ניתוח יצירות ספרותיות/אהרון אפלפלד/סיפור אהבה

מתוך ויקיספר, אוסף הספרים והמדריכים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

על הסופר[עריכה]

אהרן אפלפלד נולד ברומניה ב-1932, בן יחיד להוריו. שפת אמו הייתה גרמנית – שפתם של יהודי האזור בתקופה שבה רומניה היתה בשליטת האימפריה האוסטרו-הונגרית. בית הוריו היה בית מתבולל לחלוטין. עם זאת, כאשר ביקר בבית סבו וסבתו בכפר, הלך עם סבו לבית הכנסת. שבועות ספורים לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה נרצחה אמו ברחוב, סמוך לבית הוריה, והוא ואביו גורשו אל הגטו ולאחר מכן נלקחו במסע רגלי ארוך למחנה עבודה. לאחר זמן קצר הופרד מאביו, ולאחר מכן ברח מהמחנה ובמשך שנתיים נדד ביערות. לזמן מה מצא מחסה בביתה של אישה אוקראינית.

בשנת 1944 נלווה אל חיילי הצבא האדום שהתקדם לרומניה ולבולגריה. מבולגריה נדד עם ילדים נוספים ליוגוסלביה ומשם לאיטליה. באיטליה פגשו בנזיר שהכניסו למנזר. ב-1946 עלה לישראל במסגרת עליית הנוער. למד בבית הספר החקלאי עין כרם ובבית הספר החקלאי בנהלל. שירת בצה"ל ובשנת 1952 החל בלימודי ספרות עברית וספרות יידיש באוניברסיטה העברית בירושלים וקיבל תואר ראשון ושני. בשנת 1957 פגש את אביו בישראל, בעת שהאב עבד בקטיף לאחר שעלה ארצה.

אפלפלד התחיל לכתוב עוד כנער וקיבל במשך השנים פרסים רבים, ביניהם הוכתר גם כחתן פרס ישראל לספרות יפה לשנת 1983.

הוא כיהן כפרופסור במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון בנגב משנת 1979 עד לפרישתו לגמלאות בשנת 2000. ביוני 2003 העביר את כתביו ועבודותיו לארכיון מיוחד שהוקם למענו בספריית ארן שבאוניברסיטת בן-גוריון בנגב. כיום הוא חבר האקדמיה ללשון העברית. אפלפלד מתגורר במבשרת ציון.

על יצירתו[עריכה]

סיפוריו של אפלפלד מתרחשים חלקם במרכז אירופה וחלקם בארץ ישראל, וכן יש בהם המתרחשים באיטליה. רבות מיצירותיו משקפות את חוויותיו כנער בשואה או כצעיר ניצול שואה בישראל הצעירה. רבים מספריו אינם עוסקים בתיאור מאורעות השואה עצמם, אלא יותר בתיאור ההתרחשויות שקדמו לשואה, בעיקר בכל הנוגע למצבו של היהודי באירופה שלפני מלחמת העולם השנייה, הקרוע בין מסורת אבות שהוא קשור אליה ואיננו יכול להימלט ממנה מחד גיסא, ובין העולם הגויי, היצרי, החופשי, המושך אותו אליו, מאידך גיסא.

ברבים מספריו קיימות דמויות מיסטיות המזכירות את צדיקי החסידות, ואלו משמשות כתובת לפנייתו של היהודי המתלבט הקרוע בין העולמות. רבים מספריו מתרחשים באזור הרי הקרפטים שבו גדל הבעש"ט, מייסד החסידות, ואפשר להעריך שהוא שימש השראה לחלק מהדמויות המיסטיות בספריו. לעומת דמויות הצדיקים, מופיעות לא אחת בספרים דמויות נשיות, לא יהודיות, המסמלות את החיוניות הפשוטה, את החופש ואת העולם שאליו מנסה היהודי להגיע, אולם ללא הצלחה שלמה.

אפלפלד העיד על יצירתו: "כתבתי 40 ספרים וכולם שייכים לסאגה של חיי. כל ספריי קשורים זה בזה, כל אחד עוסק בפינה אחרת מחיי".

"בימי נדודי בשדות וביערות למדתי להעדיף את היער על פני השדה הפתוח, את האורווה על פני הבית, את בעלי המום על פני הבריאים, את מוחרמי הכפר על פני בעלי בתים מהוגנים לכאורה. לפרקים הייתה המציאות טופחת על פני, אך לרוב הוכיחו חשדותיי עצמם כנכונים. במרוצת הימים למדתי כי הדוממים ובעלי החיים הם ידידי אמת. ביער הייתי מוקף עצים, שיחים, ציפורים ובעלי חיים קטנים. לא פחדתי מהם. בטוח הייתי כי הם לא יגעו בי לרעה. לימים התוודעתי אל הפרות ואל הסוסים, והם העניקו לי את החום השמור עמי עד עצם היום הזה. לפעמים נדמה לי שלא בני אדם הצילו אותי אלא בעלי החיים שנקרו לי בדרכי."
(אהרן אפלפלד, סיפור חיים, כתר, 1999, עמ´ 94.)

כותרת הסיפור[עריכה]

כותרת הסיפור - כותרת הסיפור מעלה ציפיות לסיפור אהבה קונבנציונאלי, אולם סיפור זה עוסק באהבה בלתי אפשרית, אהבה שכוחות המוות ואימי השואה גודעים אותה. תחילה, הסיפור נראה כסיפור אהבה על נישואים בין גבר מבוגר לאישה צעירה. היא רוצה בחיי אהבה אידיליים, ואילו הוא רוצה להדחיק את עברו הטרגי ולהתחיל חיים חדשים עם אישה צעירה. מתברר כי אהבה זו בלתי אפשרית משום שהעבר אינו נותן לקובה מנוח, והוא מחלחל אל תוך הווייתו תוך יצירת רגש אשם שהולך וגואה, עד שהוא מציף הכול ואיננו מאפשר לו לחיות חיי אהבה נורמאליים, ומוביל אל מותו. הכותרת רומזת על רצונם של ניצולי שואה, להתגבר על עברם הקשה, ועל רגשות האשם, אך יש מי שיצליחו (הצעירים שבהם כמו רוזה), ויש שלא יצליחו לעמוד במשימה זו וצל העבר יאפיל על חייהם, כמו בסיפור חייו של קובה. יתכן שהכותרת מכוונת לאהבתו הישנה של קובה למשפחתו, שלא ניתנת להחלפה באהבה חדשה.

מבוא[עריכה]

"סיפור אהבה" הוא סיפור נישואיהם של קובה ורוזה, הוא ניצול מלחמה בגיל העמידה אשר איבד בשואה את אשתו ובתו, והיא אישה צעירה שאלו הם נישואיה הראשונים. קובה מנסה לשקם את חייו, מקים בית שני, ואף מוצא בלבו יכולת לאהוב את רוזה, אף כי השיקום חלקי בלבד – מן הקשר הזה לא נולדים ילדים. ואולם רגשות האשם על משפחתו החדשה מפעפעים בו וסופם שמביאים למותו. המספר אינו מגלה את אוזנינו על עברו של קובה מייד בפתיחת הסיפור, אלא העבר ורגשות האשם ביחס אליו נפרשים בפנינו לאט לאט, רמזים רמזים.

