ניתוח יצירות ספרותיות/אלבר קאמי/הזר

מתוך ויקיספר, אוסף הספרים והמדריכים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אלבר קאמי

ספרו של אלבר קאמי הזר נחשב לאחד ממיטב הספרות שנכתבה באירופה במאה ה-20.

על הסופר אלבר קאמי[עריכה]

אלבר קאמי נולד באלג´יריה בשנת 1913 למשפחת מתיישבים צרפתית. כשהיה בן שנה נהרג אביו באחד מקרבות מלחמת העולם הראשונה, וכילד גדל קאמי בעוני. הוא התקבל לאוניברסיטת אלג´יר, והיה שוער בקבוצת הכדורגל של האוניברסיטה עד שלקה בשחפת, ב-1930. ב-1936 קיבל תואר בפילוסופיה. בשנת 1934 נישא לסימון היי, אך התמכרותה לסמים הביאה לסיום נישואיהם. בשנת 1940 נישא בשנית, לפרנסין פור, ונולדו לו תאומים: בן ובת. גם נישואים אלה לא עלו יפה (בני הזוג היו פרודים זמן ניכר), וקאמי נקשר בכמה קשרי אהבה וידידות עמוקים עם נשים, לרבות עם השחקנית הספרדיה הדגולה מריה קאזארס.

בשנות השלושים כתב בעיתונים סוציאליסטיים ובתחילת שנות הארבעים, בזמן כיבוש צרפת בידי גרמניה, השלים את ספריו הראשונים, "הזר" - רומן המספר את קורותיו של צעיר צרפתי החי באלג´יר, ו"המיתוס של סיזיפוס" - מסה שבה תיאר את ההשקפה האקזיסטנציאליסטית שעמדה מאחורי כתיבת "הזר". בשנת 1947 יצא לאור "הדבר" ובשנת 1951 פרסם קאמי את "האדם המורד". הוא היה פעיל בנושאי זכויות אדם ובהתנגדות לעונש המוות, אותה הביע במסה "הרהורים על הגיליוטינה" שראתה אור בשנת 1957. באותה שנה זכה בפרס נובל לספרות. ב- 4 בינואר 1960 נהרג בתאונת דרכים.

כתיבתו של קאמי נעה בתחום שבין ספרות לפילוסופיה. הוא נהג לפרסם יצירה ספרותית, ומסות פילוסופיות שניתן לפרש בעזרתן את יצירותיו הספרותיות. ב"מיתוס של סיזיפוס" תוהה קאמי מה המשמעות לחיים בעולם מודרני של אבסורד, שבו אין ערכים מוחלטים. שאלתו היתה מה הטעם להעדיף קיום כזה על פני התאבדות. לפי השקפתו, האדם חש שחייו אבסורדיים לנוכח המוות האורב לו בוודאות בסוף הדרך, וכן בשל חוסר המובנות וההיגיון שבהתנהלות העולם. אדם זה נתון ברצון אינסופי להבין את פשר העולם ומשמעות קיומו והוא נידון לתסכול לאור כישלונו למצוא תשובה. אף על פי כן, האדם האבסורדי ישלול את ההתאבדות ויחיה חיי מרד, שיבואו לידי ביטוי בכך שהוא יחיה את האבסורד ולא ייכנע לו.

קאמי הקביל את חייו של האדם המודרני לגורלו של סיזיפוס, הגיבור מהמיתולוגיה היוונית שנגזר עליו לגלגל אבן לראש הר גבוה, ולכשיגיע לפסגה, האבן תתגלגל חזרה לתחתית ההר, וסיזיפוס יאלץ לדחוף אותה חזרה למעלה, וחוזר חלילה, לנצח. לכן הוא כותב: "די במאבק אל הפסגה כשלעצמו כדי למלא בשמחה את לב האדם. יש לחשוב על סיזיפוס שמח". סיזיפוס מורד בחייו האבסורדיים וממשיך בהם תוך מודעות תמידית למהותם. תודעה זו מקנה לו אושר. המחזה "קליגולה" מתאר תחושת חוסר משמעות האופפת קיסר רומי לאחר מותה של אחותו האהובה, ולא מצליח למצוא לה פתרון גם בבולמוס של רצח. המחזה דן בחירות המוחלטת שבחיים האבסורדיים, בחובת האחריות ובהיבטים החברתיים שבאבסורד.
עוד כתב קאמי את "הדבר", תיאור של תושבי העיר הקטנה אוראן המתמודדים עם מגפה הפושטת בעיר והופכת את החיים בה על פיהם. רבים רואים ביצירה זו תיאור מטאפורי של ימי ההתנגדות לנאצים. זהו משל על מצבו של האדם המודרני, אשר זנח את האידיאולוגיות שהכזיבו וביקש להסתפק באהבה האנושית הפשוטה והכנה.

ספר נוסף של קאמי, אשר בדומה לספר "המיתוס של סיזיפוס" משתייך לכתביו הפילוסופיים, הוא "האדם המורד", המתייחס ל"הדבר", ובו עוסק קאמי במרד הכלל-אנושי כנגד האבסורד הקיומי ובסולידריות ההכרחית למרד זה.

