ניתוח יצירות ספרותיות/אלבר קאמי/הדבר

מה שמעניין אותי הוא להיות אדם

על הסופר ויצירתו

אלבר קאמי נולד באלג´יריה בשנת 1913 למשפחת מתיישבים צרפתית. כשהיה בן שנה נהרג אביו באחד מקרבות מלחמת העולם הראשונה, וכילד גדל קאמי בעוני. הוא התקבל לאוניברסיטת אלג´יר, והיה שוער בקבוצת הכדורגל של האוניברסיטה עד שלקה בשחפת, ב- 1930. ב- 1936 קיבל תואר בפילוסופיה. בשנת 1934 נישא לסימון היי, אך התמכרותה לסמים הביאה לסיום נישואיהם. בשנת 1940 נישא בשנית, לפרנסין פור, ונולדו לו תאומים: בן ובת, אך גם נישואים אלה לא עלו יפה. לאחר מכן, קשר עצמו קאמי בכמה קשרי אהבה וידידות עמוקים עם נשים, לרבות עם השחקנית הספרדייה הדגולה מריה קאזארס.

בשנות השלושים כתב בעיתונים סוציאליסטיים ובתחילת שנות הארבעים, בזמן כיבוש צרפת בידי גרמניה, הצטרף ל´רזיסטנס´ – תנועת ההתנגדות לנאציזם, ערך את העיתון המחתרתי "COMBAT" ("מאבק") והשלים את כתיבת ספריו הראשונים. הוא היה פעיל בנושאי זכויות אדם ובהתנגדות לעונש המוות, אותה הביע במסה "הרהורים על הגיליוטינה" (1957). באותה שנה זכה בפרס נובל לספרות. בינואר 1960 נהרג בתאונת דרכים.

כתיבתו של קאמי נעה בתחום שבין ספרות לפילוסופיה.

המחזה "קליגולה" (1939) מתאר תחושת חוסר משמעות האופפת קיסר רומי לאחר מותה של אחותו האהובה. הוא לא מצליח למצוא לה פתרון גם כשנתקף בבולמוס של רצח. המחזה דן בחירות המוחלטת שבחיי האבסורד, בחובת האחריות ובהיבטים החברתיים שבו.

הרומאן הראשון שכתב, "הזר" (1942) מתאר את חייו של מרסו, איש האבסורד, היורה למוות באדם "בגלל השמש". סירובו "לשחק את המשחק החברתי" והתעקשותו לדבוק באמת, מוליכה אותו אל הגיליוטינה. זהו ביטוייה המרדני של האותנטיות הניהיליסטית, המדיחה את מרסו אל מחוץ לחברת האדם.

ב"המיתוס של סיזיפוס" (1942), תוהה קאמי מה המשמעות לחיים בעולם מודרני של אבסורד, שבו אין ערכים מוחלטים. שאלתו היתה מה הטעם להעדיף קיום כזה על פני התאבדות. לפי השקפתו, האדם חש שחייו אבסורדיים לנוכח המוות האורב לו בוודאות בסוף הדרך, וכן בשל חוסר המובנות וההיגיון שבהתנהלות העולם. אדם זה נתון ברצון אינסופי להבין את פשר העולם ומשמעות קיומו והוא נידון לתסכול לאור כישלונו למצוא תשובה. אף על פי כן, האדם האבסורדי ישלול את ההתאבדות ויחיה חיי מרד, שיבואו לידי ביטוי בכך שהוא יחיה את האבסורד ולא ייכנע לו.

קאמי הקביל את חייו של האדם המודרני לגורלו של סיזיפוס, הגיבור המיתולוגי שנגזר עליו לגלגל אבן לראש הר גבוה, ולכשיגיע לפסגה, האבן תתגלגל חזרה לתחתית ההר, והוא יאלץ לדחוף אותה חזרה למעלה, וחוזר חלילה, לנצח. על כך הוא כותב: "די במאבק אל הפסגה כשלעצמו כדי למלא בשמחה את לב האדם. יש לחשוב על סיזיפוס מאושר". סיזיפוס מורד בחייו האבסורדיים וממשיך בהם תוך מודעות תמידית למהותם. תודעה זו מקנה לו אושר.

"הדֶבֶר" (1947), הוא תיאור של תושבי העיר הקטנה אוֹראן, המתמודדים עם מגפה הפושטת בעיר והופכת את החיים בה על פיהם. רבים רואים ביצירה זו תיאור מטאפורי של ימי ההתנגדות לנאצים. זהו משל על מצבו של האדם המודרני, אשר זנח את האידיאולוגיות שהכזיבו וביקש להסתפק באהבה האנושית הפשוטה והכנה.

ספר פילוסופי נוסף של קאמי, הוא "האדם המורד" (1951), המתייחס ל"הדבר", ובו עוסק קאמי במרד הכלל-אנושי כנגד האבסורד הקיומי ובסולידריות ההכרחית למרד זה.

"הנפילה" (1956), הוא סיפורו של אדם השקוע בהרהורים על טעויות עבר, ומהווה מעין אנטי תזה לדמות הגיבור מ"הזר".

ספרו האחרון "אדם הראשון" שלא הושלם, נמצא ליד המכונית ההרוסה שבה נהרג, והוא נחשב למעין אוטוביוגרפיה.

מושג האבסורד

המונח "אבסורד" מייצג מצב של סתירה / דיסהרמוניה / חוסר התאמה מובהק - בין מציאות חיי האדם לבין ה´אמת´ עליה מתבססת הבנת העולם. במילים אחרות, האבסורד הוא הפער בין ה"יש" לבין "מה שצריך להיות". האבסורד אינו מצוי בתודעת האדם או בהוויית העולם, אלא נולד מתוך המפגש ביניהם.

מושג האבסורד משקף את העימות בין מודעות לאי-הרציונאליות של העולם לבין כמיהתה של המחשבה לבהירות: האבסורד נתפש כחוסר הלימה בין אדם (תבונתו, שכלו, זעקתו למשמעות) לבין העולם (לא רציונאלי, בלתי מסתכם בעיקרון מאחד, מסכל את השאיפות האנושיות לנצחי ולמוחלט). מכאן שהאבסורד תלוי במידה שווה באדם ובעולם, למעשה הוא כל מה שמקשר ביניהם.

מבוא: דיאלוג בתנאים של אבסורד

"עולם שאפשר להסבירו אפילו בנימוקים גרועים עדיין הוא עולם מוכר. לעומת זאת, בעולם שניטלו ממנו פתאום האשליות והמאורות, אדם מרגיש עצמו זר. גלות זו אין לה תקנה, מפני שהיא חסרה את זיכרונות המולדת האבודה או את תקוות הארץ המובטחת. פירוד זה בין האדם לבין חייו, בין השחקן לבין התפאורה שלו הוא-הוא תחושת האבסורד".

חוויית גלות זו היא נקודת המוצא להבנת כלל יצירתו של אלבר קאמי. העמידה על טיבה של חוויית הגלות כנקודת מוצא קיומית היא היא המפתח להבנת המהלך ההירואי של המרד בחוסר הפשר, בהעדר התקווה, שעצם המרד בהם מהווה את המסע אל עבר המשמעות, את התנאי להיחלצות מן המקריות העיוורת לטובת שיבה אל מחוזות של שייכות ועצמיות ובמונחיו של קאמי אל האותנטיות.