הסיפור הוא סיפור של תהליך, הנפרש בפנינו על פי סדר כרונולוגי למן נישואיהם של בני הזוג ועד למותו של קובה. בתוך הרצף הכרונולוגי יש סטייה אל עבר העבר, שעל פיה מתברר לקוראים באופן מפורש שלקובה הייתה משפחה קודמת, אישה ובת בת אחת עשרה, ושתיהן ניספו בשואה. ואולם דברים מפורשים אלה מופיעים לקראת סופו של הסיפור. כאן גם מתבהרת לקורא לראשונה באופן ברור סיבת רגש האשם של קובה.

הסיפור[עריכה]

השלב הראשון – כבר במשפט הפתיחה מופיע לפנינו רמז לכך שהתהליך שעובר הזוג במהלך חיי הנישואין שלו טומן בחובו כוחות הרסניים: "אט אט, בזרימה מתונה, פעפעו החיים אל נקודת השפל של השקט, וכששקעו היו שקופים כגבישי המלח הצחורים". לכאורה יש פה תיאור אידילי של חיי שלווה ונחת, ונדמה כאילו חיי המשפחה הם תהליך אמיתי של חיים, שיש בהם איזו אמת שקופה: "כגבישי המלח הצחורים". ואולם אל תוך התיאור הזה מתגנב הצירוף "נקודת השפל", שיש לו קונוטציה שלילית, והוא מרמז על כך שהשקט הזה אינו מעיד על שלווה, אלא אל משהו אחר לגמרי, שעדיין אין אנו יודעים את פירושו, והאמת המתגלה בו בשקיפות של גבישי מלח צחורים אינה אמת של אושר ושלווה, אלא של משהו אחר, אל חוסר מוצא. פירושו של משפט זה יתבהר לנו רק בהמשך.

בחלקו הראשון של הסיפור מתוארים שני מישורי חיים שקובה נע ביניהם. האחד הוא חייו העסקיים, המתאפיינים בקצב מהיר ובאינטנסיביות גדולה. השני הוא חיי המשפחה, חיי האהבה, המתנהלים אט-אט, בדממה זהירה. הפער בין חיוניותו של קובה בתחום העסקים לבין יחסו המאופק לביתו ניכר מן הפסקה הראשונה של הסיפור: "בחמישי לינואר נשא את רוזה לאישה, ומיד למחרת נחפז לצאת לעסקיו, אל המושבה". הוא כמעט חזר בו, ומכאן שהוא מודע לכך שזה איננו מעשה טבעי. הוא נמלט לתכניות נועזות ומבטיחות הנוגעות לעסקיו, הוא חוזר הביתה מאוחר, ולעתים אפילו נשאר לישון במושבה. ובבית היה נשכב בבגדיו בפרוזדור לא להפריע את מנוחתה של רוזה.

הבית הוא מקום הערבוביה הפנימית, אשר הדממה רק מכסה עליה, ואילו העסקים הם מקום ההתבהרות: "העסקים היו קוראים לו, ורק בחוץ, בין הערפלים הדקים של הבוקר, הייתה מתבהרת הערבוביה". נראה כי העיסוק האינטנסיבי בעולם העסקים משמש עבור קובה בריחה מחיי המשפחה, שבהם עליו להתמודד עם עצמו ועם עברו. רוזה משתוממת על כך שהוא פזרן בממונו וקמצן באהבה, אבל אינה מתלוננת, וממתינה בשקט. אמנם טורדים אותה חלומות, אולם היא מסיחה דעתה מהם ומשקיעה עצמה בהתקנת הבית. ההתעלמות של שניהם מן הקושי, מן הרחשים שתחת הדממה ומן הנתק שנפער ביניהם, יוצרת שותפות נורמלית לכאורה: "קובה היה מספר על עסקיו, רוזה הייתה רואה את הכפר שלה, חביבות היו השעות".

ואולם זוהי הדחקה בלבד, וכידוע שום תועלת אינה צומחת מהשתקה והדחקה. וגם אם רוזה אינה מודעת לכך – באים חלומותיה, שהם ההשתקפות של תת ההכרה – ומרמזים לה על כך. על מה בדיוק היא חולמת – אין המספר מספר לנו. אבל ברור שאלה חלומות קשים. אלא שרוזה בוחרת להתעלם מהם. היא "מיטיבה לעצמה את החלום" ( ביטוי המבוסס על טקס שהיה מקובל לקיים בבית הכנסת – כאשר החולם היה מספר לרב את חלומו הקשה והרב היה פותר לו את החלום באופן חיובי ) ואומרת: "החלומות שווא ידברו".

השלב השני – מחלתה של רוזה והתרחקותו של קובה מעסקיו. התפנית במציאות נמשכת זו היא מחלתה של רוזה, שמחייבת את קובה להכריע היכן היא נקודת הכובד של חייו. והוא מכריע לטובת ביתו. הוא מקצר את שעות עבודתו ומטפל ברוזה - "ואז החלו ימי האושר הקצרים. הכל נהר אל התכלית הגדולה, הוודאית, אל המיזוג השלם". אך דווקא השיבה הביתה והאושר הקצר שהביאה עמה הם תחילת מותו של קובה. הוא מניח את עסקיו ושוקע בעולמו, שמוליך אותו באיזה דטרמינזם ( גורל קבוע מראש ) פנימי אל מותו: "אט אט זרם השקט אל נקודת השפל אל אותם המסתרים, שמשם אין שבים". משפט זה, המחזיר אל משפט הפתיחה של הסיפור, מסמן את התהליך שקובה נתון בו. אם בראשיתו של הסיפור היה אפשר לחשוב שהתנועה האיטית מובילה את קובה למעשה של חיים, לנישואיו, עתה מסתבר שעיקרה של התנועה היא אל נקודת השפל, המוליכה אל אמת נפשית שאין ממנה מוצא של חיים.

מהם אותם מסתרים ובאילו עולמות נתון קובה – זאת, כאמור, אין הסיפור מוסר בבת אחת. אלה נחשפים לקורא בקצב שבו הם נחשפים לקובה עצמו, תוך השהיה ובדרכים עקיפות. הביטוי הראשון להידרדרותו ניכר בחייו העסקיים. כאמור, הוא מאבד בהם עניין עד שמניח אותם לחלוטין, וכשבאים שותפיו להתייעץ עמו מסתבר "כי זריזותו נתעלמה בו, והוא שרוי בעולמות אחרים...". המספר קושר בין אבדן כושרו העסקי לבין המצב הנפשי שהוא נתון בו: "אבל כוח ההחלטה ניטל ממנו, ואולי כוח אחר. הוא נשאר שבוי בידי הרהוריו, שהיו גואים ועולים בזרם". המספר אינו מבהיר מהו אותו כוח שניטל ממנו ומה תוכנם של הרהוריו, אולם בתארו אותם בלשון מטפורית כמים שגואים ועולים בזרם, הוא מתקרב לחוויה שקובה נתון בה. מי החידלון בהם טובע קובה, או מטביע עצמו, הם המחשה להתמדה של תהליך ההידרדרות ולאי-יכולתו להתמודד אתו. בשלב זה קובה אינו מודע למתחולל בתוכו, הוא רק נתון באיזו הצפה שהולכת וגוברת. מטפוריקת המים נקשרת למשפט הפותח את הסיפור ולמשפט המשמש לו הד שנידונו לעיל, ומשמעותה נעשית ברורה יותר - תנועת המים המטפורית היא כתנועתו ההכרחית והידועה מראש של חוק טבע. כאמור, בימי מחלתה של רוזה קובה מטפל בה וחש אושר גדול, אבל מסתבר שמחלתה של רוזה היא רק מעין זרז ( טריגר ) להידרדרותו של קובה. אבל עד מהרה רוזה שבה לאיתנה, ועל פי ההיגיון היה קובה צריך לחזור לעסקיו, ואולם קובה כבר מצוי בעיצומו של תהליך ההידרדרות, וההימצאות בבית שוב אינה נובעת מן הצורך לטפל ברוזה, אלא מאובדן כוח החיות של קובה.

