ניתוח יצירות ספרותיות/ג'ורג' אורוול/1984

מלחמה היא שלום
חירות היא עבדות
בערות היא כוח

על הסופר ג´ורג´ אורוול

אריק ארתור בלר נולד בהודו בשנת 1903. בגיל 5 חזר עם אמו ואחותו לאנגליה. בצעירותו הפך לקומוניסט ובחר לחיות בעוני מתוך ניסיון להזדהות עם בני המעמד הנחות, אותם הוא ראה כקורבנות הנדרסים על-ידי האימפריה הבריטית. הוא בילה בין פרוצות וקבצנים והכריז שיכתוב ספר על שהותו ברובעי העוני, שלימים ייקרא "דפוק וזרוק בפריס ובלונדון" (1936) זה היה ספרו הראשון והוא פורסם תחת שם העט ג´ורג´ אורוול.

בשנת 1936, עזב אורוול לספרד כדי לכתוב לעיתון על מלחמת האזרחים שהתחוללה שם. בעת שהותו בספרד, שינה את דעותיו והפך להיות אנטי-קומוניסט. באחד בספטמבר, 1944, פירסם מאמר חריף על אדישותה של ברית-המועצות שנמנעה מלסייע לקורבנות הפולנים הרבים, במאבקם נגד הכיבוש הגרמני.

דעותיו על כישלון הקומוניזם בוטאו ביצירה האלגורית "חוות החיות" (1945), ומתוכה לקוח המשפט הנודע: "כל החיות שוות, אך יש חיות ששוות יותר".

בשנת 1948 כתב את ספרו הדיסטופי "1984", אשר יצא לאור שנה לאחר מכן. ג´ורג´ אורוול נפטר משחפת בלונדון בשנת 1950.

מבוא

"1984" הוא ספרו הנודע ביותר של ג´ורג´ אורוול. הספר נכתב בשנת 1948 והא מעין חיזיון של הכותב על שנת 1984 (הפיכת הספרות של שנת כתיבת הספר). זהו ספר ספוג ייאוש העוסק בהרס התרבות האנושית בעולם טוטליטארי.

בשנה זאת, מחולק העולם לשלושה מחנות: איראסיה, אוקיאניה ואיסטאסיה – שנלחמים זה בזה ללא הרף. גיבור הספר, וינסטון סמית, חי באוקיאניה, מדינה טוטליטארית בה האזרחים נמצאים תחת עינו הפקוחה של "האח הגדול" – שליט המפלגה. ההיסטוריה משוכתבת לפי צרכי השליטים והשפה המדוברת מותאמת כך שתוגבל המחשבה של האזרחים.

בעולם הקודר המתואר בספר, אין לאדם חופש חשיבה, הוא מצווה לפעול כפי ש"האח הגדול" רוצה, על-מנת לרצות את המפלגה. מסך הטלסקרין נמצא בכל פינה ו"האח הגדול", עינו תמיד פקוחה. כל סטייה ולו הקטנה ביותר (חיוך בלתי צפוי, הליכה לכיוון שונה מהרגיל וכד´) תביא על האדם המבצע את יד המפלגה.

גיבור היצירה עובד בשכתוב ההיסטוריה עבור המפלגה. דווקא שם הוא מוצא את האהבה שלו, שיודעת בדיוק כמוהו, שאין העולם יכול להתקיים כמו שהוא כעת וביחד הם מנסים לשמר את אהבתם אל מול כוחה העצום של המפלגה.

