון המרכזים של דמותו.

הלדן הוא דמות מתבגר ודרך השימוש שלו בשפה לא תקינה מבטא את המרד שלו נגד מוסכמות החברה. יש לציין כי הולדן יודע לדבר שפה תקינה (קיבל 100 בחיבור באנגלית).
הקללות והאופן בו מתאר את הסביבה מלמד על תפיסת המציאות השלילית שלו. הוא רואה את המציאות כשחורה, שלילת, קודרת, כולם מזויפים ורעים.

תיאור הסביבה[עריכה]

תיאורים המאפיינים גם את המשך העלילה :

  1. סמל לחברה הקפוא - הקור והקיפאון של העיר ניו יורק הם סמלים לחברה המקיפה את הולדן אותה הוא רואה כחברה מנוקרת ובתוכה הוא מרגיש בודד.
  2. מצב נפשו של הולדן - תיאור הסביבה משקף את המצב הנפשי של הולדן - קפוא ותקוע מבחינה נפשית. הוא לא מסוגל לעבור את תהליך ההתבגרות, מפני שהוא תופס את עולם המבוגרים כעולם מאיים, אטום ומזויף. זו הסיבה שהולדן כמעט נופל – מוטיב הנפילה וההעלמוץ המדגישים את הסכנה שכרוכה במצב הנפשי של הולדן.

התנהגות[עריכה]

ד.ב אחיו הבכור[עריכה]

יחסו של הולדן אל אחיו מלמדת על אכזבה ושבירת חלום. אחיו החל כסופר שרשם את ספרו האהוב על הולדן "דג הזהב המסתורי". בהמשך דרכו, הוא שינה את כיוונו והחל להיות תסריטאי בהוליווד שעתה מרוויח כסף רב. הולדן לא רואה בשינוי זה לטובה ולכן החל לכנות את אחיו "זונה", הוא מרגיש כי אחיו אכזבו לו קיווה רבות. הוא מרגיש כי אחיו מכר עצמו למען אומנות נמוכה ולכסף.

מכאן : הולדן הוא דמות טוטלית; הוא לא מוכן להתפשר על עקרונות והוא רואה בקולנוע אומנות הנמוכה מהספרות.

"דג זהב מסתורי"[עריכה]

סיפור הדג המסתורי הוא סיפור על ילד קטן שקנה בכספו דג שמצא בכלי סגור. הסיפור מלמד על יחסו של הולדן לעולם. הולדן חש הזדהות עם הילד הקטן, תמימותו הטהורה ועם הסגירות שעובר הילד לאוטונומיה (=עצמאות – קנה לעצמו את הדג ). הולדן אינו כנה עם עצמו.

היחס של הולדן לפרסומת על בי"ס פנסי[עריכה]

הולדן לועג על היומרנות של ביה"ס שלו. מכאן, ניתן ללמוד על תכונתו המרכזית של הולדן – היותו מזייף אמת ומזויף. הולדן מצפה לראות את העולם טהור, כנה ונקי מכול זיוף.

"כל ביה"ס היה שם חוץ ממני..." - אי השתתפות שלו במשחק מרמז על תכונה מרכזית בדמותו של הולדן – הוא היחיד שעומד מהצד, נבדל ומנוכר. המוטיב בו הולדן משווה פעמים רבות את עצמו מול החברה מופיע רבות במהלך הרומן והוא מדגיש את תחושתו של הולדן הרואה עצמו בודד, עומד בצד, מסווג מהסובבים ובו זמנית מבקר אותם ללא הרף.

אפיון באמצעות פרי מידע[עריכה]

הולדן אינו מוסר את כל האמת. הוא משמיט פרטים חשובים על עצמו, על עברו, על משפחתו ולעיתים מוסר דברים "בדרך אגב".

למשל : "על זה שכחתי לספר לכם, העיפו אותי מבי"ס..."

להולדן יש נטיות להדחיק דברים כואבים, הוא מצחיק ובורח מהתמודדות. במהלך כל העלילה הוא בורח מהעולם ע"י מניעת יצרת קשר עם הוריו כיוון שהוא אינו מסוגל לומר להם שנכשל.

אפיון בפרק ב'[עריכה]

תקציר : שיחה עם המורה להיסטוריה והזכרת הברווזים.

2 תכונות אנו למדים מהמפגש עם המורה :

  1. יחס של הולדן לזקנה .
  2. היחס לחזקים.

היחס של הולדן לזקנה[עריכה]

הולדן מתייחס בנימוס אל מורה להיסטוריה, עם זאת, הוא מדגיש כי הוא סולד מכל אותן ריחות הנובעים ממנו בשל זקנתו, התרופות שמסביבו וכדומה. דבר זה מעיד על פחדו של הולדן לגבי זקנה המלווים את כולנו במהלך החיים. עם זאת, על אף סלידתו הוא מספר כי יש לו שערות שיבה "למרות שאני מתנהג כילד בן 12". כלומר, הולדן אינו מודע לעצמו ולשינוי החל בו.

היחס לחזקים[עריכה]

בשיחה עם מר ספנסר, שואל המורה הזקן להיסטוריה על שיחתו עם מנהל בי"ס דוקטור דרמן. ד"ר דרמן הציג לו את החיים, המציאות ועל חוקי משחק הקיים בחיים. ספנסר מחזק גישה זו – שהחיים הינם משחק שיש בהם כללים על פיהם צריך לנהוג.

