ויקעברית/בהווה/מושגים/צחוק
בדיחה ליצנות לעג ובידור - בתרבות ובמקורות
- אירוניה אירוני irony ironic - צחוק מר, לעג מר, צחוק הגורל, לעג הגורל, מידה כנגד מידה, מצבי ביש
- פרודיה (או פארודיה) parody - היתול, מחזה היתולי, מתיחה, חיקוי, משחק, מגוחך
- ציני, ציניקן cynical, cynic- דוקר, נשכני נושך או נשכנות, חד לשון, בעל עט מושחז, עוקצני, חושף ציפורניים, נוטף רעל
- סרקסטי, סרקזם sarcastic, sarcasm - לעגני, גיחוך, הגחכה, שׂחוק, משפיל, השפלה, לעג לרש
- קומי / קומיקאי - מבדח, מבדר, צוחק, ליצנות, מצחיק, בדרן
- קומי comic, comical- מבדח, מבדר, צוחק, ליצנות, מצחיק
- טוויסט - נפתולי החיים, מפנה גורלי, עלילה נפתלת, פיתול בלתי צפוי, שינוי מגמה מפתיע, (ראו גם בדף המילון ללועזות: קפיצת מדרגה, צדק נבואי (צדק פואטי) וכן: מידה כנגד מידה.
מונחים אלו של צחוק ובדחנות, הנקראים בלע"ז הומור, תלויי תרבות.
ביפן למשל, לפי ספרה הזכור לטוב (מונומנטאלי בלע"ז) שלום לך יפאן (נעמי קיטרון, הוצאת דן חסכן), עד שנות השמונים המאוחרות של המאה העשרים ה"צחוק" כתגובה לבדיחה לא היה מוכר כלל - ומשמעותו היתה התנצלות על אי נוחות.
נכתבו ספרים על ההבדל בין הצחוק "הבריטי" המאופק המתוחכם והמתנשא, והשמור למעמד העליון, לעומת הצחוק הגרמני השמור לשיחות סגורות בלבד, והאכזרי בטבעו, והשוואת אלו גם יחד לעומת הצחוק האמריקני הראשוני שהיה בעיקרו סיפורי והיתולי, אך ללא "שורת מחץ". מהאנגלית יצא המושג "חוש הומור", כאילו היכולת להתבדח הינו חוש, הנוסף על הראיה, השמיעה, הריח, הטעם והמישוש. וראו מרק טווין: ההבדל בין הסיפור האמריקאי לבריטי.
כיום אומרים שההבדל בין השפות המדוברות בבריטניה לעומת ארה"ב הוא בכך שהבריטים "תופסים דמות ומגדילים אותה" (Take a photograph and enlarge it) בעוד האמריקאים "יורים תמונה ומפוצצים אותה" (Shoot a picture and then blow it up).
מקורות המלים
[עריכה]אין ספק שצלילי ההתבדחות נכנסו לתוך מילות ההתלוצצות העתיקות בכל השפות. יש לזכור שהצד"י העתיקה נהגתה כאות גרונית שנשמעה כמו סמ"ך מודגשת: ססס, וכפי שכל 'עדות המזרח' (יהודי בבל, פרס, תימן, וגם צפון אפריקה) נהגו להגותו.
כך גם הקו"ף היתה אות גרונית, שנשמעה כמו נשימה פנימה ה"נעתקת" כלומר נעצרת בפתאומיות. וכפי שהוגים אותה יהודי בבל, טוניסיה ותימן.
החי"ת אף היא אות גרונית, כידוע.
מהשורש לצ"ץ, נשמע כי בזמן הקדמון היו צוחקים על ידי השמעת צליל ס' מבין השיניים. מעניין שהצחוק בגרמנית הוא "לַך" ובאנגלית "לַף", השונים רק במעט מ"לַץ". כיום מקובל בעת הניסיון לעצור את הצחוק להשמיע קולות אנפוף וקולות פ"א רפה 'פפ...פפ... פפ'.