שלוש סיסמאותיה של המפלגה, המוחדרות ללא הרף למוחם של האזרחים הן:

"מלחמה היא שלום
חירות היא עבדות
בורות היא כוח"

"1984" כיצירת ספרות פוליטית

תנועות טוטליטאריות הן תנועות פוליטיות שבעלותן לשלטון, מכפיפות את כל אורחות החיים למפלגה השלטת. הן מבטאות את ההשתלטות המוחלטת של הממד הפוליטי על החיים הכלכליים, החברתיים והתרבותיים. חדירת המפלגה לכל אורחות החיים אפשרית באמצעות טכנולוגיה מודרנית. כדי שמפלגה תוכל להשתלט על חברה שלמה, כדרך שנעשה הדבר בגרמניה הנאצית או ברוסיה הסטליניסטית, נדרשת טכנולוגיה מפותחת לשם הפצת תעמולה, בניית מונופול כלכלי והטלת טרור. הטרור – הפחדתה של אוכלוסייה באמצעי ענישה שרירותיים – עומד במרכזו של המשטר הטוטאליטרי. כאשר השלטון הטוטאליטרי מצליח להשתלט על המון העם, מתבטא הדבר באובדן השכל הישר ובהתפרצות להט לאומני המבטל את אישיות הפרט. על-פי הפילוסוף ז´אן ז´אק רוסו, מדובר בתהליך טוטלי של ויתור מוחלט על עצמיות בני-האדם ורצונותיהם הפרטיים ומסירתם לידי גורם מופשט ובלתי-מוגדר, המכונה "הרצון הכללי", אשר לו נתונה סמכות השליטה המושלמת. מדובר בתהליך שאיננו רק פוליטי, אלא גם רגשי, המתבטא בגוונים של פאר והדר.

ג´ורג´ אורוול מבטל את הפאר וההדר שיוחסו לתופעה הטוטאליטרית. בספר "1984", הוא מציג את התנועה הטוטאליטרית כמו שהיא: קבוצת אנשים – חלקם מרשימים, רובם עלובי-נפש – העוסקים במימוש עוצמה.

גיבור הספר, וינסטון סמית, בן 39, סובל מדליות (התרחבות חולנית של ורידים ברגליים), ומשום כך הוא עולה במדרגות בכבדות ונח מפעם לפעם. מכשיר התעמולה – ה"טלסקרין", מחריש את אוזניו יומם ולילה ומפטם את מוחו בסטטיסטיקה המוכיחה שלבני-האדם במשטר זה "יש יותר מזון, יותר בגדים, בתים משובחים יותר, אפשרויות בידור משובחות יותר – שהם מאריכים ימים יותר, עובדים פחות, קומתם גבוהה יותר, הם בריאים יותר, מאושרים יותר, נבונים יותר, משכילים יותר..." (עמ´ 61), אך אין כל דמיון בין השקרים המופצים בטלסקרין לבין החיים במדינה, שהנם "מעורטלים כל-כך, עלובים כל-כך, משמימים כל-כך" (עמ´ 61).

בפרשנויות הרבות ל- "1984", נהוג להדגיש את התופעות האימתניות הקשורות במשטר הטוטאליטרי, כגון "האח הגדול" וטכנולוגיות השליטה שהוא מפעיל כדי לצפות בכל ולהיות נצפה בכל מקום. אך יותר משהמשטר המתואר בספר מעורר אימה, הוא משרה שיממון. המדינה ב"1984" מתוארת, בין השאר, במלים: "לא היה די אוכל, לא היו די גרביים ותחתונים שאינם מלאים חורים, הרהיטים היו מרופטים ורעועים, החדרים לא מוסקים כל-צרכם, הרכבות התחתיות דחוסות, הבתים מטים לנפול, הלחם כהה-גוון, התה מצרך נדיר, כמות לא מספקת של סיגריות – שום דבר לא היה מצוי בשפע ובזול פרט לג´ין סינתטי" (עמ´ 50). בעולם כזה, מעסיקים עצמם בני-אדם בכל, מלבד בפוליטיקה. "הימים העוברים בעבודה משעממת, המאבק על מקום ברכבת התחתית, תיקון גרביים מרופטים, בקשת טבלית סכרין מחברך, עישון בדל סיגריה" (עמ´ 61). מכאן ניתן ללמוד על הפער בין המציאות השוררת במדינה הטוטאליטרית לבין התעמולה המציגה את המדינה ככל-יכולה.