התנועה מן האבסורד אל האותנטי משתקפת בהפיכתו של סיזיפוס ("המיתוס של סיזיפוס", 1942) לאדם המורד ("האדם המורד", 1951). זהו נתיבו של מי שמבקש להיגאל מהמחשבה האבסורדית לטובת הסתכלות צלולה ונבונה בקיומו תוך אמירת "לא" מפורשת לכל מה ששולל את עצם החיים, וזאת מבלי לברוח לפנטזיות מנחמות.

"הדבר" הוא סיפורה של אוראן, עיר אלג´ירית מכוערת, הנתקפת בשנות ה- 40 במגיפה קטלנית של "המוות השחור". זוהי עיר מודרנית רגילה "של אנשים שעובדים מבוקר עד ערב ואחר-כך בוחרים לבזבז את הזמן שנותר להם לחיות על קלפים, על בתי-קפה ועל פטפוטים [...] באוראן כבמקומות אחרים נאלצים האנשים, בגלל קוצר הזמן והמחשבה, לאהוב זה את זה בלי לדעת זאת." כך משמשת העיר מוכת המגפה, ההופכת בית-קברות אחד ענק, למקום בו שולט האבסורד הקיומי, שרק הכרה בו, עשויה לאפשר מאבק בו.

גיבור הרומן, ד"ר רייֶה מוביל מהלך שתחילתו בהיתקלות בעכברוש המת הראשון וסיומו בהכרה הברורה כי כליה צפויה לכל העיר, אלא אם כן יתעשתו פרנסיה ויפסיקו את מחול ההכחשה וההדחקה שלהם ויעשו מעשה. ניכר כי רוב תושבי אוראן לוקים בתחושת הניכור האופיינית לקורבנות האבסורד (אין כל הסבר הגיוני למגפה המשתוללת, כך שאין גם הסבר באשר לניתן לעשות כנגד מגפה זו). הם נוטים לפסיביות ולאדישות המצביעות על חולשה אנושית קשה. רייה, בעזרתם של כמה אנשים הנרתמים למאבק אותו הוא מנהיג, יצליח בסופו של דבר להביא להצלת העיר, אף אם מדובר בניצחון זמני בלבד.

"הדבר" כיצירה אליגורית

העיר אוראן אמנם קיימת במציאות, אך כאן היא משמשת סמל לעיר מוכת אסון שלכאורה סיבותיו נסתרות מעין. הרומן ראה אור בשנת 1947, שנתיים לאחר תום מלחמת העולם השנייה, וכיצירה אליגורית הוא מסמל את "מגפת הנאציזם".

בדומה לעכבר הנגוע הראשון שנראה ברחובות אוראן, צמח הנאציזם בגרמניה כתנועה פוליטית שבתחילתה נראתה שולית וחסרת משמעות. מסיבות כלכליות ובזכות תעמולה סוחפת, הצליחה התנועה הזאת להתעצם ובשנת 1933 לזכות בהנהגת המדינה כולה. באמצעות הטלת פחד וטרור, הפכה התנועה לגוף רצחני שחרט על דגלו השמדה המונית. בתחילה, התקבלו רעיונות התנועה באדישות, וכשחלה התעוררות, זה כבר היה מאוחר מדי. המפלצת זקפה את ראשה ובלעה באכזריות את מי שביקשו להתנגד לה. היציאה למסע כיבוש אירופה דומה להתפשטות מגפת הדבר.

אלבר קאמי עצמו ביקש להיאבק בנאציזם, דבר שחייב אותו לצאת לגלוּת באלג´יר. הוא הקביל בספרו את תושבי אוראן האדישים תחילה למספר ההולך וגדל של החולדות המתות, לאזרחי גרמניה ובהמשך גם צרפת, שהתכחשו להתגברות המגפה הנאצית. הדמויות המובילות את המאבק בדֶבֶר מקבילות ללוחמי המחתרת המועטים שניסו למגר את הנאציזם. בעיני קאמי, מייצג הנאציזם את האבסורד, שרק הכרה בו עשויה לייצר מרד שאולי יביא לסילוקו. אף שהסיכויים נראו קלושים, היו מעטים שהאמינו בכוחם לשנות, ומתוך הקרבה אישית וסולידריות אנושית, הם יצאו למאבק שבסופו מוגרו הן הדבר והן הנאציזם. תום המגפה ברומן מייצג את תום המלחמה.

שמחת הניצחון על הדבר דומה לשמחתם של ניצולי המלחמה המבקשים לשכוח את שקרה ומשוכנעים ששוב הזוועה לא תחזור. ד"ר רייה, כמייצג התבונה, יודע את מה שהרוב מדחיק – מדובר בניצחון זמני. הדבר עלול לצוץ יום אחד מחדש ולהחריב חיי אנוש, בדיוק כמו שהגזענות מאיימת להשיב לעולם אידיאולוגיות רצחניות.

"הדבר" כיצירה אקזיסטנציאליסטית

השקפת העולם האקזיסטנציאליסטית צמחה על רקע משבר הערכים שתחילתו כבר בשלהי המאה ה- 19 עם הכרזתו של הפילוסוף פרידריך ניטשה על מות האלוהים. היתה זו הצהרה בעלת משמעות סוציולוגית יותר מאשר דתית. המוני בני-אדם מצאו עצמם נטושים לנפשם, חווים בדידות מחרידה, מנסים לפלס לעצמם דרך קיומית נסבלת. בהעדר ישות אלוהית, נדרש האדם למלא את מקום האל ולשאת באחריות מלאה לחייו. לפתע הפך הסבר קיומו לשרירותי: בלידתו, הושלך האדם לעולם חסר סדר, הגיון ותכלית. על בסיס זה צמחה הגישה הפילוסופית שהגדרתה: קיום קודם למהות.

מתוך העדרה של מסגרת מוצקה המסוגלת להסביר את פשר הקיום במושגים רציונליים, החל האדם לשקוע בהוויית האבסורד, שרק החמירה על רקע המוות ההמוני בשתי מלחמות העולם. החיים בצל האבסורד הציפו אותו בתחושות אימה וייאוש, להן ביקש למצוא מרפא. כך ניצב האדם בפני התלבטות קשה: כיצד להתמודד עם האבסורד? שלוש אפשרויות עומדות בפניו:

1. התאבדות.
2. הונאה עצמית.
3. הכרה באבסורד, מרד בו וחתירה לאותנטיות.

קאמי מחייב את הבחירה באפשרות השלישית. להשקפתו, יש לחיות את האבסורד! משמעות הדבר היא שהאדם מחויב להכיר באבסורד, ומתוך כך לממש את גזירת הבחירה שלו, שנוסחה היטב על-ידי ז´אן פול סארטר: "האדם נידון להיות חופשי." זהו העיקרון לפיו נדרש האדם למרוד באבסורד ולחתור למימוש מלא של ישותו האמיתית. זהו האדם האותנטי שהמוסר הקיומי שלו מגדיר את חירותו כל עוד אינה פוגעת בחירות זולתו.

