הקדמה לסוציולוגיה/תיאוריה סוציולוגית

הקדמה

סוציולוגים מפתחים תיאוריות על מנת להסביר תופעות חברתיות. "תיאוריה" היא יחס מוצע בין שני "מושגים" או יותר. אם נשתמש בדוגמא מהפרק הקודם, אפשר להציע את התיאוריה הבאה:

"אכילת גלידה ושיעורי הפשע תואמים זה לזה, קטנים וגדלים יחד (המידע). לפיכך, התיאורטיקן יכול להציע שאכילת גלידה מביאה לאנשים עצבניים שאח"כ מבצעים פשעים (התיאוריה).

כמובן, התיאוריה הזו אינה ייצוג מדויק של המציאות. אבל היא מדגימה את אופן השימוש בתיאוריה – על מנת להבהיר את היחס בין שני מושגים; במקרה הזה, אכילת גלידה ופשע.

תיאוריה סוציולוגית מפותחת ברמות רבות, מתיאוריות רחבות היקף ועד לתיאוריות בהיקף צר, העוסקות בדברים מסויימים מאד. ישנן אלפי תיאוריות בהיקף בינוני וקטן בסוציולוגיה. מכיוון שהתיאוריות האלה תלויות בהקשר ועוסקות במצבים מסויימים, לא נוכל לחקור אותם כאן. המטרה של פרק זה היא להכיר לקורא כמה מהתיאוריות הרחבות השימושיות יותר בסוציולוגיה.

חשיבותה של התיאוריה

בתיאוריה שהוצגה למעלה, הקורא יבחין כי ישנם שני מרכיבים. המידע והיחס המוצע. המידע לבדו אינו אומר הרבה. למעשה, הרבה פעמים אומרים כי "מידע ללא תיאוריה אינו סוציולוגיה". על מנת להבין את העולם החברתי שסביבנו, יש להשתמש בתיאוריות בכדי לקשר בין מושגים שונים, הרחוקים לכאורה זה מזה.

למשל, מחקרו המפורסם של אמיל דורקהיים, "התאבדות". דורקהיים רצה להסביר תופעה חברתית, התאבדות, והשתמש גם במידע וגם בתיאוריה על מנת להסביר אותה. על ידי איסוף מידע מקבוצות גדולות של אנשים באירופה, דורקהיים הצליח להבחין בדפוסים בשיעורי ההתאבדות באירופה ולקשור ביניהם לבין מושג (או משתנה) אחר: השתייכות דתית. דורקהיים גילה כי הפרוטסטנטים מתאבדים בשיעור גבוה יותר מאשר הקתולים. בנקודה זו, האנליזה של דורקהיים עדיין היתה בשלב המידע: הוא לא הציע הסבר של היחס בין השתייכות דתית לבין שיעורי ההתאבדות. רק כאשר דורקהיים הציע את הרעיון של "אנומי" (או כאוס) ו"סולידריות חברתית" הוא החל לנסח תיאוריה. דורקהיים טען כי הקשרים החברתיים החלשים יותר שנמצאים בקרב בני הדת הפסוטסטנטית מובילים ללכידות חברתית פחותה וכתוצאה לאנומי חברתי רב יותר. שיעורי ההתאבדות הגבוהים הם תוצאה של הקשרים החברתיים החלשים בקרב הפרוטסטנטים, לדעת דורקהיים.

אם כי ישנה ביקורת על ממצאיו של דורקהיים, מחקרו הוא דוגמא קלסית לשימוש בתיאוריה על מנת להסביר את היחס בין שני מושגים. עבודתו של דורקהיים גם ממחישה את החשיבות של תיאוריה: ללא תיאוריות להסביר את היחס בין שני מושגים, לא נוכל להבין את הסיבתיות בחיים החברתיים או להבין את הפעילות החברתית (כלומר, "ורסטהן").