וינסטון סמית, העוסק בזיוף מספרים סטטיסטיים על הישגיו של המשטר, חש בצדק, כי אפילו זיוף אין כאן, אלא כתיבת דבר-הבל אחד במקום דבר-הבל אחר. לרוב החומר שהוא עוסק בו, ולמעשה לרוב השיח המתנהל במדינה, אין כל קשר לעולם הממשי, אפילו לא קשר מן הסוג המצוי בשקר גלוי, והכל יודעים זאת: "הסטטיסטיקה בגרסתה המקורית היתה כולה פרי הדמיון, כמוה כגרסה המתוקנת. חלק הגון של הזמן עליך לבדות מלבך. למשל, התחזית של מיניסטריון-השפע העריכה את תפוקת המגפיים לרבע השנה במאה ארבעים וחמישה מיליון זוגות.

על התפוקה למעשה הודיעו שהיתה ששים ושניים מיליון. ואילו וינסטון, בשעה ששכתב את התחזית, ציין מספר נמוך יותר – חמישים ושבעה מיליון, כדי להניח מקום לטענה הרגילה כי עלו על המכסה. מכל מקום, ששים ושניים מיליון לא היה מספר קרוב יותר לאמת מחמישים ושבעה מיליון, או ממאה וארבעים וחמישה מיליון. אולי לא יצרו מגפיים כלל. מתקבל יותר על הדעת שאין איש יודע כמה יצרו, וודאי וודאי שלא איכפת לאיש" (עמ´ 35 -36).

ג´ורג´ אורוול תפס את קלונו ועליבותו של המשטר הטוטאליטרי ואת אי-יכולתו להתקיים לאורך זמן. ניתן למצוא בספר את התובנה הצופה את כישלון המשטר.

על-פי תובנה זו, הניסיון להשליט מפלגה פוליטית על חברה שלמה נידון לכישלון, שכן כדי לעשות זאת, המפלגה זקוקה לאמצעי גיוס. עליה לחדור למערכת החינוך, לאיגודים המקצועיים, לקבוצות הלחץ וליתר המוסדות החברתיים והפוליטיים, ולהשתלט עליהם; אך קשה לעשות זאת כאשר כל אלה מתחסלים בתהליך ההשתלטות. הטוטליטאריזם נידון לכליה משום שהוא מחסל את התשתית החברתית המתווכת בין האדם והמדינה, וכך הוא צפוי להתנוונות.

הספר "1984" מנסה להוכיח שהערכים המסורתיים של ההומניזם, הליברליזם והאמונה באדם – יהוו מפלט אחרון מפני הטוטליטאריזם. הדיון בסוגיה זו נערך כאשר וינסטון סמית, שביקש לעצמו שמץ של אוטונומיה במשטר הטוטאליטרי, מושם על-ידי המחבר מתחת לחוגת העינויים הנשלטת על-ידי אובריאן, מי שמדבר בשמה של הציוויליזציה[יפ1] הטוטאליטרית. אובריאן טוען כי שליטתה של המפלגה ביקום הושלמה למעשה. אם היא רק תרצה, יוכלו בני-אדם לעוף באוויר. וינסטון מנסה להשיב כי אי-אפשר להשתית ציוויליזציה שלמה על פחד, שנאה ואכזריות, שכן היא לא תאריך ימים, ואובריאן שואל: מדוע לא, בעצם? "לא יהיה לה כוח-חיים. היא תתפורר, היא תאבד עצמה לדעת" (עמ´ 216) – אומר וינסטון, ואילו אובריאן סבור כי אלו הן שטויות: "אתה מדמה בנפשך שהשנאה מייגעת יותר מן האהבה. על סמך מה? ואם אמנם כך, מה ההבדל, נניח שאנחנו מחליטים לכלות את כוחותינו ביתר מהירות. נניח שאנחנו מחישים את קצב החיים של בני-האדם עד כדי כך שבגיל שלושים יהיו זקנים. היש בכל לשנות משהו? לא! אין אתה מסוגל להבין שמותו של הפרט אינו מוות? המפלגה היא בת-אלמוות" (עמ´ 216).