השקפת העולם האקזיסטנציאליסטית וביטויה באמצעות מגוון הדמויות ברומן "הדבר" :

ד"ר ברנאר רייֶה

המספר את אירועי מגפת הדבר. הוא הראשון לברר את פשר הופעת העכברים המתים ברחובות אוראן. הוא מזהה את המגפה ופותח בפעולה משולבת של ניסיון להדבירה בעזרת גיוס אנשים למשימה, ובמקביל טיפול בקורבנותיה. הגשמתו את הרעיון האקזיסטנציאליסטי היא בהכרתו את העדר הסיבתיות לפרוץ המגפה (הכרה באבסורד), ובהתמסרותו הטוטאלית למאבק כנגדה (המרד באבסורד). בעיניו "ההתרגלות לייאוש גרועה מהייאוש עצמו." בעיניו, רק "משוגע, עיוור או פחדן יכול לראות את הסבל והמצוקה שהדבר גורם, ולהשלים אתו." הוא מסכן את חייו בבואו במגע עם החולים, ועושה זאת מתוך מחויבותו המוסרית, במה שהוא רואה כאותנטיות הומניסטית פשוטה. הצהרתו בדבר מעייניו הנתונים לרצונו להיות אדם, מסמנת אותו כגיבור האידיאלי אך נטול הפאתוס של הרומן, אשר בחירתו בתבונה האנושית המפוקחת ובסולידריות החברתית ההגונה אפשרה לו לחצות את ים הסבל האנושי ולשרוד את המגפה המתמשכת. רייֶה מהווה את הטיפוס הקיומי-מוסרי אותו מבקש קאמי להנחיל בספר זה. הצבתו בעמדת מספר הסיפור המבקש לשמש כמוסר עובדות, מכוננת קריאה המנסה להתרחק מהריגוש, ומשרה על הקורא את העמדה הקיומית עליה מדבר קאמי.

ז´אן טארוּ

תושב חדש באוראן, מתגורר במלון במרכז העיר. איש אמיד, אפוף מסתורין וחובב תענוגות, שנהג להסתובב עם פנקסי רשימות ולתעד בהן את אירועי הזמן והמקום. בתחילה הוא נראה כדמות נהנתנית המשקיפה מן הצד. הצהרתו כי הדבר היחידי שמעניין אותו "הוא למצוא את השלום והשלווה בתוכי פנימה", עשויה ללמד על העדפתו את השקט והחופש הנתונים למי שאינו שייך חברתית.[10] בפגישותיו עם רייה, נרקמת ביניהם ידידות אמת, במסגרתה הוא מספר על אביו שהיה תובע קר-רוח, שהוביל לחריצת דינם של נאשמים למוות.[11] טארו כמו מכה על חטא שכלל לא ביצע. הוא חש כמי שנגוע בדבר, הרבה לפני שפרצה המגפה, במובן זה שלא עשה מספיק כדי למנוע הרג מיותר. בעיניו, האדישות היא הסימפטום המרכזי של מגפת הדבר. הוא מצטרף לרייה ומשמש כסניטר אוסף גוויות המתים במגפה. הוא חובר לרייה במרד כנגד האבסורד וקובע שזה ייעשה בדרך אהבת הזולת, אף שלא נראה שעשה זאת מתוך הכרה אמיתית במניע ההומניסטי לכך. אולי התנהלותו מתוך דבקות באידיאל רעיוני מופשט (השאיפה להיות ´קדוש´) ולא בחיים כפשוטם (להיות ´אדם´), גורמת בסופו של דבר שהוא נכנע למחלת הדבר שתקפה אותו ונפטר בידיו של ידידו רייה.

האב פָּנֶלוּ

כומר הכנסייה מייצג את הפן הדתי ביצירה. בדרשתו השבועית, הוא פונה למאזינים ואומר: "אַחַי, צרה גדולה באה עליכם, ואתם ראויים לה אַחַי." להשקפתו, בני-האדם נענשים בצדק, גם כאשר אינם יודעים במה חטאו. הוא סבור שהאדם כפוף לגורל אלוהי שאין לו שליטה עליו. לדבריו: "הנגע הזה שהורג בכם הוא עצמו מרומם אתכם ומורה לכם את הדרך."[14] כמובן שגישתו הדטרמיניסטית מעוררת את מחאתו של רייה. לאחר מותו בייסורים של פיליפ, בנו של השופט אוֹתוֹן, מטיח רייה בפניו: "שמע, הילד הזה, לפחות, היה נקי מחטא, אתה יודע את זה יפה-יפה!" פנלו תוהה האם על איש הדת לפנות לעזרת הרופא בעת צרה. באמונתו הוא סבור שהיחיד אליו יש לפנות לעזרה הוא אלוהים. על האדם לסמוך על אלוהים ולא לערער על החלטותיו. יחד עם זאת, מבקש פנלו לומר לרייה שהם פועלים יחד למען גאולת האדם, אך רייה מתנגד למילים הגדולות ומדגיש שהוא מתעניין בבריאות האדם. המתיחות בין השניים מתפוגגת כאשר רייה מתנצל על תגובתו הכעוסה ופנלו אומר ש"אפילו אלוהים לא יכול להפריד בינינו עכשיו."[16] פנלו מחליט להצטרף לחוליית התברואה. בסופו של דבר הוא נפטר ממחלה שלא זוהתה. תפקידו הייצוגי של פנלו הוא בהצגת אפשרות ההונאה העצמית. בעיני רייה, הבחירה הדתית, אמנם מעניקה משמעות לקיום, אך אין היא אלא התכחשות לאמת.

רמון רַמְבֶּר

עיתונאי שנקלע לעיר ונכלא בה כאשר הוכרז סגר. הוא נקרע מגעגועים לאהובתו והשקפת עולמו מקדשת את טובת הפרט כקודמת לכל מחויבות חברתית.[17] הוא מנסה נואשות להיחלץ מהעיר. הוא מנסה בדרכים חוקיות וכשנכשל, פונה לניסיונות בלתי-חוקיים. בחלוף הזמן ומתוך התקרבותו לרייה, הוא בוחר להישאר בעיר ולסייע כמידת יכולתו. מתעורר בו רגש עז של רצון להשתייך. הוא מכיר בכך שירגיש בושה אם ינטוש את העיר מוכת האסון ויעדיף את טובתו האישית על פני הסולידריות החברתית. הוא מוותר על אושר הכרוך בייסורים.[18]

ז'וזף גראן

פקיד עיירה קטן (ההפך משמו שפירושו "גדול" בצרפתית). אפשר לדמיינו לפני שולחן כתיבה בודק את מסי העיר. הוא חסר ערך, לא יוצלח, אבל הוא אדם אנושי. גראן כותב במחברת משפט ראשון של רומן, שלעולם לא יזכה להשלים. הוא מתרפק על אהבה לאישה, מודה על אהבתו לאחיינו ולאחותו. הוא מתחיל לכתוב כל פעם מחדש. מלטש ומלטש את המשפט הפותח את הספר שהוא מתעתד לכתוב. הוא מצוי בחיפוש תמידי אחר מילים, וקיים פער בין תחושותיו ובין יכולת ההבעה שלו. האהבה הפסיבית שמצויה בתוכו מקיימת בו חיי נפש. בבדידותו ובעצבותו הוא חושב על האהבה. עושרו הרוחני מוגבל, ויצירתו עלובה, אבל יש בה משהו מרומם, כי היא שואפת לשלמות. נחמתו בעולם למצוא דבר אחד בעל צורה מושלמת. יש בו תמימות, הוא אדם צנוע ושקט ולמרות עומס עבודתו, הוא עובד לאחר שעות העבודה ברישום מקרי המוות. הוא הופך לאדם מועיל. גראן חלה במגֵפה ויצירת חייו נשרפה, אך הוא זכה להבריא וגם לכתוב את משפטו מחדש. קאמי משאיר אותו בחיים בשל אהבתו לבני אדם, מסירותו וטוב לִבו.

