הקדמה לסוציולוגיה/מתודות סוציולוגיות

מתוך ויקיספר, אוסף הספרים והמדריכים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הקדמה[עריכה]

המטרה של הפרק הזה היא להציג את השיטות שסוציולוגים משתמשים בהן כשהם חוקרים את החברה. זה לא פרק על סטטיסטיקה והוא גם אינו מפרט שיטות ספציפיות במחקר סוציולוגי. המטרה העיקרית היא להראות כיצד סוציולוגים מתקדמים מעבר להבנות השכל הישר כשהם מנסים להסביר או להבין תופעות חברתיות.

סוציולוגיה והשכל הישר[עריכה]

שכל ישר, בשפה היומיומית, מובן בדרך כלל כ"הדעות הפשוטות של אנשים רגילים", או כ"שיפוט לא מורכב אך שקול ובריא". פעמים רבות מאשימים את הסוציולוגיה ואת מדעי החברה האחרים כי הם לא יותר מ"מדעי השכל הישר". אם כי יש בסיס מסויים להאשמה זו – חלק גדול מהממצאים של הסוציולוגיה אכן מתאימים להבנת השכל הישר של אופן פעולת החברה – הסוציולוגיה הולכת הרבה מעבר לשכל הישר כשהיא תרה אחר ידע. הסוציולוגיה עושה זאת בכך שהיא מיישמת מתודולוגיה טבעית ואמפריציזם לתופעות חברתיות. מעניין לציין גם כי הבנות "השכל הישר" יכולות להתפתח ממחקרים סוציולוגיים. ממצאי העבר של הסוציולוגיה עשויים לחדור לתרבות הכללית, כך ש"השכל הישר" הוא בעצם תוצאה של המחקר הסוציולוגי. דוגמאות כאלה מובאות בהמשך.

בשנות ה-70 וה-80 של המאה ה-20 תנועה דתית חדשה צברה תאוצה רבה. תנועה זו, "הכנסיה המאוחדת של המוניס", ספגה ביקורת כבדה מכיוון שהיא עודדה את חבריה לנתק את כל הקשרים שלהם עם מי שאינם חברים של הדת ולעבור למרכזי התנועה על מנת להגשים את חזון החברה המושלמת של התנועה. האשמות של "שטיפת מוח" היו שכיחות; רבים האמינו כי "המוניס" מכריחים אנשים להצטרף לתנועה ולוותר על החיים הקודמים שלהם כנגד רצונם. על מנת לבדוק האם אבחנות אלה של "השכל הישר" היו מדוייקות, איילין ברקר (1984) החלה במחקר סוציולוגי ארוך על מנת לחקור כיצד אנשים הצטרפו לתנועה זו. היא מצאה כי מומרים לכנסייה לא הוכרחו להצטרף לדת כנגד רצונם אלא החליטו להצטרף אליה מרצונם החופשי. אם כי היה לחץ מסויים להצטרף לתנועה, הלחץ לא היה מספיק אלא כדי לגרום לאחוז קטן של האנשים שהכירו את התנועה להצטרף אליה. כלומר, התנועה לא "שטפה את המוח" של חבריה; היא סיפקה ראיית עולם חדשה ואלטרנטיבית, אך לא הכריחה אף אחד לקבל אותה. כמובן, הקשרים החברתיים שאנשים פיתחו לאחר שהם הצטרפו לתנועה הקשתה עליהם לעזוב. אך זה אינו חדש במיוחד: חברים בדתות ותנועות רבות, הרבה לפני "המוניס", נשארו בהם בשל הקשרים החברתיים שהם יצרו. המחקר של ברקר גילה כי המוניס הואשמו בכך שהם "שטפו מוחות" בגלל שהם (1) היו תנועה דתית חדשה ו-(2) עודדו ניתוק ברור מהעולם החיצוני. דוגמא זו מראה כיצד הסציולוגיה יכולה לבדוק את ה"שכל הישר" של התהליך החברתי.