ספר אחר שלו הוא "הנפילה", סיפורו של אדם השקוע בהרהורים על טעויות עבר, ומהווה מעין אנטי תזה לדמות הגיבור מ"הזר".

ספרו האחרון "אדם הראשון" שלא הושלם, נמצא ליד המכונית ההרוסה שבה נהרג קאמי, והוא נחשב למעין אוטוביוגרפיה.

מושג האבסורד[עריכה]

המונח "אבסורד" מייצג מצב של סתירה / דיסהרמוניה / חוסר התאמה מובהק - בין מציאות חיי האדם לבין ה´אמת´ עליה מתבססת הבנת העולם. האבסורד אינו מצוי בתודעת האדם או בהוויית העולם, אלא נולד מתוך המפגש ביניהם.

מושג האבסורד משקף את העימות בין מודעות לאי-הרציונאליות של העולם לבין כמיהתה של המחשבה לבהירות: האבסורד נתפס כחוסר הלימה בין אדם (תבונתו, שכלו, זעקתו למשמעות) לבין העולם (לא רציונאלי, בלתי מסתכם בעיקרון מאחד, מתסכל את השאיפות האנושיות לנצחי ולמוחלט). מכאן שהאבסורד תלוי במידה שווה באדם ובעולם, למעשה הוא כל מה שמקשר ביניהם.

משמעות תחושת האבסורד[עריכה]

האדם שחש את האבסורד מתמלא באימה נוכח קיומו ברצף של זמן מוגבל: האימה היא מפני העתיד ובתוך כך גם כלפי ההווה שאין לו עתיד. משמעותה של תחושת האבסורד לעולם עמוקה יותר מכל מה שאפשר לומר עליה, ולכן קאמי אינו מתיימר לעסוק אלא בהיבטים החיצוניים של האבסורד, כפי שהם מתבטאים בחיי היומיום, בהגות ובאומנות.

הפתרון לאבסורד[עריכה]

לטענתו של אלבר קאמי, לא ניתן לפרק את המשוואה: אדם + עולם = אבסורד, מכאן שפתרון הבעיה אינו יכול להסתמך על ביטול מרכיביה. ההיוודעות לאבסורד הקיומי אינו מצדיק את שלילת העולם (התאבדות פיזית), או את שלילת התבונה (התאבדות פילוסופית). קאמי מבקש לחיות את האבסורד - לקיים עימות ומאבק בלתי פוסק: מהרגע שהאדם מתוודע לאבסורד, עליו לחיות בהיעדר מוחלט של תקווה, סירוב מתמיד ואי סיפוק המודע. האבסורד מרוקן ממשמעותו, במידה שאין מסכימים לו.

מכאן נובעת מסקנתו של קאמי "הממירה את ערך האיכות בערך הכמות": במקום לשאוף לחיים טובים בעתיד, האדם האבסורדי שואף למצות ולגוון את התנסויותיו בהווה. במילים אחרות, משמעות החיים הופכת להיות החיים עצמם, ולא איזו פנטזיה בדבר אידיאל קיומי אליו יש לשאוף. זהו העיקרון האקזיסטנציאלי הקובע כי הקיום קודם למהות – עובדה ההופכת את האדם לנידון לחירות.

אלבר קאמי מסכם את רעיונותיו באמצעות הצבת המיתוס של סיזיפוס. האלים הטילו על סיזיפוס עונש כבד: היה עליו לגלגל סלע אל ראש ההר, אך ברגע שהסלע הגיע אל פסגת ההר, הוא שב והתגלגל מטה - וחוזר חלילה. על פי קאמי, המיתוס של סיזיפוס מייצג מטפורית את ההוויה האנושית האבסורדית: מייאשת, חסרת חופש ונטולת תכלית. סיזיפוס הוא המודל של האדם האבסורדי – מתעב את המוות, מזלזל באלים ומשתוקק לחיים בהווה. סיזיפוס משלם את המחיר על עמדתו זו - הוא עסוק בפעילות חסרת תוחלת. אלא שסיזיפוס מודע לגורלו. קאמי רואה בירידתו של הגיבור מפסגת ההר, בעקבות הסלע המדרדר מטה, זמן של מודעות טהורה, בו סיזיפוס מתעלה על מצבו ובז לאלים. כך שקאמי מוכיח שהסיטואציה הסיזיפית מאפשרת חירות אבסורדית. החירות האבסורדית מתבטאת בקבלת ההכרח, שאותה אין האלים יכולים לסכל: סיזיפוס המודע נטול תקוות שווא ואינו סומך על האלים, אך עדיין "גורלו שייך לו" והוא יכול ליהנות מהאושר הכרוך בחוויות החושניות: המאמץ הפיזי, המגע עם האדמה, העלייה על ההר והתקצרות הנשימה. המשבר הקיומי, הפוקד אדם, כשהוא מתעורר למציאות הסיזיפית, עשוי לסלול דרך לחיים מאושרים ובעלי טעם, בעיני קאמי. הוא קובע שהאושר והאבסורד הם שני בנים של אדמה אחת, העולם הסיזיפי שבו אין אלוהים, אינו הופך לחסר ערך או עקר. "עצם המאבק על הפסגות די בו, כדי למלא לבו של אדם... עלינו לתאר לעצמנו את סיזיפוס מאושר".

