טראומה והטיפול בה/פרק 17

מעל ל2/3 מאוכלוסית הילדים עד גיל 16 חוו אירוע טראומטי אחד לפחות בחייהם (מלחמה, אסון טבע, תאונות דרכים ועוד). ילד שנחשף לאירוע טראומטי מפגין שונות באיכות, בשיכחות ובעוצה שיש לאירוע הדחק.

ילדים כמו מבוגרים עמידים לטראומה ורובם אינם נזקקים להתערבות מקצועית. כאשר הטראומה משפיע על תחושת הביטחון ומובילה לרגש של פחד, בושה, כעס, תחושת חוסר אונים וחוסר ערך יש צורך בהתערבות מקצועית. ילדים הגדלים בתנאי התעללות - הטראומה הופכת להיות מרכיב מרכזי בעיצוב הנפש. מבוגר הוא בעל משאבים לתרמן ולתפעל את המצב לצורכי הישרדות בהיותו תלוי במבוגרים (עמ 274).

ילדים הגדלים בסביבה מתעללת מפתחים יכולת מרשימה לגלות סימני התראה על תקיפה. הם נעשים מכוונים בדייקנות למצבים נפשיים של מעניהם ומזהים שינוים קלים בארשת הפנים, בקול ובשפת הגוף כאות של כעס, גירוי מיני, שכרות או דיסוציאציה.

• ילד החיי בסביבה מתעללת נעזרים בהתחמקות מהמתעלל או פיוסו.
• בגיל 7-8 ילדים מנסים לברוח מהבית או להתחבא לפרקי זמן ממשוכים. תחושת הביטחון תקשר למקום מסוים ולא לדמות בהכרח.
• בפגיעה מינית על ידי אדם קרוב הפוגע לא יסתפק בפגיעה חד פעמית ויהיה צורך להתייחס למספר אירועים טראומתים.
• קפיאה, התכוונצות, הצטנפות או עירוי יתר תמידי הם התנהגויות לדחפים אלה.
• ילד שחווה התעללות צריך למצוא דרך להיות שקט וקפוט, להימנע מחשיפה גופניית של הסערה הפנימית בו. מצבו הופך להיות "ערנות קפואה". פיוס בא לידי ביטוי בציות ונאמנות.
• אלימות, איומים, אכיפה גחמנית של חוקים מייצרים אימה ומפתחים הרגלי ציות אוטומטי. בידוד, חשאיות, בגדיה הורסים את מערכות היחסים שהיו יכולות לספק הגנה. בידוד נכפה על המתעלל כדי לשמור על חשאיות שליטה בבני המשפחה. באופן כזה הילד הגדל במשפחה כזו לומד שלא רק המבוגר החזק ביותר בעולמו מסכן אותו אלא גם מבוגרים אחרים שממונים על שלמו.
• 3 צורות הסתגלות שמאפשרות לילד לשרד בסביבה מתעללת כרונית: פיתוח הגנות דיסוציאטיביות, פיתוח זהות מקוטעת וויסות פתולוגי של מצבים רגשיים. מצבים אלו מאפשרים לילד לשרוד ולשמור למראית עין על נורמליות (עמ 274)

פיתוח הגנות דיסוציאטיביות (דוחושב)

בסביבה מתעללת על הילד למצוא דרך לקשר עם דמות האחראית עליו בכדי לשרוד. גם אם אותה דמות היא מסוכנת או מזניחה. מטרה יסודית אחת היא לשמור על קשר ראשוני עם ההורים למרות התנהגותם. הם נעזרים במנגנוני הגנה כמו דוחושב כטכניקה להישרדות. הם דוחים את המסקנה כי יש משהו לקוי בהורים שלהם. ילדים החווים התעללות נוטים לפתח יכולת גבוה לשקיעה מבצבי טראנס דיסוציאטיבים. ישנם ילדים המיצרים קטעי אישיות נפרדים.

