הקדמה לסוציולוגיה/חיברות

חיברות (סוציאליזציה) היא לרוב מושג הבא לציין תהליך למידה של כישורים חברתיים, ידע או תפקיד בקבוצה או קהילה בה האינדיבידואל פועל.

חיברות כוללת שני מרכיבים. האחד, התהליך, שנועד ללמד את הקודים התרבותיים שיש לאמץ בתרבות המסויימת. ואילו המרכיב השני, הוא התוצאה הסופית של תהליך זה. החיברות נחשבת כמכניזם העיקרי של החברה להשפיע על היחיד להתנהגות קונפורמית ואימוץ דפוסים חברתיים מקובלים. רוב הסוציולוגים מתייחסים לחיברות כ"יסוד חשוב לשמירה על החברה ולאושרו של היחיד".

מרכיבים שונים של החיברות

מטרות החיברות

ארנט (1995), הציג הבנה תיאורטית חדשה של החיברות, וסיכם את מטרותיה לשלוש :

שליטה על דחפים ופיתוח הכרה ומצפון.
ביצוע התפקיד החברתי, כולל תפקידים תעסוקתיים, מגדריים, או מוסדיים כמו הורה או בן-זוג.
טיפוח של מקורות המשמעות של האדם, כלומר – מהם הדברים החשובים בחיים.

מכאן, שחיברות היא תהליך המכין בני אדם לתפקוד בחיים החברתיים. במובן זה, חיברות היא מושג יחסי מבחינה תרבותית, גם אם התהליך דומה, מאחר ובמרכזו עומדת הלמידה, לכל תרבות מנגנונים וקודים שונים אותם על האדם ללמוד בתהליך החיברות.

חיברות ראשונית ומשנית

חיברות היא תהליך שאורכו כאורך החיים, אך הוא בדרך כלל מחולק לשני חלקים.

חיברות ראשונית - תהליך חיברות המתרחש בתחילת החיים, בו הילד והמתבגר לומדים את הקודים וההתנהגות של החברה בה הם נמצאים.

חיברות משנית - תהליך חיברות המתרחש בכל חייו של האדם, בעת הצטרפותו לקבוצות חברתיות שונות במהלך חייו. בין אם גן הילדים, ובין אם ארגון בו הוא עובד כמבוגר.

יש חוקרים שטוענים כי רק אחד מהתהליכים האלה מתרחש, אך רוב מדעני החברה נוטים לשלב בין השניים, וטוענים כי הזהות הגרעינית נוצרת בחיברות הראשונית. בתהליך חיברות משני, שינויים ספציפיים יותר מתרחשים אחר כך, כתגובה לרכישת תפקידים חדשים או חיברות בקבוצות חדשות, או פגישה עם מצבים חברתיים המובנים אחרת. הצורך בחיברות מאוחר נוסף עשוי לנבוע מהמורכבות המתגברת של החברה, יחד עם הגידול בהתאם של תפקידים ואחראויות.

מורטימר וסימונס (1978) מסכמים שלוש נקודות שבהן שני תהליכי החיברות האלה נבדלים זה מזה:

תוכן – החיברות בילדות קשורה לוויסות של דחפים ביולוגיים. בהתבגרות, החיברות היא בתחום של פיתוח ערכים רחבים וזהות עצמית. בבגרות, החיברות עוסקת בנורמות והתנהגויות ספציפיות יותר, כגון אלה הקשורות לתפקיד בעבודה ומאפייני אישיות שטחיים יותר.
הקשר –בגילאים מוקדמים יותר, האדם העובר חיברות נמצא בסטטוס של "לומד" בתוך ההקשר של המשפחה, בית הספר או חברים. כמו כן, היחסים הבין-אישיים בגילאים אלה רגשיים יותר. בבגרות, אם כי לעתים האדם העובר חיברות מקבל תפקיד של לומד, לרוב הוא כבר בתפקיד של מבוגר אחראי. יש גם סיכוי גבוה יותר לקשרים רשמיים יותר בשל ההקשרים (לדוגמא, סביבת עבודה) ולכן המרכיב הרגשי קטן יותר.
תגובה – יותר קל לעצב את הילד והמתבגר מאשר את המבוגר. כמו כן, רוב תהליך החיברות של המבוגר הוא וולונטרי והוא עצמו יוזם אותו. מבוגרים יכולים להתחיל או להפסיק את התהליך בכל זמן נתון.