קוטאר

סוחר יינות ממולח בעל עבר פלילי. ידוע עליו שעוד בטרם פרוץ המגפה ניסה להתאבד. הוא אדם מסוגר ושתקן, מסתורי, בודד וחשדן, שחייו כנרדף קשים לו מאוד. ניכר עליו שהוא אוהד את המגפה, ומנצל אותה לקידום עסקיו הכלכליים. כאשר מנסה טארו לגייסו למאבק בדבר, משיב קוטאר: "אני אישית מרגיש טוב בדבר, ואני לא רואה סיבה להתערב כדי להפסיק אותו."[19] קוטאר כדמות שוליים זוכה להשתייך חברתית בזכות המגפה. כשהיא מסתיימת, הוא כה מאוכזב, עד שהוא יורה בהמון האדם החוגג, שמיהר לשכוח ולחזור לשגרה - מעשה שמתייגו כמשוגע. באמצעות דמותו, ממחיש קאמי את סגנון החיים הניהיליסטי והלא-מוסרי שנגזר מהאבסורד, ובכך הופך את מגפת הדבר לאלטרנטיבה שהיא עדיפה בנסיבות אלו, משום שהיא מצמיחה את אותה סולידריות אנושית שמקורה בבחירה מוסרית ראויה.

סיכום

בעזרת הדמויות הללו מזהיר קאמי מפני אופוריה אנושית של שכרון ניצחון, שהרי על המרד להימשך לעולם. לפיכך, הגיבור ד"ר רייה מייצג את האותנטיות האולטימטיבית. הוא מורד באלים, מעצם היותו הומניסט אוהב-חיים. האושר שלו נובע מכך שהוא השכיל להבין את הכרח קיומו של האבסורד ועל אף זאת, לא רק שאין הוא מבקש למות, הוא בז לגורל הממית מוות המוני ואכזר. יחד עם חבריו למרד באבסורד, הם מביאים את בשורת הביטוי האנושי לתאוות החיים ולחירות המחשבה המתגלות כתשובות המעודדות לשאלת משמעות החיים. משמעות החיים היא הדרך להיאבק ולא לוותר גם אם קשה, כדי להמשיך לחיות.

מעשה המרד - צמיחת ההומניזם מתוך האבסורד

ברומן "הדֶבֶר" מעמת קאמי בין הצורות השונות של המרד באבסורד, בין הדרכים השונות המובילות אל משמעות קיומית. הרומן מתרחש בעיצומו של מצב קיצוני, בו סכנת מוות מרחפת על פני תושביה של העיר אוֹראן, שעקב התפרצות מחלת הדבר הופכת סגורה ומסוגרת. זוהי סכנה שאינה אלא סמל למצב המשברי בו נתונה האנושות כולה.

על רקעה של הסכנה באה לידי ביטוי השקפת עולמן של דמויות שונות המהוות קבוצה נבחרת של תושבים, שהתמודדותן עם הרעה מביאה לידי ביטוי אופנים שונים של מרד. במהלך העלילה חושפים גיבורי הרומן את ה´אני מאמין´ שלהם, אותו הם מבקשים לבסס או להפריך במגעם עם המציאות ותוך כדי קיומו של שיח ערני בינם לבין עצמם.

ברומן זה מדגיש קאמי את אימתו של האדם בעמידתו מול המוות. "הדבר נהפך מיד לסמל למגפה האורבת לרוב האדם ולפורענויות שנתרגשו ובאו על אירופה בימי הכיבוש הגרמני ולצרות העתידות להתרגש ולבוא אם לא יטפלו במגפה כראוי".[21]

תפישת ההומניזם של קאמי צומחת מן הצורך להתמודד עם מצבו של האדם החי בעולם של טרור ואלימות הפושים כמגפה בכל. גם אם ייתכנו לעתים מצבי רגיעה, אין בזה כדי לבטל את הצורך להתמודד עם האלימות. הרגיעה היא אך לפי שעה.

גיבור הרומן, ד"ר ברנאר רייֶה, הוא אדם פשוט וצנוע המתרחק מכל אידיאולוגיה, מחפש אחר המעשה הישיר והנדיב ונמנע מהענקת ערך של קדושה למעשיו. "לפי שעה, יש חולים וצריך לרפא אותם. אחר כך הם יחשבו, וגם אני אחשוב". ד"ר רייה מתרחק במכוון מראייה הרואית ורומנטית של מעשיו. הוא דבק במיידי ובקונקרטי, וגוזר את הפעולה הראויה בהתאם. הוא נוהג על פי המתחייב. "הוא עושה את מלאכתו באמונה, כשכל דעתו נתונה לפתרון הבעיה המציקה לו באותה שעה ואינו מפליג לא אחורנית, באידיאולוגיה שמרנית, ולא לפניו, באידיאולוגיה אוטופיסטית. אין כאן שאלה של גבורה, זהו עניין של הגינות כפשוטה. הוא שוקד על ´ובחרת בחיים´ באהבה עזה ויציבה ולוחם על קיומם בחצרות המוות בלא עטרת תפארה של הרואיקה".

אל מול המצב הפגום מעמיד ד"ר רייה את פעולת התיקון, הריפוי והסיוע, ומשתדל שפעולה זו תהיה ישירה, כלומר תצמח מתוך נדיבות לב ולא תהא תוצאה של תפיסה אידיאולוגית או תולדה של פאתוס. זוהי השקפתו הקיומית של ד"ר רייה, אשר ממנה עולה ההומניזם האקטיבי שלו, שעניינו נקיטת פעולה כתגובה לסבל קונקרטי ולא כתולדה של עיקרון מופשט, משמע, העדפת האדם על פני העיקרון. גישה קיומית זו יכולה לקבל את תוקפה ועוצמתה רק מן המפגש עם המציאות: מבחנה יהיה בעוצמתה ביחס לפתרונות האחרים המוצעים ברומן, באפשרותה להעמיד חזון משמעותי אל מול המציאות המשברית. עמידותו של ההומניזם האקטיבי מתחוורת בעיקר על רקען של תפיסות קיומיות אחרות וערכן בעיצומה של אותה מציאות קשה.

