ניתוח יצירות ספרותיות/אנטון צ'כוב/כינורו של רוטשילד

מתוך ויקיספר, אוסף הספרים והמדריכים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

אנטון פאולוביץ' צ'כוב (1860-1904)[עריכה]

  • 1879: סיים את חוק לימודיו ועבר ללמוד רפואה במוסקבה. מתחיל לפרסם רשימות וסיפורים קצרים תחת הפסאודונים אנטושה צ´כונטה.
  • 1884: מסיים את חוק לימודיו, מתחיל לעבוד כרופא ומפרסם את קובץ-סיפוריו הראשון, "מעשיות מלפומנה".
  • 1885: אצל צ´כוב מאובחנים סימניה הראשונים של מחלת השחפת
  • תוך זמן קצר מפסיק צ´כוב לעסוק ברפואה ומקדיש את כל מרצו לכתיבה. עד 1887 כבר פרסם שלושה קובצי-סיפורים ומחזה אחד - "איוואנוב".
  • 1890: צ´כוב נוסע, למרות מחלתו, לסיביר ולאי סאכאלין, על-מנת לעמוד מקרוב על מצוקות האסירים שם. הספר "האי סאכאלין" מתאר את אשר ראה. בשנים הבאות, עד מותו, הקפיד צ´כוב לבקר באזורים מוכי רעב וחולי, הגיש עזרה לנזקקים, טיפל בנפגעי כולרה ועזר בהקמת בתי"ס לילדי איכרים.
  • עד מותו, בגרמניה, פרסם צ´כוב (בהצלחה רבה) סיפורים קצרים רבים, וכתב מספר מחזות שהועלו בתיאטרון היוקרתי ביותר ברוסיה, "התיאטרון האמנותי המוסקוואי". ממחזותיו המפורסמים: "הדוד ואניה", "שלוש אחיות", "בת-שחף" ו"גן הדובדבנים".
  • צ´כוב מדגיש את התהום, שאינה ניתנת לגישור, בין חתירת האדם לשלמות, אמת, צדק ויופי, ובין המגבלות הנוקשות המעיקות על שיגרת יומו הריאליסטית. דמויותיו חולמות על החיים הטובים, אך אין להן כלל סיכוי להגיע לשם, ואין ביכולתן לעשות דבר על-מנת לשנות את מצבן בהווה. שיגרת היומיום, החוזרת על-עצמה שוב ושוב, נתפסת ע"י צ´כוב כתהליך הרסני וממית. האושר, לעומת זאת, הינו מושג בלתי-אפשרי, שכן כל חלום שמתגשם הופך מייד לחלק השגרה המדכאת, האפורה, היומיומית.

מבנה הסיפור: מעגל פנימי וחיצוני[עריכה]

  • מבנה הסיפור הוא קלאסי למהדרין: אקספוזיציה ושגרת המציאות Ü סיבוך Ü נקודת מפנה Ü נקודת שיא Ü סיום.
  • ניתן לשרטט את מהלך העלילה כמהלך של התקרבות בין שני מעגלים:
    • מעגל פנימי: חייו הקונקרטיים של יעקב- עיסוקו, יחסיו עם אשתו, השינוי שחל בו.
    • מעגל חיצוני: מעגל פילוסופי – החיים כחשבון נפש, המוות כחלק ממשמעות החיים, הזמן העובר וההרסני.
  • בתחילת הסיפור המעגלים מאד רחוקים זה מזה, שכן את המעגל החיצוני מבין רק הקורא. ככל שהסיפור מתקדם הולך יעקב ומבין את משמעות חייו, וכך גם בתודעתו נוצרת התקרבות בין המעגלים.

האקספוזיציה (מצג)[עריכה]

"העיירה היתה קטנה, עלובה גם מכפר. התגוררו בה כמעט אך ורק ישישים; הללו נפטרו ועברו מן העולם לעתים רחוקות עד להכעיס".

משפט הפתיחה שובר את ההתייחסות המקובלת-אוטומטית למוות: ברגיל, המוות נתפש כמצער, ואילו כאן דווקא הופעתו הנדירה היא המצערת והמרגיזה.

הדברים נאמרים על-ידי המספר, אך ברור מיד שהם משקפים את מחשבות יעקב.

הסיבוך[עריכה]

מחלתה של מארפה ושמחתה לקראת המוות הקרב.

