רקע[עריכה]

בנימין זאב הרצל, 1860-1904, נולד בבודפשט בהונגריה, בן למשפחה מתבוללת. חייו של הרצל הם סמל לשילוב של היהודים בחיי הגוים. הוא התגורר בוינה, נחשב לעיתונאי מצליח בעיתון חשוב וקשרי משפחתו עם היהדות היו רופפים למדי.

בתחילה סבר הרצל כי יש לפתור את בעיית האנטישמיות נגד היהודים באמצעות התבוללות בקרב הגוים ואף הגה תכנית קיצונית לפיה היהודים יתבוללו בהמוניהם ובכך תבוא לסופה האנטישמיות. אולם החשיפה לאנטישמיות באוסטריה, גרמניה וצרפת, מדינות שנחשבות נאורות ואף נתנו אמנציפציה ליהודים - הניח הרצל שהאמנציפציה אינה פתרון אמיתי לבעיה היהודית ושאף לקדם פתרון לאומי.

ההתעוררות הלאומית הכלל-אירופאית, התערערות הסדר הפוליטי בקיסרות האוסטרו-הונגרית, כשלון המגמה הליברלית שייצגה האמנציפציה, כשלון האמנציפציה עצמה, התחזקות התנועות והמפלגות האנטישמיות ומשפט דרייפוס - כל אלו הובילו את הרצל להבנה כי החברה האירופאית אינה מסוגת להתמודד עם פתרון אמיתי לבעיית היהודים.

„מדינת היהודים”[עריכה]

בשל כל אלו, כותב הרצל את הספרון "מדינת היהודים" ובספר שכתב פינסקר אוטואמנסיפציה שניהם מתייחסים לאותם רעיונות מבלי שהרצל אפילו ראה את ספרו של פינסקר. בספרו של הרצל "מדינת היהודים" בו הוא שוטח את עיקרי תפיסתו והוא מדבר על הרעיון עתיק היומין - הקמת מדינה ליהודים - מדינת היהודים. בספרון הוא טוען כי מצוקת היהודים נובעת מהיות היהודים זרים ולכן נרדפים בכל מקומות מגוריהם, ולכל מקום שהם עוברים - האנטישמיות והשנאה עוברת איתם. עוד הוא טוען כי אין קשר בין אנטישמיות לנאורות ולהשכלה, שכן המדינות המשכילות והנאורות, כמו צרפת, עדיין שותתות אנטישמיות. הרצל מאמין כי הבעיה היהודית היא בעיה לאומית ועל כן צריך לפעול באופן מדיני על מנת להשיג אישור ליהודים לשטח בו יוכלו להקים לעצמם מדינה משלהם. אישור זה, צ'רטר, יינתן בהסכמה ע"י המדינות והמעצמות המעוניינות לפתור את בעיית היהודים, לטענתו. בספר הרצל לא קורא להגר לארץ ישראל, ואף קיימת בו ביקורת כלפי ארץ ישראל, שכן הוא טוען כי היהודים צריכים להתרחק ככל היותר מאירופה ומהבעיות הלאומיות בה, וארץ ישראל היא קרובה לאירופה והמעצמות אף שולטות בה והיא צומת דרכים בסכסוך בין דתות. על כן הוא הציע את ארגנטינה בתחילה ורק לאחר מכן את ארץ ישראל.

על מנת להקים את מדינת היהודים יש צורך בשני ארגונים, לטענת הרצל: אגודת היהודים שתפקידה יהיה מדיני והיא תנהל את המו"מ להקמת המדינה היהודית וכשזו תקום, היא תנהל אותה כממשלה זמנית. בנוסף יש צורך בחברת היהודים שתטפל בנושא הכלכלי, בארגון ההגירה, הכנת התשתית להקמת המדינה, רכישת אדמות וחיסול הנכסים היהודיים במדינותיהם. הרצל האמין כי מדינת היהודים אינה צריכה להיות מדינה דתית (תיאוקרטית) אלא מדינה חילונית בה יובא לידי ביטוי חופש הביטוי, הפרט, השוויון והחירויות.

הקונגרס הציוני הראשון בבזל, שוויץ[עריכה]

על מנת לקדם את רעיונותיו הלאומיים יוזם הרצל כינוס לאומי יהודי עולמי - הקונגרס הציוני הראשון בבזל, 1897, בו הונחו קווי היסוד של תכניתו המדינית - "בבזל יסדתי את מדינת היהודים" כתב בזכרונותיו.

בקונגרס זה נקבעו היסודות הארגוניים של התנועה הציונית:

נוסדה ההסתדרות הציונית העולמית שהקיפה את כל האגודות הציוניות.
כל יהודי בן 18 ומעלה, תורם "שקל" - מס חברות להסתדרות הציונית ונחשב לחבר הרשאי להצביע.
המוסד העליון של התנועה הציונית הוא הקונגרס, המתכנס לעתים קבועות, ובו הנציגים הנבחרים של האומה היהודית.
הקונגרס בוחר מקרב אנשים מוסדות שתפקידם לנהל את הפעולה הציונית בהתאם לרצון הקונגרס. בין היתר הוקמו הוועד הפועל הגדול שמתכנס בשנים שאין קונגרס, ועד פועל מצומצם שמבצע את ההחלטות כשבראשו עומד הרצל.

"תכנית בזל" מניחה את המצע הרעיוני של התנועה הציונית - המטרה העליונה של התנועה: "הציונות שואפת להקים לעם ישראל בית-מולדת בארץ ישראל, מובטח לפי משפט הכלל". עפ"י הנחה זו, יש לקדם את הפעילות הציונית באמצעות הסכמה בקרב המדינות והאימפריות, כפי שסבר הרצל שיש לעשות. דרך זו נקראה "הציונות המדינית" (בהמשך).