לחיות את האבסורד: המרד הפרומתאי[עריכה]

במסה "האדם המורד" (1951), קאמי פיתח את מהלך המחשבה סביב מושג האבסורד, והתקדם אל פילוסופיית המרד. על פי השקפתו, האדם המורד הוא אדם העומד מול שעבוד ואי-צדק, ואומר לא! - אך יחד עם זאת, הוא מבקש לקיים את הזכות שנגזלה ממנו עם היוולדו. המרד מעצב את זהותו של האדם, שכן באמצעותו האדם המורד מכריז כי יש בו משהו ששווה להילחם ואפילו למות עבורו. הפשרה שבה הוא חי הופכת לעמדה שאינה מחפשת את הגוונים ה"אפורים" בחיים, אלא את "הכל או לא כלום":

"המורד רוצה להיות הכל, להזדהות כליל עם הטוב אשר דעתו עמדה עליו פתאום, [...] או לא להיות כלום, הווה אומר להיות מובס כליל על-ידי הכוח השולט בו"

עמדה זו מלמדת על ערעור מושג היחיד, שכן הערך שלמענו נלחם האדם המורד, אינו מוגבל לפרט, אלא משותף לו ולכל בני-האדם. להבדיל מהתנסות אבסורדית, המלווה בייסורים אישיים, המרד מעורר מודעות להוויה הקולקטיבית, מכאן שהמרד המבקש לחתור תחת הסדר הבלתי צודק, מקפל בתוכו גם היבט של חיוב ביחס למהות האנושית הזקוקה להגנה מתמדת מפני הדיכוי.

אלבר קאמי תופס את המרד כעמדה המנוגדת לאמונה הדתית. שתי תגובות אלה אינן מתיישבות עם המשבר הקיומי ועם שאלת משמעות החיים - בניגוד לתודעת המרד, המסורת המסבירה את ההוויה האישית והכללית במונחי קודש, מונעת את התפתחותה של תודעת המרד. בעולם הרליגיוזי אין פתח למרד, משום שכל התשובות ניתנות בבת אחת: "אין עוד חקירה-ודרישה, ישנם רק תשובות ופירושים נצחיים". מכאן שתודעת המרד והתודעה הדתית, הן שתי עמדות המוציאות זו את זו, אין הן יכולות לדור בכפיפה אחת: תודעה של מרד המנוסחת במונחים תבוניים, מופיעה בטרם אדם קיבל על עצמו את האמונה הדתית, או בשעה שהוא עומד להתנער ממנה:

"בפני רוח האדם פתוחים שני עולמות בלבד, עולם הקודש (או בלשון הנצרות, עולם החסד האלוהי) ועולם המרד."

כשם שבמסה "המיתוס של סיזיפוס", קאמי ייצג את מודל הגיבור האבסורדי באמצעות דמותו של סיזיפוס, כך גם במסת "האדם המורד", קאמי מייצג את רעיון האדם המורד דרך מטפוריזציה ליצירה ספרותית קדומה: משום שפרומתאוס גנב את האש עבור בני האדם, ונענש על-ידי זיאוס, הוא מצוי במצב של עינוי נצחי - הוא כבול אל סלע וכבדו מנוקר. אלא שפרומתאוס המעונה, על פי אלבר קאמי, מסרב לבקש מחילה ובכך מייצג את עמדתו של האדם המורד - הוא נאבק במוות ובמשיחיות.

כדי לבסס את טיעונו זה, קאמי מסכם תקופה היסטורית רעיונית שאותה הוא מכנה "מאה וחמישים שנות המרד המטאפיזי והניהיליזם" - מתחילת המאה התשע עשרה ועד אמצע המאה העשרים. בתקופה זו, בני האדם תפסו עצמם כיריביו של הבורא וביקשו ליצור מחדש את העולם לפי דרכם. הוגי ואומני התקופה ניהלו מרד שנע פעם לכיוון השלילה המוחלטת ופעם לכיוון החיוב המוחלט. השוללים בנו עולם שבו שולטים התאווה והכוח וסופם היה התאבדות או טירוף, המחייבים בחרו ב"ראוותנות הנבובה, במראיתם של הדברים או בבנאליות: או שבחרו ברצח ובהרס". קאמי מוצא במחשבתם חיפוש אחר חיים אמיתיים, וחיפוש אחר סדר חוק ומוסר. קאמי תולה את המסקנות הרות האסון, שעלו מחיפושי האושר של קודמיו ובני זמנו, בכך שהם ברחו מהמתח הנובע מהמרד אל "נוחות שבעריצות או בעבדות".