דוגמא של הסוציולוגיה כבסיס לשכל הישר היא המחקר של ויליאם צ'מבליס (1973) על מעמד חברתי וסטייה. צ'מבליס צפה בשתי קבוצות של גברים צעירים, כשהוא בודק מה היחס בין איך שהציגו את עצמם לבין ההתנהגות האמיתית שלהם. שתי הקבוצות כונו "הקדושים" ו"הבריונים". הקדושים הגיעו מהמעמד בינוני, ובעיני הוריהם, מוריהם ומערכת אכיפת החוק הם היו כמו "קדושים" – הם לא יכלו לחטוא. הבריונים, מצד שני, הגיעו ממשפחות המעמד הנמוך והואשמו תכופות בעשיית רע. צ'מבליס גילה בבחינת שתי הקבוצות שלמעשה התנהגות הקדושים היתה חריגה הרבה יותר מאשר זו של הבריונים, אך הם הצליחו לעשות זאת מכיוון שהם עשו את המעשים הסוטים מהנורמה מחוץ למקום מגוריהם הרגיל וכך יכלו להציג את עצמם כאזרחים צעירים למופת. לבריונים, בשל חוסר הניידות והמשאבים שלהם, היה סיכוי גבוה בהרבה לעשות את המעשים הסוטים מהנורמה בציבור ובעיר מגוריהם, וכך האוכלוסיה המקומית ראתה אותם כחריגים מאד. הממצאים של צ'מבליס, אם כי אינם נחשבים תמיד כ"שכל ישר", נעשים יותר ויותר כאלה. אנשים מתחילים להבין כי ההצגה הציבורית של האדם אינה תמיד מתאימה לפעילות הפרטית שלו. כך המצב פעמים רבות אצל רוצחים סדרתיים והרעיון הוצג בסרט "רצח במספרים".

המתודה המדעית[עריכה]

המתודה או התהליך המדעי נחשב כיסודי במחקר המדעי וברכישת ידע חדש המבוסס על ראיות שניתנות לווידוא. בנוסף לשימוש במתודה מדעית במחקר שלהם, סוציולוגים חוקרים את העולם החברתי כשמספר מטרות לפניהם. כמו במדעים המדוייקים, סוציולוגים בדרך כלל מעוניינים בחיזוי תוצאות לאור הנתונים והיחסים שבהם מדובר. גישה זו ל"עשיית מדע" בדרך כלל מכונה "פוזיטביזם". הגישה הפוזיטיביסטית למדעי החברה מבקשת להסביר ולחזות תופעות חברתיות, כשהיא בדרך כלל משתמשת בגישה הכמותית. אך שלא כמו המדעים המדוייקים, סוציולוגיה (והמדעים החברתיים האחרים, בייחוד אנתרופולוגיה) מנסים גם להבין את התופעה החברתית. מקס ובר כינה את הגישה הזו "ורסטהן", גרמנית עבור "הבנה". בגישה זו, הדומה לאתנוגרפיה, המטרה היא להבין תרבות או חברה במושגים שלה ולא לנסות לחזות מה יקרה בה. הסוציולוגים משתמשים בשתי הגישות במתודות מדעיות כשהם עורכים את התצפיות שלהם ואוספים מידע, מציעים היפותיזות ובודקים את ההיפותזות שלהם כשהם מנסחים תיאוריות. צעדים אלה מפורטים יותר בהמשך.

סוציולוגים משתמשים בתצפיות, היפותזות ודדוקציות על מנת להציע הסברים לתופעות חברתיות בצורת תיאוריות. תחזיות המבוססות על התיאוריות האלה נבדקות. אם התחזית מתגלה כנכונה, התיאוריה שורדת. המתודה הזו היא הלוגיקה הפנימית של התהליך המדעי. מתודה מדעית היא צורה זהירה ביותר לבניית הבנה מוודאת ובטוחה של העולם הטבעי שלנו.

המרכיבים ההכרחיים של המתודה המדעית כוללים את ארבעת הצעדים הבאים:

  1. אפיון (כימות, תצפית ומדידה)
  2. היפותזה (הסבר תיאורתי והיפוטתי של התצפיות והמדידות)
  3. תחזית (דדוקציה לוגית מההיפותזה)
  4. ניסוי (בדיקה של כל האמורים לעיל; במדעי החברה, "ניסויים אמיתיים" מוחלפים פעמים רבות עם צורה אחרת של ניתוח מידע שיידון להלן ביתר פירוט).