גם בחלק הזה של התהליך רוזה נוהגת במעין פסיביות, מקבלת עליה את התנהגותו של קובה, ואם היא תמהה על שאינו יוצא לעבודה היא רק רומזת לו על כך ומקבלת ללא ויכוח את הסבריו כאילו זו עונה מתה בעסקים. גם בשלב זה פוקדים את רוזה חלומות, ושוב אין אנו יודעים את תוכנם, ורק יודעים שרוזה אינה מספרת אותם לאיש ( כמובן לא לקובה ) מחשש שמא יצחקו לה. אל התמונה חודרות עתה נפשות פועלות משניות – הקרובות. הן באות לבקר את רוזה ובמעין טקס מדברות על עסקי נשים והיריון. בלשונו המאופקת המספר אינו מפרש את הדברים עד הסוף אלא מרמז בלבד. הקרובות משמשות מעין מקהלה נשית, החושפת את האמת והמתריעה מפני הבאות.

דמותן המוכללת מתוארת כאיזו עדת נשים עממית, פשוטה וגסה, המתערבת בחיי הזוג תוך עניין מפורש ב'עסקי נשים והיריון'. כלומר הן עסוקות כנראה בשאלה מדוע רוזה אינה הרה. למן הופעתן הראשונה הן מפריעות לרוזה, וזאת משום שרוזה מתעלמת מכל עניין בעייתי בחיי הזוגיות שלה. בהמשך נראה שהן משערות שאין מרפא למחלתו של קובה, הן גם יאמרו לו בלי היסוס שעליו לשוב לעבודה, ולבסוף גם יסתכסכו עם רוזה, מבלי שהמספר יפרש את הרקע לסכסוך, אך תוך רמז לכך שחיי המשפחה של רוזה וקובה עקרים.

השלב השלישי – מחלתו של קובה השלב הבא בתנועה אל המוות הוא מחלה התוקפת את קובה. אי-מוגדרותה של המחלה, והעובדה שהוא אינו נרפא ממנה נראים ברצף הסיפורי כמחלה פסיכוסומטית שדרכה משקף הגוף את מצבה של הנפש. המחלה נותנת בו סימני זקנה, שיבה זרקה בשערו, והחיוורון האריך את פניו. בהתחלה הרופא מאבחן שפעת, הצטננות, חולשה שלאחר הצטננות. אך הקרובות מעלות את ההשערה שאין מרפא למחלתו. הן לוחצות עליו לחזור לעבודה, ואילו רוזה אינה אומרת דבר. קובה חוזר ומבטיח שמיד כשיבריא ישוב לעבודה – אך אינו מבצע זאת.

וחלומות תוקפים אותו. כמו רוזה, אף הוא אינו מספר את חלומותיו, אלא ברמז. הוא מספר לה שחלם על אמו, אך אינו מספר את כל החלום. כאן לראשונה מפורטים הרהוריו, שעוסקים ברוזה. הוא חושב על נערה צעירה זו שנישאה לו. פעם הוא אפילו שואל אותה אם היא עוד אוהבת אותו, ורוזה נפגעת עד עמקי נשמתה ובוכה. מן ההרהורים והדברים שהוא אומר בקול לרוזה הולך ונחשף התוכן הפנימי של חשבון הנפש שהוא עורך לעצמו.

בתחילה טורד אותו פער הגילים ביניהם. אחר כך עולה מדבריו ביקורת עצמית על שנישא שנית לאחר שהתאלמן:" ...ואם נגזרה עליו הבדידות חייב לשאתה, ואם נתאלמן חייב לשאת אלמנותו...". ולבסוף "...היה חוזר ואומר, כאילו מדבר באיזו כללות, כי קיימת אחריות ואדם אינו רשאי להשכיח את הכול ולהתחיל מחדש". אמירתו הכללית של קובה חושפת מפורשות את האמת שבה הוא מחזיק, שעל-פיה עצם נישואיו הם השכחה לא מוסרית של חייו הקודמים. אבל רוזה טוענת שחייבים לשכוח. העמדה הנמשכת וננקטת על ידי רוזה, ההשכחה וההדחקה אינה מאפשרת להם להתמודד במשותף עם מה שעומד ביניהם.

הרצף הסיפורי קושר קשר סיבתי סמוי בין גילוי הלב של קובה כלפי רוזה ודחייתה אותו לבין מחלתו: "רוזה הייתה משיבה כנגדו ואומרת, כי חייבים לשכוח. לאחר מכן אירעה איזו החמרה קלה במצבו". נראה אפוא כי ניסיונה הנואש של רוזה להשכיח את העבר כדי להקל עליו גורם דווקא להחמרת המחלה. במהלך המחלה יש תקופות של הקלה, אשר בהן הקשר ביניהם הוא כמו אידילי, ועיקרו איזו זרימה איטית ושקטה המכסה, כמו בימי נישואיהם הראשונים, על נתק הולך וגדל. נתק זה סופו פרידה, שקובה כבר מודע לה ומכין עצמו לקראתה ורוזה מתעלמת ממנה: "ממעטים היו בדיבור, ובלילות היה אופל דק חוצה בין מיטותיהם, ובבוקר, משנמשו העיניים מתוך השינה, הייתה אומרת: 'אני הולכת להכין לך כוס קפה'. וקובה היה משיב: 'כוס קפה'. כה המשיכו החיים לזרום באיטיות משהה, כשהם מטעימים אותו את טעמה החריף של הפרידה".

