משתמש:Pashute/דקדוק העברית החדשה/תורת ההגה/עיצורים

מתוך ויקיספר, אוסף הספרים והמדריכים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

עיצורים[עריכה]

העיצורים מייצרים קול ייחודי המהווה את אחד משלושת עיצורי השורש, המגדירים את משמעות המילה. אותיות אלו מונעות בתנועות לפי תבנית של משקל (לשמות עצם) או בניין (לפעלים) ויחד עם מוספיות - עיצורים הנוספים לפי כל תבנית לפני אחרי ובתוך אותיות השורש, יוצרות משמעות משנית. לדוגמה: בשורשים כת"ב ושמר תבנית הבניין הקל בתנועות פתח ופתח, עבור נסתר יחיד בעבר, יתקבלו הטיות הפעלים: כָּתַב, שָׁמַר, ובתוספת מוספית הסיומת -ִים למשקל אנשי מקצוע קוֹטֵל בהטייה לרבים קוטלים: יתקבלו כותבים וגם שומרים.

מקור עיקרי ומגדיר של העיצור[עריכה]

ניתן לחלק את העיצורים לקבוצות שונות:

ליצירת מלים חדשות בעלי משמעות דומה או נגזרת כלשהי מהמשמעות הקודמת, ניתן להחליף עיצורים מתוך קבוצה. במעבר משפה לשפה בין שפות שמיות קרובות לעתים מוחלפות האותיות עם אחרות מאותה קבוצה. תופעה זה נחזית בארמית, ערבית, אמהרית, ובין שפות עתיקות שהשפיעו והושפעו מהעברית או משפות המקור של העברית, כמו אכדית, בבלית, עילמית, אוגריתית, פיניקית, וגם מצרית עתיקה (גז). חלק משפות אלו השתמרו בפי עמים שונים (קופטית היא נגזרת של מצרית עתיקה הכתובה בכתב חרטומים, ומשמשת את הנוצרים המצרים בימינו). כך גם השתמרו אשורית ושפות פרוטו ארמיות שונות הכתובות בכתב יתידות, בארמית האשורית ובערבית על ניביה השונים, ובהם מלים הדומות לעברית, עם חילוף אותיות שורש (בדרך כלל קבוע) מתוך הקבוצות. דבר דומה קורה לתנועות במעבר בין שפות.

קבוצות העיצורים:

גרוני: (לועי, או ללא קול) א, ה, ח-גרונית, ע-על שתי צורותיו הגרונית והרפויה
שפתי: בּ, פּ, מ, לאלו אפשר להוסיף את השיני שפתי: שהם האות ו-בהגיה עיצורית-אירופית, וכן בֿ וגם פֿ רפים.
חיכי: ג, י, ק-גרונית, ר-בהגיה גרמנית/צרפתית
לשוני: ד, ט, ל, נ, ת, וגם ד' (כמו the) ת'
שיני: שׁ, ז, ס, (שׂ), צ-בהגוי אשכנזי, ז'

קיימות קבוצות נוספות לפי עיקר הצליל המושמע:

גרוניים־חטופים: גק"ר(ל) [ללא עי"ן]
שורקים: זסצ"ש [היא קבוצת השיניים]
שוטפים: למנ"ר
מוצקים (או פוצצים): בּד"ט כּפּק"ת [צירוף של שפתיים ולשוניים

הוספת קול, אנפוף ולעלוע גרון[עריכה]

ישנה חלוקה לעיצורים קוליים ומאונפפים לעומת בלתי קוליים. כמו כן ישנם הגיים גרוניים ונחציים, שבהם תוספת לעלוע המדגישה אותם עם "עומק" גרוני (ומסומנים להלן על ידי הדגשת האות). הנחציים הם העיצורים צ (נשמע במקור כהגה /ס/ בתוספת לעלוע) שללא תוספת הלעלוע היו נשמעים כעיצור לא קולי: צ - ס, טּ - תּ, טֿ - ד, ק - כ, גּ - ר (מחוככת גרמנית/צרפתית).