קאמי קורא לחיי מרד, שפירושו הכרה בחיים הנגמרים במוות, ולפיכך חתירה לא אל החיים גרידא, אלא אל טעם החיים: "ללחום במוות פירושו לטעום את טעם החיים". למרות הישגיו הזעומים של המרד לאורך ההיסטוריה האנושית, תביעותיו של המרד נותרו נאצלות בעיניו, ורצונו החזק לשמור על מה שנתפס כתביעותיו הנאצלות של המרד, גובר על כל העדויות הפסימיות של קודמיו. קאמי מוכיח שהרצח אינו מתיישב עם המרד, מכיוון שהאדם המתמרד נגד אבסורדיות הקיום מורד מתוך שותפות הגורל בין הבריות (כפי שנטען לעיל). שותפות גורל זו היא שגואלת את האדם מבדידותו באותו עולם חסר אלוהים, אך כשהוא רוצח הוא מבודד את עצמו מן הכלל, ובכך הרצח הוא סוג של התאבדות. מכאן שב"האדם המורד", קאמי מתרחק מן האינדיבידואליזם הבולט ב"מיתוס של סיזיפוס", ומציב את ה"אנחנו" קודם ל"אני".

"האני הפרטי" מגלה את שרירות התקיימותו - דיון בספר הזר[עריכה]

מרסו, גיבור הרומן הזר של אלבר קאמי, מגלם באישיותו את המשבר הקיומי הנלווה לתחושת האבסורד. הדיוק שנוקט קאמי באפיון גיבורו הוליד התייחסות מיידית רחבה לרומן, כבר עם פרסומו ביולי 1942. "הקוראים נתלים ביצירה זו כבאחת מאותן יצירות מושלמות וחשובות, הבאות לעולם בנקודת מפנה של ההיסטוריה כדי להעיד על קיומו של קרע ולתת את תמציתה של רגישות חדשה", סיכם רולאן בארת את חשיבותה התרבותית של היצירה. [1]
מרסו, גיבור הרומן, מתקיים במה שקאמי מכנה אקלים של אבסורד. למעשה, הוא איש האבסורד, זו תחושתו הקיומית הבסיסית. מרסו חי בלבו של האבסורד ואין בכוחו להבקיע אל עבר ראייה כללית וצלולה של המצב האבסורדי, ראייה שהיא המניע ההכרחי לכל אקט של מרד. אקט מעין זה תובע בהכרח את שלילת הסדר הנתון, בה במידה שהוא מכיר בחשיבותה של הוויית המציאות. זהו אקט אשר במקביל לשלילת אספקטים מסוימים של ההוויה מחייב הכרה באספקטים אחרים שאותם מוצא האדם המורד בעצמו, תחילה באופן מעורפל והללו הולכים ומתבהרים עם התקדמותו והחרפתו של המרד. רק כך עשוי האדם להתעלות מעל המצב האבסורדי ולא להיכנע לו, לא לשקוע אל תוך ניוון קיומי שסופו: רצח, ייאוש, התאבדות וטירוף.

מה פירושם של חיים באקלים האבסורד באין יכולת למרוד?

גיבור היצירה חי בגלות; הוא בעצם חי תוך התנכרות לעצמו, בזרות למהותו, לכן ה´אני´ שלו נעדר כל חוק וסדר ומתנהל בעולם בצורה אקראית. אין כל היגיון במעשיו ובפעולותיו - היום הוא כאן, מחר הוא שם – ומשום כך, אין טעם לחפש אחר מניעיו לרצח הערבי על חוף הים. הרצח, כמו קיומו של מרסו בכלל, אבסורדי, נעדר היגיון, ולכן אין לצדקו או לנמקו בדרכים המקובלות. ניסיונות אלו נדונים לכישלון, משום שהקיום האבסורדי של מרסו נמצא מחוץ לגבולות התבונה.

המצב הקיומי בו שרוי מרסו מומחש היטב באקט הרצח ובמשפט הבא לאחריו. "כל ישותי נדרכה וקפצתי את כף ידי על האקדח. ההדק נכנע, נגעתי בבטנה החלקה של הקת, ובזה התחיל הכל, בקול, שהיה חד וקצר וגם מחריש אוזניים. ניערתי מעלי את הזיעה ואת השמש וידעתי שערערתי את שיווי המשקל של היום, הפרתי את דומייתו המיוחדת במינה של חוף שהייתי מאושר בו. ואז יריתי עוד ארבע יריות אל גוף חסר-חיים, שהכדורים חדרו לתוכו בלי שניכר בו הדבר. והן היו כארבע נקישות קצרות שהקשתי על דלת האומללות".[2]
נראה כי מעשהו של מרסו מבטא את מצבו הפרדוכסלי. ייתכן שארבע היריות בגוף המת הן ביטוי לניסיונו הנואש של מרסו ליצור קשר עם העולם / החברה – קשר בלתי אפשרי, חסר סיכוי. הוא מנסה לחולל מעשה בעולם שיהיה בו כדי לגבור על האטימות והניתוק, אך אין אלה אלא יריות בגוף מת. על כן, הבדידות והניכור ממתינים לו מעבר לדלת האומללות.