בתקופת המחלה גם תוכפים חלומותיו של קובה, והפעם גם טורח המספר לחשוף מעט יותר פרטים על החלומות: "חלומות תקיפים היו באים ופוקדים עליו לצאת לעבודה. ופעם פקדו עליו להניח את רוזה. הדבר נעשה במעמד אכזר, ליד שני רבנים מזוקנים, שהזכירו לו את חובותיו ואמרו לו שהוא למעשה עגון, ואינו רשאי לשאת אישה. כל המשפחה נכחה שם." מן החלומות האלה עולה באופן מפורש ובוטה רגש האשם של קובה. לא די שהעז לבנות לעצמו חיים חדשים, אלה שבעצם אין עדות מפורשת למותה של אישתו הקודמת, ולכן אין הוא רשאי כלל לשאת אישה על פניה. קובה אינו מספר לרוזה על החלומות האלה. הסודות ביניהם הולכים ונערמים. רק בשלב זה בסיפור חושף המספר בפני הקוראים את העובדה שהיו לקובה אישה ובת בת אחת עשרה. ומיד טורח הוא לומר שקובה לא העלים עובדה זאת מרוזה וסיפר לה על כך לפני שנישאו. ואולם המיקום של חשיפת העובדה הזאת קרוב לסיום הסיפור מתאים לתהליך הנפשי שעובר על קובה: ההדחקות וההשכחות עולות עתה על פני השטח, והוא קרוב מאוד להכרעה.

החלומות, כאמור, חושפים את רגש האשם של קובה על שנישא בשנית. אבל נוסף על כך הוא סובל גם מרגש אשם ביחס לרוזה: הוא לקח לו אישה צעירה כל כך הזקוקה למשענת, לתמיכה, ואילו הוא במצבו הנפשי הרעוע אינו אלא משענת קנה רצוץ. הוא מרגיש שהוא נוטה למות, אבל אינו יכול להרשות לעצמו להשאיר את רוזה לבד: "איני רשאי להשאיר את רוזה. היא הופקדה בידיי. אני חייב לשמור עליה". ייתכן גם שיש לו רגש אשם כלפיה על שלא אפשר לה להרות, משום שלא נהג בה כאיש באשתו. הרמזים לכך ניתנים על-ידי המספר מתחילת חייהם המשותפים, עת קובה היה ישן בפרוזדור ועד לסופם באותו אופל דק החוצה בין מיטותיהם הנפרדות: "ובלילות היה אופל דק חוצה בין מיטותיהם". סביר להניח שזו גם הסיבה שבגללה רבה עם הקרובות. הן לא הניחו לה ולקובה, ולה לא היה כוח או רצון להתמודד עם הבעיה. כשקובה מעלה עתה את האפשרות שישוב לעבודה היא אומרת שלא תרשה לו, וכי מעתה והלאה עליהם להיות כל הזמן ביחד. כאילו היא מבחינה בכך שהם חיים בזמן שאול.

השלב הרביעי – היציאה לבית ההבראה ומותו של קובה קובה מחליט שהם יצאו לבית הבראה בימי הפסח. הימים הראשונים בבית ההבראה היו יפים. רוזה מוצאת עניין במשחקי הטניס, וקובה חש שעתה הוא יכול להניחה בעולם בלעדיו: "רוזה מצאה עניין במשחקי הטניס, יפים היו דילוגיה, יפה הייתה במשתקה. קובה היה יושב בכורסה ומסתכל. 'עתה' - היה אומר לעצמו - 'רשאי אני להסתלק'."

רגע מותו מתואר כהכרעה מרצון, מתוך איזו משאלה בלתי אפשרית שמותו יהיה חלק ממעגל החיים: "רוצה היה שאיש לא יידע, שאיש לא יחוש בזה, שרוזה תמשיך במשחקי הטניס, והכול יתנהל כלבלוב, כפריחה, ככמישה, באותה איטיות שאין חשים בה כמעט את המעברים. אבל דבר זה היה כנראה מן הנמנע" . קובה השמיעה קריאה עם מותו – אך כשרוזה הגיעה היה כבר מאוחר מדי. לא ברור איך בדיוק מת קובה. מסיפור ניתן לשער שהתאבד בקפיצה בגלל הצעקה ששמעה רוזה.

מוטיבים[עריכה]

מוטיב המחלה – מופיע לאורך כל הסיפור. תחילה מחלתה של רוזה. היא נוקעת את רגלה, וברור שמדובר במגבלה פיזית זמנית. לעומת זאת, מחלתו של קובה שונה. הוא סובל משפעת ללא חום (סימן לכך שאין מדובר במחלה ויראלית וזוהי מחלה פסיכוסומטית) ולוקה בסימפטומים של חולשה ואובדן חיוניות. גם הקרובות סבורות שלמחלתו אין מרפא, ואכן מצבו הולך ומדרדר, במה שנראה כמו דעיכה נפשית. החולי מסמל את היחסים בין השניים, שלמרות הניסיון לבנות חיים חדשים לאחר האימה שחוו הם לא מצליחים לעשות זאת. באופן אירוני, החולי של רוזה מסמן תקופה קצרה של אושר בחיי בני-הזוג, מה שמעיד על שגרת נישואים פגומה כאשר בריאותה תקינה. בעוד שרוזה מחלימה ממחלתה, והדבר ניכר ביכולתה לשחק טניס למרות הנקע ממנו סבלה, קובה הולך ושוקע בהרהורים נוגים המובילים אותו אל המסקנה שעליו לפרוש מחייה של רוזה, ולמעשה לפרוש מהחיים בכלל.

מוטיב הבית – גם הוא מופיע מתחילת הסיפור ועד סופו. רוזה עסוקה בהתקנת הבית. להתקין גזור מן השורש ת.ק.ן ופירושו עשיית דבר, סידור, הכנה או הבאה לידי תיקון. יחד עם זאת, הביטוי להתקין מכיל בתוכו משמעות סמויה בהקשר של הביטוי, כפי שמופיע בספר קהלת, פרק א´, פס´ 15: "מעוות לא יוכל לתקון" וכן בקהלת, פרק ז´, פס´ 13: "מי יוכל לתקן את אשר עוותו". רוזה מנסה לתקן את חייה שלה ואת חייו של בעלה, בעלה לא יצליח להתקין את חייו ואילו היא כנראה תוכל.

מוטיב החלומות – החלומות, חושפים את המתחולל בנפשו החבולה של קובה, ובעיקר את רגש האשם שלו על שנישא בשנית. קובה אינו מספר לרוזה על החלומות האלה. הסודות ביניהם הולכים ונערמים. החלומות טורדים גם את מנוחתה של רוזה, אולם היא מסיחה דעתה מהם ומשקיעה עצמה בהתקנת הבית. המספר אינו חושף את תוכנם של חלומותיה. רוזה בוחרת להתמודד עם חלומותיה הקשים בדרך של הדחקה. היא "מיטיבה לעצמה את החלום" (ביטוי המבוסס על טקס שהיה מקובל לקיים בבית הכנסת – כאשר החולם היה מספר לרב את חלומו הקשה והרב היה פותר לו את החלום באופן חיובי) ואומרת: "החלומות שווא ידברו".

שני בני הזוג מסתירים את חלומותיהם זה מזו, ומנסים להתכחש להם, מאחר והללו מחיים מחדש את סיוטי העבר. ההבדל בדרך התמודדותם של השניים הוא שרוזה נוקטת יוזמה ומנסה להיטיב את החלום ואילו עבור קובה, החלומות רק מחזקים בו את תחושת האשמה והבגידה בזכר משפחתו שנספתה. בהקשר זה, בולט במיוחד החלום בו מצא עצמו "ליד שני רבנים מזוקנים, שהזכירו לו את חובותיו ואמרו לו שהוא למעשה עגון, ואינו רשאי לשאת אישה. כל המשפחה נוכחה שם." עגון הוא מי שאשתו עזבה אותו ונעלמה, ולפיכך אינו רשאי לשאת לו אישה אחרת, כל עוד לא קיבלה מידו גט או לא נודע שהיא מתה. חלום זה עשוי להסביר את מצבו של קובה נוכח גורלה של אשתו הראשונה, שעל אף שנספתה, מותה נחווה בעיניו כעין היעלמות, המותירה בעינה את מחויבותו המוסרית כלפיה.