אפיון[עריכה]

המתודה המדעית תלויה באפיון זהיר של נושא המחקר. בזמן שמגדירים את גבולות הנושא, חשיבה זהירה זו עשויה להיות תלויה גם בהגדרות ותצפיות מסויימות; התצפית פעמים רבות כוללת מדידה זהירה וכימות.

האיסוף הזהיר והשיטתי של המדידות של הכמויות הרלוונטיות הוא בדרך כלל ההבדל המשמעותי ביותר בין פסדו-מדע לבין מדע ממשי. מדידות מדעיות לרוב מסודרות בטבלאות, בגרפים או במפות, ומבצעים איתם פעולות סטטיסטיות שונות. המדידות עשויות להיות בסביבה מבוקרת, כמו מעבדה, או באופן פחות נשלט – על אוכלוסיות אנושיות.

מדידות מחייבות הגדרה אופרטיבית של הכמויות הרלוונטיות. כלומר, הכמות מוגדרת באופן שבה היא נמדדת, ולא בהגדרה "אידיאלית" כלשהי. ההגדרה האופרטיבית של דבר כלשהו פעמים רבות מסתמך על השוואה עם סטנדרטים כלשהם: ההגדרה האופרטיבית של "מסה" מסתמכת על השימוש בחפץ כלשהו, כמו קילוגרם של פלטינום שנשמר במעבדה פריזאית.

ההגדרה המדעית של מושג לפעמים שונה למדי מהשימוש הלשוני הרגיל במושג. לדוגמא, "מגדר" ו"מין" משמשים לעתים בערבוביה בדיבור הרגיל, אך יש להם משמעויות נפרדות בסוציולוגיה.

מדידות במחקר מדעי בדרך כלל מלוות בהערכות של וודאותם. אי הוודאות מוערכת על ידי מדידות חוזרות ונשנות של הכמות הנבדקת. ניתן לחשב אי-וודאויות על ידי לקיחה בחשבון של אי הוודאות של הכמויות הנפרדות בהן משתמשים. ספירה של דברים, כגון מספר האנשים במדינה מזמן מסויים, גם עשוייה להיות לא-ודאית בשל ההגבלות על השיטה בה משתמשים. כימות עשוי לייצג רק דגימה מהכמויות הנדרשות, עם אי-וודאות שתלויה בשיטת הדגימה בה משתמשים ובמספר הדגימות שנעשו.

פיתוח היפותזה[עריכה]

היפותזה כוללת הסבר מוצע של הנושא. בדרך כלל ההיפותזה תספק הסבר סיבתי או תציע התאמה כלשהי בין שני משתנים. אם ההיפותזה היא הסבר סיבתי, היא תכלול לפחות משתנה מותנה אחד ומשתנה קבוע אחד.

משתנים הם תופעות ברות-מדידה, שערכיהן שונים (למשל, מעמד יכול להיות מגבוה עד נמוך). משתנה מותנה הוא משתנה שערכיו משתנים כתוצאה מהמשתנה הקבוע. במלים אחרות, הערך של המשתנה המותנה תלוי בערך של המשתנה הקבוע. כמובן, זאת רק אם יש קשר אמיתי בין שני המשתנים. אם אין קשר כזה, אז אין תלות ביניהם. "משתנה קבוע" הוא משתנה שהחוקר יכול לשנות כרצונו (או, במקרה של ניתוח לא נסיוני, מודד שינויים בחברה). לדוגמא, במחקר על ההשפעה של מגדר על קידום בעבודה, המשתנה הקבוע יהיה מגדר/מין. הקידום יהיה המשתנה התלוי. הבדלים ברמת הקידום, על פי ההיפותזה, תלויים במגדר.

מדענים משתמשים בכל מה שיש להם – היצירתיות שלהם, רעיונות מתחומים אחרים, אינדוקציה, ניחוש מלומד וכו' – על מנת לחשוב על הסברים אפשריים לתופעות שהם חוקרים. אין קוי-הנחייה ברורים לייצור היפותזות חדשות. ההיסטוריה של המדע מלאה בסיפורים על מדענים שטוענים כי הם קיבלו "ניצוץ של השראה", או תחושה פתאומית, שהניעה אותם לחפש ראיות לתמוך או להפריך את הרעיון.

