אור לכ"ו טבת תשכ"ג (מוצאי היארצייט למרן רא"א דסלר זצוק"ל
כאשר הייתי בישיבת באר-יעקב הייתי שקוע בתקון המדות ובעבודה עצמית. כאשר נכנסתי ל"חברון" עדיין ה"רוח" של באר-יעקב עם השאיפה לשלמות היתה דבוקה בי, אך עתה גם השאיפה עברה, אין לי נקיפת מצפון וגם לא "פנימיות". עלי לקחת את עצמי לידים שוב, ולבחון את עצמי בתוך תוכי. ולדעת היכן כרגע אני עומד. ולאן עלי להגיע. וליצור שאיפה ולהלהיב עצמי לקראת היעוד, ולעקוב אחר התקדמותי.
האדם – ימי חייו שבעים שנה, שהם 25,000 יום, אני עברתי מתוכם, למעלה מ-9000 יום, כל יום המתקדם צריך לצאת עם "משהו" לקראת חזרת נשמתי אל בוראי, אם גידול בתורה בידיעה ובדבקות, זיכוך הלב וטהרתו, עשייה למען כבוד התורה בין הבריות, שגם לאחר הסתלקותי מהעולם. יימשך כבוד ה' כאן בארץ כאשר אמצע למעלה מנותק מכל הגשמיות והתאוות, שזהו כל התכלית של הבריאה, לעשות להקב"ה בורא העולם על כל פרטיו משכן כאן בארץ הגשמית, להפנות אליו את כל המבטים. ולא לרצונות שהלב חושק