ז´אן טארוּ הוא היפוכו הגמור של ד"ר רייה. טארו "מהלך בגדולות, ולא למען עצמו. אביו היה פרקליט המדינה והוא עצמו נועד למשפטנות. אבל כל הימים כלתה נפשו לצדק המוחלט, ומכיוון שנוכח לדעת, שאין קיומו של זה בגדר האפשר, גמר אומר שלא להשתתף לא במשחק הפוליטיקה ולא בפרקליטות, שהללו אינן אלא מרבות צרות לאדם, על פי דעתו, וצרות לצרות".[24] הוא אומר: "לי אין הרבה מה ללמוד... אני חושב שאני יודע הכל על החיים."[25]

דמותו של טארו היא דמות רומנטית המחפשת אחר החיבור אל האמת המוחלטת האחת והיחידה, ואם זו אינה ניתנת למימוש מוטב לפרוש מהחיים, לפרוש ממגע עם עולם המעשה, כי המציאות לעולם נותרת בבואה דהויה של האידיאל הטהור.

השמיים הריקים, העולם שניטש מאלוהים, אלה מגבירים בו את הכמיהה למשמעות אנושית, לצדק ולהבנה. זוהי כמיהה של מי שנותר בלתי-מעורב, צופה מן החוץ. בשיחתו הראשונה עם ד"ר רייה השיב טארו בשוויון נפש לרופא, כי המגפה היא דבר מטריד (וממילא תובע מעשה), ובהמשך: "הדבר היחיד שמעניין אותי הוא למצוא את השלום והשלווה בתוכי פנימה".

השקפת עולמו של טארו מובאת כאנטיתזה לזו של ד"ר רייה. זהו ניגוד המזמין דיאלוג פורה הנושא בחובו הזדמנות לבחינה מחודשת ושינוי עמדות. ואומנם, שינויים חלים בתפיסותיו של טארו, אך לא במהרה עד כדי אימוצה של תפישה חדשה שיש בה כדי לגרור אותו לפעולה.

האופן בו מיתרגמת השקפת העולם לכדי פעולה במציאות – זהו מבחנה האמיתי בעיני קאמי. וזו אינה כל פעולה כי אם פעולה ייחודית הנובעת מנדיבות הלב שבין אדם לאדם. כאמור, המפגש של טארו עם ד"ר רייה מחולל בו שינוי. ד"ר רייה מושך אליו את טארו, עד כי נדמה שנעשו דמות אחת. אבל זוהי רק מראית עין, שכן טארו מתמיד בחיפושיו אחר אידיאלים החורגים מן הקיום הקונקרטי שישועתו מצויה באקט של נדיבות לב אנושית. זהו פאתוס שאינו עולה בקנה אחד עם מחשבותיו ומעשיו של ד"ר רייה. טארו הופך להוגה ולמבצע של מעשה התיקון וההצלה. הוא מקבל חלקית את עמדתו של ד"ר רייה, המחייבת פעולה ושוללת את הגישה הסבילה והבלתי מעורבת. גם אם המציאות אינה תואמת את האידיאל הטהור של הצדק והמוסר, אין בזה משום הצדקה לשוויון נפש. טארו יודע כי התייצבות לצד המעשה המשותף אינה מבטלת את אבסורדיות ההוויה האנושית, זו נשארת "תבוסה שאין לה קץ". מלבד העובדה שטארו מצטרף לכוח הפעולה של רייה הנאבק בדֶבֶר ובכך חורג, לפחות זמנית, מן ההתנהגות המתחייבת מגישתו הקיומית, הוא ממתן במקביל את שאיפתו לאידיאל הצדק המוחלט. הוא מבין שהוא אינו יאה למידתו של האדם. הוא מעמיד את החיפוש שלו אחר משמעות בגבולות האפשרי, וזהו מהפך כתוצאה מהמפגש עם המציאות המשברית ועם רייה.

"טארו מרקיע מרומים, הרחק מהישג ידו של בשר ודם, אבל בסוף הוא מכיר לדעת גבולות אדם קרוץ מחומר, ומחזק בלבו את המסקנה, שאם לא ניתן לו לעשות את הטוב המוחלט, עליו לשמור על טהרת ליבו ולהזיק אך מעט".[28] בתפיסה הקיומית החדשה של טארו ניכרת צניעותו של ד"ר רייה - הידיעה המוחלטת אינה נתונה לו לאדם, ולכן החיפוש אחר האמת האחת והמוחלטת שאין בילתה עשוי להיות מסוכן. האדם יכול, לכל היותר, לחפש אחר המעשה הפשוט שיש בו נדיבות שבין אדם לחברו ואין בו כדי להזיק. לכאורה זה מהפך תודעתי גורף שמתחולל בטארו, אולם השינוי מתון משנראה. טארו אינו משנה את תפישות היסוד שלו, כיוון שהוא מחפש אחר משמעות קיומו בתחומים המצויים מעבר לנדיבות הלב הפשוטה. הוא מבקש להגיע אל הנמקות שהן מחוץ לתחום האנושי, לחרוג לתחום השמימי של הקדושה. טארו מבקש להתגבר (להתמרד) על האבסורד באמצעות קטגוריות שאינן גזורות על פי ממדים אנושיים. רייה מסרב לחריגה מגבולות תפישתו ההומניסטית.

ניגודי עמדות אלה משתקפים בדיאלוג בין הגיבורים: "בעצם, אמר טארו בפשטות, מה שמעניין אותי הוא לדעת איך אדם נהיה קדוש - אבל אתה לא מאמין באלוהים. – בדיוק. השאלה היא אם אפשר להיות קדוש בלי אלוהים, זו הבעיה הממשית היחידה שמעסיקה אותי כיום." על כך משיב ד"ר רייה: "נדמה לי שאין בי חיבה גדולה לגבורה ולקדושה. מה שמעניין אותי הוא להיות אדם".[29]

רייה אינו מבקש את הקדושה אלא את האנושיות. הוא מעוניין להפוך את אהבת האדם מרעיון מופשט לרגש מוחש. אין הוא מאמין בכוחו לחולל נסים, בחינת מעשי קדושים, אבל הוא חש אחריות על העולם שבו הוא חי, ואחריותו זו ואהבת האדם שבו מניעות אותו במלחמתו במגפה. מאבקו של ד"ר רייה במגפה נחרץ, אך זהו בה בעת מאבק סיזיפי, כיוון שניצחון על הדבר אינו מוחלט אלא זמני, ולכן מתחייבת פעולה מתמדת.

יחסים אידיאולוגיים מעניינים נבנים גם בין דמותו של ד"ר רייה לדמותו של הכומר פָּנֶלוּ. להבדיל מן הדיאלוג הנרקם בין ד"ר רייה לטארו, בין שני האחרונים פעורה תהום כה עמוקה עד שכל אפשרות לגשר עליה אינה אפשרית. הכומר שואב את כוחו ואת תחושת המשמעות הקיומית שלו נוכח הסבל והמצוקה האנושיים מן האל. אהבת האל, שקיומו אינו מוטל בספק ואינו תלוי תופעות, היא שמאפשרת לפנלו לשאת את הסבל, לקבל אותו ואפילו להצדיקו בטענה שאיננו יכולים להבין את התוכנית האלוהית.