מלים נוספות מסוג זה: ליצן, ליצנות, התלוצצות, ליצות, מליצה (יתכן שהמליצה המקראית - מילה המופיעה במשלי, היתה 'בדיחה': מילה או משפט המביאים אדם לצחוק), הלצה ועולץ ('עלץ ליבי' - אומרת דבורה הנביאה), ומכאן לעליז ועליזוּת. כך גם לצון - כנראה המילה הקדומה ללעג מר (ובלעז: סרקאזם) או התלוצצות על חשבון אחרים. בעברית כיום: המלצה - כנראה בעקבות הבנת הפסוק על יוסף ואחיו "והם לא ידעו כי שומע יוסף - כי המליץ בינותם" שמשמעותו בדרך כלל פורשה: המתרגם.
לצון אולי קשור גם עם רצון ובאופן מפתיע ומשום 'צחוק הגורל', לצון אולי קשור גם עם רצינות.
יתכן שהיה מקובל גם לילל יללות שמחה (הללויה, הילולים) בעת שמיעת דבר צחוק, וזהו מקורו של הלמ"ד במלים אלו. מילה נוספת הקשורה בכך: היתול, ובהתאם להחלפת האות תי"ו עם האות שי"ן בין שפות שמיות ואף בתוך העברית, הרי שאף המילה משל קשורה באלו, ומקורה במשפט המעורר חיוך. בארמית חיוך (שימוש בחך) וצחוק תורגמו: חוכא ואיטלולא. כלומר "טלל" הוא צחוק. וכך מסביר אבשלום קור בתכנית 'רגע של עברית' את דברי חכמינו: "אוכל ושותה ומטייל בסוכה" - אין הכוונה "לצאת לטיול" אלא לצחוק.
ומכאן אנו עוברים לשימוש באות חי"ת במילות צחוק וחיוך.
מהקו"ף במלים צחוק, ושחוק נשמע גם השיהוק המושמע בסיום הצחוק בימינו אלה, ומהחי"ת נשמעת גם הוצאת האוויר בכוח, הידוע ממילות הבדיחה בשפות מרכז אירופיות: 'הא הא הא', אשר במזרח אירופה עברו לאות כ"ף רפה, הנרשמת כיום בעברית: חה חה חה.
מלים נוספות מסוג זה: גח"ך - מגוחך, ולגחך, חיוך ולחייך, ואולי גם חכמה וחכם - אשר כמו ה'משל', מגיע מאמירת מלים המעוררות חיוך של רצון טוב.
חיבור בין ההתלוצצות (לצ"ץ) והצחוק (וצח"ק) הוא הלעג שבו עי"ן מחליפה את החי"ת, וגימ"ל מחליף את הקו"ף, ונובע מצחוק קצר יותר, שבדרך כלל נובע מאכזריות או רגשי נחיתות, ולא מרוח טובה. אגב: המילה רוח אף היא נובעת מצליל הרוח היוצא מהפה, ודומה בכך לצחוק, אך זהו כבר עניין למאמר אחר.
סוגי סיפורים מבדחים או מזעזעים
[עריכה]בואו נצלול אל תוך המושגים ונדבר בהם מעט. ראשית כמובן יש את סוגי המחזות היווניים, המשך מהאגדות הבבליות הכשדיות והארכאיות (מהעיר ארך על שמה נקראת כיום עיראק) העתיקות:
- המחזה המר והנמהר - שמגיע לסופו המר ומסתיים בצער ויגון נורא, ובלע"ז טרגדיה. צחוק הגורל, ומעשה עם סוף ידוע מראש. סיפורים מסוג זה נמצאו במקורותינו לרוב, כמו: סופו של שאול המלך, בת יפתח, שמשון בבית דגון, עלי הכהן ומפרקתו, איוב וחרס הגירוד, אבשלום והעץ (ובמידה מסויימת אביו דוד המלך ותוצאות חטא בת שבע)
- מחזה מצחיק (ובלשון התנ"ך: משחק) וליצני - קומדיה בלע"ז, וההיתולי - פארודיה בלע"ז וראו להלן על שני אלו.
- סיפורי מסע ונדודים - בלע"ז: סאגות. המקרא מלא באלו: מסעו של נח במבול, מסע אברם העברי מארצו בפקודת "לך לך", מסע אליעזר עבד אברהם ומסע רבקה, מסעות יעקב עם משפחתו, ויוסף ואחיו, ונדידת בני ישראל במדבר סיני. מסע יונה לנינוה, ומסע מלכת שווא.
