הקדמה לסוציולוגיה/חברה

מתוך ויקיספר, אוסף הספרים והמדריכים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הקדמה[עריכה]

חברה היא קבוצה של אנשים בעלי טריטוריה ותרבות משותפת. ההבנה הרגילה של חברה היא כמבנה הבסיסי והיחסים בין קבוצות של אנשים או הרשת של היחסים בין ישויות. בסוציולוגיה, ישנה הבדלה בין חברה לתרבות. תרבות מסמלת את המשמעויות שניתנות לסמלים או לתהליך יצירת המשמעויות המתרחש בחברה. התרבות שונה מהחברה בכך שהיא מוסיפה משמעות לקשרים החברתיים (כלומר, 'אב' הוא יותר מ'אחר'). לכל החברות האנושיות יש תרבויות ותרבות יכולה להתקיים רק במקום שיש בו חברה. ההבדלה בין שני המרכיבים האלה של החברה האנושית היא בעיקר למטרות אנליטיות – לדוגמא, בכדי שסוציולוגים יוכלו לחקור את המעבר של אלמנטים תרבותיים או חפצים בתוך החברה.

בפרק זה נתאר בקצרה כמה מסוגי החברות האנושיות שהיו קיימות בעבר ושעדיין קיימות. לאחר מכן נתאר כמה מהגישות המסורתיות להבנת החברה, ונתייחס למשמעות של שינוי המבנה החברתי עבור יחידים.

התפתחות חברתית[עריכה]

ההבנה הסוציולוגית של התפתחות החברה מבוססת, בין השאר, על כתביו של גרהרד עמנואל לנסקי. לנסקי תיאר כמה מהמבנים הארגוניים המוכרים יותר בחברות אנושיות. ניתן למיין את החברות האנושיות על בסיס שני גורמים: (1) האמצעים העיקריים לקיום ו-(2) המבנה הפוליטי. פרק זה מתמקד במערכות קיום של החברות ולא במבנה הפוליטי שלהם.

אם כי לא נטען כי כל החברות מתפתחות על פי השלבים שנתאר בהמשך, נראה כי רוב החברות אכן מתפתחות על פי קוים הדומים לאלה. קבוצות אנושיות מתחילות כציידים-לקטים, עוברים לפסטורליזם (רעייה) ו/או חקלאות גינה, מתפתחים לחברה חקלאית, ולבסוף עוברים תהליך של תיעוש (עם פוטנציאל לפיתוח תעשיית שירותים לאחר התיעוש). הסיבה שתהליך זה מוצע כמודל הוא מכיוון שלא כל החברות עוברות את כל השלבים. ישנן חברות שעצרו בשלב הפסטורלי או בשלב חקלאות הגינה, אם כי אלה עשויות להיות הפסקות זמניות בשל נישות כלכליות נעדרי גישה שייעלמו עם הזמן. חברות גם עשויות לקפוץ על שלבים כתוצאה מהבאת טכנולוגיה מחברות ותרבויות זרות. סיבה נוספת שלא להציג את הקטגוריות האלה כקבוצות נפרדות היא שיש לעתים רבות חפיפה בין מערכות הקיום המשמשות את החברה. ישנן חברות פסטורליות שמשתמשות גם בייצור מזון על ידי חקלאות גינה, וישנן חברות תעשייתיות בעלות מרכיבים חקלאיים.

ציידים-לקטים[עריכה]

דרך החיים של הצייד-לקט מבוססת על ניצול חיות וצמחי בר. לפיכך, ציידים-לקטים הם ניידים יחסית, ולקבוצות של ציידים-לקטים יש גבולות והרכב נזיל. באופן טיפוסי בחברות אלה, הגברים צדים חיות בר גדולות יותר ואילו הנשים מלקטות וצדות חיות קטנות יותר. ציידים-לקטים משתמשים בחומרים הזמינים בטבע על מנת לבנות מחסות או שהם מסתמכים על מחסות הקיימים בטבע, כמו מערות. מחסות אלה מגינים מכוחות הטבע ומחיות בר מזיקות.

רוב חברות הציידים-לקטים הן נוודות. קשה מאד להתיישב במקום אחד במערכת קיום כזו, מכיוון שהמשאבים של איזור אחד נגמרים במהירות. לחברות של ציידים-לקטים יש בדרך כלל צפיפות אוכלסין מאד דלה כתוצאה ממערכת הקיום שלהם. מערכות קיום חקלאית יכולות להחזיק צפיפות אוכלסין גדולה פי 60 עד 100 מאשר בקרקע לא מעובדת.