הולדן רואה בתודעתו את החוקים :

  1. החוקים הם לחזקים והוא לא -מבחינתו של הולדן החוקים מתקשרים לחזקים, כלומר, למבוגרים. כיוון שהוא רואה עצמו כחלש, הוא אינו מקבל את החוקים והכללים של החזקים וקורא עליהם תיגר על ידי הפרתם. הוכחות לכך :
    • הוא מעשן ברכבת ומזמין משקאות חריפים על אף שהוא קטין.
    • הוא מזדהה עם דמויות שמפרות את החוקים. כך, הוא מזכיר את הסיפור על רינג לארנדר. הסיפור הוא על שוטר נשוי המתאהב בנהגת שנוהגת במהירות מופרזת ונהרגת (ע"מ 21-22).
  2. הפרת החוקים = סכנה - צד שני, הפרת החוקים מתקשרת בתודעתו של הולדן כסכנה. הפרת החוקים : שוטר, גבר נשוי שמתאהב - נהיגה מופרזת במהירות => תוצאה : מוות. המסר העולה הוא שהחוק נועד להגן על האדם, אבל אם האדם אינו מקבל אותו מבחינה רגשית החוק הופך להיות מקור למרד וערעור.

מוטיב ראשון – חוסר ההקשבה של המבוגרים[עריכה]

הולדן מבקר את מר ספנסר על חוסר ההקשבה : "הוא אפילו לא הקשיב, הוא אף פעם לא מקשיב כשמדברים אליו". זהו מוטיב החוזר על עצמו ברומאן – הולדן מבקר ללא הרף את חוסר ההקשבה של המבוגרים.

בנוסף, אנו מוציאים אותו לאורך כל העלילה מתקשר עם אנשים בטלפון : מתקשר אל נערת טלפון, עם חברים שלו לשעבר, אחותו פיבי – רק עם הוריו אינו מתקשר. דבר זה מראה על בדידות ופחד מפני כשלון ואכזבת ההורים, הוא מרגיש נכשל ומפחד לאכזבם.

סיום[עריכה]

הולדן נמצא ככל הנראה במוסד כלשהו לאחר ש"המוח יצא מהמפרסים" - לא ידוע כיצד הגיע לשם; ניסה להתאבד, הלך מרצונו ועוד.
ישנה אירוניה כיוון שהולדן תמיד רצה להיו חלק ממערכת (בי"ס וכו') ועתה הוא מגיע לשם כאשר מתאשפז בבית חולים.
הולדן עבר שינוי והתפתחות; גישות והקדירות שבה היה התמתנו. מצד שני, התפתחו עדין לא תמה - אותם תסמינים :

  1. מתגעגע לדברים שהיו בעבר (פתאום רואה את כל האירועים שקראו כחסרים).
  2. חסר תקוות ותוכניות לעתיד.
  3. סגנון דיבורו לא השתנה - ביקורתי, שיפוטי...
  4. צריך פרטיות : "אני מצטער שסיפרתי על זה לכל כך הרבה אנשים" .

נקודת מבטו השתנת, אך הוא בתוכו עדין מרגיש את אותם דברים, אומנם מצב רוחו השתפר, אך יש לו דרך ארוכה לשינוי ולהתפתחות.

דמות המספר ברומאן[עריכה]

  1. מספר גיבור – מספר שמוסר את הדברים בגוף ראשון.
  2. מספר בלתי נאמן – מספר שמתוך כוונה או לא מכוונה, מסתיר מאתנו מידע מסוים או שהיגדיו מתגלים כלא נאמנים במהלך העלילה (יש סתירות).

הולדן דמות גיבור בלתי אמינה[עריכה]

הולדן הוא מספר בלתי נאמן, כך, הוא מבקר את הקולנוע מפני שתופס אותו כאומנות נחותה, וכן הוא מבקר את הצגת הדמויות בקולנוע כדמויות הסטריאוטיפ, כמו למשל דמות המג'ו הגברי. למרות זאת, אנו מוצאים אותו הולך לקולנוע הרבה ומאמץ סטריאוטיפ התנהגותי של הקולנוע (מדמה שחקנים). למשל באירוע בין הסרסור לעצמו.

מדוע החליטה המספר להעביר את הסיפור כך?[עריכה]

הסתירות של הולדן והיותו מספר בלתי נאמן הוא אפיון נוסף של דמותו. הולדן הוא דמות מתבגר מבולבל, לא מגובש ומאופיין בסתירות פנימיות רבות שאינו מודע לעצמו כנער חכם, מורכב, ציני ורגיש שתקוע מבחינה רגשית. בכדי שנראה את נקודת מבטו אל העולם, המספר מספר את הסיפור דרך ראות עיניו.

מאחר שהוא מספר לא אמין עלינו לשאול מהי עמדת הרומאן? - ולשם כך עלינו לדעת מהו המחבר המובלע.

דמותה של פיבי[עריכה]

המפגשים עם פיבי[עריכה]

הפגישה הראשונה[עריכה]

הפגישה מתחילה בכך שהולדן נכנס לחדר בשעת לילה (שם היא ישנה והתעוררה), פיבי מחבקת את הולדן והם מתחילים לנהל סוג של מפגש טיפולי. הולדן מספר לפיבי שנזרק שוב מבי"ס הספר, ופיבי מצדה מנתחת את מצבו ומנסה לעודד אותו למחשבה חיובית בצורה עדינה : "שוב דבר שקורה לא מוצא חן בעיניך", "תגיד דבר אחד שמוצא חן בעיניך". כאשר הולדן מזכיר את אחיו אלי, פיבי טוענת כי אלי מת והולדן תקוע בעבר.

פיבי מספרת על ההצגה בבית ספר.

במהלך השיחה בניהם אנו מגלים על משמעות הכותרת. פיבי מבקשת מהולדן לומר לה במה היה רוצה לעסוק בעתיד, בכדי להוציא אותו מהתקיעות, ואילו, הולדן אומר כי היה רוצה להיות : "התפסן בשדה השיפון".