ריבוי התיאוריות

כשאנו דנים בתיאוריות החשובות בסוציולוגיה בהמשך, הקורא עשוי לשאול, "איזו מהתיאוריות האלה היא "הטובה ביותר"?" במקום לחשוב על אחת מהתיאוריות האלה כטובה יותר מהשאר, יותר שימושי ומועיל לראות אותן כמשלימות זו את זו. תיאוריה אחת עשויה להסביר מרכיב אחד של התופעה (לדוגמא, תפקידה של הדת בחברה – פונקציונאליזם-מבני) ואילו האחרת עשויה להבהיר היבט אחר של אותה התופעה (לדוגמא, השקיעה של הדת בחברה – תיאוריית קונפליקט).

יתכן כי יהיה קשה, לפחות בתחילה, להתרגל לפרספקטיבה הזו על תיאוריות סוציולוגיות, אך בהמשך תראו כי כל אחת מהתיאוריות האלה שימושית בהסבר של תופעות מסוימות אך פחות שימושית בהסבר של אחרות. אם ניגשים לתיאוריות באופן אובייקטיבי מלכתחילה, מגלים כי ישנן דרכים רבות להבין תופעות חברתיות.

פונקציונאליזם-מבני

פונקציונאליזם-מבני היא תיאוריה סוציולוגית שבמקורה ביקשה להסביר מוסדות חברתיים ככלים כלליים העונים על צרכים ביולוגיים אישיים (בתחילה רק "פונקציונאליזם"). לאחר זמן היא התמקדה בצורה שבה מוסדות חברתיים עונים על צרכים חברתיים (פונקציונאליזם-מבני).

פונקציונאליזם-מבני מקבל את השראתו בעיקר מהרעיונות של אמיל דורקהיים. דורקהיים היה מעוניין באופן השמירה של יציבות בתוך חברות והשרידות שלהן במשך הזמן. הוא ביקש להסביר לכידות ויציבות חברתית על ידי המושג של סולידריות חברתית. בחברות "פרימיטיביות" יותר היה מדובר בסולידריות מכנית שליכדה את החברה, כשכולם מבצעים משימות דומות. דורקהיים הציע כי חברות נוטות להיות מקוטעות, כשהן מורכבות מחלקים שונים המוחזקים יחד על ידי ערכים, סמלים ומערכות תקשורת משותפות. בחברות מודרניות ומורכבות, החברים מבצעים משימות שונות מאוד זה מזה, כך שיש תלות גדולה בין האנשים. כשהוא מתבסס על מטפורה לאורגניזם גדול שבו חלקים רבים פועלים יחד על מנת לשמר את השלם, דורקהיים טען כי החברות המודרניות המורכבות מוחזקות יחד על ידי סולידריות אורגנית.

העניין המרכזי של הפונקציונאליזם המבני הוא המשך של המשימה הדורקהיימנית על ידי הסבר של היציבות והלכידות של החברה הנחוצות על מנת לשמר אותן במשך הזמן. פונקציונליסטים רבים טוענים כי מוסדות חברתיים משולבים יחד באופן פונקציונלי על מנת ליצור מערכת יציבה, וכי שינוי במוסד אחד עשוי להביא לשינוי גם במוסדות האחרים. חברות מוצגות כמבנים עקביים ומקושרים שפועלים כמו אורגניזמים, כאשר החלקים השונים שלהם (המוסדות החברתיים) פועלים יחד על מנת לשמר ולחדש אותם. החלקים השונים של החברה פועלים יחד באורח לא-מודע, אוטומטי-למחצה על מנת לשמר את "שיווי המשקל" החברתי הכללי. כל התופעות החברתיות והתרבותיות לפיכך נראות כ"פונקציונאליות" במובן שהן פועלות יחד על מנת להגיע למצב כזה, וכביכול יש להן "חיים" משלהן. לפיכך מנתחים את המרכיבים האלה על פי הפונקציה שהם משמשים בה. במלים אחרות, על מנת להבין מרכיב של החברה, יש לשאול את השאלה, "מהי הפונקציה של המוסד הזה?", "פונקציה", במובן זה, היא התרומה של התופעה הזו למערכת הגדולה יותר שהיא חלק ממנה.