לחברות ציידים-לקטים בדרך כלל יש מבנים חברתיים לא היררכיים, אם כי אין זה תמיד כך. מכיוון שהם בדרך כלל נוודים, בדרך כלל אין להם אפשרות לאגור את יתרות המזון. כתוצאה מכך, חברות אלה אינן יכולות להחזיק ולפרנס מנהיגים, ביורוקרטים או אומנים במשרה מלאה. השוויון ההיררכי בחברות ציידים-לקטים בדרך כלל מתרחב גם לשווויון מגדרי. אף שיש על כך מחלוקות, רוב האנתרופולוגים חושבים שהשוויון המגדרי בחברות אלה הוא תוצאה של חוסר השליטה ביצור מזון, חוסר ביתרות מזון שהיה יכול לשמש לשליטה, ותרומה שווה של שני המינים לקיום התרבות והדור הבא.

ראיות ארכיאולוגיות מעידות על כך שלפני 12,000 שנה, כל בני האדם היו ציידים-לקטים. אם כי מספרם פוחת, עדיין יש חברות כאלה היום. הן מצויות באיזור הארקטי, ביערות גשם טרופיים ובמדבריות שם צורות אחרות של ייצור אמצעי קיום הוא בלתי אפשרי או יקר מדי. ברוב המקרים קבוצות אלה לא היו תמיד ציידים-לקטים, ואבותיהם היו חקלאים שנלחצו לאזורי ספר כתוצאה מהגירה ומלחמה. דוגמאות לקבוצות של ציידים-לקטים הקיימים היום:

  • ההאיידה בבריטיש קולומביה.
  • הבושמן בדרום אפריקה.

הקו המבדיל בין חברות חקלאיות לציידים-לקטים אינו חד וברור. ציידים-לקטים רבים פועלים על סביבתם על ידי כריתה ושריפה של צמחים לא מועילים על מנת לעזור לגדילה והתפתחות של צמחים שמועילים להם. רוב החקלאים גם נוטים לעסוק לפעמים בציד וליקוט. ישנן קבוצות חקלאיות שעובדות את האדמה בחודשים החמים וצדים בחורף.

פסטורלית[עריכה]

חברה פסטורלית היא חברה שבה אמצעי הקיום העיקרי הוא בעלי חיים מבויתים. פעמים רבות החברה הפסטורלית היא גם כן נודדת, כמו הציידים לקטים, בחיפוש אחר אזורי רעייה חדשים ומים עבור העדרים שלהם. אמצעי קיום פסטורלי מוביל לרוב לצפיפות אוכלסין גדולה יותר ולפיתוח היררכיות חברתיות וחלוקת עבודה, מכיוון שיש יותר יתרות מזון.

חברות פסטורליות עדיין קיימות. באוסטרליה, לדוגמא, האזורים היבשים-למחצה העצומים שבלב היבשת מכילים אזורי מרעה הקרויים "תחנות כבשים". אזורים אלה עשויים להיות עצומים, עד לאלפי קילומטרים רבועים כל אחד. כמות הבהמות המותרת באזורים אלה מווסתת על מנת שיהיה מספיק מזון ומים לכולם. דוגמאות אחרות של חברות פסטורליות שעדיין קיימות הן:

  • המסאי בקניה
  • הבוראן
  • אנשי הטורקנה בקניה
  • הבדואים בצפון אפריקה

חקלאות גינה[עריכה]

חברות חקלאות גינה (הורטיקולטוראל) הן חברות שבהן אמצעי הקיום העיקרי הוא גידולים המעובדים על ידי כלי יד. כמו בחברות הפסטורליות, עבודת הקרקע מגדילה את צפיפות האוכלסין, וכתוצאה מיתרות מזון, מאפשרת את חלוקת העבודה בחברה.

חקלאות גינה שונה מחקלאות בכך שהחקלאות משתמשת גם בבהמות, מכונות או אמצעים לא-אנושיים אחרים על מנת להקל על עיבוד הגידולים, ואילו חקלאות הגינה מתבססת על בני אדם בלבד.

