ויקעברית/פסודו/נובחת
הצו העברי הנובח - קח ולך
לא שורשים בעלי שלשה עיצורים עומדים בשורש המילים העבריות אלא "נביחה": תנועה אחת (או דו-תנועה הנשמעת כאחת) עם פתיח (אונסט) וסיומת (זנב, קודה). בדרך כלל שני העיצורים הראשונים בשורש באים יחד כצרור, או אחד מהם נאלם. במקים אחרות שני העיצורים בסוף מצטרפים יחד לצרור.
גם מילות ציווי שיש בהן תנועה בחטף, הן בעצם במקורן תנועת שווא.
- שב! קום! לך! קח! בוא! שם! כאן!
- שב! כתוב! שמור! סתום! צא! בלום! שתוק! ברח!
- תן! נא! נו! לי! עוד! כן! לא! מה? איך?
כמובן שזה מצרף הרבה מלים יחד לגוש אחד שכיום אין לו משמעות יחידה.
הבעיה - ריבוי משמעות
[עריכה]נקבל ריבוי משמעויות למילה כמו שב כי אולי היא נשב, אולי חשב, אולי ישב. אך אין זה נכון. הצליל הפותח במילים האלה הוא בכל המקרים דו-עיצור כשהעיצור השני הוא העיקרי אך מתווספת לו צליל משני לפניו.
בגלל שבמקור המילים באו מהצליל אותם השמיעו, מחשבה קשורה לנשיבת ונשיפת הרוח, וישיבה על כיסא כמו שיבה הביתה קשורים כולם בנשיבת הרוח ושובה. כך גם שיבת השבויים אחרי שבתם בשבי. וכך גם שבת קודש קשורה לשיבה זו. כמובן בגלגולים משניים.
התבנית הפשוטה
[עריכה]המוח, גם היום, בעצם מחפש את התבנית הפשוטה בעלת הגרעין התנועתי באמצע (חד או דו-תנועה יחידה) ולפניו צליל עיצורי או דו עיצורי, ולפעמים כך גם בסופו. כדי להדגים את זה חשבו נא על הפיענוח שאתם עושים לשיר הבא:
- מוסא ישיר, אך לשווא
- הוּא שָׁב וְיֵשֵׁב וְחָשַׁב מָה עַכְשָׁו,
- וְחִשֵּׁב בַּמַּחְשֵׁב וְהִקְשִׁיב לַמֵּשִׁיב,
- הַשָּׁבוּי בִּמְשׁוּבַת נְעוּרִים חֲשׁוּבָה.
- אָז פָּרַשׂ אֶת כְּנָפָיו עַל מַשַּׁב רוּחַ סְתָיו,
- וְשָׁאַל אֶת עַצְמוֹ אִם הַכֹּל אַךְ לַשָּׁוְא,
- אִם מוֹשָׁב שִׁתּוּפִי לֹא מַשִּׂיג אֶת נוֹשָׁיו...
- וְעָף לוֹ מִפֹּה, לְיַצֵּג אֶת מַרְשָׁיו.
- וְעַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה הוּא לֹא שָׁב.
פרק זה לוקה בחסר. אתם מוזמנים לתרום לוויקיספר ולהשלים אותו. ראו פירוט בדף השיחה.