לשיטתו של פנלו, אין להסביר את מעשי אלוהים, יש להאמין בכול או לכפור בכול, ואנו "מצווים על האמונה בפשיטות גמורה, בלא התחכמות, אפילו היא סותרת סתירה נחרצת את מראה העיניים, את ריגשת הלב למראה ילדים גוועים בדֶבֶר ואת סברת השכל האנושי. סוף דבר, את אלוהים ירא ואהוב: ´ייסורי ילדים הם לחם מרורות שלנו, אולם בלא לחם זה היתה נשמתנו גוועת ברעב לרוחניות´. אהבת אלוהים אהבה קשה היא. כרוכה היא בהתמכרות השלמה ובזלזולו של האדם בעצמו. אולם רק היא לבדה יכולה למחות את ייסורי מיתתם של ילדים. רק היא לבדה, מכל מקום, יכולה לעשותם הכרח, שכן מן הנמנע הוא להבין ייסורים אלה ואי אפשר לרצות בהם".[30] האב פנלו אינו מבקש רק לשאוב נחמה מנוכחות האל; נוכחותו המכרעת של האל ביומיום אין תכליתה רק להרגיע זמנית ולנחם את העומדים מול האימה; השקפת עולמו רואה בחיים הפגומים בעולם הזה פרוזדור לחיי הנצח המושלמים בעולם הבא. עם תפישה זו, ד"ר רייה אינו יכול לקיים דיאלוג. פגימותם של החיים מחד גיסא, ושלמותם של החיים שלאחר המוות מאידך גיסא, גוזרים על האדם עמידה פסיבית וקבלת הדין. ד"ר רייה אינו יכול להשלים עם גישה זו, כיוון שלהשקפתו אף כי הפגום לא יתוקן לעולם, אנחנו מצווים לתקנו במידת יכולתנו הצנועה.

פנלו מסרב תחילה להצטרף לכוח הפעולה של רייה. הצטרפות לכוח מתפרשת אצלו כהתרסה נגד הגזירה האלוהית. מאוחר יותר הוא משנה את דעתו ומצטרף: "אם אלוהים רצה בה, מי אנחנו כי נתקומם לרצונו? ... צריך רק להתחיל לצעוד קדימה, בחשכה, כסומא במידת מה, ולנסות לגמול טוב. אבל זולת זאת, צריך אדם להישאר ולהשלים, להפקיר גורלו בידי אלוהים, אפילו אשר למיתתם של ילדים".

נכונותו לפעול בעולם פעולה מוגבלת, אינה מעידה על שינוי מהותי שחל בעמדתו. הוא נשאר בעמדתו, המעדיפה חיי נצח מושלמים בעולם הבא על פני פעילות סיזיפית המתקנת ככל יכולתה המוגבלת את ´הכאן והעכשיו´. רעיונות הצדק והרחמים של פנלו נשארים עקרים, חסרי מימוש, כיוון שרגש האהבה של האדם (במקרה זה שלפנינו) אינו מופנה כלפי אדם ממשי השרוי במציאות החיים הקרועה והמפוצלת, אלא מוגבה לשמיים, אל עבר האלוהים. ומי שאהבתו מופנית אל האל, איננו יכול להתפנות לאהבת האדם. לכל היותר הוא יכול למצוא בלבו רחמים כלפי כל ברואי העולם, רחמים שהאדם מצווה בהם על ידי האל הרחמן.

האב פנלו מייצג את הגישה הדתית המנוגדת להומניזם האקטיבי של ד"ר רייה: במקום בו נוכח האל, לא תיתכן פעולת תיקון אנושית. הקיום הפגום, הארעי, הופך כל מאמץ תיקון לחסר שחר. המבט מופנה תדיר לשמיים, לחיי הנצח האידיאליים. זוהי החמיקה הקיצונית ביותר מגבולות האבסורד, חמיקה המולידה את העמדה האנטי-הומניסטית במובן ראשוני זה שמידותיה כלל אינן אנושיות. היא מאירה את ההרואיות הגלומה בעמדה ההומניסטית - זו שאינה מתחמקת מהקיום כפי שהוא, בעמק הבכא של הסבל האנושי, התובע מן ההומניסט האקטיבי מלחמה שנועדה לכישלון.

כאמור, ד"ר רייה אינו מסוגל לקיים דיאלוג עם עמדה אנטי-הומניסטית זו. הוא אינו יכול להצדיקה ולקבלה. למרות סובלנותו הרבה, כל שנותר לו, זה רק לסלוח לבעליה מתוך ניסיון להבין את מצוקתו. הצבתו של גבול זה עומדת בניגוד לנכונותו לקיים דיאלוג עם כל רעיון קיומי, גם אם הוא מנוגד להשקפתו. כיוון שהסובלנות היא עיקרון מרכזי בהשקפת העולם ההומניסטית בכלל ובעולמו של ד"ר רייה בפרט, נוצר מתח ביחסיהם של השניים. הדיאלוג המילולי בין פנלו לרייה מייצג את התהום הפעורה ביניהם: "אולי אנחנו חייבים לאהוב את מה שאנחנו לא יכולים להבין", טוען פנלו. "עד יומי האחרון אסרב לאהוב את הבריאה הזאת שילדים מעונים בה", משיב ד"ר רייה. פנלו מצפה לחסד, רייה מתכונן למעש. "גאולת-האדם", בפיו של האב פנלו, פירושה ישועה שמימית. רייה נרתע ממושג גאולה זה: "גאולת האדם היא מלה גדולה מדי בשבילי. אני לא מרחיק לכת כל-כך. מה שמעניין אותי היא בריאותו, קודם כל בריאותו."[31]

דמות מרכזית נוספת ברומן, העיתונאי רֶמוֹן רַמבֶּר, משנה משהו בתפישתה הבסיסית בעקבות המפגש עם ד"ר רייה, אף כי השינוי אינו קיצוני. רמבר - גבר רב-כוח וקשוח לא מעט, ספורטאי ונהנתן חושני, מי שהיה לוחם במלחמת ספרד וחזר משדות הקטל עם הלקח, שקנאות אידיאולוגית הורסת את אושיות חיי הציבור. הדבר מתפרש לו בנקל כאידיאה של הטוטליטריות, שכמותה ראה קודם לכן הורסת את יישובו של עולם. הוא נקלע לעיר הנגועה שלא בטובתו ומשתדל להימלט ממנה ולשוב אל אהובתו, המצפה לו בפריס. אהבה, אחווה ורעות חשובות ביותר בעיניו. הוא מוצא את משמעות קיומו ביחסי אהבה שבין גבר לאישה. הוא מעמיד את הדיאלוג הזה מעל לכל דיאלוג אפשרי בין היחיד לבין הכלל, הנתפש בעיניו כמופשט ולא ממשי, ועל כן, מחבל בממשות היחידה, בוודאות היחידה שיש לו לאדם - יחסי האהבה שבינו לבינה.

בין העיתונאי רמבר לד"ר רייה מתקיים דיאלוג פורה שבבסיסו המשותף מונחת האהבה כיסוד דיאלוגי בין אדם לאדם. אומנם האהבה על פי רמבר מצטמצמת לתחומו של האושר הפרטי של האדם, העומד לעתים בסתירה למידת נכונותו לפעול במקרי משבר בהם יש ניגוד בין האינטרס הפרטי לכללי, אך אין בזה כדי לבטל אפשריותו של דיאלוג. ד"ר רייה מגלה סובלנות כלפי גישתו הקיומית של רמבר, ולכן אינו מגנה את רצונו לברוח מן העיר.