חקלאיות[עריכה]

חברות חקלאיות (אגרריות) הן חברות שבהן אמצעי הקיום העיקרי הוא עבודת הקרקע בעזרת עירוב של אמצעים אנושיים ולא-אנושיים (כלומר, בעלי חיים ו/או מכונות). חקלאות היא התהליך של יצור אוכל לבעלי חיים ובני אדם, סיבים ומוצרים רצויים אחרים על ידי גידול צמחים ובעלי חיים מבויתים. חקלאות עשויה להיות לקיום או לתעשייה.

חקלאות לקיום היא חקלאות שמטרתה ליצור מספיק אוכל בשביל לענות על צרכיו של החקלאי ומשפחתו. חקלאות זו היא פשוטה, פעמים רבות אורגנית, ומשתמשת בזרעים מהאיזור וברוטציה של הגידולים או שיטות פשוטות אחרות על מנת למקסם את היבול. מבחינה היסטורית, רוב החקלאים עסקו בחקלאות קיום, וכך המצב עדיין במדינות מתפתחות רבות.

במדינות מפותחות אדם שמשתמש בטכניקות פשוטות כאלה על שטחים קטנים בדרך כלל יכונה גנן; פעילות מסוג זה תהיה יותר תחביב מאשר מקצוע. אך גם במדינות מפותחות ישנם אנשים שצריכים לעסוק בחקלאות כזו בשל עוניים. יש לציין גם כי חקלאות אורגנית בקנה מידה גדול זוכה לפופולריות בשל העניין המתגבר במזון ללא חומרים רעילים או הנדסה גנטית.

במדינות מפותחות, "איכר" או "חקלאי תעשייתי" בדרך כלל מוגדר כמישהו שהוא בעלים של גידולים או משק חי, והוא אחראי על העבודה או הניהול לייצורם. איכרים מקבלים את ההכנסה הכספית שלהם מעבודת הקרקע לגידול יבולים או מגידול בעלי חיים (או משניהם). אלה שמספקים רק עבודה אך לא ניהול, ואין להם בעלות, נקראים בדרך כלל פועלים, או, אם הם אחראים על שטח מוחכר, "אריסים".

חקלאות מאפשרת צפיפות אוכלסין גדולה בהרבה מאשר ציד וליקוט, ומאפשרת לשמור על יתרת היבול לשימוש בחורף או למכירה ברווח. היכולת של האיכרים להאכיל מספרים גדולים של אנשים שפעילותם אינה קשורה לייצור אמצעי הקיום היתה הגורם החשוב ביותר בעלייתם של צבאות מקצועיים. החקלאות של השומרים איפשרה להם להתחיל בהתרחבות טריטוריאלית חסרת-תקדים, שעשתה אותם לבוני האימפריה הראשונים. זמן לא רב לאחר מכן, המצרים, שניזונו מהחקלאות היעילה בעמק הנילוס, הגיעו לצפיפות אוכלסין שאיפשרה להחזיק מספיק לוחמים להתרחבות טריטוריאלית שתוצאתה אימפריה הגדולה פי שלוש מזו השומרית.

התפתחות של החקלאות[עריכה]

סוגי החקלאות השונים התפתחו בקרב בני האדם בזמן כלשהו בין 10,000 לפנה"ס ל-8,000 לפנה"ס באיזור הסהר הפורה שבמזרח התיכון. הסיבות להתפתחות של החקלאות אינן ברורות לחלוטין, אך יתכן כי הן כללו שינויי אקלים ואגירה של מזון עבור נתינת-מתנות תחרותית. ללא ספק היה כאן מעבר הדרגתי מכלכלת ציידים-לקטים לכלכלה חקלאית, שבמהלכה חלק מהיבולים הושגו מחקלאות וחלקם מליקוט מהטבע. בנוסף לעליית החקלאות בסהר הפורה, היא הופיעה עד 6,800 לפנה"ס במזרח אסיה (אורז) ומאוחר יותר במרכז ודרום אמריקה (תירס וקישואים). חקלאות בקנה מידה קטן כנראה התפתחה באופן עצמאי גם בתרבויות ניאולתיות מוקדמות בהודו (אורז) ובדרום מזרח אסיה (טארו).

הסתמכות מלאה על גידולים ובעלי חיים מבויתים הגיעה רק בתקופת הברונזה. אם ההגדרה של "חקלאות" כוללת עבודת קרקע בקנה מידה גדול, מערכת השקיה מאורגנת ושימוש בכוח עבודה מיוחד, התואר "ממציאי החקלאות" שייך לשומרים, מבערך 5,500 לפנה"ס.