יתר על כן, בקובה מקנן רגש אשמה כלפי רוזה הצעירה, שבגללו אינה יכולה לקיים זוגיות נורמטיבית, ולממש עצמה כרעיה וכאם. חלומותיו של קובה, מזרזים את ההתדרדרות של מחלתו הנפשית, ומקדמים אותו אל נקודת השפל, אל הבחירה בפרידה, במוות. על רקע זה מתבררת המחלוקת בין קובה לרוזה, באשר לאפשרות לבנות חיים חדשים בצל טראומת השואה.

מוטיב השתיקה – שתיקתן של הדמויות מתקשר לדרך ההתמודדות הרווחת אצל ניצולי שואה רבים. התמודדות זאת אופיינה על-פי רוב בשתיקה. כל ניסיון לדבר על מוראות העבר איים על יציבות הניצולים, שגם כך מצבם הנפשי היה מעורער לחלוטין, והם העדיפו לשתוק, ובכך אולי להתרחק מאותם כוחות אפלים שרדפו אותם. יש לציין, שמידת ההקשבה והסובלנות של אנשי הישוב היהודי של טרם קום המדינה ושל המדינה בראשית שנותיה, היתה מוגבלת מאוד. רבים לא יכלו ולא רצו להתמודד עם סיפורי הזוועה של פליטי השואה, שלעתים נראו בעיניהם כהפרזות דמיוניות, ולעתים עוררו בהם עצמם רגשות-אשם, מהם העדיפו להתחמק. השתיקה בסיפור מעצימה את האווירה העגומה של מי שלא מצאו מילים כדי לעבד באמצעותם את הטראומה שעברו. כך הופך השקט בסיפור לסימנו המובהק של המוות המחלחל אל תוך החיים.

מוטיב הזרימה – חייו של קובה זורמים אל נקודת השפל של השקט. הוא שבוי בהרהוריו, שהיו "גואים ועולים ועולים בזרם". אלו מי החידלון בהם מטביע קובה את עצמו. מטפורת המים הינה ציור לשוני הממחיש את שקיעתו של קובה, שהיא בלתי נמנעת , כמו המחזוריות בטבע.

מערכת היחסים בין רוזה לקובה[עריכה]

כפי הנראה, אין בין רוזה לקובה יחסים טבעיים של בעל ואישה. הם אוהבים זה את זה, רוזה אף מצהירה על כך מפורשות – כי מעולם לא אהבה איש מלבדו, אבל היחסים ביניהם עקרים. יתכן שיותר משיש כאן יחסי איש ואישה, יש באהבתם מאפיינים של יחסי אב ובת. נראה שבאופן לא מודע זה מה ששניהם מבקשים בקשר הזה. מבחינתו של קובה, ניתן אולי לומר שהוא מוצא ברוזה תחליף לבתו שנספתה. ואכן הוא דואג לה כדאגת אב לבתו: דואג לרווחתה החומרית, מטפל בה בדאגה יתרה כשהיא חולה וכו´. גם פער הגילים ביניהם מעיד על סוג כזה של יחסים, וכן ההימנעות (המרומזת) מקיום יחסי מין.

קשה יותר להבין את הסתפקותה של רוזה בקשר זה. יתכן שהיא מחפשת בבן-זוגה דמות של אב שחסרה לה, וייתכן שהיא נאחזת באהבה זו, תוך שהיא מתעלמת מחוסר המוצא שיש ביחסים אלה. היא צעירה ואולי היא לא ממש מודעת לעיוות שביחסים מעין אלה, ואם היא כן מודעת, אפשר שיש לה עוד תקווה שהיחסים ישתנו בעתיד. יחסו של קובה אליה הוא דינמי ומפוכח יותר: הוא נע בין קוטב אחד, בלתי מודע, שבו ניתן להבין כי דפוס היחסים של אב ובת הקל עליו להצדיק בפני עצמו את התחדשות חייו - היא מעין תחליף לבתו שנספתה - לבין קוטב שני, שבו הוא מבין כי אהבה זו מחייבת אותו להיפרד ממנה, כיוון שאין בכוחו לקיימה לפי דפוסים נורמאליים. קוטב זה הוא המכריע, וכך אפוא ניתן להבין את פרידתו הסופית ממנה כפרידתו של אב שבתו בגרה והיא כבר יכולה להיות עצמאית ולחיות בלעדיו.

הרעיון המרכזי ומשמעותו שאלת האפשרות לחיים חדשים בצל טראומת השואה הקונפליקט בין זיכרון לשכחה

קובה: "אי אפשר לשכוח".

רוזה: "חייבים לשכוח" .

בין שתי תפיסות מנוגדות אלה, המייצגות את עמדות בני הזוג קובה ורוזה, מתפתחת ומעוצבת עלילת מערכת היחסים בין השניים עד הגיעה לנקודת "השפל של השקט", המסמלת את כניעתו של קובה לכוחות המוות. עמדותיהם המנוגדות של בני הזוג מבטאות גישות שונות באשר לאפשרות לבנות חיים חדשים לאחר השואה, בצלה של אותה טראומה. קובה, שמשפחתו נספתה בשואה, נישא בשנית בגיל מבוגר, אך אינו מסוגל להתמודד עם זיכרון אירועי העבר, שהם כצל המעיב על חייו בהווה. לעומת זאת, רוזה, אשתו הצעירה, מדחיקה את זיכרונות העבר, ומנסה לבנות חיים חדשים. דרך דמותו של קובה ומערכת יחסיו עם רוזה מתואר סיפור חיים שבמרכזו שבר נפשי שלא ניתן לאיחוי.

הדמויות בסיפור[עריכה]

קובה - גיבור הסיפור, הוא גבר בגיל העמידה שאיבד את אשתו ובתו בת ה-11 בתקופת השואה. הוא נישא בשנית לרוזה, אישה הצעירה ממנו בשנים רבות. מצד אחד קובה חש שרוזה הצעירה הופקדה בידיו וכי חובה עליו לדאוג לה ולשמור עליה, ומצד שני אין הוא מסוגל להתגבר על זיכרונות העבר, להתחיל חיים חדשים ולהתמודד עם רגשות האשם המלווים אותו. בשל כך קובה מתקשה לנהל חיי זוגיות אך גם אינו מסוגל לוותר עליהם.