חיזוי[עריכה]

היפותזה מועילה תאפשר חיזוי בעזרת הגיון דדוקטיבי, שניתן לבדוק אותו בניסוי. אם התוצאות סותרות את התחזיות, אז ההיפותזה אינה נכונה או לא שלמה ומחייבת תיקון או נטישה. אם התוצאות מתאימות לתחזית, אז יתכן כי ההיפותזה נכונה אך יש לבדוק זאת עוד.

ניסוי[עריכה]

לאחר שנעשתה התחזית, יש לתכנן ניסוי שיבדוק אותה. הניסוי עשוי לחפש אישור או הפרכה של ההיפותזה.

על מדענים לשמור על שקיפות ואחריות במהלך ניסוי. יש לשמור על תיעוד מדויק ומפורט, על מנת לאפשר תיעוד ודיווח של תוצאות הניסוי, ועל מנת לספק ראיות לשלמות תהליך הניסוי. תיעוד גם מאפשר לחזור על תוצאות הניסוי בפעמים אחרות.

יש לוודא את היושרה של הניסוי על ידי העמדת בקרה. עורכים שני ניסויים שווים לחלוטין, אלא שבאחד מהם הנתון שאותו בודקים משתנה. כך מבודדים את התופעות הנבדקות. לדוגמא, בבדיקה של תרופה חשוב לבדוק בזהירות כי ההשפעה המשוערת של התרופה היא אכן רק של התרופה ולא מגורם אחר. במקרה של תרופה, עושים זאת פעמים רבות עם שתי קבוצות שהאחת מקבלת את התרופה והשנייה אינבו (פלסבו) –חומר שנראה כתרופה אך למעשה אין בו כל חומר פעיל. הרופא וגם המשתתפים בניסוי לא יודעים מה אמיתי ומה לא, כך שציפיותיהם לא משפיעים על תוצאות הניסוי.

כאשר הניסוי הושלם, על החוקר להחליט האם התוצאות או המידע שנאסף מתאימים לתחזיות. אם לא – שבים להיפותזה הנכשלת, משנים אותה, וחוזרים שוב על התהליך. אם כן – החוקר יפרסם את הממצאים בכדי שאחרים (בתיאוריה) יוכלו לחזור שוב על אותו הניסוי ולבדוק אותו.

ניסוי ממשי אינו דבר מוכרח. בתחומים רבים במדע חייבים לתכנן ניסויים באופן אחר מאשר בתחומים המבוססים על מעבדות. בשל חוסר היכולת לתפעל חלקי אוכלוסיה גדולים לצורך ניסוי, סוציולוגים משתמשים בשיטות אחרות על מנת לבדוק היפותזות. במקום לשמור על משתנים קבועים במצב מעבדה, סוציולוגים משתשים בשיטות סטטיסטיות שמאפשרות להם לפקח על המשתנים בניתוח הנתונים במקום באיסוף המידע. לדוגמא, בבדיקת ההשפעה של המגדר על הקידום, סוציולוגים יעדיפו לשמור על מעמד חברתי קבוע, מכיוון שנתון זה עשוי להשפיע על התוצאות.

הערכה וניסויים חוזרים[עריכה]

התהליך המדעי הוא תהליך שעשוי לחזור על עצמו. בכל שלב אפשר לחזור על אחד מהחלקים הקודמים של הניסוי. לדוגמא, כישלון של היפותזה להביא לתחזיות מעניינות וברות-בדיקה עשויה להביא לחשיבה מחדש של ההיפותזה או הגדרה מחדש של הנושא.

חשוב לציין גם שהמדע הוא יוזמה חברתית, וכי המחקר המדעי יתקבל על ידי הקהיליה המדעית רק אם ניתן לוודא אותה. על תוצאות ניסויות ותיאורטיות להיות ברות-שחזור בידי אחרים בקהיליה המדעית. כל הידע המדעי הוא במצב של השתנות מתמדת, מכיוון שבכל עת ראיות חדשות עשויות לסתור היפותזות שהוחזקו כנכונות במשך שנים רבות. לפיכך, כתבי עת מדעיים משתמשים בשיטה של ביקורת עמיתים, שבה כתבי יד של מדענים מוגשים קודם כל למדענים אחרים מהתחום להערכה לפני פרסום. כך יש פחות מחקר לא מדעי וטעויות ברורות מאליהן, והאיכות של הספרות המדעית עולה. שיטה זו אינה תמיד מוצלחת, אך היא אומצה בקהילה המדעית באופן כמעט מוחלט.