קולית [ומאונפפת] ללא קול גרונית - קולית [ומאונפפת] ללא קול גרונית
א, [ו-ערבית] ה ח-ערבית - ר-מחוככת גרמנית/צרפתי כֿ, ח-אירופית
בּ, [מ] פּ - בֿ, ו-בהיגוי כמו בֿ רפויה פֿ
ג, ק-ערבית כּ, ק-אירופית - ד, ט-ערבית, [נ] ט-אירופית, תּ
ו פֿ-מונשפת, י-אם קריאה - ...
ז ס, צ-אירופית, צ-ערבית - ז' שׁ

דוגמאות לחילופי אותיות נפוצים בתוך הקבוצות: מתגלץ'/מתגלש, נושא-חן/מוצא-חן, גדע/קטע, כפל/קפל, ערבה/חרבה, אכל/עיקל, סגר/סכר, שרשרת/שלשלת. פצח/פתח, כתש/כתת, קיץ/קיט.

תופעת שיכול אותיות תוך שמירה על משמעות: בהלה/בלהה, נחשל/נחלש, ועוד.

אבדן הגרוניות בעברית החדשה[עריכה]

ההיגוי הגרוני והנחצי השתמר בעדות מארצות דוברות ערבית, ונחשב כהיגוי לעברית התקנית "הצחה" בישראל עד לעשור האחרון - לקראת שנת ה'תש"ע 2010. אך מאז הפך לבלתי תקני, כשאומצה ההגיה ה"תל-אביבית" לפיה הרי"ש המתגלגלת יצאה משימוש לעומת הריש הגרונית הנהגית ברוב איזורי גרמניה ובהדגשה בצרפת, היגוי ע הפך להיגוי א, והיגוי ח להיגוי כ, כדרך ההגיה "האשכנזית". כבר קודם לכך, עם תחיית הלשון, אבדו ההגיות הייחודיות לנחציות למשל ההגיה של האות ט הושוותה לזו של האות ת, וזו של ק הושוותה להגיית האות כ. כך גם האותיות גּ, דּ וגם תּ עם דגש הושוו לאותה אות בלעדיה, וכך בג"ד כפ"ת הפך לכלל בכ"ף.

עיצורי אותיות למנ"ר[עריכה]

מתופעות שונות בלשון העברית ובלשונות שמיות קרובות, ניתן להסיק שאותיות למנ"ר נהגו בהגיה הקדומה באופן שונה מהיום. הנו"ן סימנה אינפוף כלשהו, אשר נאלם או "נפל" במקרים רבים של הטיית בנין ושינוי משקל, בדומה לאות א או לאות ה. כך גם הרי"ש מתנהגת לעתים כאות גרונית ומצד שני כאות רגילה.

עיצורי אותיות השימוש ומיליות היחס מש"ה וכל"ב[עריכה]

מיליות היחס המיוצגות באותיות מ, ש, ה, הן קיצור של מיליות יחס עתיקות, ובגלל הפלת התוספת קיבלו הכפלת אות, שהוחלפה בדגש חזק.

יידוע המילה נעשה באמצעות הל, בדומה לערבית אל-...,
מילית השייכות ש בעברית הקדומה היתה שר או של, ובעברית מקראית עם אל"ף פותחת: אשר.
מילית המוצא מ בעברית הקדומה מוצאה מן המילה מִן

דגשים[עריכה]

הדגש הקל הוא למעשה סימן להיגוי שונה של אותיות בעקבות הברה 'פותחת' כלומר הברה הבאה לאחר הברה סגורה או לאחר מילה. הדגש הקל יבוא באותיות בג"ד כפ"ת בתחילת מילה או לאחר שווא נח בסוף הברה סגורה.

הדגש החזק הוא סימן להכפלת (או לפחות הגדלת) אורך השמעת העיצור. הוא בא במקומות שבהם יש הדגשה במשמעות (בעי"ן הפועל של בניין פיעל - כמו בביטוי המקראי שיבּר את הלוחות ובשמות עצם במשקל הנגזר מבניין פיעל כמו שיכָּרון) וכן במקרים של השמטת אות מסיבות שונות כמו שורשים כפולים (עם אותיות שבות, כמו במילה לצ"ץ שהפכה במקרא לפועל לָץּ או קצץ שהפך לקץּ.