הפגישה מסתיימת בכך שהם רוקדים והולדן מספר כי הוא רצה להיתפס בבית. הולדן גם נותן לפיבי את הכובע שלו ומבקש ממנה כסף.

שם היצירה[עריכה]

שמה של היצירה מוזכר פעמיים (עמ´ 113 ועמ´ 170).
לראשונה שומע הולדן שיר מפי ילד ששר את השיר תוך כדי הליכה על הקצה (גם בחלומו של הולדן הוא הולך על הקצה), יחד עם הוריו. הילד שר בטעות: "אם אדם תופס אדם קרב בשדה השיפון" במקום: "אם אדם פוגש אדם קרב בשדה השיפון". את הנוסח המדויק של השיר מוסרת להולדן, אחותו פיבי.

משמעות הכותרת מתבהרת במהלך המפגש של הולדן ואחותו הקטנה פיבי שבמהלך חושף תפיסתו של הולדן.הולדן מצוטט לפיבי משירו של רוברט : "אם אדם תופס אדם בשדה השיפון". פיבי מתקנת : "אם אדם פוגש אדם..."

שיבוש זה מעיד על בעיתו של הולדן :

  1. פוגש – אלמנת של הדדיות, קבלה, זרימה, פתיחות ועוד.
  2. תופס – חבוי במשמעות כוחנית של ניסיון לעצור דברים בכוח, לתפוס ולשלוט בהם. דבר זה אינו אפשרי במציאות.

הולדן רואה כי תפקידו להיות מגן הילדים הקטנים (=התפסן) ולמנוע מהם ליפול מהצוק (המעבר מילדות לבגרות) הנמצא בקצה שדה השיפון (במקום ללא מבוגרים פרט אליו) שנתפס בעיניו כנפילה מאיימת ומפחידה, ולכן כמחויבותו ובשל רצונו, הוא צריך למנוע מהילדים לעבור את מעבר זה.

מוטיב הנפילה מדגיש את תהליך הידרדרותו של הולדן הנובעת מחוסר רצון לקבל את הבגרות ובמקום הוא מנסה "לתפוס בכוח" את "הפסקת הבגרות", לתפוס את הילדות. הולדן שואף למנוע את התבגרות כיוון שעולם הבגרות והילדות נתפסים בדיכוטומי (=דו קוטבי).
העבר, הילדות כטוב ומושלם - את אחיו אלי שמת מסרטן תופס כטהור, את ג'ני גלדור (ידידתו מעבר) תופס כמושלמת ואת סאלי איס (ידידתו מהווה) הוא מבקר ללא הפסקה - הווה נתפס שלילי בעיניו הוא אינו מקבלו – זוהי בעיתו המרכזית – לקבל וליהנות מעכשיו.

מוזיאון וגן חיות[עריכה]

הולדן בורח מביתו של המורה כשמצבו הנפשי קשה, הוא רוצה לברוח, אולם מחליט להפגש עם פיבי.

הולדן פגש את פיבי לאחר שהיה במוזיאון שם ראה מומיות מצריות והדריך שני ילדים. פיבי מבקשת ממנו לברוח עמה מהצגה שבה היא אמורה לגלם תפקיד ראשי (לטענת של פיבי ההצגה "מזופתת"). הם הולכים לגן החיות והולדן מנסה לשכנע לחזור הביתה.

בחלק זה מוזכרים שני מוטיבים : מוטיב הטבעת ומוטיב המוזיאון.

תפקידה[עריכה]

הארת דמותו של הולדן[עריכה]

פיבי היא הדמות היחידה שמבינה את הולדן והיא עוזרת לו לצאת ממצוקתו. הולדן מרגיש מתחבר אליה (כי היא ילדה), מצד שני אנו רואים כי אופייה של פיבי הוא יותר של אישה בוגרת ולא ילדה. לפיבי יש דעה משלה, היא ביקורתית (שופטת את נקודת מבטו של הולדן לחיים), אומרת את האמת. היא חמה, אוהבת (מחבקת את הולדן וכועסת עליו שסולק מבית הספר) והיא בעלת עמדה אישית משל עצמה. מצד שני, פיבי מאוד דומה להולדן – גם היא נערה / ילדה – עדין לא עברה את גיל הבגרות.

קידום העלילה[עריכה]

פיבי מציגה לפנינו את בעיית הסיפור – נקודת מבטו של הולדן. כמוהו, גם היא לא אוהבת את כל הדברים בבית ספר (ההצגה), אך אין זה אומר כי היא נתנה לאותם דברים לדכות אותה ולדרדרה למצב בו היא לא רוצה לחיות. היא מציגה לנו את המציאות – הולדן לא אוהב אף אחד, אפילו לא את עצמו – מה שהוא אוהב, אילו דברים שתמו זמנם.

אנטולוני[עריכה]

מפגשו עם אנטולוני – כיצד מאיר מפגש זה את בעיותיו של הולדן? - פרק 24[עריכה]

הפגישה :

  1. מדברים על הבעיות של הולדן.
  2. המורה מנסה למתן את הביקורת של הולדן, אך הולדן אינו פתוח מספיק להבין זאת.
  3. המורה מלטף את ראשו של הולדן והולדן בורח תשוש וחלש.

הולדן מגיע לפגישה כאשר מצבו הנפשי והגופני מעורער; יש לו סחרחורות, הזעות ועוד.

אנטנולי, מורה לאנגלית, מתואר כהמורה הכי טוב של הולדן, בעל יושר וכנות (מציע להולדן סיגריה), חוש הומור ופתיחות, כאילו הוא מבין את הולדן. השניים מדברים בפתיחות על הבעיות של הולדן, על הנסיעה של אחיו להוליווד וכדומה.