אמנם וינסטון אומר: "אינני יודע – לא איכפת לי. אם כך ואם אחרת, סופכם להיכשל. יימצא מישהו שידביר אתכם. החיים ידבירו אתכם" (עמ´ 216).

אך אורוול מגלה לנו, שבשלב זה, בו וינסטון מצוי מתחת לחוגת העינויים, המפלגה כבר הדבירה את החיים. "בידינו השליטה על החיים, וינסטון, לכל דרגותיהם. אתה מדמה בנפשך שמצוי משהו המכונה הטבע האנושי, והוא יתמלא חימה מפני מה שנעשה ויקום עלינו. אבל אנחנו יוצרים את הטבע האנושי. בני-האדם הם כחומר ביד היוצר" (עמ´ 216).

אובריאן משלים את החזון האפוקליפטי-טוטאליטרי בתארו את העולם החדש שינוהל על-פי עקרון השליטה הטוטלית: "שליטה משמעה גרימת כאב והשפלה. שליטה משמעה לקרוע לגזרים מוחות של בני-אדם ולשוב ולאחותם בצורות חדשות על-פי בחירתך [...] עולם של פחד ובגידה ועינויים, עולם של דריסה והידרסות, עולם שייעשה לא פחות אכזרי, אלא יותר אכזרי ככל שיוסיף להתפתח [...] הציוויליזציה שלנו מיוסדת על שנאה. בעולמנו לא יהיו רגשות זולת פחד, זעם, שמחת-ניצחון והשפלה עצמית. את כל השאר נשמיד – הכל [...] יצר המין יבוטל. הפריה ורביה תהיה מן הדברים הרשמיים שיש להסדירם אחת לשנה, כמו חידוש כרטיס-המזון [...] לא תהיה עוד נאמנות, פרט לנאמנות למפלגה. לא תהיה אהבה, אלא האהבה אל האח הגדול. לא יהי עוד צחוק, זולת צחוק הניצחון על אויב מנוצח. לא תהיה אמנות, לא תהיה ספרות, לא יהיה מדע [...] לא תהיה הבחנה בין יופי לכיעור. לא תהיה סקרנות [...] אבל לעולם – אל-נא תשכח זאת, וינסטון – לעולם יהיה קיים יצר-השלטון, והוא ילך ויגבר, ילך ויתעדן. ולעולם, בכל רגע תמיד, יהיו קיימים שמחת הניצחון, הסיפוק לדרוס אויב חסר-אונים. אם רצונך בתמונה של העתיד, צייר בנפשך מגף דורס פני אדם – דורס ודורס, לעולם" (עמ´ 214 – 215). תיאור מצמרר זה מציג את החברה בה חי וינסטון כהיפר-דכאנית – חברה הנשלטת על-ידי משטרת המחשבות, השואפת לנטרל את האינסטינקטים הבסיסיים ובכך למעשה לעקור את יצר החיים של האדם.

וינסטון מעלה את האפשרות שהאדם ינצח בכל-זאת בזכותה של הרוח, אך אורוול מגלה לקוראיו כי לגישה זו אין עוד תמיכה בעולם שאיבד את האמונה באלוהים. היתה זו האמונה באלוהים שביססה את מעמדו של האדם, בעוד אובדנה מאפשר את האלהת המדינה, המחסלת אותו. כך זה מתנהל ביצירה:

• "לא איכפת לי. בסופו של דבר ינצחו אתכם. במוקדם או במאוחר יעמדו על טיבכם, ואז יקרעו אתכם לגזרים"
• "אתה רואה סימן לכך שדבר זה עתיד להתרחש? ושמא יודע אתה סיבה מדוע יתרחש?"
• "לא. אני מאמין בכך, אני יודע שסופכם להיכשל. יש משהו ביקום – איני יודע מה, רוח, עקרון – שלעולם לא תתגברו עליו".
• "אתה מאמין באלוהים, וינסטון?"
• "לא."
• "מהו איפוא אותו עקרון שסופו להדביר אותנו?"
• "אינני יודע. רוח האדם".
• "ואתה רואה עצמך אדם?"
• "כן."
• "אם אתה אדם, וינסטון, הרי אתה האדם האחרון. הסוג שאתה נמנה עמו נכחד."