פיתוח זהות מקוטעת (דו עצמי)

שימור העתמי בה ילדים נתונים במצבי התעללות היא התפתחות של עצמי כפול. הרמן מציינת שאי אפשר להתחמק ממציאות של התעללות. צריך לבנות מערכת משמעות (עמ 275) שתצדיק אותה. ילד עלול להגיע למסקנה כי רע הצפון בו הוא הגורם להתרחשות. הוא נאחז בהסבר זה בשלב מוקדם יחסית ונצמד אליה בעקשנות מפני שבאמצעותו שומר על הרגשת משמעות, תקווה וכח. האשמה עצמית מתיישבת עם צורת המחשבה הנורמלית בראשית הילדות. אנשים מנסים לייצר סדר בעולמם. בהיעדר ידע מדעי רחב יש ספקולציות ומסקנות המבוססים על חלקי מידע וחלקי הבנות. הילד בונה לעצמו הסברים כדי לסייע להבין את התנאים בהם הוא חיי. כך הוא עלול להניח כי אב שמחשמל אותו הוא טוב. גם שכהתעללות מספיקה היא ממשיכה להיות חלק קבוע ויציב במבנה האישיות שלו. ילד שעבר התעללות לא מסוגל לפתח דימוי עצמי מוצק עם מעלות הכונות ופגמים סבירים. ילדי טראומה חיים בחיים של הכל או לא כלום (עמ 276). ילד החיי בהתעללות מניח כי ההתבגרות תביא מנוס וחופש אך בשל האישיות שעוצבה בתנאי שליטה כפוה, ההתבגרות לא מובילה לחופש כי אישיותם אינה מסתגלת בצורה טובה דיה לחיי מבוגרים. בבגרותם צצות בעיות בתחום של אמון, יוזמה, עצמאות, אוטונומיה. ילדים אלו מוצאים שכמו בילדות כשהם נגישים למשימה של יצירת אינטימיות וביסוס עצמאות הם נגועים בליקויים לדאוג לעצמם, בקוגניציה, בזכרון, בזהות וביכולת ליצור מערכות יחסים יציבות. מטפלים ביחידות הסיוע לנפגעי תקיפה מינית נאלצים להתמודד עם תיאורים של ילדים ממשפחות נפלאות בהם נעשו מעשים נוראים. היכולת להדחיק מצבים כאלו מהווה חוסן נפשי אך כם מתרצת את ההתעלות או מסלקה מדעתו.

ויסות פתולוגי של מצבים רגשיים

כשהסביבה מתעללת משבשת את יכולת הוויסות העצמי של הגוף כי הילד בהתעללות ומחזורים ביולוגים של שינה, ערות, תזונה, סילוק פסולת הופכים לכאוטים, הילד שאינו מסוגל לווסת פונקציות ביולגיות בסיסיות באופן עקיבי ונינוח נתון בסיכון לפיתוח הפרעות שינה כרוניות, הפרעות אכילה, מיחושים במערכת העיכול ותסמינים רבים.

הילד צריך להיות מסוגל להרגיע עצצמו להתאים את התנהגותו לגורם המתעלל. על הילד לפתח כוחות ליצירת אינטימיות בסביבה המגדירה אותו כעבד, מרושע, זונה. מאחר שילדים יכולים להגיע להרגעה עצמית או למצוא נחמה בדימיונם נוכל לראות שיעורים גבוהים של מצבי טראנס ודיסוציאציה בקרב ילדים בגילאי בית ספר. הרמן מציינת את הקשר בין מידת הרציפות של המצב דיסוציאטיבי. ילדים יכולים ללמוד להתעלם מכאב חמור, להסתיר זכרונות בנבכי אמנזיות מורכבות, לשנות תפיסת זמן, המקום והאישיות שלהם וליצור הזיות או מצבי איחוז.

פעילות טרור לרב נבדלת מטראומות אחרות מאחר והילד אינו חוו בדידות לה והוא שותף לתחושת הטראומה הקהילתית המשותפת. בפרט שלא מדובר בנושא שיש להסתיר. הבדל משמעותי נוסף הוא בקיומם של גורמי תמך אישיים כשהפוגע הוא אחד ההורים או קרוב. ישנם שני רמות לפגיעה. האחת, ילד סובל מפגיעה הטראומטית עצמה ומהשלכותיה ומצד שני ניטלים ממנו עוגנים וחופי מבטחים שמאפשרים ליצור ביטחון בעולם.