אנטוליני מאיר את דמותו של הולדן, הוא מזהיר אותו מפני שנאה קיצונית ("...ותשנא כל אחד שנכנס", עמוד 184), מכך שהסביבה אינה נותנת להולדן את המענה לו הוא זקוק, ומזהיר אותו מפני העתיד : "ההתדרדרות הזו שאתה הולך ומתקרב אליה היא סוג מיוחד...(185)".

אנטוליני אומר משפט להולדן משפט המאיר את בעיות העיקרית של הולדן - אינו מוכן להתפשר :

"האדם שאינו מבוגר ניכר ברצונו למות מוות אצילי למען איזו מטרה ואילו האדם המבוגר ניכר ברצונו לחיות בצניעות למענה (עמוד 176)"

אנטונולי הוא מורו של הולדן, דמות מבוגרת המשמשת מודל להולדן עליו הוא יכול לסמוך. אולם, באנטוליני נמצאים חסרונות רבים :

  1. מעשן כמו קיטור.
  2. שותה אלכוהול בצורה מופרזת.
  3. מערכת יחסיו עם אשתו מזויפת - נשואי לאישה מזוקנת (לפי דבריו של הולדן שאינה מתאימה למורה) כמעט אין מגע פיזי בניהם.
  4. נרמז כי הוא הומוסקסואלי-פדופיל (מלטף את ראשו של הולדן בזמן שישן).
  5. טשטוש הגבול בין מורה לתלמיד - מציע להולדן סיגריה.

על אף שהולדן מזדהה עם המורה מאוד ויש לו הכרות עמוקה עמו - הוא אינו סומך עליו, ובשל כך, מצבו של הולדן מדרדר אף יותר. לכן, יתכן מאוד כי הולדן לא היה מוכן להיות פתוח אל דברי המורה כי לא סמך עליו (לעומת פיבי, שכן סמך עליה). המפגש גורם להולדן לרצות לברוח ממשהו (שיחסית בין הקרובים ביותר בחייו), דפוס החוזר על עצמו (ברח מבי"ס, מהמציאות, מהבית, מהמורה, מפיבי...).

מוטיבים[עריכה]

מוטיב הנפילה[עריכה]

שם היצירה[עריכה]

מוטיב הנפילה קשור למשמעות שם היצירה. הספר מדגיש את רעיון הנפילה המטאפורית מעולם הילדים לעולם המבוגרים. הולדן מבקש לשאת בתפקיד התפסן שאחראי על מניעת הנפילה. הנפילה היא שילוב של נפילה פיסית ונפילה רוחנית / רגשית. תחושת הנפילה כה חזקה בהווייתו, עד שהוא מבקש להיות זה שיעשה את כל שניתן על-מנת למנוע את נפילתם של הילדים הקטנים אל המקום אליו הוא כבר נפל – והתרסק.

הולדן מפחד לעשות את המעבר מילדות להתבגרות[עריכה]

הולדן מרבה למעוד וליפול פיזית במהלך מסעו ברחובות ניו-יורק והוא עסוק מאוד בנפילה הנפשית ממנה הוא סובל עקב ניסיונותיו להתמודד עם עולם המבוגרים הקודר והמזויף. מצד אחד, במשחק הבייסבול (בו כולם נמצאים) הוא מחפש חוקים וכללים אותם קשה לו להבין (הוא רוצה להיות חלק מהמשחק / להיות חזק בעיניו). אך, מצד שני, הוא עדין לא רואה עצמו כנער חזק.

פחד מזקנה[עריכה]

מחשבותיו של הולדן מוקדשות לעתים למוות, להתאבדות, לקפיצה מן החלון, לנפילה למעמקים – הוא מדמיין לעצמו את מצבתו.
מוטיב הנפילה מדגיש את פחדו של הולדן להזדקנות. הולדן במפגש עם מורה להיסטוריה מספר עד כמה הוא סולד מהתרופות והריח הקשורים לזקנה. מצד שני, הוא מספר כי יש לו שערות סיבה. כלומר, הוא אינו מודע לעצמו ולכך שהוא עובר את תהליך התבגרות אם או אם לא ירצה.
חוסר המודעות והכנות לכך שהוא כבר נמצא בתהליך מודגשת כאשר הוא מספר כי הוא מפחד ללבוש (להיות מושפל – להיות "למטה") את כובע הציידים "לא נכון" בחברה.

דוגמאות לנפילות ביצירה[עריכה]

  1. "איך שלא יהיה, תכף אחרי שחזרה לי הנשימה עברתי בריצה את כביש 204. הוא היה מכוסה קרח וחלק נורא ואני כמעט נפלתי" (עמ´ 8).
  2. "איך שלא יהיה, עוד לפני שהבנתי מה קורה כבר הייתי על הרצפה המחורבנת..." (עמ´ 45).
  3. "ואז הוא באמת תקע לי אחת, ועוד לפני שהבנתי מה קורה, הייתי עוד פעם על הרצפה המחורבנת" (עמ´
  4. "איזה טיפש זרק קליפות של בוטנים על כל המדרגות. ואני כמעט שברתי לי את הראש העלוב שלי" (עמ´ 53).
  5. "לא התעלפתי, אבל, מפני שאני זוכר שהסתכלתי מהרצפה וראיתי את שניהם יוצאים בדלת וסוגרים אותה" (עמ´ 102).
  6. "מה שבאמת התחשק לי, אבל, זה להתאבד. התחשק לי לקפוץ מהחלון. בטח הייתי עושה את זה, אם הייתי בטוח שמישהו יכסה אותי ברגע שאני אנחת. לא רציתי שאיזה חבורה של סקרנים טיפשים יסתכלו עלי כשאני אהיה כולי מכוסה דם" (עמ´ 103).
  7. "ירדתי במדרגות האחוריות. כמעט שברתי לי את הראש על איזה עשרה מיליון פחי-אשפה, אבל יצאתי" (עמ´ 178).
  8. הנפילה הסופית: "אחרי שיצאתי מהמקום איפה שנמצאות המומיות, הייתי צריך לבית-שימוש... אבל קרה עוד משהו. כשיצאתי מהשירותים, בדיוק לפני שהגעתי לדלת, אני ככה התעלפתי. היה לי, אבל, מזל. זאת אומרת, הייתי יכול להיהרג כשנפלתי על הרצפה, אבל אני רק ככה צנחתי על הצד. זה, אבל, היה מוזר. הרגשתי יותר טוב אחרי שהתעלפתי" (עמ´ 200).