(עמ´ 216 – 217).

הספר מסתיים ללא תקווה. אורוול, המבין היטב את חולשותיו של המשטר הטוטאליטרי, אינו יודע מהיכן תצמח היכולת של האדם לממש את עצמו אל מול משטר זה המשתלט עליו במאה העשרים. במסגרת העלילה לא נותרה עוד לאובריאן, שחשף את אובדן הבסיס הערכי אצל האסיר הנתון לשליטתו, עבודה רבה, מלבד הפעלת עוד כמה אמצעי עינויים, עד אשר וינסטון הרצוץ והשבור יבגוד גם בג´וליה ויובס לחלוטין.

פסקת הסיום של הספר ממחישה את בריאתו של וינסטון החדש: "הוא נושא עיניו אל קלסתר-פניו העצום. ארבעים שנה ארך הדבר עד שלמד לדעת מה טיבו של החיוך המסותר מתחת לשפם השחור. הו, אי הבנה אכזרית, בלתי-נחוצה! הו, בן סורר ומורה שגזר על עצמו גלות מן הלב האוהב! שתי דמעות מהולות בג´ין גולשות משני עברי חוטמו. אבל הכל כשורה, הכל כשורה, אין עוד מאבק. סוף סוף ניצח את עצמו. אוהב הוא את האח הגדול." (עמ´ 239).

למרות הסיום הצורב, ניתן לקרוא את הספר כקריאה לחידוש האנושיות, ההומניזם והליברליזם שצמחו במחשבה הבריטית אל מול חיית הטרף הטוטאליטרית.

השאלה מי ינצח במאבק – נותרת פתוחה.

"1984" – מציאות אנטי-מינית

יצרי המין והחיים הם הבסיס לחיים המתפתחים של האדם. ברומאן "1984" נתפש המין כמחולל ומניע – עד כי נדמה שהוא מהווה דמות בפני עצמה. מבחינתו של וינסטון סמית, למין יש השפעה מכרעת, במיוחד כאשר מתברר שמטרת המפלגה השלטת היא לרתום את יצרי הארוס לצרכיה. וינסטון, היחיד המנסה להתקומם נגד המשטר הטוטאליטרי בו הוא חי, מגלה כי אין בעולם פסימי זה מקום למחשבה חופשית, לאהבה או לרגשות אנושיים אחרים; נותר רק מקום לפחד.

ז. פרויד הראה שכל חברה מדכאת ומכניעה באופן מתמיד את יצרי האדם. וינסטון חי למעשה בחברה היפר-דכאנית. חייו מתנהלים בחרדה מתמדת מפני הטלסקרין, משטרת המחשבות והאנשים בכלל. אין פלא שחברה היפר-דכאנית זו פגעה פגיעה של ממש בוינסטון וביצריו הארוטיים. הוא חי כמעט חיי פרישות מאז נטישת אשתו הלא-אהובה, ואף נדמה שאין הדבר מפריע לו כלל. הוא אמנם ביקר אצל זונה, אולם את האקט המיני ביצע ללא חשק רב. נוצר הרושם כי ביקורו אצל הזונה נבע מסיבה אחרת: הפרת האיסור. מכאן, שיותר מסיפוק הצורך המיני, יש כאן פעולה פוליטית ברורה – רתימת הדחף המיני למעשה של מחאה פוליטית, כמו גם ביטוי להרס-עצמי ולאובדנות.