הסיפור מתאר את קובה בתקופות שונות בחיי הנישואין שלו. בתקופה שלאחר הנישואין, קובה מתגלה כאיש עסקים חרוץ ופעיל. הוא נחפז כל יום לצאת לעסקיו, חוזר הביתה מאוחר ואפילו נשאר ללון מחוץ לביתו. הוא מצליח בעסקים ומדבר עליהם עם רוזה אשתו בהתלהבות. אך המרץ והאינטנסיביות שמאפיינים את קובה כאיש עבודה עומדים בניגוד גמור לקצב האיטי שבו הוא מתנהל בחיי המשפחה והאהבה שלו. מיד לאחר החתונה הוא נחפז לעסקיו. רוזה מעידה עליו שהוא "פזרן בממונו וקמצן באהבה", ואכן בלילות "נשכב היה בבגדים בפרוזדור". מבחינתו של קובה, היציאה לעסקים היא בריחה מהערבוביה שבנפשו, בריחה מהתמודדות עם ההווה שעליו מרחף צל העבר.

כאשר רוזה חלתה, חל שינוי בהתנהלותו של קובה בבית ובעסקים. בתקופה זו מגלה קובה דאגה רבה לאשתו. תקופה זו מהווה מבחן למערכת היחסים בין השניים. קובה מבין שעליו להכריע לטובת אשתו. בניגוד לתקופה הקודמת, קובה מקדים לחזור הביתה ולטפל ברוזה, מביא ארוחות למיטתה, מקשט את חדרה בתמונות אומנותיות, מביא לה פרחים ואף עומד על כך שיש להביא תופרת על מנת להכין את בגדי החורף. הוא נוהג בה כאב הדואג לצרכיה הפיזיים והרוחניים של בתו. ימי מחלתה של רוזה הם "ימים של אושר" עבור קובה, ימים שבהם הוא יכול אולי להעניק לה את מה שלא הספיק להעניק לבתו. אך ימי אושר אלו לא נמשכו זמן רב. לאחר חודש רוזה מחלימה והוא מתחיל לזרום שוב אל "נקודת השפל של אותם מסתורים שמשם אין שבים".

למרות שרוזה מחלימה, קובה אינו שב לעבודתו ולעסקיו, חל בו שינוי: הוא כבר אינו זריז כשהיה, הוא חסר כוח החלטה ושקוע כולו בהרהורים "שהיו גואים ועולים בזרם". קובה כנראה אינו מסוגל להעניק לרוזה אהבה אחרת, אהבת איש לאישה ולכן החלמתה של רוזה מדכדכת את נפשו.

לאחר החלמתה של רוזה חלה קובה בעצמו. הוא חלה בשפעת ללא חום שנמשכה כשבועיים, אך גם לאחר שקם הרגיש חולשה ברגליו. קובה מבטיח לסובבים אותו (רוזה והקרובות) שיחזור לעסקיו מיד כשיבריא. אך בניגוד לרופא שאמר שחולשתו נובעת מהצטננותו, הקרובות של רוזה סבורות שאין מרפא למחלתו. ואכן ניכר שקובה חלה לא רק במחלה פיזית אלא גם במחלה נפשית.

בתקופה זו קובה מרבה לחלום:

הוא חולם על אימו, חלום שאינו מספר לרוזה את תוכנו במלואו.

הוא חולם חלומות שפוקדים עליו לצאת לעבודה.

הוא חולם חלומות שפוקדים עליו לעזוב את רוזה – בחלומו מופיעים שני רבנים בנוכחות משפחתו כולה, והם מזכירים לו שהוא עגון וכי אינו רשאי לשאת אישה.

חלומותיו של קובה חושפים את רגשות האשם שלו. מתוך החלומות ומתוך דבריו והרהוריו, ניתן ללמוד כי קובה מרגיש אשם על כך שנשא אישה צעירה מאוד, על כך שנישא בשנית לאחר שאיבד את אשתו הראשונה ובתו, ובמיוחד נוכח העובדה שאין כנראה עדות ממשית למות אשתו. הוא מרגיש אשם גם על כך שלא הצליח לשאת בכבוד את בדידותו ואת אלמנותו ולקח לו אישה חדשה. קובה עסוק בשאלה האם אדם רשאי לשכוח את העבר ולהתחיל הכול מחדש?

יתכן שקובה מרגיש רגשות אשם גם כלפי רוזה, שאינו מצליח להעניק לה חיי זוגיות ואהבה נורמאלים, ואפילו אינו מאפשר לה לממש את אימהותה.

כשהגיעו ימי חג הפסח, החליט קובה לצאת עם אשתו לבית הבראה. הלבלוב והיופי שמסביב ופריחתה של רוזה, מאפשרים לקובה להגיע לידי החלטה שזהו הזמן המתאים להסתלק. קובה מרגיש שרוזה, שהופקדה בידיו למשמר, מצליחה עתה לחיות וליהנות ולכן זהו זמן מתאים מבחינתו להעלם בשקט ובאיטיות מבלי שאיש ישים לב לכך. קובה בוחר במוות ולא בפרידה. קובה מבין שאין הוא מסוגל לבנות חיים חדשים, להקים משפחה תחת משפחתו שאבדה.

רוזה - אישה צעירה הנשואה לקובה, גבר המבוגר ממנה בשנים רבות. עוד בטרם נישאה לו, סיפר לה כי הוא איבד בתקופת השואה את אשתו הראשונה ואת בתו בת האחת עשרה. על עברה של רוזה נאמר שהיא עזבה את כפרה בהיותה בת שבע, כנראה חוותה את השואה כילדה. רוזה רוצה בכל מאודה להתחיל חיים חדשים, היא מנסה לשכוח ולהדחיק את העבר. כאשר היא או קובה חלמו חלומות היא הייתה מיטיבה את החלומות וטוענת ש"חלומות שווא ידברו". רוזה אינה רוצה להתמודד עם המערבולת הנפשית שקובה מצוי בה. היא זקוקה לקובה כדמות אב ולאו דווקא כבעל.

רוזה היא אישה פאסיבית מאוד בחיי הנישואין שלה. היא מקבלת בכניעה ובשתיקה את הקשר המעוות בינה ובין בעלה. היא מעסיקה את עצמה בענייני הבית וביציאה אל השוק. היא אינה באה בטרוניות אל בעלה לא כאשר הוא ממהר לצאת לעסקיו על מנת לברוח מהתמודדות עם ענייני המשפחה, ולא כאשר הוא נשאר בבית ושוקע בחלומותיו והזיותיו במקום לדאוג לפרנסת המשפחה. היא מקבלת בכניעה גם את העובדה שאינו נוהג בה כגבר באישה. היא רוצה בכל מחיר לבנות חיים חדשים.

קרובותיה של רוזה הן אלה שמתלוננות על העיוות במערכת היחסים הזאת. התנהגות הקרובות אינה מוצאת חן בעיניה. היא מבקשת כל הזמן להדחיק את הבעייתיות שבקשר, לייפות את המציאות ולא להתמודד עם הקושי של קובה והזרימה המתמדת שלו אל נקודת השפל. כאשר הקרובות שוטחות את טענותיהן, רוזה שותקת. לאחר מכן היא מעלה את הסברה שהן אלו שהטילו עין רעה בבית (הדחקת הסיבה האמיתית לבעיה) ולבסוף היא מסתכסכת איתן כי הן, כנראה, מעמידות אותה כל הזמן מול מראת המציאות האמיתית.