הגישה הסוציולוגית החזקה של דורקהיים לחברה הומשכה בידי רדקליף-בראון. כמו אוגוסט קונט, רדקליף-בראון חשב כי החברה מהווה "רמה" אחרת של מציאות הנפרדת מהרמות הביולוגיות והלא-אורגניות. לפיכך, על הסברים של תופעות להבנות בתוך הרמה החברתית הזו, כאשר היחידים רק ממלאים באופן זמני את התפקידים החברתיים הקבועים יחסית. כך, במחשבה הפונקציונאלית-מבנית, היחידים אינם משמעותיים כשלעצמם אלא רק במובן של הססטוס החברתי שלהם: המיקום שלהם בדפוס היחסים החברתיים. המבנה החברתי הוא רשת של סטטוסים המחוברת על ידי תפקידיהם של היחידים.

פונקציונאליזם-מבני היה הפרספקטיבה הדומיננטית בסוציולוגיה בין מלחמת העולם השניה ומלחמת וייטנאם.

מגבלות

ישנה ביקורת על התאוריה הפונקציונאלית-מבנית על כך שהיא אינה יכולה להסביר שינוי חברתי מכיוון שהיא מתמקדת אך ורק בהסדר החברתי ובשיווי המשקל. ביקורת אחרת מקורה בטענה האפיסטמולוגית שהפונקציונאליזם מנסה להסביר את המוסדות החברתיים בעזרת ההשפעות שלהם, ולפיכך בעצם אינו מסביר את הגורמים לתופעות האלה. בעיה פילוסופית נוספת עם הגישה הפונקציונאלית-מבנית היא הטענה האונטולוגית שלחברה אין "צרכים" כמו לבני אדם; וגם אם יש לה צרכים, אין שום סיבה שהם אכן ימולאו.

ביקורת נוספת כנגד התיאוריה היא שהיא תומכת בסטטוס-קוו. לפי כמה ממתנגדיה, הפונקציונאליזם-המבני מציג שינויים בסטטוס-קוו ומאבקים בתוך החברה כמזיקים לה, ולפיכך היא תיאוריה שמתאימה להוגים שמרנים.

מגבלה נוספת של התיאוריה היא שהיא אינה מסבירה איך ציפיות מהתפקיד מתהוות. לדוגמא, אין לתיאוריה כל הסבר מדוע יש ציפיה מחיילים גברים להסתפר עם שיער קצר, אך הם יכולים לחזות בדיוק גבוה למדי כי לחייל גבר יהיה שיער קצר. בנוסף, התיאוריה אינה מסבירה איך וכיצד הציפיות מהתפקיד משתנות.

פונקציות גלויות וסמויות

רוברט מרטון הציע להבדיל בין פונקציות "גלויות" ו"סמויות". פונקציה גלויה היא תפקיד מכוון של תופעה במערכת החברתית. פונקציה סמויה היא כזו שאינה מכוונת. דוגמא לפונקציות סמויות וגלויות אפשר להביא מהחינוך הציבורי. המטרה הגלויה של החינוך הציבורי היא להגדיל את הידע והיכולות של האזרחים. הפונקציה הסמויה היא פיתוח היררכיה של "משכילים". לפונקציה הסמויה יש השפעה ממשית על החברה מכיוון שיש לה משמעות מבחינת מעמד כלכלי: אנשים בעלי השכלה גבוהה יותר בדרך כלל מרוויחים יותר מאלה עם השכלה נמוכה.

תיאוריית הקונפליקט

תיאוריית הקונפליקט טוענת כי יש להבין את החברה לא בסולידריות או בקונסנזוס שלה אלא כמאבק ותחרות. החברה מורכבת מיחידים שמתחרים ביניהם על משאבים מוגבלים (כסף, פנאי, בני זוג וכו'). מבנים וארגונים חברתיים רחבים (דת, ממשל וכו')משקפים את התחרות למשאבים בחוסר-השוויון הטבוע בהם; ישנם אנשים וארגונים בעלי משאבים (כלומר, כוח והשפעה) והם משתמשים בהם על מנת לשמר את עמדות הכוח שלהם בחברה.