היעדרם או צמצומם של צרכיו המיניים, אינם אלא תוצאה של מדיניות המפלגה בנידון. בחברה בה יחסי המין במסגרת הנישואין הם נטולי ארוטיקה, מכוונים לרבייה בלבד ומוגדרים כחובת האזרח למפלגה, ואילו יחסי מין מחוץ לנישואין אסורים בהחלט – במצב זה, טבעי שיודחק הדחף המיני. חוסר העניין שמגלה וינסטון בהורות מלמד, כנראה, גם הוא על דיכוי יצר בסיסי זה, דהיינו, על הפגיעה בארוס וביכולת להעניק אהבה וחום לאחר.

המציאות האנטי-מינית, המדכאת, העלובה והמאיימת, בה חי וינסטון, הביאה גם לידי דיכוי כללי של יצר החיים שלו. על כך מלמדים הן הדיכאון בו שרוי היה המרבית שעות היממה והן ייאושו מן החיים ומן המציאות הסובבת אותו, כפי שהדבר בא לידי ביטוי ביומן שכתב בערבוביה של ייאוש ומרי. מצבו הגופני הירוד – השיעול התמידי, רזונו, הוורידים הבולטים והפצע מעל קרסולו, אלה הם סימפטומים פסיכוסומאטיים במהותם המעידים על מצבו הנפשי הירוד. כנראה, כתגובה לא מודעת למציאות העגומה, התחזק ביטויו של יצר המוות. הוא מעשן ושותה ג´ין דוחה ובעיקר חוטא במחשבותיו – במה שנראה כהתאבדות מודעת.

מעשיו הבלתי-חוקיים ובעיקר פרשיית האהבים שניהל עם ג´וליה מקרבים אותו אל מותו, כפי שהבין בעצמו. אפשר אמנם גם לפרש את מעשיו דווקא כביטוי ליצר החיים המתקומם נגד דיכויו המתמשך, אך אפשרות זאת נראית כביטוי התנהגותי קיצוני של מי שכבר השלים עם מותו. יחסיו עם ג´וליה, גילו לפניו את מנעמי המין – עניין שהביא לשיפור בחיי היומיום שלו: הוא נזקק פחות לג´ין, התפיחה בוורידיו נעלמה, התקפי השיעול חדלו, הוא השמין וגם חל שיפור במצב רוחו – עדות לכך שבעיותיו הפיזיולוגיות היו פסיכוסומטיות במהותן. השינוי החד שחל בו עקב פרשיית האהבים שניהל עם ג´וליה מלמד כי יצר המין לא הומת כלל וכלל, אלא נותב לאפיקים אחרים.

בדומה לרתימת המפלגה את הארוס ויצר המין לצרכיה, כך רתם גם וינסטון צרכים אלו למטרותיו, במודע או שלא במודע, והעניק להם משמעות החורגת מתחום היצר הפשוט הבא על סיפוקו. דווקא יחסי המין שקיים עם ג´וליה נתפשו בעיניו כמרידה פוליטית-מוסרית נגד המפלגה והשמרנות המינית שהנהיגה, ונגד המציאות האנטי-ארוטית הסובבת אותו. בפגישתו הראשונה עם ג´וליה הוא מודה בכך שרצונו בשחיתות מינית. הוא גם שמח על זיוניה הרבים של ג´וליה בעבר, כי יש להם משמעות פוליטית ברורה. משמעות פוליטית זו שהעניק ליחסי המין ברורה לו היטב – זהו ניצחונו על המפלגה, אקט פוליטי של ממש, ולא רק מימוש היצר המיני בצורתו הבריאה והטבעית.

סיומה הטרגי של היצירה ידוע היטב: וינסטון נתפס, מעונה, מוחו נשטף ביסודיות וסופו שהפך ליצור המאולף אותו ביקש המשטר ליצור. מכאן, ברורה המסקנה, לפיה אין המפלגה מעוניינת המתת יצר המין בכללו, אלא דווקא בהטייתו לכיוון אחר ולצרכיה שלה. לא עוד פורקן באמצעים המקובלים – יחסי מין – אלא פורקן באמצעים אחרים.