מוסדות מוחלטים (טוטליים)

לא כל תהליך חיברות הוא וולונטרי ולא תמיד הוא מצליח. ישנם מרכיבים של החברה שמתוכננים במיוחד בכדי לחברת אנשים שלא חוברתו בהצלחה מלכתחילה. לדוגמא, בתי כלא ומוסדות לחולי נפש מתוכננים על מנת לחברת מחדש אנשים שנחשבים כלא-מחוברתים באופן משביע רצון. חלק מהמוסדות האלה מכונים מוסדות מוחלטים. במחקרו הקלאסי על מוסדות מוחלטים, ארווינג גופמן (1961) נותן כמה מאפיינים שלהם:

כל ההיבטים של החיים מתנהלים באותו מקום ותחת אותה סמכות.
היחיד הוא חבר בקבוצה גדולה, בה מתייחסים לכולם באופן שווה.
כל הפעילויות היומיות מתוזמנות ומתוכננות באופן ברור וקבוע.
יש חלוקה ברורה בין המשגיחים למושגחים.
מידע על גורלו של החבר אינו ניתן לו באופן חופשי.

הדוגמאות השכיחות ביותר של מוסדות מוחלטים כוללות מוסדות לחולי נפש, בתי כלא ומחנות טירונים. אם כי, יש מוסדות רבים אחרים שאפשר להחשיבם כמוסדות מוחלטים גם כן. המטרה של מוסדות מוחלטים היא להביא לניתוק מוחלט מהחיים הקודמים של האדם בכדי שהמוסד יוכל לחברת מחדש את האדם לחייו החדשים.

מורטימר וסימונס (1978) מציינים כי יש הבדל בין מתודלוגיות החיברות במוסדות מסוגים שונים. כאשר המטרה של מוסד היא חיברות (ראשונית או משנית), המוסד לרוב משתמש בלחצים נורמטיביים. כאשר המטרה של המוסד הוא חיברות-מחדש של סוטים מהקוד של החברה, משתמשים לעתים קרובות בכפייה.

חיברות צרה ורחבה

חלוקה מעניינת בין סוגים שונים של חיברות הוצעה על ידי ארנט (1995). ארנט מחלק בין חיברות צרה ורחבה:

חיברות רחבה היא המיועדת לפתח עצמאות, אינדיבידואליזם וביטוי-עצמי; היא מכונה "רחבה" מכיוון שיש בה פוטנציאל להביא לטווח רחב של תוצאות.
חיברות צרה מיועדת להביא לצייתנות וקונפורמיות; היא מכונה "צרה" בגלל שיש טווח צר של תוצאות אפשריות.

חלוקה זו מקבילה להגדרתו של ארנט לחיברות, שהיא: "התהליך שעל ידיו יחיד שנולד עם פוטנציאלים התנהגותיים בעלי מגוון רחב מאד, מובל לפתח התנהגות בעלת מגוון צר הרבה יותר; המגוון הוא מה שנהוג ומקובל עבורו על פי הסטנדרטים של הקבוצה שלו".

ארנט מסביר שאין, כמובן, רק שתי אופציות לחיברות: צרה ורחבה. לכל אחד מכוחות החיברות הקיימים (משפחה, חברים וכולי) ישנה אופציה להיות צרה או רחבה. לפיכך, ישנו מגוון רחב של שילובים של אופציות צרות ורחבות. לבסוף, ארנט מציין שתי דוגמאות בהן יש משמעות לחלוקה שלו. ראשית, הוא טוען כי פעמים רבות יש הבדלים בחיברות על פי מגדר. לרוב, החיברות לנשים היא צרה יותר מאשר מקבילתה לגברים. ארנט גם טוען כי החיברות היפנית היא צרה מכיון שיש יותר לחץ לקונפורמיות בחברה זו, וכי יתכן שדבר זה מסביר את שיעורי הפשיעה הנמוכים יותר ביפן.

חשיבותה של החיברות

אחת מהשיטות השכיחות ביותר להראות את החשיבות של החיברות היא להזכיר מה שקורה לילדים כאשר הם אינם מחוברתים על ידי מבוגרים בגיל צעיר בשל הזנחה או התעללות מכוונת.

הבנות תיאורטיות של החיברות

החיברות, כמושג במדעי החברה, התפתח במשך הזמן. אם כי הרעיון המרכזי שנוסח למעלה קיים ברוב הגישות התיאורטיות, ישנו מגוון רחב של הגדרות ותיאוריות של החיברות. נציג כאן חלק מהגישות האלה.

אינטראקציוניזם סימבולי – העצמי מתפתח כתוצאה מאינטראקציות חברתיות; לפיכך, החיברות תלויה מאד במצבים בהם האדם נמצא; גישה זו גם טוענת שהחיברות הוא תהליך המתמשך לאורך כל החיים.

תיאוריית תפקידים – חיברות היא תהליך של רכישת נורמות, דעות, דימוי-עצמי, ערכים והתנהגות בהתאם לתפקיד החברתי, שמאפשרת קבלה בקבוצה ופעולה אפקטיבית בתפקידים החדשים. לפיכך, החיברות היא כוח שמרני, המאפשר את השמירה על הארגון החברתי למרות השינוי באנשים המרכיבים את החברה במשך הזמן.