דוגמא ליישום של תיאוריית הקונפליקט היא בהבנה של החלוקה המגדרית ברשות המחוקקת בממשל האמריקאי. לפני שהועבר התיקון ה-19 לחוקה של ארצות הברית ב1920, לנשים לא היתה הזכות להצביע. מאחר שלא יכלו להצביע, אין זה מפתיע כי גברים היו בכל עמדות הכוח בממשל. לגברים גם היתה אפשרות לשמר את הכוח הזה מכיוון שהם שלטו בהליך החקיקתי שרק הוא יכל לתת לנשים זכות בחירה. תיאור זה מראה כיצד מאבק וחוסר שוויון יכולים להיות מיושמים במבנים חברתיים – גברים היו במעמד של שליטה ולרבים מהם היתה מוטיווציה לשמר את הכוח הזה בכך שמנעו מנשים את הזכות לבחור. גם החקיקה של התיקון ה-19 לחוקה מוסבר על ידי תיאוריית הקונפליקט בכוחות החזקים שפעלו יחד על מנת להביא לשינוי.

תיאוריית הקונפליקט התפתחה, בין השאר, על מנת להראות את המגבלות של הפונקציונאליזם המבני. הפונקציונאליזם המבני טען כי החברה נוטה לשיווי משקל, והתמקדה ביציבות ולא בשינוי חברתי. לעומת זאת תיאוריית הקונפליקט מתמקדת בקונפליקט המתמיד על משאבים, ולכן מתאימה יותר להבנה של שינויים חברתיים.

אלה הן שלושת ההנחות הבסיסיות של תיאוריית הקונפליקט:

• תחרות על משאבים מצומצמים היא בלבם של כל היחסים החברתיים. תחרות, ולא קונסנזוס, היא המאפיין המרכזי של קשרים בין אנשים.
• חוסר שוויון בכוח ובמשאבים בנוי באופן מהותי בכל המבנים החברתיים. יחידים וקבוצות שמרוויחים ממבנה מסויים מנסים לשמור על קיומו.
• שינוי מתרחש כתוצאה ממאבק בין אינטרסים סותרים ולא בשל התאמה. השינוי הוא פעמים רבות פתאומי ומהפכני ולא התפתחותי ואבולוציוני.

תיאוריית הקונפליקט פותחה בבריטניה על ידי מקס גלוקמן וג'ון רקס, בארה"ב בידי לואיס א. קוסר ורנדל קולינס, ובגרמניה בידי רלף דהרנדורף. כל אלה הושפעו מקרל מרקס, לודוויג גומפלוביץ', ויפרדו פרטו, גאורג סימל, ומייסדים אחרים של הסוציולוגיה האירופאית.

מגבלות

באופן אירוני משהו, המגבלה העיקרית של התיאוריה היא שהיא לא מתייחסת כל כך ליציבות של חברות. אם כי החברה היא בתהליך מתמיד של שינויים, הרבה מהשינויים הם מינוריים, בזמן שאלמנטים רחבים ועמוקים בחברה נותרים יציבים במשך זמן רב, דבר המצביע על כך כי בגישה הפונקציונאליסטית-מבנית יש הגיון רב.

יש לזכור כי אף אחת מהתיאוריות האלה אינן בהכרח נכונה יותר מהשניה, ויתכן כי צריך להשתמש בהן בצורה משלימה במצבים שונים: תיאוריית הקונפליקט מסבירה טוב יותר מצבים של שינוי, ואילו הפונקציונאליזם המבני מסביר טוב יותר מצבים של קביעות ויציבות.

אינטראקציוניזם סימבולי

אינטראקציוניזם סימבולי היא גישה תיאורטית להבנת היחסים בין אנשים לחברה. הרעיון המרכזי של האינטראקציוניזם הסימבולי הוא כי פעולה וקשרים אנושיים מובנים רק במושגים של תחלופת תקשורת או סמלים. בגישה זו, בני אדם מוצגים כ"פועלים" ולא כ"נפעלים".