מסר[עריכה]

נראה כי אין מוצא ו"הנפילה" מגן-העדן האבוד של הילדות הכרחית, אך "למטה" מצפה להולדן לאו דווקא המוות הפיסי או המוות הנפשי. הדבר תלוי בו בלבד, וכשם שיוכל לשמור על תוכו הייחודי – אם יסתגל למוסכמות החברתיות מבלי לוותר על פנימיותו האותנטית, הוא אף יוכל ליהנות מחברתם של ילדים (אולי בעתיד – ילדיו שלו) ולהיות החוליה המקשרת בין שני העולמות: האחד של הילדים והאחר של המבוגרים.

מוטיב הברווזיים[עריכה]

  1. אנלוגיה – הברווזים זהים למצב רוחו של הולדן שמרגיש שרוי בעולם של קיפאון פיסי, ריגשי ורוחני.
  2. אי וודאות – המוטיב מדגיש אי וודאות ואת בעיית הזהות של הולדן – שאלות הכיוון שמעסיקות אותו ומדגישות נקודה זו – הוא תוהה לגורל הברווזים – אם גורלם טוב, כך יהיה גורלו ולהפך.
  3. הבעיה המרכזית העולה ברומאן (152) – בשילוב של מוטיבים נוספים (החשיכה והנפילה) מחודדת הבעיה העולה ברומאן (האם הולדן יתבגר?).

כובע הציידים האדום[עריכה]

הולדן אוהב ללבוש את כובע הציידים "בדרך לא שגרתית" והוא מבטא זאת באין ספור מקרים. "הכובע הזה שקניתי היו לו אוזניות ואני שמתי אותן על האוזניים – בכלל לא היה אכפת לי איך אני נראה...(ע"מ 54)".

עם זאת, הולדן כן לובש את כובעו כמו שצריך כאשר הוא נמצא בחברה על מנת לא להראות כיוצא דופן, כלומר, הוא אינו אדיש לדעת הסביבה. להיפך, הוא מאוד רגיש לדעת הקהל והסביבה עליו – מה יחשבו עליו ויאמרו עליו.

תפקיד המוטיב:

  1. להדגיש את הצורך שלו לביטוי אישי.
  2. מבטא את החיפוש שלו אחר חום ותמימות.
  3. מבטא את היחס שלו כלפי דעת הקהל.
  4. מצב הביניים בו נמצא הולדן - הולדן מסתתר מתחת לכובע מפני עולם המבוגרים. הוא כאילו נורמאלי בחברה, אך, למעשה, כאשר כולם הולכים הוא משנה את כיוון הכובע ועתה הוא שוב הוא.
  5. "צייד ילדים" – על פי אמונתו של הולדן הוא מציל הילדים מנפילה. כיוון שהוא נמצא בקו המפריד בין שני העולמות הדרך היחידה שנותרה לו מפני עולם המבוגרים היא למות.

מוטיב הטבעת[עריכה]

כאשר הולדן נפגש עם פיבי בגן, הם הולכים ומגיעים לסחרחרה עם טבעת זהב. הולדן אינו מצטרף אל פיבי כאשר היא עולה על הסחרחרה ומביט בה מהצד. הוא טוען כי "ילדים קטנים הם משונים וצריך לדעת איך להתנהג עמם" - כלומר, הוא אינו רואה עוד בעצמו מבוגר.

הסחרחרה מייצגת את עולם הילדים, היא קבועה במקומה ורק מסתובבת.

בהמשך, הולדן מספר כי פיבי מנסה לתפוס טבעת זהב, המסמלת את העולם האידאלי אליו אנו שואפים להגיע, וקשה לה. הולדן אומר כי כל הילדים רוצים להגיע אל הטבעת ועל אף שהוא דואג לאחותו הוא אינו מפריע לה לנסות וליפול, כלומר הנפילה היא חלק בלתי נפרד מהבגרות ממנה ניתן רק לצמוח ולגדול.

מוטיב העיוורון, החשכה והעלמות[עריכה]

עיוורון[עריכה]

הולדן מפחד מהמוות / מהזקנה שהינם חלק מהחיים. במוות אנו לא רואים דבר – יש חושך. הולדן מרגיש כמת, הוא לא רואה היכן הוא, הוא חסר ביטחון, הוא בודד וצריך עזרה. עיוור השולח את ידו לעזרה - הוא מפחד מנפילה. מוטיב זה מופיע בהרבה קטעים ברומן יחד עם מוטיבים נוספים. כך, כשהולדן מגיע לפיבי הוא מגשש בחשכה ורק פיבי נותנת לו יד לעזרה.

