משתמשת:יוני2023/it's mine/שיעורים חיים, על חופש, זוגיות, התמכרות, געגועים ושאר יהלומים/זבנג ולא גמרנו

בספר היא מביא חומרים משיעורים והרצאות.

מה פתאום לשחרר

קל לומר שאיננו חייבים להישאר נאמנים לעבר מכאיב אך קשה ליישם את זה. ביחוד שאנחנו כל כך נאמנים לעבר, משחזרים, משכפלים וממחזרים אותו במסירות. גם אם נדמה לנו שאנו שונים מבני משפחותינו באופנים בהם התנהלו (11).
מה שאין אנו מודעים לו לא ניתן לשינוי. חשוב להבין את ציפור הנפש ביחוד של הילד. אם משהו הכאיב ולא התאים לנו הנטיה היא לגונן ולשמר ולהנציח אותו. ככה אנו שומרים על הבית הוותיק שהיה לנו בשלמות. לא עוזבים את המשפחה וכאילו מקבלים את האישורים והאהבה שכמהנו להם כילדים.
אנשים משכפלים מסרים כואבים מעבר. לרב בלי מודע. כשהם מבינים שהם עושים מה שחוו נפתח לפניהם עולם עם אפשרויות חדשות ומרפאות.
הורינו מנחילים לנו מה שהוריהם הנחילו להם אלא אם הם יודעים לזהות את הנאמנות המוטעית לסבל והם מתחילים לרפא ולשנות למען הדורות.
ללא מודעות אנו כמו רץ שמעביר לפיד לרץ הבא. כלומר נוטים להנציח לילדים שלנו מה שעשו לנו. אם אנו מתחמקים מעימות עם קשים נעשה זאת גם (12).
אנו נשמר כל מה שלמדנו עד שנגיע לרגע בו נצטרך לראות מה באמת משרת אותנו, למה אנו נאמנים, לחיים או לסבל?

לא רק דיבורים

מה שלמדנו הופך להיות דפוס שמנהל אותנו ומסיע לנו לשרוד: מחצינים חוזק או חולשה כדי שיטפלו בבנווכו. אלו עלולים לחבל לנו. כנגד אלו עומדת הנאמנות. מושג ערטיאלי ומבנה עצבי וביו כימי. איך משנים?
בעוצמת הרכות דנים על נאמנות. למען שינוי צריך לשנות את חומרת המחשב והתוכנות הפועלות בו. לאחר שיחה עולים למיטת הטיפול. תוך כדי תנועה ניתן לזהות את הרגלי הנאמנות שהוחתמו בגוף הפיסי. למשל איך רב האנשים לנשום במינמום אוויר.
המטופל עוצר ומבין איך מרדד את הנשימה. איך למד לפחד ולהתנגד לטוב. כילדים אנו מוכנים לעשות הכל כדי לקבל אישורי אהבה גם אם זה אומר לנשום פחות ולהחניק את הרגשות בלי להתכוון לכך במודע. עתה ניתן לגדל מחדש את הילד הפנימי (13).
אנשים נאבקים בטוב. הם בולעים רגשות כדי לצמצם את הרגשות האמיתי שלהם.
בפרק 5 יש רשימת כלים של עוצמת הרכות שיעלים בטיפול פרטני וקבוצתי בהם עולים דפוסי הנאמנות שמנהלים אותנו וכאלו שניתן להשתמש בהם בנינו לבין עצמנו במצוקה. הם מבטאים כל חלק בגןף ובנפש וכך לפוגג את הכאב.
כשלומדים לנשום אל הגוף לומדים את שפתו שמדבר לא במילים אלא בכאב, כיווץ או רווחה. כל חלק מדבר.
כאב כרוני ברגל לדוגמה יכול לגלות שאתה עוצר מלהקשיב לו כי זה הילד שהכה ברגלו ברצפה וזעק שהוא לא רוצה או שלא העז לצעוד וליפול.
גדעון היה אדם שנשא אחריות גדולה, נהל עובדים ובכל בעיה היו פונים אליו. בפועל הוא הרגיש כילד חסר ביטחון שעמל קשה כדי שלא יראו את זה. סבל מחרדות, דאגות, חש לא מוערך (14), לא מספיק טוב.
הוא אכל הרבה כניסיון לשכך כאבים ולמלא בורות.