העקרונות העיקריים של האינטראקציוניזם הסימבולי כפי שמתאר אותם בלומר (1986) הם:

1. בני אדם פועלים כלפי דברים על בסיס המשמעות שלהם בשבילם.
2. המשמעויות האלה הן תוצאה של אינטארקציה חברתית.
3. פעילות חברתית היא תוצאה של הרכבה של פעילות היחידים.

גישה זו עומדת כנגד הביהייבוריזם הנקושה של התיאוריות הפסיכולוגיות שהיו רווחות בתקופה שבה היא נוסחה (בשנות ה-20 וה-30), ביהייבוריזם ואתולוגיה, וכן מנוגד לפונקציונאליזם המבני. לפי האינטראקציוניזם הסימבולי, בני אדם נבדלים מבעלי חיים אחרים בכך שבעלי חיים פשוט מגיבים לסביבתם (כלומר, גירוי -> לתגובה), ואילו לבני האדם יש יכולת להפסיק את התהליך הזה (כלומר, גירוי -> חשיבה -> תגובה). בנוסף, בעלי חיים אינם יכולים לחשוב על תגובות אלטרנטיביות לתנועה של אחר, ואילו בני אדם יכולים. הבנה זו אינה אומרת שבני אדם לעולם אינם מתנהגים באופן של גירוי -> תגובה, אלא רק שיש להם את היכולת שלא לעשות זאת (ואכן אינם עושים זאת רוב הזמן).

הפרספקטיבה הזו מושרשת בהגות הפנומנולוגית. על פי האינטארקציוניזם הסימבולי, לעולם האובייקטיבי אין מציאות עבור בני אדם, ורק להגדרה הסובייקטיבית יש משמעות. משמעויות אינן ישויות שמוענקות לבני אדם ונלמדות מבחוץ, אלא אפשר לשנות אותם בעזרת היכולת היצירתית של האדם, ויחידים יכולים להשפיע על המשמעויות הרבות שמעצבות את חברתם. לפיכך, החברה האנושית היא תוצר אנושי.

חשוב לציין כי גישה זו גם תומכת בסוג מסויים של מדותולוגיה. מכיוון שהם רואים "משמעות" כמושג היסודי של הקשר חברה/אדם, ההבנה של הקשר הזה מצריך להגיע למשמעות הזו. לכן, התומכים בשיטה נוטים להשתמש יותר בשיטות מחקר איכותיות מאשר כמותיות במחקרם.

מגבלות

המגבלה החשובה ביותר של ההיבט האינטארקציוני-סימבולי קשור לתרומה העיקרית שלו: הוא אינו מתייחס כל כך למבנים המקרו-חברתיים (לדוגמא, נורמות ותרבות) כתוצאה מהתמקדות באינטארקציות ברמת המיקרו. אך יש שטוענים שאם משתמשים גם ב"תיאוריית התפקידים" יחד עם האיטארציוניזם הסימבולי – כפי שכיום עושים פעמים רבות – בעיה זו אינה קיימת.

תיאוריית התפקידים

תיאוריית התפקידים טוענת כי ההתנהגות האנושית מונחת על ידי הציפיות של היחיד ושל אנשים אחרים. הציפיות מתאימות לתפקידים השונים שהיחידים מבצעים בחייהם, כגון מזכיר, אב או חבר. לדוגמא, לרוב האנשים יש ציפיות מוקדמות לגבי התפקיד של מזכיר, שעשויים לכלול: מענה לטלפונים, סידור פגישות, תיוק מסמכים וכתיבת תזכירים. משחקן כדורגל מקצועי, לעומת זאת, ישנן ציפיות אחרות.