החשכה[עריכה]

הקשר : חשכה –> עיוורון --> נפילה

במהלך הרומן הולדן מצהיר כי מכיר את סנטר פארק כמו כף ידו. אולם, כאשר הוא מגיע לשם, הוא מגלה שיש פער בין הצהרותיו למציאות (מספר בלתי נאמן). במציאות מתברר כי הוא לא מצליח למצוא את האגם בגלל החשכה. בנוסף, הוא מגלה שהאגם בחלקו קפוא ובחלקו לא (הוא האמין כי כל האגם קפוא) ואין שם ברווזים בכלל, בשונה ממה שחשב קודם כי האגם קפוא לגמרי. על כן, הוא כמעט נופל.

קטע זה מחדד באמצעות מוטיב החשכה ועיוורון את הבעיה המרכזית שמוצגת ברומאן. הבעיה היא שהולדן נמצא במצב של משבר זהות ולכן הוא תופס את המציאות בצורה קיצונית, קודרת ופסימית. הוא רואה אך ורק את החלקים החסרים (חסרונות) במציאות ואינו מסוגל להבין כי המציאות מורכבת מטוב ומרע. לכן, צפויה לו סכנת נפילה שביטויה הקיצוני יכול להיות התאבדות, כמו סימור בסיפור דגי בננה. לכן, בשלב זה עולה השאלה, האם הולדן יעבור תהליך של התפתחות בקבלת המציאות, התבגרות והבנה כי החיים מורכבים?

עולם המוזיאון[עריכה]

הולדן נכנס למוזיאון כדי להעביר את זמנו. במוזיאון הוא פוגש שני אחים קטנים המחפשים מומיות שמזכירים לו את תקופתו עם אחיו אלי (תחושת האובדן). הולדן מדריך את הילדים בנושא היסטורית מצרים (נושא בו כשל). דבר זה מרמז על "תפקידו" של הולדן להגן על הילדים.
בנוסף, שוב עולה הבעיה המרכזית של הסיפור - הולדן לא מודע לעצמו, הוא כן מכיר את החומר דיו בשביל ללמד את הילדים, אך, הוא לא מספיק בשביל המבחן – למבוגרים? - הולדן מרגיש שמקומו עם הילדים.

בסוף, הוא נשאר בקבר, כלומר הולדן הגיע לתחתית התהום - הוא יכול לעלות או למות. "אני היחידי שנשארתי בקבר. זה ככה מצא חן בעיני, איכשהו (עמ' 199)".

סוג היצירה והקבלתה למציאות[עריכה]

זרם התודעה[עריכה]

זרם התודעה - כיצד אנחנו חושבים?! מונח שטבע ויליאם ג´יימס בשנת 1890, ומתאר את הזרימה האינסופית, המבולבלת והמורכבת המאפיינת את הפעילות הנפשית של האדם.

ספרות המשתמשת בטכניקה של "זרם תודעה" מנסה באופן עקבי לעקוב אחר טבעה של המחשבה האנושית. גם "התפסן בשדה השיפון" הוא כזה: ניסיון להעביר חוויות נפשיות וחיצוניות באמצעות "מונולוג פנימי", ללא שום התערבות חיצונית.

הספרות מנסה, במשך מאות שנים, לבטא את המציאות המתרחשת סביבה. גם זרם התודעה הוא ניסיון כזה, ניסיון מתוחכם מקודמיו: זרם התודעה מעניק אשליה כאילו אנו נמצאים בתוך תודעתו של המספר.

הולדן ב"התפסן בשדה השיפון" אינו מספר מהימן. אנו חופשיים שלא להאמין לעדויותיו, ולבחון אותו על כל צעד ושעל (עמ´ 60).


"התפסן בשדה השיפון" – כסיפור חניכה[עריכה]

סיפור חניכה – יצירה שבמרכזה עומדת ההתבגרות הגופנית והנפשית של הגיבור. הולדן, כגיבורים צעירים אחרים, מגיע בסופה של היצירה אל ה"הארה" החדשה – זו הנובעת מתהליך ההתבגרות ומהבחירה העצמאית מתוך אופציות שונות והגורמת לגיבוש הזהות ולהשלמה עם העולם הסובב.

הולדן הבוגר יותר (בן 17) מספר את קורות אותם שלושה ימים דרך עיניו של הולדן הצעיר כביכול (בן 16). הולדן הצעיר זקוק נואשות לבני משפחתו. בלעדיהם הוא כמעט משתגע. הביקורים אצל המורים להיסטוריה ולאנגלית הם בבירור חיפושים אחרי דמות האב. הולדן לא מסוגל לתקשר עם הוריו, שכן אביו נתפש בעיניו כאיון להישלח לפנימייה צבאית ואמו היא אם שכולה עצבנית הסובלת מכאבי ראש תכופים ודאגות משלה, שאין להטריד אותה בבעיות נוספות. להולדן לא נותר אלא לשקוע בבדידותו, ממנה אין הוא מסוגל לראות את המציאות באופן בוגר. הוא רגיש לכל קול, לכל ריח, לכל תנועה ולכל דבר, המדגיש את קיומם הפיסי של האנשים בקרבתו. הוא מתנגד נחרצות לכל ביטוי של שקר וצביעות, אך הוא עצמו נוטה להעמיד פנים ללא הפסק (ממציא לעצמו שמות בדויים כמו רודולף שמידט או ג´ים סטיל), משקר ללא בושה ומתנהג בתיאטרליות מופגנת (למרות סלידתו מתיאטרון). בכך נחשפת האגוצנטריות הילדותית של הולדן – ממנה יצא רק לקראת תום הספר.

עם התבגרותו, מתחיל לחוש הולדן בצורך ברור ומודע בקשר אנושי. הולדן האימפולסיבי והקיצוני עובר מקיצוניות לקיצוניות: משנאה לבני-האדם כולם (להוציא חריגים בודדים), הוא עובר פתאום לאהבה אנושית, עד כדי כך שהוא מרשה לעצמו להתגעגע גם לטיפוסים שבצעירותו עוררה בו דחייה קשה.