תיאוריית חיזוק – העצמי מתפתח כתוצאה מהערכות קוגנטיביות של רווח והפסד. ההבנה מניחה כי האדם הניגש לתפקידים חדשים הוא צד עצמאי ופעיל בהשגת יתרונות ביחסים עם אנשים אחרים וקבוצות.

תיאוריית הפנמה – חיברות היא סדרה של שלבים שבהם היחיד לומד להשתתף ברמות שונות של החברה. תיאורייה זו טוענת כי הילד מפנים מערכת ייחוס קוגנטיבית עבור היחסים הבין-אישיים שלו ומערכת משותפת של ביטוי סימבולי, וכן מצפון מוסרי. גישה זו קודמה בידי טלקוט פרסונס.

חיברות כ"הצטרפות לקבוצה"

מושג החיברות עסק תמיד בבעיה של ההתאמה האישית לחברה. בכל הגישות שתוארו לעיל, החיברות תמיד הייתה גורם שמעצב את היחידים לציות ושיתוף פעולה עם דרישות החברה. על מנת להפחית את הבלבול, לפתח מתודולוגיית מחקר למדידת החיברות, ואולי אף לאפשר השוואה בין תוצאות של מחקרים שונים, הציעו לונג והאדן (1985) הבנה מחודשת של חיברות. במקום להתייחס ללמידה או אימוץ של תרבות, הם הגדירו חיברות כ"מדיום שעל ידו הופכים אנשים לחברים מלאים בקבוצה". לפני שנתייחס לכמה נקודות ספציפיות לגבי גישה זו, נביא מהבקורות של לונג והאדן כלפי גישות מוקדמות של החיברות.

לפי לונג והאדן, גישות רבות לחיברות הרחיבו אותה לכל חלק של החיים החברתיים. לפיכך, כולם נעשים גם למחברתים וגם למחוברתים בכל המגעים שלהם עם אנשים אחרים. הבנה זו מותירה את החיברות ללא "בית" חברתי;. היא קיימת כל הזמן, אך לא בשום מקום מסוים. ביקורת נוספת כלפי הגישות האחרות היא שהן איפשרו לחיברות לכלול כל דבר כמעט, ואילו כאשר זה לא היה נוח להם הם אמרו שדברים מסויימים אינם תוצאה של חיברות, למרות שלא היה הבדל מהותי בינם לבין דברים אחרים. כמו כן, לא הוגדר מה בדיוק קורה בתהליך: לא מספיק רק להצביע על הגורם המבצע את החיברות, אלא יש גם להראות כיצד הוא קורה. בשל כל הבעיות האלה, לונג והאדן עמדו בפני שתי משימות:

למקם את החיברות ואת גבולותיה החברתיים באופן מדויק יותר.
להגדיר את המאפיינים המיוחדים המבדילים אותה מתופעות אחרות.

על מנת לענות על המשימות האלה, הם הגדירו מחדש את מושג החיברות כ"מדיום שעל ידו חברים בקבוצה הופכים אנשים אחרים לחברים מלאים בקבוצה". על פי הבנה זו, האנשים העיקריים המבצעים את החיברות הם חברים מלאים ומקובלים בקבוצה שאליה האנשים החדשים משתייכים.

דוגמאות מחקריות

נביא להלן שלוש דוגמאות של מחקרים העוסקים בתהליך חיברות ראשוני ושניוני מנקודות מבט שונות.

חיברות ומעמד חברתי

אליס, לי ופיטרסון (1978), שפיתחו נושא מחקר שהותחל על ידי מלווין ל. קוהן (1959), חקרו את ההבדלים בגידול ילדים במעמדות שונים. קוהן (1959) גילה כי הורים במעמדות נמוכים יותר מדגישים יותר ציות מאשר הורים במעמד גבוה, המדגישים יותר יצירתיות ובטחון עצמי. החוקרים הציעו וגילו כי הורים החשיבו קונפורמיות יותר מאשר בטחון עצמי אם בחיים שלהם קונפורמיות היתה מוצלחת ומועילה יותר מאשר בטחון עצמי. במילים אחרות, החוקרים אימתו את השערתם כי הסיבה שהורים ממעמדות נמוכים מדגישים קונפורמיות בחינוך ילדיהם היא בגלל שהם עצמם חווים קונפורמיות בפעילות היום-יומית שלהם. לדוגמא, בעבודה במפעל קונפורמיות מועילה יותר מאשר יצירתיות.