השיטה של שחזור של תצפיות או ניסויים מדעיים, הנחשבת בדרך כלל כחשובה מאד במתודה המדעית, למעשה אינה קיימת כמעט אף פעם. עורכים של כתבי עת לרוב לא יפרסמו ניסויים או תצפיות כאלה כלא מקוריות. לפעמים מפרסמים מקרה שבו לא הצליחו לחזור על תוצאות ניסוי אחר – בעיקר במקרים בהם יש מחלוקת או חשד של מרמה או זיוף. אך האפשרות שאחרים יבדקו שוב את הניסוי גורמת לרוב המדענים לבדוק את המידע שלהם פעמים רבות לפני שהם מפרסמים אותו.

לעתים תצפיות מועילות או תופעות אינם ברות-שחזור. לפעמים מדובר באירועים יוצאים-מן-הכלל או אף יחידים במינם. אפשרות השחזור של תצפיות או ניסויים אינו מהווה תעודת ביטוח כי הם נכונים או מובנים נכונה. טעויות עשויות לקרות ביותר ממעבדה אחת.

קורלזציה וסיבתיות[עריכה]

בחיפוש המדעי אחר הסבר וחיזוי, לפעמים מבלבלים בין שני נתונים: קורלציה (התאמה) וסיבתיות. התאמה מתייחסת למצב שבו יש יחס בין שני נתונים שמשתנים יחד. התאמה עשויה להיות חיובית – כשנתון אחד גדל גם השני גדל, או שלילית – כשנתון אחד קטן השני קטן גם כן.

סיבתיות מתייחסת למצב שבו נתון אחד גורם לשני. על מנת שמצב כזה יקרה, יש למלא שלושה תנאים:

  • על המשתנים להיות מותאמים זה לזה.
  • על משתנה אחד להקדים בזמן את המשתנה האחר.
  • יש להראות כי משתנה שלישי אינו גורם לשינוי בשני המשתנים בהם אנו עוסקים.

דוגמא עשויה להבהיר את ההבדל. יש התאמה חיובית בין אכילת גלידה לבין כמות הפשע. על פי המתודה שהסברנו למלא, מיד יש לשאול על ההתאמה הזו ולנסות לגלות הסבר. בנקודה זו יש להקדים: "התאמה אינה סיבתיות". רק אחד משלושת תנאי הסיבתיות דלעיל מולאו. הסיבה האמיתית לשני הנתונים היא נתון שלישי: טמפרטורה. אכילת גלידה ופשע שניהם גדלים בחודשי הקיץ. לפיכך, למרות שיש קשר בין שני הנתונים, הם אינם גורמים זה לזה. שני המשתנים גדלים בשל עליית הטמפטורה בחודשי הקיץ.

אובייקטיביות וביקורתיות[עריכה]

לסוציולוגים, כמו לכל בני האדם, יש ערכים, אמונות ואף דעות קדומות על מה שהם עשויים לגלות במחקרם. מכיוון שסוציולוגים גם רוצים לשנות ולשפר את העולם, שתי גישות למחקר סוציולוגי התפתחו. הגישה השכיחה ביותר היא הגישה האובייקטיבית, בה תמך מקס ובר. ובר הכיר בכך כי למדענים חברתיים יש דעות, אך הוא טען כנגד הביטוי של דעות לא-מדעיות או מקצועיות בכיתת הלימוד (1946). ובר נקט בעמדה זו מכמה סיבות, אך העיקרית שצוינה בדיון שלו "מדע כשליחות" הוא שהוא האמין כי אין זה נכון לאדם בעמדת סמכות (פרופסור) להכריח את התלמידים שלו לקבל את דעותיו בכדי שיוכלו להצליח. ובר טען כי מחוץ לכיתה ביטוי דעתם של מדענים הוא דבר לגטימי, ותמך בהשתתפות של סוציולוגים באקטביזם פוליטי וחברתי. הגישה ה"אובייקטיבית" למדעי החברה נותרה פופולרית מכיוון שהיא אינה מתעסקת בנושאים חברתיים ברמת הדעה אלא היא מתמקדת במידע ובתיאוריות.