נקודת המפנה[עריכה]

לאחר מותה של מארפה, יושב יעקב על שפת הנהר - נזכר ביחסו המחפיר של החובש שלא טיפל באשתו וכועס על כך, מבצע חשבון נפש ביחסו שלו לאשתו ומגיע להכרה שעליו לכפר בדרך כלשהי על מעשיו.

נקודת השיא (פואנטה)[עריכה]

הניגון של יעקב שהביא אותו להרהור שבסופו ההחלטה להעניק את כינורו לרוטשילד ובכך לפייס אותו על חטאו כלפיו. במסירת הכינור יש משום כפרה סמלית על התנהגותו הבוטה והאלימה של יעקב לאורך כל השנים.

סיום הסיפור[עריכה]

הכינור של יעקב מפיק צלילים מרגשים בנגינת בעלו החדש – רוטשילד.

כותרת הסיפור[עריכה]

כותרת הסיפור "כינורו של רוטשילד" מוליכה שולל את הקורא. רוטשילד שבסיפור אינו הנדיב הידוע, אינו כנר, הכינור אינו שלו עד סמוך לסיום, ואף אין הוא הגיבור אלא רק דמות משנית בסיפור – חלילן חתונות, יהודי עלוב ועני.

הטעיות אלו העולות מכותרת הסיפור, באות במפתיע על תיקונן בסוף הסיפור: רוטשילד אכן "מתעשר" בירושה, הופך להיות בעל הכינור, חדל מן החליל ונעשה כנר הממשיך את ניגונו של יעקב.

אמצעי עיצוב זה, שותף למבנהו הקלאסי של הסיפור ביצירת תיקון לבעיה אנושית-מוסרית שהוצגה וטופלה במהלכו. כותרת הסיפור מהווה את תוצאתו המוצלחת של התהליך שהתרחש בחייו של גיבור היצירה – יעקב.

אפיון הדמויות[עריכה]

יעקב איבאנוב (ברונזה)[עריכה]

תיאור חיצוני :

  • הדמות המרכזית, אדם חסון, בן 70.
  • אדם עני, בונה ארונות מתים ומנגן בכינור בתזמורת יהודית.

כינוי[עריכה]

"ברונזה" – זהו כינוי של פחיתות. נאמר עליו שאם היה מתגורר בעיר הגדולה היה זוכה לכינוי מר יעקב. השם ברונזה רומז לקשיות אופיו של יעקב. (ברונזה = ארד – סוג של נחושת מעורבת בבדיל ועופרת).

עולמו הרגשי של יעקב[עריכה]

  • יעקב מתגלה כאדם סובל, הרואה בדרך-כלל את חצי הכוס הריקה: עסוק בהפסדיו, ממורמר ומנוכר לזולת, אדיש רגשית לאשתו, תקוף ברוח רעה ודיכאוני.
  • רק בסוף הסיפור מתחוור לנו שהנגינה בכינור הינה אמצעי העוזר לו להימלט מתחושותיו, שכן באמצעותה הוא נותן להן פורקן. הנגינה הינה מקור בריחה, מחד, אך גם פן רגשי – אמצעי לביטוי רגשות, מאידך.

השקפת עולמו של יעקב[עריכה]

מערכת המושגים עמה הוא מזדהה מורכבת משלושה אלמנטים: רווח והפסד כספי, יחס לזולת, היחס לכינור.

  • רווח והפסד כספי: התייחסותו למתרחש מתקיימת על-פי קנה-מידה אחד בלבד - כמה רווח הוא יראה ממנו... – יעקב מרגיש תמיד שהוא מפסיד כסף (הוא כועס שאדם מסוים מת בעיר הגדולה וייקבר שם, לאחר שחיכה שנתיים שימות; הוא סופר ימי חג ושבתות כימים של הפסדים; הוא בונה לאשתו ארון מתים (בעודה בחיים) וחושב תוך כדי כך שהוא לא ירוויח כסף על ארון זה).
  • היחס לזולת: יעקב מתייחס בגסות רוח לזולת. הוא נוהג באשתו כבחפץ ("ובחדר ההוא – מארפה, תנור, מיטה לשניים, ארונות מתים, שולחן עבודה וכל מטלטלי משק הבית"). הוא קמצן – לא מרשה לאשתו לשתות תה כדי לא לבזבז כסף. הוא מתייחס בגסות לאשתו, גוער בה, מפחיד אותה ומאיים עליה. מעולם אינו מפגין חיבה כלפיה, מעולם לא מביא לה דבר מתיקה מהחתונות בהן הוא מנגן. כאשר הוא מלווה אותה למרפאה, הוא מנסה לשכנע את החובש לטפל בה בהגדירו את רצונה לחיות במלים: "הרי גם חרק מתחשק לו להוסיף ולחיות".
יעקב שונא יהודים והדבר ניכר ביחסו האלים כלפי רוטשילד היהודי.
  • היחס לכינור: הכינור הוא חביבו של יעקב. זהו האמצעי המרגיע בחייו. דרכו הוא מבטא את רגשותיו.