מחקר נוסף בנושא זה עצמו חקר מרכיב שונה במקצת מהקשר הזה. ארלנגר (1974) התעניין בהתאמה שבין מעמד חברתי לבין אלימות פיזית. אם כי הוא לא מצא התאמה חזקה שמראה כי אנשים מהמעמד הנמוך משתמשים יותר באלימות כאשר הם מענישים יותר את ילדיהם, הוא כן הציג ראיות לגבי כמה רעיונות מיושנים. ממצאיו של ארלנגר כוללים:

ענישה פיזית אינה מובילה לאוטוריטיות של המעמד הנמוך.
חוויות של ענישה בילדות אינן מסבירות את ההסתברות הגדולה יותר שיש למבוגרים מהמעמד הנמוך לרצוח מאשר לאלה מהמעמד הבינוני.
שימוש כללי בענישה גופנית אינו מקדים התעללות בילדים.
שימוש בענישה גופנית אינו חלק מהערכה חיובית של אלימות בתת-תרבות זו.

יש לציין כי מחקר זה הוא ישן יחסית וכי ממצאים חדשים יותר שפכו אור נוסף על נושא זה. יש לציין גם כי ארלנגר מבדיל בין מסקנות שנתמכות באופן מובהק ע"י ממצאיו לבין כאלה שאינן כה ברורות, ולפיכך יש לקרוא את המחקר עצמו על מנת לראות איזה מהמסקנות נתמכות באופן רציני יחסית.

חיברות והכנה למוות

מרשל (1975) ראיין מספר אנשים הגרים בבתי אבות על מנת לחקור כיצד הסביבה שלהם השפיעה על החשיבה שלהם על המוות. למעשה, מרשל חקר חיברות משנית לגבי מוות. מרשל גילה כי שילוב של קשרים בין-אישיים, שינויים התנהגותיים ותרבות בתי-אבות תרמה להבנה של המוות שהיתה גם מקבלת וגם אמיצה.

לחברים בבית האבות המסויים אותו הוא חקר היה יותר זמן פנוי – לחשוב על המוות – מכיוון שהם כבר לא היו צריכים לדאוג לבתיהם. בנוסף, הם היו יחד עם אנשים רבים שנמצאים במצב הדומה לשלהם: הם בעצם עברו לבית האבות על מנת להתכונן למוות. חברת אנשים קשישים הביאה לדיבור רב על מוות, דבר שעזר לחברת את החברים לקבלה של המוות. לבסוף, קהילת בית האבות עודדה תרבות של חיים והגשמה בכדי שתהווה ניגוד לשכיחות של המוות במקום. כמה מהחברים חישבו כי יש מקרה מוות אחד מדי שבוע בבית האבות. לאור נתונים אלה, היה חשוב להצלחת הקהילה להחזיק בתרבות חיובית הקשורה באופן הדוק לחיים, אך יחד עם זאת לקבל את המוות. לסיכום, מרשל גילה כי גורמים רבים תרמו לחיברות של החברים לסגנון חיים חיובי שהכין אותם למותם הקרב.

האם שיעורי הכנה לקולג' מועילים?

רוזנבאום (1975) היה מעוניין בהשפעות של מסלולים שונים בתיכון על מנת המשכל. תלמידי תיכון עשויים ללמוד במסלולים שונים, חלקם מתקדמים יותר (ומכינים את התלמיד לקולג') וחלקם פחות (ואינם מנסים להכין לקולג'). התיאוריה של רוזנבאום היתה כי לתלמידים שלמדו במסלולים הפחות מתקדמים מנת המשכל תרד במשך הזמן ואילו לאלה שלמדו במסלולים המתקדמים היא תעלה. מכיוון שבית הספר הוא אחד מהתורמים העיקריים לחיברות, הגיוני שהשתתפות במסלול מסויים יכולה להביא לאימוץ של הנורמות, הערכים, האמונות, הכשרונות וההתנהגויות המתאימות למסלול זה. במלים אחרות, מסלול הלמידה יכול להפוך לסוג של נבואה המגשימה את עצמה: אפשר להתחיל ללמוד באותה הרמה כמו מישהו אחר, אך עד הזמן שתסיים את המסלול – כבר תהיה כמו התלמידים האחרים במסלול שלך.

על מנת להפחית במשתנים מטעים ולהבטיח את מהימנות הבחינות, רוזנבאום בחר בבית ספר ציבורי הומוגני, לבן, המשרת את המעמד הנמוך, שיש בו חמש כיתות ברמות שונות. אז הוא השווה בין מנות המשכל של תלמידים במסלולים שונים בשתי נקודות זמן. מסתבר, כי למסלול אכן יש השפעה משמעותית על מנת המשכל. לתלמידים הלומדים במסלול הנמוך יש ירידה במנת המשכל, ואילו לאלו במסלולים הגבוהים מנת המשכל עולה. במלים אחרות, המסלולים מחברתים את המשתתפים בהם לתפקידים המתאימים להם.