ואכן, במהלך משפטו נוכח מרסו כי אשמתו נעוצה בהיותו הוא עצמו (אישיותו) יותר מאשר בפשע שביצע. התובע קושר את התנהגות מרסו בהלוויית אמו (הוא לא בכה!) במעשה הרצח. בעיניו, יחסו של מרסו למות אמו דומה לרצח אב (פשע שיידון בבית המשפט ביום שלאחר מכן). לפיכך, מבין מרסו שסיכוייו לזכות במשפט קלושים והדבר ניכר באופן התגוננותו: "אמרתי בחיפזון, במילים מבולבלות קצת ובידיעה שאני שם עצמי ללעג, שזה היה בגלל השמש. קולות צחוק נשמעו באולם"[3]
השמש שהעיקה עליו בהלוויית אמו, שבה והופיעה במפגשו עם קורבנו על שפת הים. השמש היא המבססת את ההשקפה לפיה מרסו הוא קורבנו של עולם הטבע, זה שבו מוות הוא התרחשות שרירותית.

הזר מציע תמונה מעניינת של מושגי האמת והשקר. השקר אינו חופף או משיק לאמת, והגבול המפריד ביניהם חד וברור. השקר נמנה על תחומן של האידיאולוגיות החברתיות והצביעות החברתית, אלה שבשמן ניתן להוציא להורג אדם בשל שונותו. היצירה יוצרת אמנם זיקה בין מושג האמת למושג החפות ובין מושג השקר למושג האשמה. אולם הגדרת האמת והשקר שונה מהמקובל: מרסו דובר אמת במובן זה שאינו מוכן לומר יותר ממה שהוא מרגיש, והוא אינו מסתייע במנגנוני הגנה פסיכולוגיים, שאינם אלא שקר של העצמי לעצמי. מבחינה פסיכולוגית, תודעתו של מרסו שקופה, הפנים והחוץ שלו זהים. [4]

ניתן לטעון כי עובדת היותו "שקוף" ודובר אמת, היא שהובילה אותו אל מותו. היצירה מציגה את מרסו כמי שנשפט בעיקר על זרותו, על האמת המזעזעת שלו, על חוסר נכונותו לשחק על פי כללי המשחק הנהוגים. במבוא לתרגום האנגלי של הזר כתב קאמי על מרסו: "הוא מסרב לשקר. לשקר אינו רק לומר מה שאינו נכון. לשקר הוא גם, ומעל הכל, לומר יותר ממה שנכון, ובכל הקשור בלב האנושי, לבטא יותר ממה שאדם מרגיש... הוא אומר מה שהנו, הוא מסרב להסתיר את רגשותיו, ומיד החברה חשה מאוימת." ההחלטה להוציאו להורג, מתפרשת, אם כן, כתוצאה ישירה של שונותו זו, המאיימת על חברה שחרתה לכאורה על דגלה את אתוס האובייקטיביות, ההגינות והכנות, אך לאמיתו של דבר, איננה מסוגלת לקבל אדם המממש אתוס זה עד תום. לפיכך, עולה השאלה, האם הצגת הרצח כסתמי, בגלל השמש, גוררת עמה תוצאה שונה מרצח שהיה מוצדק ומנומק באופנים אחרים? אולי אין בזה כדי לשנות דבר. למעשה הרצח קדמה התגרות מצד הקורבן הערבי שהיה מוכר למרסו. שעה קלה קודם האירוע תקף ערבי זה את רמון, ידידו של מרסו. במפגשו עם מרסו על החוף, שלף את סכינו שהבהיק באור השמש, הבהיל את מרסו שסונוור, ובשעה שהזיעה ניגרה על עיניו, שלף מרסו את אקדחו וירה. האם מידע עובדתי זה יכול היה לשנות את תוצאות המשפט?

מרסו אינו מנסה כלל לדרוש את הוצאת האמת לאור. העובדה שהמשפט התמקד בעיקר באופיו ולא בעבירה מגבירה את התחושה כי נגרם לו עוול. מבחינה משפטית אין זה מקרה של רצח בדם קר, אלא בהריגה שעונשה קל מן העונש המקובל על עברת רצח. כיוון שניתן היה להרשיע את מרסו בהריגה בלבד, מוצגת הוצאתו להורג כתוצאה של שיפוט חברתי יותר מאשר כתולדה ישירה של התמודדות עם מסכת העובדות.

המפלצתיות של מרסו בעיני החברה השופטת אינה נובעת ממעשיו אלא דווקא מפרשנותו שלו למעשיו. חוסר נכונותו לנמק, לצדק, להסביר את מעשיו באופן שיניח את דעת הסביבה, היא פשעו החמור. יחסו של מרסו אל הרצח וחוסר נכונותו להביע חרטה מובילים אותו אל מותו שלו. הבעת חרטה מצדו של מרסו היתה מבטיחה לו הקלה בחומרת העונש. לו היה מרסו מוכן להשתתף במשחק החברתי, להביע חרטה, להביע צער על מות אמו וכו´, סביר להניח שהיה זוכה להקלה. על מנת להיחלץ מעונש המוות, היה על מרסו לספק הסברים שיתאימו לתפיסת העולם של נציגי החברה ושלוחיה: השופט, עורך-הדין, המושבעים ואב בית הדין. אולם מרסו אינו מוכן לזה, אין ברצונו לשקר, לומר יותר ממה שהוא חש. הוא רצח בגלל השמש. הוא אינו מתחרט על הרצח שביצע ומבטא זאת בבירור, כי זו האמת שלו. הוא אינו אומר דברים שהחברה מצפה לשמוע, גם אם הוא משלם על זה בחייו.