ליחידים לרוב יש תפקידים רבים. תפקידים כוללים מערכת של חוקים ונורמות שפועלת כתכנית המנחה את ההתנהגות. התפקידים מפרטים את המטרות שיש לשאוף להן, את המשימות שיש לבצע, ואיזה פעולות נחוצות במצב מסויים. תיאוריית התפקידים טוענת כי חלק גדול מההתנהגות החברתית היומיומית היא פשוט של אנשים הממלאים את התפקיד שלהם, כפי ששחקנים ממלאים את תפקידם בהצגה או שחקני כדורגל במגרש. תיאורייה זו היא למעשה, חיזויית. אפשר להבין מהתיאוריה, שם יש לנו מידע על ציפיות התפקיד של מצב מסויים (לדוגמא, אחות, כבאי או זונה), ניתן לחזות חלק משמעותי מההתנהגות באותו המצב.

לבד מכך, תיאוריית התפקידים גם טוענת כי על מנת לשנות את ההתנהגות יש לשנות גם את התפקיד; התפקידים תואמים להתנהגות ולהפך. לבד מכך שהם משפיעים על ההתנהגות, הם משפיעים גם על אמונות ועמדות; יחידים ישנו את האמונות והעמדות שלהם על מנת להתאים לתפקיד שלהם. לדוגמא, מישהו שלא קוּדם לתפקיד ניהולי בחברה עשוי לשנות את דעותיו לגבי יתרונות הניהול בכך שישכנע את עצמו שהוא לא רצה את האחריות הנוספת שהיתה מלווה את התפקיד הזה.

תיאורטיקנים רבים רואים את "תיאוריית התפקידים" כאחת מהתיאוריות הטובות ביותר המגשרות בין התנהגות אנושית למבנה חברתי. תפקידים, שבחלקם מוכתבים על ידי המבנה החברתי ובחלקם על ידי אינטראקציות חברתיות, מנחים את התנהגותו של היחיד. היחיד, בתורו, משפיע על הנורמות, הציפיות וההתנהגויות הקשורות לתפקיד.

תיאוריית התפקידים כוללת את ההנחות הבאות:

1. אנשים מעבירים הרבה מזמנם בהשתתפות כחברים בקבוצות וארגונים.
2. בתוך הקבוצות האלה, לאנשים יש עמדות ברורות.
3. כל אחת מהעמדות האלה מחייבת גם תפקיד, שהוא מערכת של פונקציות שמבוצעת על ידי היחיד עבור הקבוצה.
4. קבוצות לעתים עושות את ציפיות התפקיד שלהן לרשמיות כנורמות או אפילו חוקים של ממש, שכוללות את הגמולים המתקבלים כאשר התפקידים מופעלים כראוי והעונש על חוסר תפקוד נאות.
5. יחידים לרוב מבצעים את התפקיד שלהם ופועלים בהתאמה לנורמות הקיימות; במלים אחרות, תיאוריית התפקידים מניחה כי אנשים הם בדרך כלל קונפורמיסטיים שמנסים לחיות על פי הנורמות המלוות את התפקיד שלהם.
6. חברי הקבוצה בודקים האם ההתנהגות של חבריהם אכן מתאימה לנורמות; הציפיה כי אחרים יפעילו סנקציות מבטיחה התנהגות בהתאם לתפקיד.

מגבלות

לתיאוריית התפקידים יש בעיות בהסברת סטייה חברתית כאשר היא לא תואמת תפקיד מסויים. לדוגמא, ניתן לחזות את ההתנהגות של מישהו שמאמץ את התפקיד של שודד בנקים – הוא ישדוד בנקים. אך אם פקיד בבנק פשוט יתחיל לחלק כסף לעוברים ושבים, תיאוריית התפקידים לא תוכל לסביר מדוע (אם כי "קונפליקט תפקידים" עשוי להיות הסבר אפשרי; הפקיד הוא גם מרקסיסט שחושב כי לכולם צריכים להיות נכסים שווים).

ניהול התרשמויות

כהרחבה של "תיאוריית התפקידים", "ניהול התרשמויות" הוא גם תיאוריה וגם תהליך. התיאוריה טוענת כי אנשים כל הזמן מנסים לשלוט על האופן בו אחרים רואים אותם. התהליך מתייחס למאמץ ההכרתי או התת-הכרתי להשפיע על ההתרשמות של אנשים אחרים מיחיד, דבר או אירוע על ידי שליטה וויסות של מידע באינטראקציה חברתית. ניסיון של אדם להשפיע על ההתרשמות מדמותו קרויה "הצגה-עצמית".