פעולות הרצל להשיג צ'רטר[עריכה]

"הציונות המדינית" אותה הנהיג הרצל סברה כי יש להשיג אישורים מהמדינות ומהאימפריות באירופה ובעיקר מאלו השולטות בארץ ישראל, על מנת להעלות את היהודים מאירופה לארץ ישראל.

על כן החל הרצל לפעול בקרב מנהיגי האימפריות השונות במטרה להשיג - ראשית נפגש עם קיסר גרמניה, ויליאם ה-2, במטרה שישכנע את הסולטן הטורקי לאפשר ליהודים לעלות לא"י. באותה התקופה שלטה בא"י האימפריה העות'מנית שמצבה הכלכלי והפוליטי היה קשה מאוד והיא עמדה בתהליכי פירוק. הרצל הסביר לקיסר הגרמני כי העברת היהודים לא"י תהיה פתרון טוב גם ליהודים וגם למדינות השונות. הקיסר התרשם מדבריו, אך מאומה לא יצא מכך.

הרצל פנה לסולטן הטורקי בעצמו וניסה לשדל (לשכנע) אותו לתמוך ברעיונותיו הציוניים ולאשר העברת היהודים לא"י בתמורה לתמיכה כלכלית באימפריה הקורסת, אולם הסולטן סירב. הרצל פנה אל שר הפנים הרוסי פְלֶבֶה וניסה לשכנע גם אותו לתמוך בהעברת היהודים. הרצל ספג ביקורת קשה על פגישה זו כיוון שפלבה נחשד כמי שעמד מאחורי הפוגרום הקשה בקישינב חודשיים לפני כן. היהודים במזרח אירופה ובעיקר ברוסיה נמצאו בסכנת חיים של מצב, והרצל ביקש למצוא פתרון מהיר ככל היותר לבעייתם.

הרצל המשיך ופנה לבריטניה וביקש את עזרתה. הצעתו ליישב זמנית את היהודים בקפריסין ובאל-עריש (דרום א"י, צפון סיני) עלו בתוהו, אך הוצעה לו "תכנית אוגנדה" לפיה היהודים ישוכנו באופן זמני באפריקה, בשטח בריטי, שם יוכלו להקים מושבה יהודית ולנהל בה שלטון עצמי.

בשל חששו הכבד של הרצל בנוגע לחיי יהודי מזרח אירופה, הוא נטה לקבל הצעה זו והעלה אותה בקונגרס השישי. להצעה זו היו תומכים ומתנגדים:

התומכים בהצעה זו, בעיקר הצירים (החברים) ממערב אירופה ראו סכנה של ממש לחיי יהודי מזרח אירופה וביקשו למצוא תשובה מהירה, גם אם זמנית, לבעיה היהודית במזרח.
המתנגדים להצעה זו, דווקא הצירים ממזרח אירופה, ראו בתכנית זו בגידה ברעיון הציוני וקבעו כי הם נשארים נאמנים לתכנית בזל (הקמת מדינה בא"י).

לבסוף הוחלט שלא להצביע בנושא והרצל הבטיח כי "אם אשכחך ירושלים, תשכח ימיני", ולמרות זאת הקונגרס ננעל במתיחות רבה.

המסגרות הארגוניות - מוסדות ההסתדרות הציונית[עריכה]

בקונגרס הציוני הראשון נקבעו המוסדות השונים לארגון התנועה הציונית.היו מוסדות מממנים,מוסדות מדיניים ומוסדות מיישבים.

המוסדות הם:

מוסדות מדיניים[עריכה]

ההסתדרות הציונית העולמית- היא כללה את כל האגודות הציוניות.כל בן 18 ומעלה היה יכול לשלם מס חבר בהסתדרות ולבחור את נציגיה.
הקונגרס הציוני- המוסד העליון שמייצג את נציגי האומה היהודית ומתכנס בזמנים קבועים.לאחר הקמת מדינת ישראל הקונגרס הציוני מתכנס בירושלים.
ועד הפועל הציוני- הועד נבחר מתוך הקונגרס הציוני והוא כולל בין 20 ל-25 חברים והוא אחראי לביצוע החלטות הקונגרס.מתוך ה"ועד הפועל הציוני" נבחר "הועד הפועל המצומצם" שכולל 7 חברים והוא מרכז ההנהלה הציונית והיה אחראי לכל המגעים והפעולות של ההסתדרות הציונית.

מוסדות מממנים[עריכה]

קרן היסוד(1920)- אחראית לסיפוק אמצעי מימון לעלייה ולהתיישבות בא"י.
אוצר ההתיישבות היהודים(1899)- הגוף הכספי האחראי לפעילות המדינית-כלכלית של ההסתדרות הציונית.
בנק אנגלו-פלשתינה(1902)- המוסד הכספי של ההסתדרות הציונית בא"י.

מוסדות מיישבים[עריכה]

הקרן הקיימת לישראל(1901)- תפקידה לקנות אדמות בא"י ולהפוך אותן לאדמות לאום.בנוסף, הקרן הקיימת לישראל עסקה בפעילות התיישבותית עד למלחמת העולם הראשונה.
משרד הארץ ישראלי(1907)- ייצג את ההתסדרות הציונית בארץ ועזר לארגן תוכניות התיישבות ובביצוע שלהן בא"י.
חברת הכשרת הישוב(1908)- הייתה אחראית לרכישת קרקעות

-

תרומתו של הרצל לבנייתה ולארגונה של התנועה הציונית

-