כאן מתחדדת משמעותה הפילוסופית של היצירה המעמידה עולם הנשלט על ידי האבסורד. תו ההיכר של קיום אבסורדי הוא האקראיות, וכך מתארת מצב זה אילנה המרמן באחרית הדבר לספר: "מרסו עצמו אינו מנסה להבין את הקורה לו, אינו שופט כלום, אינו מסביר כלום, אינו קושר דבר בדבר, אלא רק מתאר, והפרטים באים זה אחר זה, מצטרפים זה לזה, וכמעט לעולם אינם משתלשלים זה מזה".[5]
לקראת סיום היצירה, מתפרץ מרסו על כוהן הדת: "חייתי חיים כאלה, ויכולתי לחיות חיים אחרים. עשיתי כך ולא עשיתי כך. לא עשיתי דבר זה, אבל עשיתי דבר אחר. אז מה? אין חשיבות לשום דבר, לשום דבר, ואני יודע היטב למה".[6] מרסו קובל על השרירות הקובעת מהלכם של החיים האבסורדיים, על המקריות שבסופה כולם נידונים למוות והסיבה אינה חשובה.

מכאן מובנת תפיסת העולם של מרסו: "מה אכפת לי מותם של אחרים, אהבתה של אם, מה אכפת לי אלוהים שלו [כוהן הדת], החיים שאדם בוחר לו, הגורלות שאדם בוחר לו, שהרי רק גורל אחד ויחיד עתיד לבחור בי עצמי ובמיליארדים של מיוחסים שאומרים כמוהו, שהם אחיי".[7]הזעם של מרסו הפורץ ממנו זמן קצר לפני הוצאתו להורג, מטהר אותו מן הרע ומאפשר לו להיפתח "לראשונה לשוויון הנפש הענוג כלפי העולם". [8]
בעקבות מודעותו למעשה, הוא זוכה בהקלה הרגשית הנלווית לנטילת אחריות, בשוויון הנפש של מי שהשלים עם הקיום האבסורדי. לעולם אין כל משמעות ולכן מרסו זר בו. הוא נע אל עבר היעד היחיד, החידלון הגמור שאחריו אין עוד דבר. כך מתבטלת חשיבותה של השאלה שעשויה היתה לעלות בסיום קריאת הזר: האם הוצא מרסו להורג או שמא התקבל ערעורו? התשובה חסרת חשיבות משום "שאם החיים חסרי משמעות, גם המוות חסר משמעות".[9] וידויו של מרסו אין בו כדי לבאר דבר. הוא מותיר על כנה את הטענה בדבר האקראיות שבקיום, את העדר ההיגיון שבקיום האנושי. קאמי מבקש להביא אל הכרתנו את תחושת האבסורד, ולייצר זעזוע בקורא באמצעות העלאתו של ה´אני´ חסר חוט השדרה, הנע ונד מחוץ לכל חוקיות וסדר, נתון בלבה של הוויה לא רציונלית, נטולת עיקרון מנחה ומארגן. סירובו של מרסו להגן על עצמו הוא כעין אקט של מרד - מרד בשיפוט החברתי, שיש בו כדי להוות גילוי של אותנטיות.

בספרו Albet Camus:Philosopher and litterateur מנתח מק-ברייד [10] את האותנטיות של מרסו, וטוען כי חייו חסרי משמעות, אך הוא מסיק את המסקנות הבלתי-נמנעות מהאבסורד וחי בהתאם להן. הבנת האותנטיות של מרסו כרוכה בהבנת מסקנותיו של מרסו, ועד כמה הוא דבק בהן: האותנטיות דורשת מרד באבסורד. התאבדות איננה פתרון אותנטי לאבסורד, שכן יש לחיות את החיים. מרסו אינו מעלה את האפשרות להתאבד, והוא נאלץ למות רק משום שזוהי דרישת החברה. גם פנייה לדת איננה פתרון אותנטי, שכן לדת ולאלוהים אין משמעות בעיניו. האבסורד דורש לא התאבדות ולא אמונה, אלא מרד. המרד יאפשר את השחרור מתקוות השווא של חיים לאחר המוות. זהו מרד המאפשר חופש – חופש לחיות במודעות לאבסורדיות של סופיות הקיום בעולם ומודעות גם לאי קיומם של ערכי מוסר.