בלי זבנג

עוצמת הרכות מביא לריפוי. משיבה להפעמה בקצב הלב. תנועת ההפעמה פועלת על מערכת העצבים ומסיעת למח ולגוף להפריש נוירוטרנסמיטרים חיונים לרגיעה, לשינה ולשמחה. לצד חומרים נוספים.
החכמה אינה חוויה מרוממת אלא פיתוח דפוס שיחליפו את אלו שאינם משרתים עוד. כדי לגדל נתיב עצבי במח יש לבצע עבודה. כמו אדם שמעונין לפתח שרירים ומתרגל בקביעות. אם ראית נס בטיפול אחד אין זה אומר כי יפרדו ממך הדפוסים שהיו במערכת שלך.
זו הסיסב שטיפולים בעוצמת הרכות הם בסדרות (15). למרות שיש טיפולים אקראי כמו במקרה של טראומה שם ההשפעה מידי היא על איזון הביוכימיה בגוף ושחרור אפקט הטראומה. כשעצרנו את החיוניות בנו, לבקר ולשפוט את עצמנו, לנשום ולהחזיק פחדים ורגשות מעובדים הרי שאנו רוצים שינוי אמיתי וחיזוק הדש כדי לשחרר סבל.
הידל הפנימי שלנו, הפנימיות, החיות, הניצוף נטוש וזנוח. אנשים מנותקים מעצמם כאילו התקע לא מחובר לשקע ועדין הם מצפים לחוש חיים ושמחים. במקום לחבר שקע לתקע הם מחפשים שקע חיצוני, משהו אחר שיטעין אותם ומתעצבנים כשאחר לא עושה זאת. אם אין חיבור אמיתי איתנו איך נוכל לקיים זוגיות בריאה?
אנשים מגיעים לטיפול נואשים לעזרה וכולם מוצאים תינוק שננטש.לא פעם הם מגלים כי נתנו לבן הזוג את תפקיד ההורה או שהם הפכו להיות בן הזוג של ההורה.
אנשים בוגרים מתהלכים כילדים, חשופים. אחרים לא רואים שהם ילדים והם פגיעים מאוד. הם כמו ילד יתום העומד בדד מול העולם ללא מעטפת הורית שאמורה לגשר בניהם לעולם. זה כמו אדם או גרעין ללא עור או מעטפת ץ לכן אדם בעל ילד חשוף יפתח שריון כשיחפשו הורה ללא ערף מבחוץ שמכיל (16).החוץ ישקף לאדם שהוא צריך לטפח "הורה טוב" שמאפשרת התבגרות אמיתית ומבטאת את הצרכים פהנימים כפי שילד לא יודע ומצפה שהעולם ידע למה שהוא זקוק.
הילד הפנימי נטוש לא פעם. אינו מאמין בנו או באהבה או הנאמנות שלנו. הוא צריך לדעת שמתמידים אתו והוא מתוגמל. בטיפול ההכוונה המכילה מקבלת מקום ותרגול. אנו נפעמים כמה קברנו את הילד הפנימי וכך גווע החיוניות הובריאות.
קולו של ההורה הפנימי הוא קולה של הנשמה שיודעת להיות הורה טוב לילד למרות מה שעברנו והגיע העת להחיל הורה זה עלינו. אדם עם הורה פנימי טוב ובריא לא מצפה שהאחר יעשה ויכיל אותו או יהיה מושלם.
אנו מושכים אלינו מה שאנו מרגישים (17). איתם מדיע הזדמנות לתיקון. הזעם עולם ומתרפץ ואיתו אכילת יתר.
גילוי ההורה הפנימי היה נקודת בה זהה את הילד שהיה זקוק להככר ועד כמה השפיל את הילד הקטן וכועס על חולשתו. הוא גדל את ההורה הפנימי שהילד נזקק לו ואיש לא יכול היה לספק ו. מאותו רגע ההורות והזוגיות השתפרה. במקום שיצפה מילדיו לאישור כפי שנהג עכשיו יכול היה לנווט לפי צרכי ילדיו. במקום להשליך על אשתו תפקיד הפך לגבר. באופן מידי המשפחה השתנתה.

כשאהיה גדול

אנו נאמנים למסרי העבר כי יש לנו פחד להתגבר ולכן נצמדים לבית לא משנה כמה סבלנו. האחזות בסבל מגדילה את העקשות של הילד בתוכנו שאינו מוכן לשחרר את ההורים או מי שהכאיב להם ובמובן מסוים לא מוכן לוותר ולשחרר עד שיהיו הורים טובים יותר ותוהה כמה זמן יצטרך להכאיב לעצמו עד שהוריו יתעוררו ויתטפלו בו כבר.
זהו מקום של תקיעות כי ההורים לא משתנים ועדין הילד מתעקש להכאיב לעצמו ולהישאר קטן, ומנסה לגרום להורים להיותק שובים, מכילים (18) מתוך הרס, בין אם אקטיבי או פאסיבי (התמכרויות).
הפחד מלגדול ולהתגבר זהה לפחד ממחויבות, מאיבוד החופש והשובבות. כשהילד הקטן שולט בך, כשנאחזים בהיעלבות או הימנעות מחשיפת רגשות אזי מאבדים את החופש.
לגדול אין פירושו לאבד את הילד הפנימי. כשילד יודע שיש מבוגר אחראי הוא נרגע להיות ילד. כשהמבוגרים פוחדים ממנו הילד עלול לשלוט במשפחה והוא עצמו מלא חרדה, חוסר שקט וחוסר ביטחון שאיש אינו מכיל אותו. כשאנו מתבגרים הילד הפנימי שלנו נברא, חוקר את הלא מודע ומשיב שמחת חיים.
להכאיב לנו בתקווה שהמשפחה תשתנה משמר את הפצעים שלנו. התבגרות מרפא את הדורות. בחברה שלנו שולטת הפחד מפוביה. הילדותיות אינה מביא סיפו ואושר.
עוצמת הרכות נותנת כלים במקום להזין פחד ישן.