התהליך מתבצע בכמה מישורים:

תחילה בחינוך

הצעירים לומדים בבית-הספר ובתנועות הנוער כי המין הוא שלילי ביסודו ואף מלוכלך. אין בו כל תועלת, זולת העמדת צאצאים, שהיא "החובה למפלגה". נערות ונשים צעירות מעודדות להצטרף ל"ליגה האנטי-מינית הצעירה", החורטת על דגלה את רעיון ביטול יחסי המין.

המישור השני

המציאות הדכאנית שבאפרוריותה ובאיומה התמידי, ממילא מכווצת את יצר המין בפרט ואת יצר החיים בכלל. על סף רעב, בבתים מתפוררים ומטים לנפול, בבגדים אחידים, בפחד יומיומי מפני הטלסקרין ומשטרת המחשבות, בעולם בו השמחה היחידה היא שמחת הניצחון הצבאי והנאמנות היחידה שמורה למפלגה – יצר המין משנה את אופיו ומקבל ביטוי שונה מהמקובל.

המישור השלישי

המעשי יותר: שחרור אנרגיות למטרות המשרתות את המפלגה: תהלוכות, כנסים וימי עבודה מפרכים. ואם לא די בכל אלה כדי לשתק את יצר המין ולסחוט את האנרגיה הקיימת עד תום, אזי מגיע תורם של "שבוע השנאה" ו"שתי דקות השנאה" היומיות.

זו היתה, אם כן, מטרת המפלגה: לא להמית את יצר הארוס, אלא לנתבו לאפיקים התורמים למפלגה: הפגנות ענק של תמיכה והזדהות עם המפלגה, ייצור מוגבר, הגברת תחושות השנאה כלפי האויב (המתחלף תדיר) עד כדי אובדן-חושים. לא בכדי מתואר שבוע השנאה כאורגזמה הגדולה. המפלגה דווקא עודדה שמחה, ובלבד שתהא זו שמחה על תבוסת האויב, הכנעתו, שעבודו או חיסולו; היא עודדה התלהבות, ובלבד שתהא זו התלהבות למראה ההוצאות להורג של שבויי מלחמה; היא גם עודדה נאמנות, ובלבד שתהא זו נאמנות למפלגה.

סיכום: "הכל יודעים מהו חדר 101"

"1984" הוא אולי הרומאן הפוליטי המיואש ביותר של המאה העשרים.

השורה: "הכל יודעים מהו חדר 101" (עמ´ 209) היא מפחידה כל-כך, כי בעצם, איש אינו יודע מה קורה בחדר החקירות 101: כיצד מתענים שם לרוח האנושית, כיצד מכאיבים לגוף עד שהוא מתעוות ונשבר, כיצד מפיקים ממה שהיה פעם אדם את המילים אותן מבקש משטר עריץ לשמוע. ג´ורג´ אורוול ביקש ב- "1984" לעורר בכולנו את תחושת הפחד מפני כאב לא נודע אבל ודאי – ובכך להזכיר לנו כל הזמן את האיום מפני השתלטות משטרים רודניים.

האדם הוא יצור שואף-חירות, ממנה הוא שואב את כבודו, וכשזו נשללת ממנו באמצעים אלימים – הוא מורד. ב- "1984", מתאר אורוול את דיכוי המרד באמצעות הפעלת כוח פיזי ממשי, עינויים קשים ושטיפת מוח, ששוללים את מה שמקובל לקרוא לו "צלם אנוש". ביצירה זו ביקש אורוול להתריע מפני הותרת האנוש ללא צלם, זאת מתוך אמונה בהישרדות האנושיות ובניצחון החירות.