לרוזה, כמו לקובה, יש גם עולם פנימי משלה שבו אין היא משתפת את בעלה. כאשר הוא מספר לה על עסקיו, היא בורחת להרהורים על הכפר שאותו עזבה בהיותה בת שבע. היא חולמת חלומות שעליהם אין היא מספרת לאיש. מאורעות העבר רודפים גם אותה, אולם היא אינה נותנת להם ביטוי חיצוני. ניסיונה של רוזה להדחיק ולשכוח את העבר ולחיות חיים חדשים בהווה, אינו עולה בקנה אחד עם האמת הפנימית של קובה לפיה לא ניתן לשכוח את העבר ויש להתמודד עמו, על כל הכאב הכרוך בו. לאחר שקובה חלה, ניתן לראות כי חל שינוי מה ברוזה. היא הופכת להיות מעט יותר אקטיבית ואסרטיבית - "רוזה ידעה שעליה לעשות דבר מה ולא ידעה איך...", "היא הכינה את המזוודה הקטנה", ובנוסף, כאשר קובה רומז לה על רצונו לשוב לעבודתו, היא אוסרת עליו ואומרת כי "מעתה הם חייבים להיות ביחד, וכי לעולם לא ייפרדו". רוזה מבינה כי החוט המקשר ביניהם רופף וכי זמנם המשותף הולך ואוזל.

כאשר רוזה יוצאת עם קובה לבית ההבראה, היא חווה שם את החיים האמיתיים. היא משחקת טניס עם אדם אחר (בחירה סמלית הרומזת לזוגיות אחרת), מתמזגת עם סביבתה המלבלבת, עם הנוף היפה והאחיות הטובות, רוזה פורחת ונהנית. יש תחושה של שינוי – עתה קובה הוא זה שיושב פאסיבי ומביט בה ("קובה היה יושב בכורסה ומסתכל") ולא היא בו כפי שהיה קודם ("היתה רוזה יושבת ומתבוננת בו"). מבחינתו של קובה היא יכולה עתה להסתדר בלעדיו, ואולי היא אף ראויה להזדמנות צודקת לממש את עצמה ולחיות בזוגיות שלמה ומאושרת.

ניצולי שואה[עריכה]

רוני נווה–פרישוף, המטפלת בניצולי שואה ובבני הדור השני בארגון "עמך", טוענת כי "בעולמם של ניצולי השואה קיים טאבו נגד הנאה. הנאה נחווית על-ידי ניצולי שואה כרגש אסור, מסוכן, בוגדני, מעורר אשמה ובלתי נסבל", והרי זוגיות מבוססת על רגשות, תשוקה והנאה.

במחקרה, מסיקה רוני נווה-פרישוף כי גורם משמעותי המשתק את יכולת הניצולים ליהנות מן החיים, הוא תחושת האשם הכבדה הנובעת מעצם הישארותם בחיים בעוד יקיריהם נרצחו. חוסר היכולת ליהנות משפיעה בצורה בולטת על היחסים הבינאישיים ועל היכולת לקיים קירבה ואינטימיות. למשל, נדיר לשמוע מניצולי שואה תיאורים רומנטיים על האופן בו הכירו את בני זוגם. בדרך כלל סיפור ההיכרות הוא תכליתי, הישרדותי. גם בהווה, נדיר לשמוע על הנאה מרומנטיקה, מאינטימיות או ממיניות. אצל האלמנים מבין הניצולים, נראה כי אובדן בן הזוג נחווה בצורה דרמטית ועוצמתית הרבה יותר מן ההנאה מהחיים המשותפים עימו.

מסקנתה של נווה-פרישוף מתחזקת לאור טענתו של ויקטור פרנקל, הפסיכיאטר היהודי ניצול השואה, שסבר כי דה-הומניזציה, היעדר מוחלט של אמפטיה ואי-סיפוק הצרכים הבסיסיים-אנושיים, גרמו אצל הקורבנות לפגיעה ביכולת ליצור קירבה ואינטימיות ולהטלת ספק בדבר האנושיות שלהם עצמם.

"סיפור אהבה" הוא סיפור טרגי על אהבה בלתי-אפשרית. גורלן של הדמויות מוליך אותן אט אט "אל אותם המסתרים, שמשם אין שבים." המסתרים הללו הם מוראות השואה, מהם לא ניתן להשתחרר. דומה כי הלקח החשוב ביותר העולה מהסיפור, הוא שגם מי שמוגדר ניצול שואה, איננו אלא קורבן. כך ניתן להבחין בין הקורבנות המתים של השואה ובין הקורבנות החיים. גם אלו שהשכילו להקים את חייהם מן ההריסות, נותרו עם צלקת נפשית שלעד לא תרפא. אף שאפלפלד נמנע מסגנון כתיבה רגשני, הוא ממחיש היטב כיצד גיבור הסיפור נמחץ בין אבני הזמן והמקום – בין העבר בצל השואה, לבין ההווה המכביד עם המטען הטראומטי ורגשות האשם.

"אומרים, אהבה יש בעולם - / מה זאת אהבה?" כתב ביאליק בשירו "הכניסיני תחת כנפך", וזו בהחלט שאלת יסוד העולה מקריאת "סיפור אהבה". האם יש כאן אהבה, או שמא כותרת הסיפור אירונית לחלוטין. אפשר בהחלט להגדיר את היצירה כסיפור אהבה (כפי שהוסברה כותרת הסיפור), אך ככל הנראה מדובר כאן באהבה מסוג אחר. האהבה כאן מתבטאת בנכונות לוותר על מושא האהבה. ככל הנראה קובה אהב את רוזה, אך לא היה בכוחו לממש אהבה זו. במובן זה, זוהי אהבה נכזבת.

קובה ידע שרוזה הופקדה בידיו למשמר – דבר שחייב אותו לאהוב אותה, והפך את סיפורם לאהבה כפויה. לאור מחויבותו המצפונית לאשתו הראשונה ולבתו, נידונה אהבתו לרוזה לכישלון. קובה אולי מרגיש שבמותו הוא משחרר את רוזה מעונשו של זה שלא הצליח לשקם את חייו הקודמים, אך למעשה הוא ממיט אסון על אשתו הצעירה. הגם שמעשהו יכול להתפרש כאצילי, יש בו משום נטישה, ואם מדובר בהתאבדות, הרי שזוהי נטישה אלימה וטראומטית, שלא מן הנמנע שתותיר צלקות ורגשות אשם ברוזה. בחירה זו של אפלפלד מעצימה את מורכבותו הפסיכולוגית של הסיפור, ומטעינה מחדש ובעוצמה את השאלות: מה זאת אהבה? והאם האהבה לא מתה גם היא בשואה?

אהרן אפלפלד אמר: "מה שאני מנסה לעשות, הרי זה שני דברים: ראשית, לתת ביטוי אמנותי למה שעבר עלינו בימי השואה ולמצוא דרך אל הקורא ולא לזעזעו בסיפורי הזוועות, והדבר השני, לעמוד על משמעות השואה לגבי בן דורנו, ולבחון מה משמעותו של הגורל היהודי" (מתוך: "מספרים על עצמי", חוה רזילי, "דבר", 8 באפריל, 1963).