אירווינג גופמן (1959), מי שנחשב כמפתח העיקרי של תיאוריית ניהול התרשמויות, הציג את הרעיון במסגרת דרמטורגית. הרעיון המרכזי הוא כי יחידים הם כמו שחקנים על במה המבצעים את תפקידיהם (ראה תיאוריית תפקידים לעיל). מכיוון שהם מודעים להתרשמות של הקהל שלהם מהם, השחקנים מנסים לנהל את ההתנהגות שלהם כך שתיצור התרשמות מסוימת. הרעיון עצמו אינו חדש כל כך. אפלטון דיבר על "הבמה הגדולה של החיים האנושיים", ושייקספיר ציין כי "כל העולם הוא במה, וכל בני האדם שחקנים בלבד".

קונסטרוקציוניזם חברתי

קונסטרוקציוניזם חברתי הוא אסכולת מחשבה שהונהגה על ידי פיטר ל. ברגר ותומאס לוקמן עם ספרם "ההבנייה החברתית של המציאות" (1966). קונסטרוקציוניזם חברתי מנסה לגלות את הדרכים בהם יחידים וקבוצות מייצרים את המציאות כפי שהם תופשים אותה. קונסטרוקציוניזם חברתי מתמקד בתיאורים של המוסדות והפעולות ואינו מנתח סיבה ותוצאה. המציאות המובנית-חברתית היא תהליך דינמי מתמשך; המציאות מיוצרת מחדש כל הזמן על ידי אנשים שפועלים על פי הפרשנות שלהם לעולם החיצוני להם. ברגר ולוקמן טוענים כי הבנייה חברתית מתארת את המציאות האובייקטיבית והסובייקטיבית גם יחד – כלומר, שאין שום מציאות מחוץ למה שמיוצר באינטארקציות חברתיות.

דוגמא ברורה לחשיבה קונסטרוקציוניסטית חברתית היא, בעקבות זיגמונד פרויד ואמיל דורקהיים, הדת. הדת נחשבת כמושג הבנוי חברתית, שבסיסו בנפש שלנו (פרויד) או בצורך של האדם במטרה לחייו או בצורך לעבוד לישות גבוהה יותר. פיטר ברגר חקר את הנושא באופן נרחב בספרו "החופה הקדושה".

יש שרואים את הקונסטרוקציוניזם החברתי כמקור לפוסטמודרניזם, והוא משפיע בתחום לימודי התרבות.

תיאוריות משלבות

בתקופה האחרונה סוציולוגים מנסים גישות חדשות לתיאוריה הסוציולוגית על ידי שילוב בין תיאוריית מיקרו ומקרו, להבנה שלמה יותר של ההתנהגות החברתית האנושית. אפשר להציג מודלים רבים בהקשר זה; אני בחרתי אחד שעובד היטב בשילוב של רמות רבות במודל אחד: מודל האינטגרציה של ריצר.

ריצר (2004) מציע ארבעה אלמנטים המקושרים זה לזה במודל הסוציולוגי שלו: מרכיב מקרו-אובייקטיבי (חברה, חוק וביורוקרטיה), מרכיב מיקרו-אובייקטיבי (דפוסי התנהגות ואינטראקציה אנושית), מרכיב מאקרו-סובייקטיבי (תרבות, נורמות וערכים), ומרכיב מיקרו-סובייקטיבי (התרשמויות ואמונות). מודל זה שימושי במיוחד בהבנת החברה מכיוון שהוא משתמש בשני צירים: האחד מהאובייקטיבי (חברתי) לסובייקטיבי (תרבות ופירוש תרבותי); השני מרמת המאקרו (נורמות) לרמת המיקרו (אמונות אישיות).

הגישה המשלבת שימושית במיוחד בהסברת תופעות חברתיות מכיוון שהיא מראה כיצד מרכיבים שונים של החיים החברתיים פועלים יחד ומשפיעים על החברה וההתנהגות.