כנגד הגישה ה"אובייקטיבית" מוצבת הגישה ה"ביקורתית", ששורשיה בחיבוריו של קרל מרקס על מבנים כלכליים. כל מי שמכיר את התיאוריה המרקסיסטית יכיר בכך שמרקס לא רק תיאר את החברה אלא גם קרא לשינוי. מרקס שנא את הקפטליזם והניתוח שלו של המערכת הכלכלית הזו קרא לשינוי. הגישה הזו לסוציולוגיה קרויה היום "ביקורתית". יש כתבי עת שמתמקדים בסוציולוגיה ביקורתית וישנן גישות שהן ביקורתיות במהותן (פמניזם, לדוגמא).

אתיקה[עריכה]

שיקולים אתיים הם בעלי חשיבות גדולה לסוציולוגים בשל נושא מחקרם – בני אדם. בגלל חשיבותם הגדולה של השיקולים האלה, סוציולוגים דובקים בקוים מנחים ברורים. נדון בכמה מהחשובים יותר בהמשך.

השיקול האתי החשוב ביותר במחקר הסוציולוגי הוא שלא להזיק למשתתפים במחקר. אם כי התוכן של שיקול זה משתנה ממקרה למקרה, ישנם כמה שיקולים מוכרים. לדוגמא, מחקר בילדים ונוער תמיד מצריך הסכמה של הוריהם. מחקר על מבוגרים מצריך הסכמה מודעת, ואין להכריח את המשתתפים להשתתף. אנונימיות וסודיות הם שני נוהגים נוספים שמבטיחים את בטחונם של המשתתפים כשעוסקים במידע רגיש (מיניות, הכנסה וכו'). על מנת להבטיח את בטחון המשתתפים, ברוב האוניברסיטראות ישנה "ועדת ביקורת מוסדית" שבודקת את המחקרים שכוללים משתתפים אנושיים ואוכפת קוים אתיים נוקשים.

לגבי אתיקה מקצועית, יש כמה נושאים שיש להתייחס אליהם. כמובן שיושר במחקר, ניתוח ופרסום חשובים מאד. סוציולוגים שמשתמשים במידע שלהם באופן שקרי או מניפולטיבי מנודים מהמקצוע ומסולקים מאיגודים מקצועיים. גם ניגודי עניינים הם בעייתיים. ניגוד עניינים יכול לקרות כשסוציולוג מקבל כספים על מנת לחקור נושא שקשור למקור הכספים. לדוגמא, אם מייקרוסופט תממן סוציולוג על מנת לחקור האם המשתמשים במוצריה מאושרים יותר מהמשתמשים בתוכנות אחרות, על הסוציולוג לגלות את מקור הכספים מכיוון שהוא מהווה ניגוד עניינים משמעותי.

מה הסוציולוגיה יכולה לומר לנו?[עריכה]

לאחר שדנו בגישה הסוציולוגית להבנת החברה, יש לציין את ההגבלות של הסוציולוגיה. בשל נושא המחקר, לסוציולוגיה יש כמה בעיות חשובות:

  • ההתנהגות האנושית מורכבת, ולכן תחזיות – בעיקר ברמת היחיד – קשות מאד לביצוע או בלתי אפשריות.
  • הנוכחות של החוקרים עשוייה להשפיע על התופעה הנחקרת (אפקט הות'ורן).
  • החברה משתנה ללא הרף, כך שקשה לסוציולוגים לדעת האם ההבנות שהושגו עדיין נכונות; למעשה, החברה עשויה להשתנות אף כתוצאה ממחקר סוציולוגי לדוגמא, סוציולוגים העידו במשפט שכתוצאה ממנו הוחלט לאכוף את האינטגרציה בבתי הספר בארצות הברית (בראון נגד מועצת החינוך).
  • קשה לסוציולוגים להשאר אובייקטיביים כאשר התופעות שהם חוקרים הם גם חלק מחייהם החברתיים.

אם כי חשוב להכיר בהגבלות של הסוציולוגיה, התרומות שלה להבנה של החברה חשובות ומוסיפות לספק תיאוריות מועילות וכלים להבנת האדם כיצור חברתי.