דווקא בשל יכולתו הדיאלוגית של רייה, הוא מצליח להרחיב את תודעתו של רמבר ולגרום לו להכיר בנחיצות שיש בהישארותו בעיר. המפנה בעמדתו של רמבר חל, כשהוא נוכח לדעת כי אף לד"ר רייה אהובה המצויה הרחק ממחוז הדבר, ודווקא משום כך זוכות תביעותיו של ד"ר רייה למשנה תוקף. המגפה שמה ללעג את האושר האישי - תכלית החיים בעיני רמבר. יחסי האהבה הפרטיים והאינטימיים ביותר שבין ה´אני´ לזולת, הם בעיניו הממשות היחידה. על כך עונה רייה, כי הסולידריות האנושית איננה רעיון מופשט והיא קרובה בממשותה לאהבה האינטימית שבין גבר לאישה.

הסולידריות, להבנת רייה, יונקת מנדיבות לבו הטבעית של האדם, ולא ייתכן שאדם יהיה מאושר יחידי. למשמע עמדתו של רייה, חש רמבר מבוכה. היא מערערת את טיעונו שלו ומחייבת אותו להישאר ולהצטרף לכוח הפועל כנגד המגפה. "רמבר אמר שהוא חשב שוב ושדעתו לא השתנתה, אבל אם יסתלק, ירגיש בושה. זה יפריע לו לאהוב את האישה שנפרד ממנה. אבל רייה הזדקף ואמר בקול יציב שזה טיפשי ושזו לא בושה להעדיף את האושר.

– כן, אמר רמבר, אבל אולי זו בושה להיות היחיד המאושר."[32] רייה אינו דוחה את השאיפה של רמבר לאושר אישי. אין הוא חושב לו זאת לחרפה, כיוון שהוא, כאמור, אדם סובלני המאמין באפשרותו של דיאלוג בין השקפות עולם. עם זאת, הוא גורם לרמבר להטיל ספק באשר למשמעותו של האושר האישי על רקע הסבל והמצוקה המאכלסים את עולמו. במקרה זה נתפש האושר האישי כמין בריחה העומדת בניגוד לאחריות האישית העומדת בבסיסו של ההומניזם של רייה. הדיאלוג הכללי מוליד את הפעולה שתכליתה שימור הכלל, הוא ניזון, כאמור, מנדיבות הלב הפשוטה בין אדם לאדם. לכן יש חשיבות להצטרפות אל הכוח המשותף. לכן אל לו לפרט להתכנס באושרו הפרטי העתיד לקרוס במקום בו הישות הכללית מתפוררת. רמבר, אף שלא שינה את השקפתו מבסיסה ואינו מכיר, בסופו של דבר, בממשותה של הישות הכללית, מחליט בעקבות המפגש עם הרופא, לשתף עמו פעולה. הוא בוחר לפעול כאדם מורד שאינו מתחמק ממה שחדר להכרתו כצו השעה.

העקרונות ההומניזם על פי "הדבר"

האדם המתעורר למרד נגד עולם אדיש וחסר משמעות מחפש בעצמו את השייכות לכלל. ביצירה ישנה חבורה שלמה המתלכדת סביב הד"ר רייה, ומצטרפת לעשייה משותפת שתכליתה למנוע את השתלטות המגפה והתפוררות עולמם.

המעשה המשותף יוצר דיאלוג, באמצעותו מצליח היחיד לפרוץ את גבולות הבדידות וההסתגרות שלו. כך מועלה המעשה הפרטי לדרגת חשיבות החורגת מן העשייה עצמה, הוא היוצר את המהות של "הכלל", הוא ערובה לקיומו של סדר חברתי, ומכאן נובעת התביעה לפעולה. בחירותיו של הפרט מכוננות את האנושות כשותפות המתממשת בקבוצות פעילות ואחראיות. הפרט ערב לקיומו של הכלל. זהו יסוד ההומניזם של ד"ר רייה. הוא אמנם בוחר בפעולה סיזיפית, מתוך מודעות לכך שהאבן תשוב ותתגלגל מטה, כלומר המגפה המנוצחת תתעורר שוב, ואף על פי כן הוא נחוש לדבוק במרד.

תושבי העיר אוראן נחלקים לשניים: אלה שלקחו אחריות ופעלו לישועת הכלל באמצעות הצטרפות למעשה משותף, ואלה שנותרו פסיביים. יש שאינם מוצאים טעם בפעולה ובוחרים להתרחק מן הזולת הנגוע - ומי אינו נגוע? לעומתם, אלה שבחרו במעשה המשותף חשים כאילו הושבה להם חירותם וזכותם לבחור. עולמם של אלה שאינם בוחרים נעשה סתמי, נטול חשיבות. אנשי אוראן הנכנעים היו לעבדים של אימת הבלתי ידוע, הם שרויים בתחושה זורמת של אי-ביטחון שמקורו ביחס חשדני אל הכל. כך הם הופכים בודדים ומנוכרים, שקועים בתוך עצמם, מפגינים דטרמיניזם, צוללים לאדישות, נוטים לייאוש או שיגעון או הדוניזם חומרי, מתדרדרים להפקרות מוסרית, נתלים באמונות טפלות ומיסטיקה קדומה. כנגדם, חבורת העושים נעשו אדונים, ולא רק בתודעתם, לעתיד להתרחש. הם רכשו לעצמם אמון בכוחם הפנימי ובזיקה בינו לבין המעשה החיצוני, ששוב אינו חיצוני, אינו מנוכר ואינו מאיים.

בסופו של הרומן מתחוור כי מי שלא היה הומניסט באמת מצא את מותו, למעט העיתונאי רמבר, שבהצטרפותו לכוח הפעולה ויתר ויתור אישי גדול. אלה שפנו לבקש עזרה ממהויות טרנסצנדנטליות (שמעבר לתחום ההכרה) - אלה לא שרדו. נשאלת השאלה, האם המרפא לחיים בעולם של אבסורד מצוי באותה אהבה הנולדת מתוך האבסורד עצמו?

אחת האפשרויות העומדות בפני סיזיפוס היא להוליד את האהבה, אהבת התבונה שתהפוך לאמירת הן מוחלטת ל"יש". איך לחייב את ה´יש´ בצורה הגונה, אחראית, אנושית, ללא שום אמונה דתית? זוהי שאלת השאלות בשביל קאמי.

כיצד נכנסת, אם כן, האהבה לעולמו של סיזיפוס? אהבת האדם והמלחמה במוות הן מאושיות האמונה ב´יש´. אמונה זו היא החוגגת את ניצחונותיה במלחמתה במוות, ברצח ובהתאבדות. זו הדרך היחידה העומדת בפני סיזיפוס, ובה בוחר קאמי, המקבל את מציאותו של הקיום האבסורדי, אך אינו מוכן לקבל את מסקנות הרצח, ההתאבדות והטירוף - פרטי או קולקטיבי.