בהתנהלותו הילדותית, בולט הולדן כמי שחסר שליטה על לשונו, המתעניין בשאלות ילדותיות תמימות (לאן הולכים הברווזים כאשר האגם קפוא?), מבזבז כספים ללא חשבון, נסוג מכל קושי ונמנע מהתמודדות (נטישת בתי-ספר זה אחר זה), תגובותיו בלתי-צפויות, הוא מסוגל לעבור מצחוק פתאומי לדיכאון כבד ומתנהג כילד שאיבד את דרכו בתוך קהל המונים מאיים. הוא ריקני, בדומה לדמויות הרבות עליהן הוא מותח ביקורת. אין לו שאיפות ותוכניות לעתיד, לבד מהזיות דמיוניות. הוא מתקשה להתמודד עם עובדת היותו בתול – דבר המערער את דימויו העצמי. למעשה, הולדן פוחד מאנשים, מבתי-ספר, ממין ומהחיים עצמם. הוא שקוע במחשבות על מוות. הוא חסר סיפוק ונראה כי חייו הם חסרי תכלית בעיניו. יש בו דחפים להרס עצמי (השתייה, העישון, התפרצויות הזעם). הוא כאילו מעניש את עצמו על כך שהוא חי, מאכזב את בני-משפחתו, לא מוצלח ומוכשר כמותם (במיוחד על רקע רגשות האשם על כך שהאח הטוב אלי מת והוא חי).

בסופו של דבר, כמו הבן האובד, שב הולדן לביתו ומקבל על עצמו את האחריות והמחויבות. ביטוי לכך ניתן באופן בולט בטיפול הפסיכולוגי האמור להשיב אותו אל הנורמליות ולהדריך אותו אל הנחיתה הרכה בעולם המבוגרים. הולדן משלים עם המציאות המחייבת אותו להכיר בעובדת התבגרותו וסיומו של מסע החניכה, מציב אותו לפתחה של תקופה חדשה בחייו – אליה ייכנס כאשר נפשו מתוקנת.

בהקשר לכך, ניתן לפרש את הסתגלותו של הולדן לנורמליות של הבגרות כסוג של כניעה שבסופה תבוסה. אין לו ברירה אלא לקבל על עצמו את חוקי העולם שכה סלד ממנו וביקש להימנע מליפול אליו. מכאן, לא יהיה עוד הולדן ילד חופשי, תמים ופרוע – מכאן הוא הופך לבוגר הדומה לחיית פרא שעברה אילוף אשר התאים אותה לסביבה האנושית בה היא חיה, אך גזל ממנה את החירות הנפלאה ביותר – החירות להשתגע.

סיכום המסקנות בפרשנות היצירה[עריכה]

ה"אודיסיאה" (= דרך רוויה הרפתקאות, תלאות וייסורים שסופה מוצלח או מאמץ ממושך ומפרך, שהצלחה בסיומו) של הולדן קולפילד נמשכת שלושה ימים בדיוק: משבת בשעה שלוש אחר-הצהריים ועד מעט אחרי השעה אחת בצהריים ביום שני. במהלך שלושה ימים אלו מיטלטל הולדן מצרה לצרה, עד שהוא מגיע לבסוף אל חוף מבטחים בחיק משפחתו. הולדן מספר את אירועי אותם שלושה ימים לאחר כשנה.

הולדן נזרק מבית-הספר "פנסי" (שם שמשמעותו: אופנתי, מהודר) מספר ימים לפני חג המולד. הוא עוזב את המוסד החינוכי האליטיסטי, המקפיד להנשיר רבים מתלמידיו על-מנת לשמור על שמו הטוב. עבור הולדן, אין זו חוויה חדשה. הוא נזרק כבר מכמה בתי-ספר קודם לכן. הביקורת המובלעת בעניין זה מופנית כנגד המוסדות החינוכיים המקדמים הישגים והצלחה בלימודים, אך זאת על חשבון חינוך לערכים כגון: יושר, סובלנות, אחווה וחברות. הולדן לא מגלה עניין באף אחד ממקצועות הלימוד, למעט לימודי האנגלית (ספרות וחיבור). הצלחתו בתחומים אלו לא מחפה על כישלונותיו במקצועות האחרים, שבגללם אין הוא מוגדר כתלמיד. מכאן הביקורת על בית-הספר הדוחק החוצה את מי שלא עומד בקריטריונים הנוקשים הנדרשים ממנו.

הבדידות. הולדן הוא נער מיוחד. העובדה שנפלט מבית-הספר, חשש לספר על כך להוריו ובחר להסתובב שלושה ימים ברחובות ניו-יורק, מלמדת על מצב הבדידות בו הוא נתון. הוא מתקשה, ואולי לא מעוניין, להסתגל לאותה מציאות מזויפת ושקרית האופפת אותו מכל עבר, ובשל כך הוא נותר בבדידותו המעיקה. הוא מנסה לפתח שיחות עם אנשים שונים, אך רוב ניסיונותיו עולים בתוהו. התוצאה היא בבדידות ללא-מוצא. מכאן משתמעת ביקורת כנגד החברה המנוכרת, המבקשת לטשטש את ייחודו של הפרט ולבלוע אותו לתוכה. המסרב – נדון לבדידות! הבדידות של הולדן מאפיינת במידה רבה את בדידותם של בני-נוער היכולים להזדהות עם הביקורתיות הקיומית (נגטיביזם- ראיית הצד השלילי שבמציאות) שמבעד לעדשותיה – החיים נראים קודרים מאוד – "שום דבר שקורה לא מוצא חן בעיניך [...] מיליון דברים לא מוצאים חן בעיניך. פשוט לא מוצאים חן" (עמ´ 167).