- סיפורים היתוליים התלוצצות - ובלע"ז פארודיות. גם באלו מקורותינו מלאים: החל בסיפור מגילת אסתר - עם המן האומר: "למי יחפוץ המלך לעשות יקר יותר ממני", וכלה בסיפורים פחות מוכרים כמו בלעם "נופל וגלוי עיניים" שאינו רואה את מה שאתונו רואָה, ובסופו של דבר מתברר שהוא גם 'שׂתום' עין. או קין, המבין את ההיפך מכוונתם של דברי האל, מספר אותם להבל ורוצח אותו. ואולי גם אדם וחוה בגן העדן, המאשימים את האחרים אך לא את עצמם. וללא ספק, סיפור שמשון ודלילה וקריאתה "פלשתים עליך - שמשון!", וסיפור החידה "מאוכל יצא מאכל ומֵעַז יצא מתוק". אף התלמוד - הבבלי והירושלמי, מלא בסיפורים ומדרשים (הסברים אגדתיים לפסוקים מקראיים). לדוגמה מסופר על רבי זירא שנרצח על ידי הרב הראשי 'רבה'
השיכור, במסיבת פורים, והושב לחיים בנס. שנה אחר כך הוזמן שוב למסיבה זו אך הפעם סירב והודיע: "לא בכל יום ויום אתרחיש ניסא" ('לא כל יום קורה הנס').
- משלים ואגדות שבסופם 'מוסר השכל' - בלע"ז סיפורים דידקטיים. התנ"ך כולו ברבדים שונים, לעתים במפורש, מורכב מסיפורים ונאומים מסוג זה.
- לשון סגינהור, לועג - ובלע"ז אירוניה (לשון הנביא 'בלעגי שפה' משמעותו תוך גמגום, ולא לעג במשמעותו כיום). בימינו משתמשים גם בביטוי "אמירה במרכאות". חכמינו השתמשו בביטוי "שונאיהם של ישראל" בשעה שדיברו על דברים רעים אשר קרו לעמנו. כזו היא תשובת יוסף לאחיו: "הוא אשר אמרתי, מרגלים אתם!" אחרי נאום ההצטדקות הארוך של יהודה. חכמינו פרשו כך גם את סיפור נשיקת יעקב לעשיו אחיו. שאלת האל ליונה הנביא, אחרי מות הקקיון: 'ההיטב חרה לך על הקקיון?!' ובהמשך: 'אתה חסת על הקקיון אשר לא עמלת בו ולא גידלתו, שבין לילה היה ובין לילה אבד. ואני לא אחוס על ננוה העיר הגדולה - אשר יש בה הרבה משתים עשרה ריבו אדם, ובהמה רבה?'.
לעג יש גם בסיפור איוב, הן בדברי השטן בתחילת הספר, והן במענה של איוב ל"רעיו" הלועג לדבריהם.
גם בפרשת קורח מסופר תחילה על לעג למשה המגמגם וכבד הפה והלשון, תוך שימוש בביטויים שקשה לו לאומרם והאפייניים לו, ולבסוף "לועג מי שלועג אחרון" נפילתם של קורח וכל עדתו לתוך הבור וקבורתם חיים.
חכמינו, במשחק מלים מדרשי, סיפרו שיש מקום במדבר, אשר הבדווים (משבט הטייעה בסיני) מכירים, ואשר בו אפשר לשמוע עד עצם היום הזה את בני קורח תחת האדמה האומרים: "משה אמת, והמה בדאים!" (כלומר: משה דובר אמת, והם שקרנים).
- לעג מר, הגחכה ומעשה נלעג - סרקאזם בלע"ז (ובלשוננו: סר קסם, ויזהר שלא יהא גם סר טעם). אמירת דבר תוך הכוונה להיפוכו (אחד בפה ואחד בלב) תוך השפלת נשוא האמירה או דחיית דעתו. נראה שחלקים מסיפור בלעם הם כאלו (ואולי גם "הפוך על הפוך" ובלשון המקרא "והיה להיפך": "ברכותיו" של בלעם נועדו להיאמר בלעגנות). מעשה נלעג הוא סיפור שאול ובעלת האוב, אליהו ונביאי הבעל, ואולי גם סיפורי המקור על לוט ובנותיו אחרי 'מהפכת סדום' - (לעג לעם המואבי והאדומי).