עד תחילת המאה ה-19 החקלאות, בעיקר בחירה זהירה של זנים מוצלחים, כבר התפתחה כל כך שהיבול ליחידת שטח היה גדול פי כמה ממה שנתקבל בימי הביניים ולפני כן, בעיקר באדמות הבתוליות בצפון ודרום אמריקה.

החקלאות כיום[עריכה]

בעולם המערבי, השימוש בהנדסה גנטית, שימוש יעיל יותר במינרלים באדמה והגנה טובה יותר מפני עשבים הביאה לגידול משמעותי ביבול ליחידת שטח. באותו זמן, השימוש במיכון הוריד את כמויות העובדים הנצרכות. העולם המתפתח בדרך כלל מייצר יבולים נמוכים יותר, מכיוון שהוא פחות מעודכן מבחינה מדעית וטכנולוגית, ויש בבעלותו פחות הון זמין. למרות שחקלאות היא המגזר שבו עובדים הכי הרבה אנשים בעולם, היא מהווה רק 4 אחוזים מהתוצר העולמי הגולמי.

דוגמא להשפעה של הטכנולוגיה ניתן לראות בנתונים על התוצר לאיכר. בתחילת המאה ה-20, איכר אמריקאי אחד ייצר מזון המספיק ל-2.5 אנשים; כיום, איכר יחיד יכול להאכיל מעל 130 איש.

תעשייתית[עריכה]

חברה תעשייתית היא חברה שבה אמצעי הקיום העיקרי הוא תעשייה. התעשייה היא מערכת המבוססת על ייצור ממוכן. כמו החברות החקלאיות, גם חברות תעשייתיות מגדילות את עודפי המזון, המביאים להיררכיות מפותחות יותר ולחלוקת עבודה רבה יותר באופן ניכר.

חלוקת העבודה בחברות תעשייתיות היא אחד מהגורמים החשובים ביותר בחברה זו, ויכולה אף להביא לשינוי ממשי בקשרים הבין-אישיים. בעוד שקשרים בין-אישיים בחברות קדם-תעשייתיות היו בדרך כלל מתפתחים בין שכנים או חברים בקהילה אחת, החברה התעשייתית מפגישה אנשים שהם בעלי אותו מקצוע.

"המהפכה התעשייתית" בה' הידיעה אירעה באירופה במאה ה-18 וה-19. "המהפכה התעשייתית השניה" מתייחסת לשינויים דרמטיים פחות שאירעו בעקבות התפוצה הרחבה של מנוע הבעירה הפנימית והכוח החשמלי. מדינות מתפתחות רבות החלו בתהליך התיעוש תחת ההשפעה של ארצות הברית או ברית המועצות בזמן המלחמה הקרה.

פוסט-תעשייתית[עריכה]

חברה פוסט-תעשייתית היא חברה שבה ההכנסה ממגזר השירותים הוא הגדול ביותר, ולא החקלאות או התעשייה. חשוב לציין כי המושג "פוסט-תעשייתי" עדיין במחלוקת, מכיוון שהוא מציין את המצב הקיים כיום בחברות רבות, וקשה להגדיר מושג בזמן שהוא עדיין מתהווה.

חברות פוסט תעשייתיות מאופיינות ב:

  • גידול במגזר השירותים על חשבון התעשייה
  • ייצוא התעשייה לארצות אחרות (outsourcing) או מיכון רב מאד בתעשייה
  • גידול בטכנולוגיית המידע
  • מידע, ידע ויצירתיות נתפסים כחומר הגלם החדש של הכלכלה.

המושג חברה פוסט תעשייתית משמש לעתים באופן ביקורתי על ידי אנשים שרוצים לחזור לחברה התעשייתית המסורתית.

השקפות קלאסיות על שינוי חברתי[עריכה]

עם המעבר של העולם המערבי מחברות קדם-תעשייתיות המבוססות בעיקר על חקלאות לחברות תעשייתיות במאה ה-19, היו שהודאגו מההשפעות שעשויות להיות לשינויים על יחידים ועל החברה כולה. שלושה סוציולוגים מוקדמים, ובר, מרקס ודורקהיים, הבינו את ההשפעות של המהפכה התעשייתית בצורות שונות ותיארו את ההשפעות האלה בכתביהם.