אהבת הילדים לעומת הסלידה מהמבוגרים. הולדן נמשך אל עולם הילדים. הוא מתפעל מתמימותם ומיופיים של ילדים ומסתייג קשות מהצביעות, הזיוף והחספוס המאפיינים את עולם המבוגרים. מכאן שאיפתו הדמיונית להיות "התפסן בשדה השיפון" – כלומר המבוגר היחידי בעולם הילדים, זה אשר ימנע את נפילתם של הילדים מגן-העדן האבוד אל מציאות החיים השקרית והכואבת.

הפתרון של היצירה: השלמה עם אובדן הילדות ופיתוח האישיות הבוגרת. בהתבוננות חיובית ניתן לראות את היצירה כסיפור אופטימי על התבגרות מוצלחת. המשברים עומדים על סף פתרון והעתיד נראה אופטימי. בהתבוננות שלילית, ניתן לראות את היצירה כביטוי מצער לדחיקתו בעל-כורחו של האדם הצעיר אל מציאות שוללת חירות, המחייבת היטמעות והסתגלות בעולם המבטל את ייחודיות הפרט לטובת השתלבותו החברתית.

"התפסן בשדה השיפון" כספר פולחן[עריכה]

הסיבות להפיכתו של "התפסן בשדה השיפון" לספר פולחן:

  1. ג´רום דויד סלינג´ר, יליד ניו-יורק (1919-2010) בחר להסתגר בביתו הכפרי שבעיירה קורניש שבניו-המפשייר עד יום מותו וסירב להיפגש או לדבר עם בן-אנוש. ההתבצרות בבית המבודד יצרה פולחן של עניין וסקרנות באדם שיצר את אחת מיצירות הספרות המשפיעות ביותר בכל הזמנים, אך סירב בתוקף להיות דמות ציבורית.
  2. הספר נכתב לפני למעלה מחמישים שנה. כשיצא לאור נאסר ללימוד עקב השפה הבלתי-הולמת בה הוא כתוב. מאז ועד היום ממשיכה שפת הספר להיות רלוונטית ומייצגת דור אחר דור של קוראים באמריקה ובעולם כולו. סגנון הכתיבה נותר רלוונטי ובמידה מסוימת מהפכני לאורך כל השנים שעברו מאז הספר ראה אור לראשונה בשנת 1951.
  3. הולדן קולפילד הוא מייצגו של האדם המורד בתרמית "החלום האמריקאי". החלום האמריקאי מציג את האדם המתאמץ, העובד קשה והמצליח. ההצלחה נמדדת בהון. הצלחה פירושה כסף. כדי להיות מאושר צריך להיות עשיר. מכיוון שרק מעטים מצליחים להגשים את החלום ולהתעשר – רק מעטים חווים אושר אמיתי. הולדן הוא נציגם של הרוב הכושל. הוא המבקר החברתי החריף של "החלום האמריקאי" ותרבותו המזויפת והמנוונת. המוני צעירים אמריקאים (אך לא רק) מנסים לגעת ב"חלום" אך לא מצליחים. הם מוצאים בהולדן ביטוי לעולמם, הוא משמש קול למחאתם החנוקה. הם קוראים את הספר, מזדהים עמוקות עם הגיבור ומעבירים מפה לאוזן את גדולת הספר. כך הופך "התפסן בשדה השיפון" לספר פולחן.
  4. סיבה מרכזית להערצת המוני צעירים את הספר נעוצה באמינות המוקרנת מכל מילה בו. הקורא מאמין בחוויות העוברות על הולדן, בתגובותיו ובהגיגיו. מתוך האמינות נוצרת ההזדהות. האמינות גוברת בזכות שפת הרחוב הטבעית והכנה האופיינית לבני-נוער אז והיום. הולדן הוא "אחד משלנו" ולשונו לא דורשת מאמצי תיווך בין-דוריים. בזכות כך, קל להתחבר להוויה ההולדנית ולדבוק בה לאורך קריאת הספר ויותר מכך לאחר סיומו.
  5. מורה מחליף בלונג איילנד ירה בתלמיד והתאבד. השכנים אמרו שהיה בחור כל-כך נחמד, תמיד מחזיק בתיק עותק של "התפסן בשדה השיפון". ג´ון הינקלי שניסה להתנקש בנשיא רייגן, ארתור ברמר שירה במושל ג´ורג´ וולאס ורוברט בארדו שרצח את כוכבנית הטלוויזיה רבקה שייפר – כולם היו מעריצים מוצהרים של הספר. המפורסם מכולם הוא מארק צ´פמן, צעיר בן 25, שרצח את ג´ון לנון ובבית המשפט הסביר שהספר הוא כתב ההגנה שלו. "מהולדן קולפילד להולדן קולפילד" היתה ההצהרה שלו. צ´פמן טען שהולדן מבטא במדויק את עולמו שלו – עולם של כישלון ובדידות. כמובן שפרשנותו של הרוצח, שקטל את מושא הערצתו, שגויה ומעוותת לחלוטין. הולדן מתנגד חריף לאלימות. הוא נושא אמנם את דגל המאבק, אך בשום אופן אין מדובר במאבק כוחני. הוא מדמיין את עצמו כתפסן העוצר ילדים מליפול מהצוק שבקצה שדה השיפון. הולדן מציל אנשים – לא משמיד אותם. העובדה שפרשנות מופרכת של רוצח מופרע הכתימה את היצירה בשמץ של ניחוח אפל, מעורר אימה – תרמה אף היא להפיכתה לספר פולחן.
Aloney Yitzhak Youth Village.JPG דף זה או חלקו נלקח מתוך האתר כפר הנוער אלוני יצחק.