"1984" הוא רומאן פוליטי המגיב על הפשיזם, הקומוניזם והנאציזם. דרכו של אורוול כנביא המתריע מפני הקטסטרופה העתידה לבוא נשענת על דמות האנטי-גיבור של וינסטון סמית. וינסטון מבצע פשע, הוא כותב ביומנו: "הלאה האח הגדול" ופשע מחשבתי אינו גורר עונש מוות; הוא-הוא המוות עצמו – משום שכל ביטוי עצמי החורג מרצון השלטון, חייב להימחק יחד עם מי שחטא בו.

החזון האורווליאני מבוסס על ניצחון טוטלי של משטר עריצות, שאין לאן לברוח ממנו. למרות זאת, האפשרות להרים ידיים מראש איננה קיימת. הרי איש לא מכריח את וינסטון לכתוב ביומנו "הלאה האח הגדול". זהו ביטוי אוטונומי של רצון, של חירות – ובאופן פרדוכסלי, זהו סמן האופטימיות היחידי שבספר.

אורוול מדגיש ב- "1984", שמשטר עריץ, ולא חשוב מה טיבו האידיאולוגי, אינו יכול כלל להתקיים בלי השחתה של שפה. מכאן ה"ניו-ספיק" (ה"שיחדש"), שמטרתו הסופית איננה יצירת אפיקי-ביטוי נאותים לכל נתיניו של המשטר, אלא הפיכת כל אפיק אחר לבלתי-אפשרי לחלוטין, היינו ביטול מוחלט של שפת-אנוש. גם בשפה שיצר עבור החברה העתידנית שלו, ידע אורוול לנטוע בקוראים את תחושת הסיוט.

המבקר אירוינג האו כתב על "1984" את מילות ההספד המתאימות ביותר לרומאן פוליטי גדול: "יש ספרים המעוררים בנו תחושה שחוסר רצוננו לשוב אליהם הוא אמת-מידה מהימנה להערצתנו אותם."

הסרט "1984" (1984)

1. 00:00:00 – 00:05:35: הלהט והשנאה של ההמון המשולהב. אחדות טוטלית הנשענת על אידיאולוגיה של איבה. המעבר מההמון הצורח "בוגד" ו- "מוות" לעיניים הנוצצות ולדממה הקדושה נוכח הופעת דיוקנו הקפוא של "האח הגדול".
2. 00:11:08 – 00:12:20: "האח הגדול – עינו תמיד פקוחה" – מעשה הפיקוח והשליטה דרך הטלסקרין. סצנה רגילה לכאורה של התעוררות בבוקר וביצוע מטלת חובה – תרגילי התעמלות.
3. 00:34:30 – 00:37:30: המפגש המיני בין וינסטון וג´וליה. יחסי מין כמרד באיסור להרגיש משיכה מינית ואהבה – הרצון להישאר בן-אנוש; זהו מרד אידיאולוגי-פוליטי כנגד משטר הדיכוי.
4. 01:04:35 – 01:12:00: אסיפה המונית וגיבוש זהות. יצירת האחדות נעשית סביב פולחן המוות – טקסים פומביים של הוצאה להורג.
5. 01:12:00 – 01:15:00: וינסטון נפגש במעצר עם פרסונס. מהות הפשע המחשבתי ומושג הנאמנות למשטר.
6. 01:17:00 – 01:23:00: העינויים כערך וכאמצעי ל"תיקון" השקפת עולם פושעת. שבירת הגוף ושבירת הנפש.
7. 01:33:20 – 01:36:35: חדר 101 – עינויים בהתאמה אישית. וינסטון מתוודע אל הסיוט של חייו – העכברים.
8. 01:38:00 – 01:42:30: סצנת הסיום – ה"ריפוי" הצליח. וינסטון אוהב את "האח הגדול".

הערות שוליים

[יפ1]ציוויליזציה – תרבות, הישגי ההתפתחות של החברה האנושית, בייחוד בתחום הטכניקה והמדע.

דף זה או חלקו נלקח מתוך האתר כפר הנוער אלוני יצחק.