מה טוב פתאום?!

הטוב של עוצמת הרכות מעלה פחדים והתנגדויות בשל הפחד שלנו מעוצמה שלנו. אנו מיומנים בסבל, בחוסר ובאין - הנודע. הנאה ושמח הם בגדר הלא נודע ולכן מאימים על איבוד שליטה על חיינו. חלק מעבודת הטיפול היא להגדיל את קיבולת הטוב.
פרק 7 הוא פרק שלם העוסק בהתנגדויות. אנו לא מודעים לפחד כי אנו מאמינים שאנו רוצים שיהיה לנו טוב ואת הסבל דוחים. כשאנו מגלים שהכל הפוך אנו נדהמים. זה תחילה של שינוי.
התנגדות לא בהכרח מופיעה לאחר שאדם נפתח אל טוב. שינוי מאים על אדם. עדד נקודה מסוימת יכלנו לשחק במשחקי האשמה ומעתה כב ראין. קשה לעשות מניפולציה. הפחד הוא תמיד מפחיד גם אם הוא זר של שושנים (20). רוב המשפחות תומכות מאוד באדם שיעשה שינוי לטובה מפני שהוא משפיע על כולם. כשיש התנגדות יש להבין אותם בלי להאשים אותם. אנושי לפחד משינוי. קשה לקבל התנגדויות בעת שאנו אמיצים להתרפא ולשחרר את התמכרות לסבל. הינו רוצים פרגון ותמיכה. עתה עלינו לקחת את תפקיד של תומך ומבין שאינו תומך בדפוסים הישנים והלא בריאים שקורים לשוב לכיוון הצוכר. עלינו להיות זקים ולאהוב ולהתעקש על טוב. אנו צריכים להתגבר על הפחד מגדיל, התבגרות שוינוים.
התנגדות סביבנו בוחנת אותנו ומחזקת אותנו. הסביבה בוחנת אותנו אם אנחנו רוצים להישאר בטוב או זהו גחמב חולפת. כמה אנו מתעקשים על הטוב. האם שווה להשקיע עבורו או שהוא זמני וחולף? אם נשתמש בחששות כדי להתעקש על טוב הם יתמכו בנו מפני שהם יבינו בתוכם שכל אחד יתעקש על החיות ויסמוך על הטוב.
התנגדויות סביבנו לא מקלות ועשויות להחליש אותנו ברגע שיהיה לנו קשה ונעמוד מול דפוס פנימי שאינו רוצה להשתנות. כמו הפחד מפני גדילה והתבגרות. אנשים שחוו במשפחה שלהם התנגדות לצמיחה ולשינוי דפוסים ישנים בכך שהתעקשו על טוב - לא שכנעו אלא התמקדו בגידול הדפוסים החדשים הצליחו לגרום למשפחה לעשות תפנית של 180 מעלות ועוד מהקשקשת של הצטרפות אל שחרור דפוסים לא משרתים ואימוץ הטוב שכמובן אף אדם לא רוצה בחיים.
כל אדם שמתעקש על ריפוי מרפא דורות שלמים לפני ואחריו.

פח סבל (21)

התמכרות לסבל מועברת מדור לדור. כשאדם נרפא ממנה הוא מרפא דורות שלמים שהעבירו אותה בתקווה שיצליחו לשבור את שרשרת הסבל ולא יהיה צורך לשאת את הלפיד לילדים.
התמכרויות היא מגיפה בימינו. המשותפת להן היא התמכרות לסבל. אנו בורחים מהטוב וכשהוא מגיע אנו מתקשים להכיל אותו. הסובל לא עושה טוב לסובבים לו. עושה טוב מפזר שמחה סביבו ועושה שלום עם הפנימיותו.
יהודית נשואה, אם לחמישה שעבר חוויות קשות בעברה ולכן חשה דחויה ונטושה. הקורבנות צמחה ושגשגה בה. היא לא היתה מודעת לכך שהיא קורבנית. היא חשבה שאחרים פגעו בה ללא הרף.
יהודית מהר מאוד השתמש בכלים של עוצמת הרכות והפכה זבל לזהב. היא עתה יכלה לזהות את עצמה כ"מלכת הסבל" (יש שם יותר דרמטי?). היא אהבה את הסבל והחשיבה אותו יותר מכל, מכובד ומביא אישורים ואילו הנאה ושמחה נחותים (22).
המשמעות של סבל שכל המשפחה סבלה.
תוך זמן קצר מראה של יהודית השתנה, גוף גמיש, ילדה טובה וסובלת לא עשתה טוב לה ולסובביה.