התנהגות[עריכה]

תוקפנות פעילה, הנובעת מעולם מושגים מעוות ועולם רגשי נסער.

נקודת המפנה ומשמעותה[עריכה]

  • נקודת המפנה בסיפור: גסיסתה של מארפה והגילוי שהיא שמחה לנטוש את העולם הזה. ("דומה היה, שאכן עומדת היא למות ומרוצה לנטוש סוף סוף את הבקתה הזו, את ארונות המתים ואת יעקב...").
  • הוא מתחיל להתבונן בעברו, מחפש משגים ודברים אותם צריך היה לעשות – ולא עשה. שני ממדים באים לידי ביטוי: הזיכרון וההבנה. שני ממדים אלו הם שיוצרים שינוי בנפשו של הגיבור.

ממדים[עריכה]

ממד הזיכרון: "תוך שהיה יעקב מתבונן בישישה, נזכר משום מה, שבמרוצת כל חייו המשותפים עמה לא גילה לה מעולם גם קורטוב חיבה".

ממד ההבנה: "עתה השכיל לפתע להבין מה פשר הפנים המוזרות הללו, השופעות חדווה, וחרדה אחזה בלבו".

הזיכרון הוא פועל יוצא של חשבון הנפש ושל המבט לעבר והוא המאפשר את ההבנה בהווה. ככל שמתפתח חשבון הנפש, כך גובר ממד הזיכרון. בתוך כך, נזכר יעקב במות התינוקת שלו לפני שנים רבות (ובכך מתבהרת גם הסיבה לקבלתו עבודות בניית ארונות ילדים בחוסר חשק).

המונולוג הפנימי ליד הנהר – המפתח להבנת משמעות הסיפור[עריכה]

  • יעקב מפתח יחס רגשי לעץ הערבה: "איכה הזקנה המסכנה". יעקב מתייחס לחפץ בצורה אנושית, ניגוד מוחלט לתדמיתו.
  • ההזכרות בתינוקת מצביעה דווקא על אטימותו המדהימה: הוא שכח שהיתה לו אי-פעם ילדה…
  • לתדהמת הקורא, יעקב מצטער שחיות הבר נטשו את המקום. יצרו האסתטי של יעקב צף וגואה בו.
  • במונולוג עצמו עסוק יעקב, כרגיל, במאזני רווח-הפסד, אך במונולוג מתגלים כבר הסדקים, הקרעים והשינויים שחלים בדמות:
    • למרות גאוותו המקצועית, הוא מגיע למסקנה חדשה – "להשיט כאן אסדות, טוב מלהתקין ארונות מתים".
    • "החיים חלפו לריק… העתיד אינו צופן תקווה…" - יעקב, לראשונה, קושר משמעויות לחייו, והוא מבין את חוסר התוחלת והתועלת שבהם.
    • "מה יש בו בעצם, באדם…" – ניסוח חוויותיו באופן מכליל, ולא באופן סובייקטיבי טהור.
    • "מדוע אין הבריות מניחים לזולתם לחיות?" – יעקב אינו מבין מדוע התנהג בצורה כה גסה ואלימה עד עכשיו. עכשיו – גם תוקפנותו מהווה "הפסד" ולמושג "הפסד" ניתן כבר להעניק משמעויות שאינן בהכרח כספיות!
    • "לולא השנאה והרשעות, יכולים היו בני האדם להביא תועלת עצומה לעצמם ולזולתם". בפעם הראשונה מנסח יעקב את עצמו באופן שאינו תועלתני-סובייקטיבי, אלא בראייה אלטרואיסטית-כוללנית.