מרסו אחראי לרצח מבחינה משפטית, אך היצירה מציגה אותו כמי שמודעותו לאי-חשיבותו של הכל, הופכת אותו לחף מפשע. מודעות זו משתקפת בהתנהגותו, והוא מבטאה במפורש בסוף היצירה: "אני נראה כאילו ידי ריקות, אבל אני בטוח בעצמי, בטוח בכל, בטוח יותר ממנו, בטוח בחיי ובמוות הזה שיבוא בקרוב. כן, זה כל מה שיש לי. אבל אני לפחות מחזיק באמת הזאת ממש כמו שהיא מחזיקה בי. צדקתי בעבר, עדיין אני צודק, תמיד אני צודק... אין חשיבות לשום דבר". [11]
מרסו מוצג כישות שאין לשפוט את מעשיה בסטנדרטים מוסריים מקובלים. לתפיסתו, כל הפעולות שוות ערך באי-חשיבותן, כלומר כל הפעולות מוסריות באותה המידה. נשאלת השאלה, האם תיתכן עמדה מוסרית כגון זו של מרסו, אשר מתעלמת מקיומו של האחר ושוללת את חשיבותם של ערכים חברתיים כמו אהבה, קדושת החיים וכד´. מהי תקפותה המוסרית של עמדה שאינה מכירה בערכי מוסר? ניתן להשיב בזהירות, כי עמדה שאינה מחזיקה במערכת ערכית כלשהי, אינה מוסרית.

פעולותיו של מרסו מעידות כי הוא דבק בערך אחד – האמת. בספרו A Pagan Hero מתייחס צ´מפיגני[12] למרסו כאל גיבור אותנטי. הוא סבור כי הקורא מוצא במרסו ייחוד, המבשיל בעמודים האחרונים של הספר לכדי סימפטיה ואפילו הערצה הראויה לגיבור.

הצורך לבוא במגע עם תחושת האבסורד הכרחי כדי לאפשר התכנסות לנקודת מוצא שממנה ניתן יהיה למצוא עקרון סדר כלשהו. לשם כך נחוץ להפוך את תחושת האבסורד להכרה צלולה, אשר בה טמון הסיכוי לחזור מן הגלות אל הבית עצמו. אך תנועה זו מחייבת, ראשית לכל, להכיר את מצבו הקיומי של אותו ´אני´ שהוגלה מביתו ונותר חסר חוט שידרה, החי כרוח רפאים נע ונד על פני האדמה.

פרופ' יעקב גולומב [13] בספרו אביר האמונה או גיבור הכפירה מאפיין את מרסו כמי שנואש מן הצביעות, הזיוף והסיסמאות השחוקות של החברה המקיאה מתוכה את מי שאימץ את עקרונותיה באופן השלם ביותר. לדעתו, מתוודע מרסו לאבסורד וזוכה להגיע אל הגיליוטינה כאדם אותנטי, המשלים עם מותו ומחייב את חייו באופן השלם ביותר. לא על הרצח, שפל ככל שיהיה, נענש מרסו, אלא על כנותו המוחלטת המאפילה על ה"הגונים" וה"מאמינים" שבקהילה, על המרד שלו נגד יסודות האתוס החברתי. מרסו סירב לקבל על עצמו את המוסר הכפול של החברה, ועל כן זוכה על סף מותו לגבש אישיות אותנטית מובהקת. גולומב מזהה הקבלה בין מרסו לבין סוקרטס; שניהם סירבו לשקר לעצמם באשר לטיב רגשותיהם ואמונותיהם ולא התפשרו על היקר להם ביותר: אמינותם והכרתם הפנימית.

בניגוד לגולומב, הכרה מעין זו המתוארת לעיל אינה בגדר האפשר במבנה עולמו של מרסו. האותנטיות שלו אינה אותנטית במובן זה שאינה לוקחת בחשבון את קיומו של האחר, וככזאת אינה מהווה אפשרות ממשית או רצויה לאדם החי בקהילה. זוהי אותנטיות לא הומניסטית, שאינה משלימה עם חירותם של אחרים. אותנטיות כזו חסרת תוקף במסגרת קיום חברתי.

סיומו של הזר מותיר בקורא אי-נחת. בהנחה שמרסו כבש את פיסגת האותנטיות, עולה השאלה, האם פיסגה זו שמורה אך ורק ליחיד הכובש אותה? במלים אחרות, האם קאמי מבקש לרמוז שהאותנטיות, באשר היא מצב נפש סובייקטיבי של האדם כלפי הסובב אותו, אין לה ולא כלום עם החברה?

את הצעד הנוסף שעשה קאמי במשנתו הפילוסופית – צעד המרד באבסורד על ידי הבחירה בחיים בעלי שיוך חברתי – לא צעד מרסו. דמותו של מרסו היא ייצוג של הווריאציה הניהיליסטית של ה"אני הפרטי", שנקרע מכל הוודאויות וטובע בעולם האבסורד.