לפי קאמי, מקור הרע בעולם הוא כמעט תמיד הבורות. הרצון הטוב עלול להזיק לא פחות מהרשעות, אם הוא חסר את ההדרכה התבונית. מסתבר שהתבונה הכרחית לארגונו של הקיום. התבונה השואפת אל הטוב צריכה בראש ובראשונה להימנע מעשיית הרע. כי היודע שאיננו יודע מסתפק בהימנעות מעשיית הרע. קאמי מופיע כאוהבה של התבונה, כמי ששואף אל הטוב מכוחה של התבונה.

זוהי אהבת האדם של קאמי, אשר ויתר על האופקים הבלתי מוגבלים של אפשרויות היצירה (מן המציאותי והרציונלי ועד האבסורדי והאי-רציונלי) ובחר באופציה המעשית. הוא שם את דבריו בפיו של טארו באחת משיחותיו עם הרופא רייה: "שמעתי כל כך הרבה טיעונים שכמעט בלבלו אותי עצמי ושבלבלו אחרים במידה מספקת להניע אותם להסכים לרצח, שבסוף הבנתי שכל צרתם של בני-האדם נובעת מכך שאין הם מדברים בלשון ברורה. ואז גמלה בי ההחלטה לדבר ולפעול בצורה ברורה, כדי לעלות על הדרך הנכונה."[33] זהו אם כן החיפוש הסיזיפי אחר הבהירות, אחר התבונה, אחר המעשה שראוי לעשותו - חיפוש מתוך אהבת התבונה. קאמי עצמו היה בהיר בכתיבתו ואמיץ במעשיו. הוא מן המעטים שהצילו את כבוד האדם בתקופת הטירוף והעריצות בעידן החשוך של שנות מלחמת העולם השנייה.

זהו, כאמור, הפתרון המאזן בין שני הכוחות (הרציונלי והאי-רציונלי) הפועלים בעולמו של סיזיפוס. האהבה נולדת מתוך האבסורד, אך היא מכוונת אל התבונה. זהו שיווי משקלו של סיזיפוס המגלה את כוחה של האהבה בשדה התבונה. סיזיפוס הנפגש פנים אל פנים עם המשבר מביט סביבו וחש בניתוקו. חי בודד ומנוכר אפילו מעצמו, כבול בתוך חומות כלאו.

הוא יוצא למסע חיפושים כדי למצוא את ביתו, כדי למצוא משמעות בעולם שהוא כשלעצמו נעדר משמעות על פי טבעו המטאפיסי. סיזיפוס, זה שאיננו מתייאש ומוכן למרד אותנטי, יורד לתהומות האבסורד הקיומי, שם נגלית לו אחת האופציות המעניינות ביותר למרד בגורלו: הוא מוצא את האהבה. גילוי זה גואל אותו מן הכלא. הוא יוצא לחופשי. יוצא מקיומו המצומצם ומתאחד עם ה"יש", וזאת מבלי לבטל את שרירותו של המצב האבסורדי. גם האהבה איננה יכולה לשחרר אותו מגבולות האבסורד. הוא נידון לכמיהה אל האושר והחוכמה, שיישארו מחוזות בלתי מושגים. אך אף על פי כן, מעניקה לו האהבה שמחה גדולה. שמחה שאין לה גבולות של סיבות ונימוקים רציונליים. זוהי השמחה על לא דבר. שמחה על עצם הקיום עצמו, מבלי למצוא לו צידוק ומשמעויות.

לכאורה, יש בכוחה של השמחה על לא דבר לשחרר את האדם מגבולות האבסורד, כי התחושה העמוקה שהקיום עצמו נעדר משמעות, תחושה הנולדת מתוך אהבה, גורמת להשלמה עם אי קיומה של משמעות וממילא עם ביטול החיפוש אחריה. אז מולידה האהבה את רגש הפליאה על כך שה´יש´ קיים כפי שהוא קיים, שהרי באותה מידה יכול היה שלא להתקיים. מתוך האהבה נולדת הפליאה וכשבאה הפליאה לעולם, פוסק החיפוש אחר הסברים, סיבות, תכליות וכו´. האדם מפסיק לעגן עצמו במטרות ושוהה באהבה ללא זמן. באזור התודעתי הזה חייב האבסורד הקיומי להתפוגג. האדם נותר רק עם הקיום במלוא עוצמתו.

בסופו של דבר, הופך קאמי את סיזיפוס לאדם היודע מהו אושר. "אושר" צומח דווקא באותם רגעים שבהם הוא יורד ממרומי ההר כדי לשוב ולגלגל את האבן למעלה. "אני משאיר את סיזיפוס לרגלי ההר! אדם חוזר ומוצא תמיד את משאו. אבל סיזיפוס מלמד אותנו את הנאמנות העילאית, השוללת את האלים ומרימה סלעים. גם הוא סבור, כי הכל טוב. עולם זה, שמעתה אין לו אדון, אינו נראה לו עקר או חסר-ערך. כל גרגר באבן זו, כל הבהוב מינרלי של הר זה שטוף-הלילה כשלעצמו הוא עולם. עצם המאבק על הפסגות די בו כדי למלא לבו של אדם. עלינו לתאר לעצמנו את סיזיפוס מאושר".[34] מכאן עולה השאלה: האם נחלץ סיזיפוס מן האבסורד או שאושרו הוא וריאציה נוספת למרד בו? אי ההכרעה בסוגייה, האם הולדת האהבה מתוך האבסורד מחלצת מגבולותיו של זה, או שהיא מוכיחה דווקא שהאבסורד שריר וקיים ובתור שכזה הוא מעצב את האהבה, אינה מאפשרת תשובה חד משמעית לשאלה.

רייה, גיבור "הדבר" הוא בן דמותו של סיזיפוס. הוא מכיר באבסורד ומתוך נאמנות מוחלטת לדרישת הקיום, הוא יוצא למסע המרד ההומניסטי שתוצאותיו ככל הנראה חסרות תכלית. בתבונתו הוא יודע "שביום מן הימים, לאסונם של בני-האדם וכדי ללמדם לקח, יעורר הדבר את חולדותיו וישלח אותן למות בעיר מאושרת."[35] סיכום

הרומן "הדבר" הוא שיר הלל לאותנטיות. מדובר בו באידיאל הומניסטי הצומח מתוך מאבק עיקש בהוויית האבסורד. ב- 1939 קבע קאמי ש"ביסוס האבסורד שבחיים אינו יכול להיות התכלית והסוף, אלא רק ההתחלה." מכאן החלו יצירותיו הספרותיות ומשנתו הפילוסופית להעמיד את האבסורד כדרך השלילה ואת המרד בו כדרך החיובית אל האותנטיות ואל החירות האמיתית. דומה כי האותנטיות בצורתה המובהקת ביותר באה לידי ביטוי במצבים קיומיים קיצוניים, כי בזמנים אלו נדרש גיוסו של "טבע האדם". מתוך תפישת היסוד לפיה אהבת אדם לאדם עשויה לצמוח בטבע האדם, בוקעת הסולידריות האנושית שהיא הביטוי העז והנעלה ביותר להצלחת המרד באבסורד. מכאן נכון יהיה להגדיר את "הדבר" כמסע אל הראשוניות ההומניסטית-הטבעית שבאדם, באשר הוא אדם.

דף זה או חלקו נלקח מתוך האתר כפר הנוער אלוני יצחק.