מארפה[עריכה]

  • דמות פסיבית, הסובלת מגסותו של בעלה ומזיכרון התינוקת המתה.
  • היא שבעת רצון ממותה הקרוב.

רוטשילד[עריכה]

  • חזותו החיצונית - חדה וקריקטוריסטית; נגינתו - פתטית ובכיינית.
  • שמו קשור - על דרך הגרוטסקה - בשמו של רוטשילד, הנדיב הידוע...

מוטיב הכינור[עריכה]

למוטיב הכינור מספר משמעויות ותפקידים בבניית רצף העלילה:

  1. הארת דמותו של יעקב כניגודית ואמביוולנטית: בונה ארונות ונגן כאחד.
  2. הכינור משמש כנשמתו של יעקב; הוא מניח את כינורו למראשותיו בלילות ונוגע במיתריו. כך הוא מביע רגשות שאין בכוחו לבטא במלים.
  3. הארת הצד האבהי שביעקב: לפני מותו מתייחס יעקב אל הכינור כאל ילד ("יישאר ביתמותו") אולי על-חשבון בתו אותה אינו זוכר.
  4. הכינור והניגון משמשים כאמצעי היחיד לדיאלוג בין יעקב ובין רוטשילד. זהו האלמנט היחיד המשותף להם… באמצעות הנגינה מתחולל שינוי אצל רוטשילד מפחד ועוינות להתרגשות גדולה ולבכי.
  5. הכינור הופך למחווה של פיוס והשלמה. הוא מהווה ביטוי סמלי לטוב האנושי המסתתר מאחורי הנוקשות והאטימות, אשר נחשף רק כשהמוות קרב.
  6. הכינור הופך, בסיום הסיפור, לנשמתו של רוטשילד. לא מדובר ב"מוסיקה" אלא ב"ניגון" פנימי, היוצא ישירות מהלב. צלילי הצער המרגשים עברו עם הכינור ובכך הותירו שרידים מנשמתו המתוקנת של יעקב שהלך לעולמו.

הרעיונות המרכזיים בסיפור ומשמעותם[עריכה]

תפיסת החיים דרך רווח והפסד[עריכה]

יעקב מחשב רווח והפסד על-פי מספר המתים. כל אדם שמת משמח אותו. כל יום חופשה מעציב אותו, שכן לפי תפיסתו הוא מפסיד כסף. כשאדם מת לא בעיירה, יעקב כועס, שכן הוא חש כמי שהפסיד. הוא מנהל פנקס של רווחים והפסדים המהווה את יומן חייו. סוף הסיפור מעמיד את נושא הרווח וההפסד על בסיס אנושי-מוסרי, אשר בזכותו מגיע יעקב למסקנה שחייו היו בבחינת הפסד ורק באמצעות מעשה הומני ולבבי של מסירת הכינור, הוא יוכל לעזוב את העולם כשכף הרווח תהיה על העליונה, אם לא מבחינה כלכלית, אז מבחינה אנושית.

עולם מנוכר וחסר רגש כלפי עניים וחולים[עריכה]

החובש המטפל במארפה מייצג את יחס החברה כלפי העניים – הם לא מספיק כדי שיטפלו בהם. הוא אומר על מארפה שהיא חיה 70 שנה וזה מספיק בשבילה. אפילו יעקב, קר הרגש, חש ברע נוכח היחס המזלזל ובנסותו לשכנע את החובש לטפל באשתו הוא נתפס כחצוף.

היבט אנטישמי[עריכה]

יעקב שונא יהודים בכלל ואת רוטשילד בפרט. הוא מנגן בתזמורת היהודית מתוך חוסר ברירה ולא מתוך בחירה. סיום הסיפור במחווה של מסירת הכינור מהווה חלופה אנושית חמה לרגש האנטישמי שהופיע בתחילת היצירה.

החמצת החיים[עריכה]

לאחר מות אשתו, יעקב מבין שטעה ביחסו אליה. הוא נזכר בבתו המנוחה. הוא מבין שכל חייו היו החמצה גדולה הן בפן האישי והן בפן המשפחתי. תובנה זו מזרזת אותו לעשות מעשה לפני מותו ובכך למות כמי שצמצם קמעה את כישלון חייו.

Aloney Yitzhak Youth Village.JPG דף זה או חלקו נלקח מתוך האתר כפר הנוער אלוני יצחק.