דברים אלו מאירים את "סיפור אהבה" משני כיווני דיון: האחד מן המישור הפרטי, והאחר מן המישור החברתי. הסיפור בהחלט נותן ביטוי אמנותי עז לסיפורם של פליטים רבים שהיטלטלו בין זיכרון לשכחה, ושניסו לפתוח דף חדש בחייהם הפרטיים, אך במקביל הוא גם מהדהד בעוצמה את המחויבות החברתית לקיים את הנדר אותו ניסח אברהם שלונסקי בשירו "נדר" בשנת 1943: "נדרתי הנדר: לזכור את הכול / לזכור - ודבר לא לשכוח". כך הופך הקונפליקט בין זיכרון לשכחה לא רק לשאלה קיומית הנוגעת לחייו הפרטיים של ניצול השואה, אלא גם לדיוקנה של החברה הישראלית של ימינו.

ב- 1959 נחקק בישראל חוק יום הזיכרון לשואה ולגבורה, אותו מציינים מדי שנה בתאריך כ"ז בניסן. מתוך נוסח החוק: "ביום הזיכרון תהא בכל רחבי המדינה דומיה של שתי דקות בהן תשבות כל עבודה ותיפסק כל תנועה בדרכים; יקוימו אזכרות, עצרות עם, וטקסי התייחדות במחנות הצבא ובמוסדות החינוך; הדגלים על הבניינים הציבוריים יורדו לחצי התורן; תוכניות השידורים ברדיו ובטלוויזיה יביעו את ייחודו של היום, ובבתי השעשועים יעלו אך נושאים ההולמים את רוחו. ביום זה לא יקוימו עינוגים ציבוריים, ובערב יום הזיכרון יהיו בתי-הקפה סגורים." העובדה שמדובר בחוק מדינה מעידה עד כמה נתפס מעשה הזיכרון כהכרח ערכי לשמירת צביונה של החברה. במקרה זה פותרת המדינה את הקונפליקט בין זיכרון לשכחה בהכרעתה החד-משמעית לטובת הזיכרון. אין כמעט עוררין על הכרעה זו, אף שהיא עשויה לעורר מחלוקת.

מאיר שטיגליץ כתב במאמרו "לא להקל, לא לשכך, לא לעמעם" ("ידיעות אחרונות", 2.5.2000): "למה לזכור ולא לשכוח, למה לא להיכנע לזמן, המעמעם את כאב הזיכרון, המשכך את חרדת מראות הזוועה? אסור להקל, אסור לשכך ואסור להשוות, כי השואה היתה הניסיון הראשון בהיסטוריה להשתית את הרוע המוחלט על בני-האדם. ובמובן זה השואה היתה פלנטה אחרת. את זיכרון הבלהות הזה אסור לשכך משום שהוא משדר התראה חמורה ותזכורת לכך שבכל דור ודור עלולים לקום יצורים שהלחיצה על כפתור ההשמדה ההמונית היא נוהל פעולה שגרתי לגביהם, ומשום שהוא ההוכחה המוחשית ביותר לכך שהיצורים האלה הם בני אדם ולא שטן, ושביכולתם המדעית והטכנולוגית להפוך את יום הדין מחזיון אימה למציאות [...] לזכור, לא כדי לנצל את הזכות לנקמה, ולספר לא בגלל הרצון האנושי כל-כך בחמלה – למרות שברור שיש היתר לזעם וסיבה לבקש ניחומים – אלא כדי להיות מודע לכך שעדיין הרוע שואף לכונן את ממשלתו בעולם ולהיאבק שלעולם לא עוד."

מנגד, אם העמדה שמייצגת רוזה בסיפור לפיה "חייבים לשכוח" הינה לגיטימית ואולי הכרחית כדי לשקם את החיים שנהרסו, וחיזוק לכך ניתן באי-יכולתו של קובה להתמודד עם הזיכרון, אלא בסילוקו, ולמעשה באמצעות סילוקו שלו עצמו מן החיים, מדוע לא תתקבל עמדה זו בהסתכלות רחבה על העם היהודי ועל החברה הישראלית. במאמרו "בזכות השכחה" ("הארץ", 2.3.1988), כתב פרופ´ יהודה אלקנה, ניצול שואה מאושוויץ: "איני רואה סכנה גדולה יותר לעתידה של מדינת ישראל מאשר העובדה שהשואה הוחדרה בשיטתיות לתודעתו של כל הציבור הישראלי, גם לאותו חלק שלא עבר את השואה, וכן לדור הבנים שנולדו וגדלו כאן. בפעם הראשונה אני מבין את חומרת מעשינו, כאשר במשך עשרות שנים שלחנו כל ילד וילד בישראל לבקר שוב ושוב ב"יד ושם". מה רצינו שילדים רכים יעשו בחוויה הזאת? דקלמנו באטימות מוחין ואף באטימות לב, ומבלי לפרש – "זכור!" לשם מה? מה אמור ילד לעשות בזיכרונות אלה? בעבור רבים מאוד תמונות הזוועה עשויות להתפרש כקריאה לשנאה. "זכור" יכול להתפרש כקריאה לשנאה מתמשכת ועיוורת. יתכן שחשוב שהעולם הגדול יזכור. גם בזה איני בטוח, אבל בכל מקרה זו אינה דאגתנו. כל עם ועם, לרבות הגרמנים, יחליט בדרכו הוא ומתוך שיקוליו אם רצונו לזכור. עלינו, לעומת זאת, לשכוח. איני רואה היום תפקיד פוליטי וחינוכי חשוב יותר למנהיגי האומה הזאת מאשר להתייצב לצד החיים, להתמסר לבניית עתידנו, ולא לעסוק, השכם והערב, בסמלים, בטקסים ובלקחי השואה. בוודאי שאין כוונתי שיפסיקו ללמד את דברי ימי העם. ניסיתי להילחם בהמשך קביעת השואה כציר מרכזי בהווייתנו הלאומית."

"סיפור אהבה" מאת אהרן אפלפלד מזמן אפוא דיון עקרוני בשאלת הזיכרון והשכחה. המחויבות לזכור לצד ההכרח לשכוח מעידים על מורכבותה של טראומת השואה, הן במישור האישי והן במישור החברתי. כוחו של הסיפור בכך שהוא ממעיט בתיאור מעשים ומתמקד בעיקר בתיאורי הלך-רוח. הוא חף כמעט לחלוטין מפרשנות ומציב במרכזו עלילה מינורית שלצד הצגתה את קונפליקט הזיכרון והשכחה, על הרגשות הכרוכים בכך, היא מעלה נושאים נוספים כגון: אהבה וזוגיות במובן של להיות או לחדול, עריריות ובדידות לעומת תשוקה לקשר, חולי ובריאות במובן הפיזי והנפשי, מציאות דוחקת מול דמיון מתעתע ובחירה בלתי-נמנעת בין חיים קשים למוות משחרר.

קישורים[עריכה]

Aloney Yitzhak Youth Village.JPG דף זה או חלקו נלקח מתוך האתר כפר הנוער אלוני יצחק.


Sikumuna Logo.png דף זה או חלקו נלקח מתוך האתר סיכומונה - אתר הסיכומים החופשי.