סיכום: "הזר" ומושג האבסורד[עריכה]

מושג האבסורד הוא עימות בין מודעות לאי-הרציונאלית שבעולם, לבין כמיהתה המודעת של המחשבה לבהירות. ואכן, ברומן הזר, קאמי מוכיח שהסיטואציה הסיזיפית מאפשרת חירות אבסורדית: מרסו, גיבור "הזר", חי חיים שהתרוקנו מכל תוכן, מטרה, אמונה וערכים. אין בעבורו דבר אשר ניתן לייחס לו משמעות. נוצר מתח בין תבונתו חסרת הפשרות ביחס לעולם, לבין העולם חסר הפשר. מתח זה מניב את האבסורד. הניכור והאבסורד עוברים כחוט השני דרך כול נימי העלילה: אף כי אמו הלכה לעולמה, מרסו אינו מגלה סימני התרגשות ואבל, הקשר בין מרסו למארי מגלה טפח נוסף של עקרותו הרגשית. למעט תחושותיו המיידיות, מרסו מפגין אדישות גמורה ביחס לכל הסובב אותו - הוא מנוכר לאמת כשם שהוא מנוכר ביחס לאכזריות, אלא שרק לגבי קטגוריה אחת אין הוא אדיש - והיא רגשותיו שלו: הוא מסרב בכל תוקף לשקר ביחס לתחושות ולאמוציות המיידיות שלו. רצח הערבי הוא האקט הבולט בעלילה לא רק מבחינה דרמתית, אלא גם משום שהוא מעיד על כך שמרסו מקנה לאבסורד מעמד מיוחד: מרסו חסר הרגש יורה ארבע יריות חסרות פשר ההורגות את הערבי, מותו של הערבי היא עובדה חסרת משמעות עבורו, שכן מרסו לא חווה את הרצח, אינו חש את מניעיו כרוצח, ומכאן שאין הוא רואה עצמו רוצח. החברה מצידה, אינה מבינה את ניכורו של מרסו: ניסיונותיו הכושלים של השופט-חוקר לאתר את המניע לרצח מוכיחים כי קאמי לועג על ניסיונה של החברה לבנות תילי תילים של משמעות בעולם חסר משמעות. אלא, שבאופן פרדוכסלי, מנקודת התצפית של מרסו, רצח הערבי, שנגרם בעטייה של השמש אינו מעיד על עיוורונו המוסרי, אלא הוא חלק מהוויית חייו המודעים. בחיי האבסורד הללו, ללא מסך האלוהים המשפיע - אין לייחס משמעות לדבר, זולת אירוע גורלי ומכונן אחד - המוות.

ביבליוגרפיה[עריכה]

  • גולומב, י. 1990 – "מבוא לפילוסופיות הקיום - אקזיסטנציאליזם", משרד הבטחון, תל אביב.
  • גולומב, י. 1999 – "אביר האמונה או גיבור הכפירה?", שוקן, ירושלים ותל אביב.
  • סארטר, ז´.פ. 1990 – "האקזיסטנציאליזם הוא הומניזם" כרמל, ירושלים.
  • סיגד, ר. 1975 – "אכסיסטנציאליזם" מוסד ביאליק, ירושלים.
  • קאמי, א. 1970 – "האדם המורד", עם עובד, תל אביב.
  • קאמי, א. 1978 – "המיתוס של סיזיפוס", עם עובד, תל אביב.
  • קאמי, א. 2008 – "הרהורים על הגיליוטינה", כרמל, ירושלים.
  • שגיא, א. 2000 – "אלבר קאמי והפילוסופיה של האבסורד", משרד הביטחון, תל אביב.
  • שמואלי, א. 1981 – "אדם במצור" יחדיו, תל אביב.

הערות שוליים[עריכה]

  1. ^ א. המרמן, מתוך: אחרית דבר להזר מאת א. קאמי, עמ´ 131
    10 שם, עמ´ 133.
  2. ^ א.קאמי, הזר, עמ´ 59.
  3. ^ שם, עמ´ 96.
  4. ^ סארטר ז´. פ. , "פסיכואנליזה אקזיסטנציאליסטית", מתוך: מבחר כתבים, כרך ב´, עמ´ 112 – שם טוען סארטר כי "האדם הוא כוליות ולא מצבור גורמים, לכן הוא מביע עצמו ככוליות גם בהתנהגות זעירת החשיבות והשטחית ביותר: לשון אחר, אין נטיות, גינונים או פעולות שאינם חושפניים".
  5. ^ א. המרמן, מתוך: אחרית דבר לספר הזר, עמ´ 137.
  6. ^ א. קאמי, הזר, עמ´ 111.
  7. ^ שם, עמ´ 112.
  8. ^ שם, עמ´ 113.
  9. ^ א. המרמן, אחרית דבר לספר הזר, עמ´ 143.
  10. ^ McBride J. Albert Camus: "Philosopher and Litterateur" 23, עמ´ 49.
  11. ^ א. קאמי, "הזר", עמ´ 111.
  12. ^ Champigny, A Pagan Hero , עמ´ 17-20.
  13. ^ יעקב גולומב, אביר האמונה או גיבור הכפירה, עמ´ 261-268.
Aloney Yitzhak Youth Village.JPG דף זה או חלקו נלקח מתוך האתר כפר הנוער אלוני יצחק.