- מתיחה, התלוצצות וליצנות (ליצות - בעברית ארכאית) - ג'וקינג (התבדחות סביב) באנגלית. נקרא גם "בדיחה מעשית" פראקטיקל ג'וק. Joking around, Practical joke: ספר משלי מתאר התלוצצויות מסוג זה, בעיקר פוגעניים, ולעתים עם מטרות זדון, ונלחם בתופעה - בעיקר על ידי תאור סופם המר של הלועגים לאחרים. יש גם תיאורים אחדים על התלוצצות מסוג זה, בעיקר בידי אויבנו: כמו דיבור רבשקה ב"יהודית" מול חומות העיר "קול גדול" אחרי שנתבקש לדבר ארמית, כדי שיהודי ירושלים לא ישמעו. כזה הוא גם דיבורם של אנשי סדום, ושל כמעט כל המעורבים בפרשת האונס ורצח 'הפילגש' בגבעה.
- בדיחה - סיפור קצר, ולעתים גם משפט או שניים - שנועדו לגרום צחוק. לעתים בדיחות מסתיימות בשורת מחץ. ספר משלי מלא באלו: טמן עצל ידו בצלחת, לא יוכל שוב קחתו אליו! כלומר: העצל כבר שַׂם את היד בתוך האוכל, כמו החסידים בימינו, בעת 'השולחן הטהור' - הטיש, וכמו הבדואים, הסועדים בימיהם היו לוקחים את הסולת - הקוסקוס או הבורגול, בידיהם, על מנת להפעיל את הזרזים החלבוניים (בלע"ז אנזימים) היושבים על קשרי האצבעות שבתוך כף היד. אך הוא עצלן. עצל עד כדי כך שאין לו כח למשוך את היד בחזרה. ובדברי חכמינו:
תנו רבנן: אדם נברא בערב שבת, ומפני מה? - שלא יהו המינים אומרים "שותף היה לו להקדוש ברוך הוא במעשה בראשית". דבר אחר: שאם תזוח דעתו עליו, אומר לו: "יתוש קדמך במעשה בראשית".
ישנה גם התלוצצות מעשה מבדח - 'קומדיית מצבים' או 'סיפור קומי' בלע"ז. באלו אין "שורת מחץ"
מושגים נוספים
[עריכה]- זחיחות הדעת
- לעג לרש
- שחוק
אוצר מילים מצחיק
[עריכה]- מבדח, מבדר, צוחק, ליצן, ליצנות, מצחיק, בדחן, בדחנות - ובלע"ז קומדיה, קןמי, קומיקאי
- מופע היתולי, חיכוי מגוכך, מחזה מהתל, מתיחה, חיקוי, משחק, מגוחך, גיחוך הגחכה - ובלע"ז: פארודיה, פארודי
- נשכנות, חד לשון, עט מושחז, בעל עוקץ, חד כתער - ובלע"ז: ציניות, ציני
- חיקוי עוקצני, מחאה עוקצנית, חריפות - ובלע"ז סאטירה, סאטירי
- לעגני, משפיל, לועג לרש, נאמר מן השפה ולחוץ, משיב לו כדברו, הכהה את שיניו, משיב מלחמה שערה - ובלע"ז: סרקזם, סרקסטי
- לעג מר, צחוק הגורל, לעג הגורל, מידה כנגד מידה, קיבל את המגיע לו, גלגל מסתובב, באשר הלך שם שב - ובלע"ז: אירוניה, אירוני, צדק פואטי
- ציחקוקים - ובלע"ז: גיגלינג
- נפתולי החיים, מפנה גורלי, עלילה נפתלת, פיתול בלתי צפוי, שינוי מגמה מפתיע, קפיצת מדרגה, ניבא ולא ידע מה ניבא, מידה כנגד מידה - ובלע"ז: טוויסט
- טיפשות, פיגור, טירוף, שגעון, הדיוטה התחתונה, תת רמה. ובלע"ז: דביל, אדיוט, וואחש
- עומדלון, בדרן, בדחן - ובלע"ז: סטנדאפיסט
קישורים חיצוניים
[עריכה]- מאמיני הטפשות החדשה
- הומור בתרבות היהודית (ויקיפדיה - חלקו נערך מחדש על ידי עם תוספות, וטרם נמחק)
- איןציקלופדיה: יהדות בשיא הרצינות