ובר והרציונליזציה[עריכה]

מקס ובר התעסק במיוחד ברציונליזציה ובביורוקרטיזציה של החברה בעקבות המהפכה התעשייתית ובאופן שבו השינויים האלה ישפיעו על האושר והפעילות האנושית. ובר חשב כי החברה בסוף המאה ה-19 שבה הוא חי מונעת על ידי קליטה של רעיונות רציונליים, שהופכים אותה לישות ביורוקרטית יותר ויותר. "ביורוקרטיה" היא סוג של ניהול ארגוני או מוסדי שהשריש את הסמכות הרציונלית-חוקית (לדעתו של ובר). ובר חשב כי הביורוקרטיה תגדל עם התגברות החברה התעשייתית עד שלבסוף החברה והביורוקרטיה יהיו היינו-הך.

מכיוון שובר לא ראה כל אלטרנטיבה לביורוקרטיה, הוא חשב שהיא תוביל ל"כלוב ברזל"; ובר ראה זאת כמצב עגום, שישפיע על האושר של האנשים, מכיוון שהם יהיו מוכרחים לפעול בחברה רציונלית מאד עם נורמות וחוקים קשוחים, ללא אפשרות לשנות אותה. מכיוון שובר חשב שאין כוחות אחרים שישפיעו על הכיוון האולטימטיבי של החברה – חוץ מסטיות זמניות למצב לא-ביורוקרטי בשל מנהיגים כריסמטיים – הוא לא ראה פתרון לכלוב הברזל של הרציונליות.

מרקס והניכור[עריכה]

לקרל מרקס היתה נקודת מבט אחרת על ההשפעה של המהפכה התעשייתית על החברה והיחיד. על מנת להבין את הפרספקטיבה של מרקס עלינו להבין כיצד הוא הבין את המושג "אושר". לפי מרקס, האושר הוא השיא של הטבע האנושי. האושר לדעתו הוא סוג של הגשמה עצמית שמגיעה על ידי עבודה או יצירה משמעותית. אך לבד מכך שהם צריכים לעסוק בעבודה משמעותית, על תוצרי העבודה להיות בבעלותו של היחיד המגשים את עצמו, וצריכה להיות לו האפשרות לעשות מה שיחפוץ בתוצרים אלה.

בחברה הקפטילסטית, שהתפתחה יחד עם התעשייה, המעמד העובד (הפרולטריון) הוא בעלים רק של כוח העבודה שלו ולא של פירות העבודה. הקפטילסט הוא זה שמקבל את פירות העבודה. כתוצאה מכך, הפרולטריון מצוי בניכור מפירות העבודה שלו. לפיכך, מרקס חשב שהקפיטליזם יביא אנשים לחוסר-אושר מתגבר והולך.

אך הניכור מתוצר העבודה הוא רק מרכיב אחד מהניכור שמרקס דיבר עליו. בני מעמד הפרולטריון גם מנוכרים זה מזה תחת הקפטילזם. הקפיטליסטים מנכרים אותם זה מזה בכך שהם מכריחים אותם להתחרות ביניהם על אפשרויות תעסוקה מוגבלות. הקפטליסטים רוצים שיהיו פחות מקומות עבודה מעובדים, על מנת שהשכר ישאר נמוך; ללא מאגר של עובדים מובטלים, הקפטליסטים יצטרכו להעלות את השכר על מנת להשיג עובדים.

אם כי למרקס היה פתרון לבעיית הניכור, הוא לא דן בו רבות. הפתרון המוצע של מרקס היה שעל הפרולטריון להתאחד ועל ידי מחאה, מהפכה (או חקיקה במדינות דמוקרטיות) להפיל את השלטון הבורגני ולהקים סוג ממשל חדש – הקומוניזם. צורת ממשל זו תהיה מבוססת על אמצעי יצור מפותחים בבעלות המדינה ובניהול עצמי. אמצעי הייצור יהיו מפותחים מספיק כך שלכל אחד יהיה את הזמן הפנוי לקחת חלק בהחלטות הנצרכות לניהול הקהילה. על ידי חיבור מחדש של היחיד לפירות עבודתו ונתינת האפשרות להשתתף בממשל בעצמו, האושר יוחזר לפורלטריון.

יש להעיר שתי הערות נוספות. ראשית, הקומוניזם שהתפתח בברית המועצות, בסין ובמדינות אחרות לא היה הקומוניזם שמרקס תיכנן. בצורות הקומוניזם האלו עדיין היו היררכיות עם שתי קבוצות: אליטה שולטת וכל השאר. שנית, מרקס חשב כי למרות שהקפטליזם מזיק לאושר הכללי הוא עדיין חשוב על מנת לקדם את אמצעי הייצור לרמה שעל ידיה אפשר יהיה ליישם את הקומוניזם. כך, למרות שמרקס היה ביקורתי מאד כלפי הקפיטליזם, הוא גם הכיר בחשיבות שלו בפיתוח אמצעי הייצור.

דורקהיים והסולידריות[עריכה]

גם לדעתו של דורקהיים, השינויים שהחברה עוברת כתוצאה מהתיעוש עשוייה להביא לאומללות וחוסר אושר. דורקהיים האמין כי מרכיב חשוב בחיים החברתיים הוא הסולידריות החברתית, אותה הוא הבין כ"תחושת קהילתיות". במחקרו הקלאסי, "התאבדות", דורקהיים טען כי אחת מהסיבות השורשיות להתאבדות היא ירידה בסולידריות החברתית – אותה הוא כינה "אנומי" (צרפתית ל"כאוס"). דורקהיים גם טען כי ההדגשה המתגברת על אינדבידואליזם בדתות הפרוטסטנטיות – בניגוד לקתוליות – הביאה להתגברות באנומי, שהביאה בתורה לשיעור התאבדות גבוה יותר בקרב הפרוטסטנטים.

בחיבור אחר, "חלוקת העבודה בחברה", דורקהיים הציע כי חברות קדם-תעשייתיות שימרו את הסולידריות החברתית שלהם על ידי תחושת קהילה מכנית ועל ידי הקשרים הדתיים שלהם. רוב האנשים היו כלליים בעבודתם – הם גם עסקו בחקלאות וגם יצרו את הכלים והבגדים שלהם בעצמם. מכיוון שכולם היו דומים זה לזה בכלליות שלהם, היתה להם גם תחושת קהילתיות רבה יותר, דבר שדורקהיים ראה כמרכיב חשוב באושר. בנוסף לדמיון בעיסוק שלהם, רוב האנשים גם השתייכו לקבוצות דתיות דומות, מה שהגדיל את תחושת הסולידריות.

בחברות תעשייתיות, דורקהיים הכיר בהכרח שבהתמקצעות. בהגדרה, התמקצעות פירושה שלאנשים שונים יהיו מקצועות ועיסוקים שונים. התמקצעות זו תשפיע גם על הדת. בחברות תעשייתיות, הדת תיעשה להיבט אחד מני רבים של חיים המחולקים למחלקות שונות – בית, משפחה, עבודה, פנאי, דת וכו'.

דורקהיים האמין כי יש שני מרכיבים שיכולים להקל על הסולידריות החברתית הפוחתת בחברות התעשייתיות: סולידריות אורגנית ונסיונות מודעים למצוא חברה דרך מקום העבודה. בעוד שסולידריות חברתית תוחזקה בחברות קדם-תעשייתיות על ידי תחושה מכנית של דמיון והסתמכות על דת משותפת, בחברות התעשייתיות הסולידריות תתחזק על ידי הקשר בתוך המקצועות השונים. אם אדם אחד יתמקצע ברפואה לא יהיה לו את הזמן או הידע לעסוק בחקלאות. רופאים יהיו תלויים באיכרים עבור המזון שלהם, ואילו האיכרים יהיו תלויים ברופאים לטיפול בתחלואיהם. אורח חיים זה מחייב סוג של סולידריות אורגנית – אורגנית במובן שהחלקים השונים תלויים זה בזה.

בנוסף לתלות המחוייבת של החברה הממוקצעת, דורקהיים האמין כי נסיון מודע ליצור ולפיתוח קשרים יעבור מהקבוצה הדתית למקום העבודה. לאנשים העוסקים במקצוע מסויים יהיה הרבה מן המשותף עם חבריהם לעבודה, וכמו חברים בקהילות דתיות לפני התיעוש, העובדים יפתחו ביניהם קשרים חזקים של סולידריות חברתית. לפיכך, עבור דורקהיים, התשובה לירידה בסולידריות המכנית ולאנומי המתגבר היא סולידריות אורגנית וסולידריות מקצועית.